700 / ביום הראשון העולם קרס עלינו.
עכשיו, 700 ימים אחרי,
אין רעש, רק דממה כבדה.
הפצע כבר לא צורח,
הוא מצלק אותנו מבפנים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
מצבים ומספרים / תגיד, הם באמת יכבשו את עזה? שאל. ואנחנו, האם נעמוד נפשית בהותר לפרסום מסיבי ועצוב כשהחגים מגיעים? הכל היה תלוי באוויר. 60 אלף מילואימניקים העמיסו תרמילים, ו-180 אלף ילדים העמיסו ילקוטים. אלה לצבא ואלה לכיתה אל"ף. זה בצד זה. אבות וילדיהם. יחי ההבדל הקטן והגדול.
ועדיין בין אלה לאלה אני ולהקתי הופענו בחמישי האחרון בירושלים הקודשית בבריכת הסולטן. 8,000 אנשים מילאו בהמוניהם עד אפס מקום את הבריכה, היה וואו. אחר כך היה הערב למתי, וכל המשתמע.
וחוץ מזה טורניר היורובאסקט תפס חזק. וכשדני אבדיה המהמם שבר שן במשחק נגד איסלנד, מישהו אמר לי, הנה לך מעשה הקרבה יחסי. אחר כך כשישראל הביסה את מקרון הצרפתי 82:69 הוא אמר בפומפוזיות: מלחמת השחרור שלנו עדיין לא הסתיימה. רק לרגע.
ובין אלה נזכרתי גם שבשנת 1984, דן מרגלית ז"ל, מגדולי העיתונאים שנפטר השבוע, ראיין אותי ב"ערב חדש" כשהוצאתי לרדיו את השיר "תרקוד". אותו שיר שערב מותו זכה בתחרות "רוקדים עם כוכבים" 2025 עם אמיר שורוש וסנה סוקול שרקדו אותו. יהי זכרו ברוך.
היסוס / כל הדרך לירושלים בבאב אל-וואד, נתלו תמונות החטופים בצידי הדרך שנראה. שנזכור. במיוחד כשהשיירות של הבכירים חולפות. וכשחצינו אחרי ההופעה את ירושלים בשעת חצות היא נראתה כמו באמצע היום. "זה מתפילת סליחות בכותל", אמר מישהו מיושבי הוואן. ואני חשבתי שהחגים השנה נכנסים מהוססים, כאילו אם היו בשר ודם היו מתביישים להיכנס אלינו הביתה.
ולמה? כי אם החנויות מתמלאות רימונים ודבש (או שזו אגדה אורבנית ישנה כזו), בבתים רבים יישבו השנה כיסאות ריקים. ליד חלקם יונחו נרות, ליד אחרים יונחו תמונות.
והשאלה תרחף מעל השולחן - איך אפשר לומר "חג שמח" כשיש אמהות ואבות שבכל לילה מתאבלים על בניהם או משפחות שחולמות על חיבוק עם בנן החטוף שטרם הוחזר. כמה קשה שמתוך חוסר ודאות נאספת משפחה. פצועה ושלמה בו-זמנית. ושהחגים, גם כשהם כבדים כל כך, נושאים איתם אולי תקווה עיקשת, שלמרות הכל נצליח להגיד זה לזה: שנה טובה באמת.
החגים השנה נכנסים מהוססים, כאילו אם היו בשר ודם היו מתביישים להיכנס אלינו הביתה. ולמה? כי אם החנויות מתמלאות רימונים ודבש, בבתים רבים יישבו השנה כיסאות ריקים
חג שבו רציתי לנסוע לטהיטי / היה חג אחד, לפני זמן מה, שרציתי לטוס מפה. זה היה אפקט קומי כזה. לבחור מקום שאין סיכוי שאסע אליו באמת. באותו זמן, הייתי כבר עייף מהחדשות, מהפוליטיקה ומהמריבות. הסתכלתי על מודעה ישנה שגזרתי פעם, של חוף בטהיטי, והחלטתי ששם, אולי, אוכל לנשום מחדש.
אולי בחרתי בטהיטי בגלל שמה. אבל איפה טהיטי, תהיתי. גם אתם שואלים? אז זה אי קסום בלב האוקיינוס השקט (תיאור נפלא בעידן הרעש) מאיי הארכיפלג. שייך לפולינזיה הצרפתית ומונח על שונית אלמוגים, שמיים כחולים, מים בצבע שלא קיים כאן, עם הרים ירוקים, מפלים עוצמתיים ויערות גשם טרופיים. נו, מה צריך יותר הבן אדם?
אבל בין געגוע למשהו שלא הייתי בו, ולמה שכנראה לא אהיה כבר יש פער. אז נשארתי. ובמקום לטהיטי נסעתי לשכונה הישנה שלי ושל אחותי. ראיתי בדמיוני את אמא מימי מדליקה נרות, הבנתי שכנראה החגים שלנו נבנים לא מהחופים הרחוקים אלא מהשברים הקרובים.
ובכל זאת, אני מחזיק את טהיטי בלב. בתור אי ספייר.
אבא בבית הכנסת / החגים, במובן העמוק שלהם, הם תמיד גם זמן לחשבון נפש. אז אנחנו נכנסים אל החגים עם סלי קניות ועם סלי שאלות, ומתחת לשולחן מסתתרות חרדות. 700 ימים מאז הטראומה. מאז תחילת ספירת דברי הימים, הלוחמים, ההרוגים והחטופים. הכל משתנה במהירות אינסופית, וכולנו כרגע בודקים את גבולות הכוח.
האם הפכנו את הארץ הזאת לבית בטוח יותר או למסע כומתה? האם אנחנו עדיין יוצאים מגדר הרגיל, כמו שתמיד חשבנו נוכח העוינות המצטברת נגדנו בעולם. ואיך קבע השחקן-סטנדאפיסט האהוב אודי כגן את האג'נדה הישראלית כששם דוך בפנים שלנו הדהויות מרוב אבק את הסיפור הפוסט-טראומטי שלו בעקבות מבצע חומת מגן.
ובין אלה אני נזכר שאבא היה גורר אותי בגיל עשר בחג לבית הכנסת בשיכון "נחת" (זה היה שמו המוזר) ולא מניח לי לקום. "תשב, תלמד ותחשוב", אמר. הייתי ילד קוצים בתחת ורציתי לקום ולשחק עם הילדים ולא לחפש את אלוהים.
הזמן עבר. אין נחת. ובחשבון נפש אמיתי אין תשובות קלות. יש רק הכרה - שצריך לתקן.
את הארץ, את הדיבור בינינו ברחוב, בתקשורת. בפוליטיקה, את הדרך שבה אנחנו מתייחסים אל החלשים ורואים את הזולת. ויש עוד. כל אחד ודעתו. אבל ראש השנה מזכיר לנו שכל נשמה - קטנה כגדולה - יכולה להיות האור שמחדש את השנה לעם שלם.
ידידות ורעות / יום אחד החליט מישהו להביא אנשים להשקה של שוקולד בשם "סולטיז" בקניון TLV. נהיה בלגן, הגיעו עשרות אלפים צעירים וחרמנים על אירועים ושוקולד והאירוע התבטל. אבל הסיפור הזה בעידן הטרלול נתקע לי בראש כי ידידות בין בני אדם לשוקולד תמיד תוכל למצוא בסוף היום. בעיקר בבתי מלון שמשאירים טבליית שוקולד שתמתיק לך את החיים המרים על הכרית לפני השינה.
אני ואלעדיק חברי שכבר איננו איתנו אהבנו שוקולד. וכל חג דמותו עולה אצלי ביתר שאת. למשל, שנינו צועדים בגבול בין טוסקנה לאומבריה. מסוגלים להכיל דעות מנוגדות על מדינה, אוכל, אופל ואת בורחס (סופר) ופסואה (משורר). אז ההוכחה היחידה שהוא היה שם, מונחת אצלי באייפון. מחייך, רציני, צוחק מעבר לכתף. חבר. "כתבת עליי השבוע בטור שלך?" היה שואל. לא כי רצה להידחף. לא כי האגו היה גדול עליו. הוא היה צנוע ועניו. הוא אהב שירה. אז הנה שורה, חבר אהוב: "חלפו ימי הסביונים והשנים" (נתן יונתן).
שני חיים ואגדת גיטרה / אבל אחרי כל אלה יש דברים שנשארים לנצח כמו יללת גיטרות. הנה דוגמית.
וכך בעודי נכנס לקונדיטוריה על הבוקר, קונה כל מיני בורקסים שאחר כך לא אוכל מחמת הדיאטה, אני פוגש אגדת גיטרה.
"הלו רומנו" (חיים).
"הלו שלמה. מה אתה עושה פה? גר בסביבה?" משהו כזה.
וככה בהמון אהבה, למרות שנדמה לי שמלבד הקלטה אחת מעולם לא ניגן איתי (הוא ניגן המון עם אריק איינשטיין ויהודה פוליקר, והיה אלוף בחשמלית רוקיסטית ובוזוקי. מהראשונים), התחבקנו. טוב, בגיל כזה גם היריבויות נעלמות. אמנם חלפו ימי הסביונים והשנים, אבל עדיין צליל הגיטרה המופלא שלו עלה לי בראש. וככה לרגע היינו שני חיים (גם שמי השני חיים).
הנר שאיבד את דרכו / ועכשיו אגדה לחג. בערב ראש השנה, בעיירה קטנה בגלות רחוקה, התכוננו כולם לתפילה. בית הכנסת היה מלא אור מנרות חדשים, שכל אחד מהם חיכה להדלקה החגיגית.
אבל אחד הנרות – קטן, זר בפמוט – התבייש בעצמו. "מי אני שאאיר את השנה החדשה? מה אני שווה מול הנרות הגדולים, הישרים, האלה שמסתכלים על כולם מלמעלה?"
כשהחזן פתח בתפילה והקהל התרגש, פתאום כיבתה הרוח את הנר המרכזי שבמרכז הבימה. החושך חדר רגע פנימה, והלבבות רעדו.
אז הרים השמש את הנר הקטן, זה שהתבייש, והדליק בו מחדש את כל שורת הנרות. והבית שוב התמלא אור גדול, גדול יותר מקודם.
כולם הביטו בנר הקטן – והוא לא הבין מה קרה. רק שמע קול פנימי לוחש: "בשנה החדשה, גם מי שחושב שהוא קטן - יכול להאיר לכולם".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.09.25
