1. כשהייתי בכיתה ג' בגולן, נהגנו ללכת למאגר חיתל. היה זה מאגר מים גדול, עם מים שנועדו להשקיה. היה אסור לשחות שם, היו המון אגדות מפחידות על מה שקורה למי ששוחה, אמרו שהמשאבות יכולות לקחת אותך לשאול בשניות, ומישהו סיפר שפעם פרה נכנסה למאגר ונשאבה גם היא לצינורות הענק. אבל אבא של ילד מהכיתה עבד בהשקיה, והוא וחבר שלו מהצבא לקחו אותנו, כמה ילדים, לאזור במאגר שאפשר לשחות בו. היה כיף, ומסיבה לא ברורה אני ממש זוכר כל פרט מהאירוע הזה. בדרך חזרה החבר מהצבא סיפר לאבא של החבר שלנו בדיחה שלא הבנתי, והייתי מוטרד מכך שלא הבנתי אותה. אני הרי אמור להבין בדיחות. הבדיחה הולכת ככה:
איש אחד נכנס לבר ומזמין כוסית ויסקי. הברמן מניח את הכוסית, ולפני שהאיש מספיק לשתות, יורד קוף מהתקרה, טובל את אשכיו בכוסית, ועולה מיד חזרה. האיש קצת בהלם, לא מבין מה קרה, ומזמין עוד כוסית ויסקי. ושוב, הקוף יורד, טובל את אשכיו, ונעלם. האיש קורא לברמן ושואל אם הוא ראה את הקוף ומה שעשה. הברמן עונה שלא, הוא רק התחיל לעבוד פה, אבל שישאל את הפסנתרן.
האיש ניגש לפסנתרן ושואל: "אתה מכיר את הקוף שיורד מהתקרה ומכניס את הביצים שלו לוויסקי שלי?" הפסנתרן עונה: "לא, אבל אם תזמזם אני אאלתר".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
2.עוד שבוע מורט עצבים בעיצומו בזמן כתיבת שורות אלה, ימים שבהם מסבירים לך שהכל אפשרי. שחרור מוחלט של כל החטופים או שחרור חלקי, או בכלל מלחמה גדולה, ואתה מיטלטל בסערה ותוהה אם יום אחד זה יהיה מאחורינו. האם יהיו לנו מתישהו שוב ימים אחרים.
עד שזה יקרה, נתחיל הפעם מזוטות, כדי לרכך את הלב: פעם הייתי מסתפר. היה לי שיער והיה לי ספָּר. היו ימים כאלה. אינני מתגעגע, הכל טוב. הבעיה היא הגבות. כשהייתי הולך לספר הוא היה מסדר לי את הגבות, אבל היום, כשאיני הולך לספר, אין לי מישהו שיוכל לגבות אותי בנושא של הגבות (סליחה). ולבד אני לא מעז לסדר אותן. אין לי את הטאץ', ולא בא לי להיות קירח גם בגבות בגלל איזו תאונת גילוח. כשאני נמצא בהפקה כלשהי, המאפרת מסדרת את הגבות, אבל לא תמיד יש הפקה, אז מה אעשה בזמן הזה? אסתובב בגבות פרועות כמו שהיו לזקנים של פעם? הגיוני להיכנס למספרה רק בשביל הגבות, או שאולי אקפיד ללכת להתראיין בטלוויזיה אחת לחודש כזה, בשביל סידור הגבות?
3. נניח לגבות רגע, ונציין כי זה היה שבוע שהתחיל טוב עם מקום שני באירוויזיון, מקום מדויק מאין כמותו. מקום שני באירוויזיון טוב מהמקום הראשון. זה כמו שאומרים שיש רק דבר אחד שעדיף על כך שתהיה לך יאכטה, וזה שיהיה לך חבר עם יאכטה. אתה נהנה והוא מטפל באירוע.
הסיפור המשוגע הזה של יובל רפאל, שהגיעה מתחתית המיגונית למקום הראשון בבחירת הקהל, הוא סיפור שאי-אפשר להמציא, אבל הוא חלק מהסיפור של כולנו בארץ הזו. פגשתי לפני שבוע בריטריט שערכתי לאלמנות חרבות ברזל נשים יוצאות דופן שהמסע שלהן מפעים. פשוט מפעים. לאחר מכן כתבה לי סבתה של אחת המשתתפות תודה, וסיפרה שהיא עצמה ניצולת הפיגוע במעלה עקרבים ב-1954. היא הייתה הילדה היחידה שלא נורתה באוטובוס הדמים ההוא, איבדה שם את הוריה ובני משפחה נוספים. והנה, היא ממשיכה ובונה וחיה את חייה, שנפתח בהם מעגל נוסף של צער: נכדתה איבדה את בעלה, שהיה בסיירת מטכ"ל. הכאב לא פוסק, אבל גם התקומה שלצידו נמשכת.
ואתה מנסה ליישב את זה עם מה שקורה במדינה וזה קצת קשה. כל האצילות הזו והעומק של אלמנות חרבות ברזל, שבשלושה ימים כותבות את עצמן ושוהות בכאב לצד החיפוש אחר קצוות הנחמה, לעומת תהליך הטלי-גוטליביזציה והואטוריזציה בכנסת, וזה הולך ונהיה קשה יותר ויותר. ועדיין, אני עומד בתוקף על עמדתי שיש הרבה יותר טוב מרע במדינה שלנו, גם אם לפעמים עושה רושם שהילדים האלה שיושבים מאחורה באוטובוס כדי להרוס את הטיול, הם אמנם מעטים אבל השתלטו על ההגה.
4. מה עושים? לא מוותרים. זה ישתנה. זה לא יכול שלא להשתנות, כשבעם יש כל כך הרבה טוב. בשבוע שעבר שלחו לנו לוחמים שהיו במוצב אי שם בלבנון שאלה לחמ"ל המילואימניקים: האם נוכל לעזור להם לצאת לחתונה של חבר? מאשרים להם לצאת רק אם זה יהיה קצר ומסודר, מחמש עד חצות. ביררנו קצת ומצאנו להם הסעה במחיר עלות, אותר גם תורם פוטנציאלי, אבל הנהג, נתנאל פינטו, לא הסכים לקחת גם את מחיר העלות. גם לא את הדלק.
ומה יפה? הוא היה מילואימניק בעצמו. בחור שעשה מאות ימי מילואים ויש לו חברת הסעות, לא הסכים לגבות תשלום על הנסיעה הזו.
אני לא אתעייף, חברים. לקחתי על עצמי לספר פה מקצתו של הטוב שיש במדינה שלנו כי לצערי אני לא רואה שיש יותר מדי מתנדבים לעשות זאת במקומי. על כל תופעה שלילית יש קופצים רבים. על כל אדם שמקלל איזה מפגין יש 70 אייטמים, והמוח שלנו נשטף בתפיסה שזה מה שקורה פה: אנשים מקללים האחד את השני ברחוב והכל קורס. זה לא נכון. השבוע מישהו קנה 200 אבטיחים מחקלאי ישראלי שגם עשה בראשית המלחמה מאות ימי מילואים, ותרם אותם בסיוע החמ"ל שלנו לבית החולים שיבא לפצועים. אחר כך מישהו שתומך בקביעות בסכום חודשי בפצוע חרבות ברזל שבא ממשפחה חלשה, שאל אם צריך להמשיך בתמיכה, ועל הדרך צילם את עצמו ברפיח. גם הוא במילואים, מתברר. ובריטריט שערכנו לאלמנות חרבות ברזל הזמנו בשר לארוחת צהריים מדנוור במושבה. שני הבעלים הגיעו עם האוכל, ואחד מהם זיהה את אחת האלמנות. הוא מילואימניק בעצמו, והתברר שהיה עם בעלה ז"ל בעזה באירוע שבו נהרג.
אתם חושבים שהם הסכימו לקחת כסף? תחשבו שוב.
5. אז אני יכול להסתכל על החיים ולהגיד אני קירח, איזה מבאס, ויכול לשמוח מכך שנחסך ממני ללכת לספר. אני יכול לשמוח מכך שאני לא צריך לבקר במספרה יותר, אבל יכול לקטר על כך שאין לי פתרון לגבות. אפשר להתבאס שלא זכינו במקום הראשון באירוויזיון בגלל השופטים האנטישמים, ואפשר פשוט לומר תודה לאלה שהצביעו עבור השיר של ישראל. ואם אומרים לכם שהכל רע ומבקשים דוגמה לטוב, תבקשו שיזמזמו ותתחילו לאלתר. שבת שלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.05.25
