לפני שבועיים הלך לעולמו יהונתן גפן. ילדיו שירה, אביב ונטאשה ליוו אותו בדמעות בדרכו האחרונה בבית העלמין בנהלל, וכולנו בכינו יחד איתם. אבל לא רק בכינו. גם העברנו ביקורת. שירה, בתו הבכורה ויוצרת מוערכת בזכות עצמה, העזה להגיע ללוויית אביה בחולצת טי שחורה שעליה הכיתוב "אין דמוקרטיה עם כיבוש". עם ישראל חי שכח שבלוויה עסקינן, הניח רגע את הממחטה בצד וניגש להתעצבן על היתומה הטרייה.
גועל נפש, לוויה זה לא מקום מתאים למחאות.
לא יכלה לכבד אותו ואותנו בחולצה נורמלית? ככה ילדה מתלבשת להלוויה של אבא שלה?
חולצה שחורה! מה לא ברור? פשוט חולצה שחורה. את כל החרטוטים שלך נגד הכיבוש תשאירי בבית.
אין לך בושה? זה מה שבחרת ללבוש ביום שאת קוברת את אבא שלך?
גפן ג'וניור, פעילת שמאל ידועה, לא התרגשה מהתגובות וסביר להניח שאף צפתה אותן. "סורי שהרסתי לכמה את ההלוויה של אבא שלי" כתבה, ובכך הבהירה שהבחירה שלה מה ללבוש להלוויית אביה היא שלה בלבד, ואין ולא היו לה כוונות להתחשב ב"רגשות הציבור".
6 צפייה בגלריה
''סורי שהרסתי לכמה את ההלוויה של אבא שלי''. שירה גפן והחולצה שעוררה זעם
(צילום: נדב אבס)
שירה גפן הפרה בבוטות את קוד הלבוש להלוויות. ובואו נודה באמת, לא רק כיתוב נגד הכיבוש יתקבל בהשתאות מהולה בכעס. גם לו הייתה בוחרת שמלה פרחונית, סטרפלס אדום או עקבי סטילטו היא הייתה מתמודדת עם קיתונות של ביקורת. יש דרך "נכונה" להגיע להלוויה. הדרך הנכונה לא כתובה בשומקום, אין קנסות ואיש לא יעצור אתכם בכניסה, ובכל זאת, כולנו מיישרים קו ומתלבשים לפיה.
לפי הדרך הזו, נשים לא לובשות שמלה לבנה לחתונה של אחרות. לטקס של יום הזיכרון כולם מגיעים בחולצה לבנה. וגם לא לובשים אדום בהלוויה. או לבן. ומוותרים על איפור. וגם על מחשופים ועקבים, ובטח על כיתובים נגד הכיבוש. למה? ככה.
מתי בדיוק החלטנו את כל זה? איך בכלל בחרנו את הצבעים? באיזו נקודה בהיסטוריה הוחלט איך ראוי להתלבש בזמן אבל - וכיצד נוהגים במדינות אחרות?
"בעולם הזה שום דבר הוא לא בטוח, חוץ מהמוות וממס הכנסה", אמר בנג'מין פרנקלין. אני לא סגורה לגבי מס הכנסה, אבל לגבי המוות הוא בטוח צדק. משחר ההיסטוריה של האנושות, בני אדם מתו ובני אדם אחרים קברו אותם. הלוויות הן לא עניין חדש, וגם השאלה כיצד להתלבש עבורן עתיקה מאוד.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בגדי אבל ידועים עוד מתקופת רומא העתיקה. ברוב הזמן לבשו אזרחי רומא טוגה, מעין חתיכת אריג צמר דק בצורת אליפסה, ולהלוויות לבשו טוגה-פולה - אותו הבגד, רק מצמר כהה. בימי הביניים באירופה רק בני מעמד האצולה נהגו ללבוש בד קרפ שחור או חליפה מקטיפה שחורה לאות אבל. למה שחור? ובכן, בגדים בצבע שחור היו פשוט יקרים להחריד, ולכן נשמרו לאירוע מיוחד כמו מוות. מכאן שיותר מששימש סממן לעצבות, הבד תפקד כסמל סטטוס שהפריד בין האריסטוקרטיה לפשוטי העם: מי שלבש שחור בזמן שקרוביו מתו בעצם הודיע לעולם שהוא אומנם עצוב אבל גם טחון; יתר האזרחים לבשו בגדים רגילים בצבעים שונים.
ב-1861 מת הנסיך אלברט בבריטניה. לאות אבל בחרה המלכה ויקטוריה ללבוש שחורים ולהסתובב עם רעלה עד למותה ב-1901. הוד מעלתה הייתה מודל לחיקוי עבור נשות בריטניה, וללא מילים הבהירה איך "נכון" להתלבש כשבעלך מת. מאותו הרגע הקפידו נשות הממלכה המאוחדת האמידות ללבוש שחור בשנת האבל הראשונה למות בעליהן. בהמשך קוצר הזמן השחור לחצי שנה בלבד לאחר המוות, ולאחר מכן היה נהוג ללבוש בגדים בצבע אפור, סגול או לבן למשך חצי שנה נוספת, עם סרט קישוט מקטיפה שחורה או ממשי שחור בשולי הבגד. נשות אצולה לא פסחו גם על הרעלה, שסימלה ניתוק מהעולם החיצוני. הצעיף שמכסה את הפנים, ומקורו בבגדי הנזירות הקתוליות, היווה מעין אמצעי לאישה להסתיר את יגונה והיה שכיח בלוויות של עשירים.
בתום שנת האבל הראשונה ניתן היה להשתמש במעט תכשיטים שהעידו שהאישה איבדה את יקירה. לשם כך נולדה תעשייה שלמה של "תכשיטי אבל", שסימלו אובדן וריפדו את הכיסים של יוצריהם. התכשיט הכי נפוץ היה יהלום. העובדה שהוא נטול צבע הפכה אותו לתכשיט עדין, לא צעקני ולא בולט. העובדה שהוא יקר נורא הפכה אותו למנקר עיניים. היהלום אִפשר לנשים להתאבל בסטייל. תכשיט נוסף שהיה מקובל הוא אבן ג'ט, שהיא בעצם סוג של עץ מאובן שהתפחם וקיבל גוון שחור. גם פנינים נחשבו מקובלות כי הן סימלו דמעות. היו גם תכשיטים שהכילו שערה של המת סגורה במנעול או חריטת דמות של אישה בוכייה.
ולא רק תכשיטים היו שם. בתקופה הוויקטוריאנית פרח המסחר בבגדי אבל ובאביזרים נלווים בבתי כלבו. כולם רצו ליישר קו עם הכללים החדשים, והתופרות הייעודיות שהוזעקו לייצר בגדי אבל לא עמדו בעומס. לראשונה בעולם המערבי ראו אור מודעות שפרסמו מכירת בגדים ייעודיים לאבל כמו סרטים שחורים, כובעים, רעלות, ממחטות, כפפות ומניפות, ובעיתונים אף פורסמו כתבות שהסבירו כיצד נכון להתלבש בעת אבל. כך למשל ב-Sylvia's Home Journal, מגזין נשים שכמובן נכתב ונערך על ידי גברים, פורסמה ב-1881 כתבה שעסקה כולה בבגדי אבל ראויים יותר ופחות. הכתבה לא הסתפקה בכך, ואף הבהירה מהם זמני האבל המתאימים לאימהות, לדודים, לדודות ולשאר קרובי משפחה.
המהפכה התעשייתית אפשרה גם לבני מעמד הביניים ובעיקר לסוחרים לרכוש לעצמם בגדים שחורים. בהדרגה חדר המנהג של לבישת בגדי אבל גם למעמדות הנמוכים, ובראשית המאה העשרים כמעט כולם נהגו ללבוש בגדי אבל שחורים. הצבע הפך סמל לאובדן.
בתקופה האדוארדית שהגיעה לאחר מכן חלה הקלה מסוימת במנהגים הללו, אבל ההקלה האמיתית אירעה במלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה מתו אנשים בקצב מסחרר. ב-1918 שונו כללי האבל, ולבישת בגדים שחורים הוגבלה ללוויה עצמה ולחודש שאחריה.
6 צפייה בגלריה
לטקס הלוויה הוא הגיע בכחול. הנסיך צ'רלס עם הבנים וויליאם והארי, עומדים מול ארונה של הנסיכה דיאנה
(צילום: רויטרס)
בעולם המערבי נותר המנהג ללבוש שחורים ללוויה על כנו, אולם עם השנים הנוקשות התפוגגה ואנשים החלו להופיע בלוויות לבושים בצבעים אחרים. הנסיך צ'רלס, לדוגמה, הגיע ללוויה של הנסיכה דיאנה לבוש בחליפה בצבע כחול, מכיוון שזה היה הצבע האהוב על המנוחה. לבישת רעלה כאות אבל הפכה לנדירה, אבל פה ושם היא צצה: ב-1963, בלוויית נשיא ארה"ב ג'ון קנדי שנרצח בידי מתנקש, בחרה רעייתו ג'קי קנדי להגיע בחליפה שחורה של ג'יבאנשי ולהסתיר את פניה ברעלה שחורה.
ומה אצלנו? ישראל מחשיבה את עצמה כחלק מהעולם המערבי ומרביתנו מקפידים על לבוש שחור או לפחות כהה בלוויות, אבל היהדות, כך מתברר, ממש לא דורשת מאיתנו ללבוש שחור, ויש הטוענים שאפילו להיפך.
"וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים" - זוהי ההתייחסות הראשונה בתנ"ך להתנהגות בזמן אבל. יעקב שאיבד את בנו קורע את בגדיו ולובש שק כדי לציין את יגונו. התייחסות נוספת לדרישות מהאבל מופיעה בספר יחזקאל: "הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה פְאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל". מכאן הפטור מהנחת תפילין ביום הראשון לאבל, והמנהג לשבת במהלך השבעה ללא נעליים.
לפני הלוויה נערך "טקס קריעה", שבו קורעים במאוזן קריעה בחולצה של האבלים מדרגה ראשונה. זהו הסימן היהודי המובהק והמקובל לאבל. האדם האבל נדרש ללבוש את החולצה הקרועה במהלך ימי השבעה. אסור להתקלח, לכבס את הבגדים או ללבוש בגדים חדשים ומגוהצים. המקור לכך הוא מהפסוק: "הִתְאַבְּלִי נָא וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל מֵת". בתום השבעה, לפני העלייה לקבר, מותר להתקלח ולהחליף את בגדי האבלות.
ב"תקופת השלושים" (שלושים ימים מיום הקבורה) האבלים חוזרים לפעילות יומיומית, אולם עדיין אסור להם ללבוש בגדים חדשים, להסתפר ולהתגלח. אם מדובר בהורה שנפטר, האבל והאיסורים הנלווים נמשכים שנה. האבלים אמורים ללבוש בגדים צנועים להלוויה ולטקסי האזכרה, אולם בשום מקום לא נכתב שיש ללבוש שחורים. אף על פי כן, לבישת שחורים כסמל לאבלות הייתה נהוגה אצל היהודים בגולה בעבר, ובמקורות היהודיים הקדומים אפשר למצוא כמה עדויות שמקשרות בין בגדים שחורים למוות ולאבל. בתלמוד מובא הקטע הבא:
"אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק - אמר להם: בשנה זו הוא מת! אמרו לו: מניין אתה יודע? אמר להם: בכל יום הכיפורים היה מזדמן לי זקן אחד (מלאך) לבוש לבנים ועטוף לבנים, נכנס עימי ויצא עימי, והיום - נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ועטוף שחורים, נכנס עימי ולא יצא עימי. אחר הרגל חלה שבעה ימים ומת".
גם בגמרא מסופר שרבי ינאי הכהן אמר לבניו: "בניי, אל תקברוני לא בכלים (בגדים) לבנים ולא בכלים שחורים. לבנים – שמא לא אזכה [בדין שייערך לי בשמיים], ואהיה [בין הרשעים] כחתן בין אבלים; שחורים – שמא אזכה, ואהיה [בין הצדיקים] כאבל בין חתנים. אלא בכלים [אדומים] הבאים ממדינת הים".
לבישת השחורים בתקופת האבלות מופיעה גם במקורות יהודיים מאוחרים יותר, אולם בפועל מדובר במנהג זר במובהק, כזה שאומץ מתרבויות ומדתות אחרות. לפי חלק מהפוסקים, המשך הנוהג הזה בקהילות ישראל עלול להוות בעיה הלכתית, שכן התורה מזהירה בכמה מקומות לא לנהוג במנהגי הגויים. כשיהודי בוחר בבגדים שחורים באופן מיוחד וכנורמה חברתית בהלוויות, הוא מחקה את מנהגי הגויים, דבר שנאסר במפורש: "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ". לעומת זאת, אם מדובר באדם שנוהג ללבוש ללבוש בגדים כהים או שחורים בשגרה, או שרוצה להתלבש להלוויה בסגנון שמרני ומאופק שיתאים לאווירה העצובה ובמקרה מדובר בבגדים שחורים, אין בכך בעיה.
שחור הוא הצבע הבולט לציון אבל בתרבות המערב אבל גם במדינות אחרות, יפן לדוגמה. מנהגי האבל היפניים נשענים על הבודהיזם, והלבוש המסורתי הנהוג בלוויה נקרא מופקו. נשים וגברים שבן משפחתם או חברם הקרוב מת נוהגים ללבוש קימונו שחור. יתר המוזמנים להלוויה מתלבשים לרוב בסגנון מערבי, והם מקפידים על צבע שחור או אפור כהה ועל שרוולים ארוכים. מתברר שהיפנים לא גמישים במיוחד בכל הנוגע ללבוש האבל שלהם: כולם נדרשים להימנע מקישוטים וממלמלות בבגד, ומכל סוג של תכשיטים למעט טבעות נישואין; אין להגיע בעקבים או בסנדלים, הנעליים צריכות להיות שטוחות וסגורות והגרביים שחורים; הארנק חייב להיות פשוט, ללא קישוטים ובגודל בינוני; נשים מתבקשות לוותר על איפור ועל שימוש בבושם, ושערן צריך להיות אסוף ומסודר ולא גולש. ואם לא די בכל הדרישות הללו, בתום ההלוויה נהוג לגשת לבני המשפחה האבלה ולהעניק להם מעטפה עם כסף כאות להשתתפות בצער. בקיצור, אם הוזמנתם להלוויה יפנית, בעצם הוזמנתם לחתונה, רק בלי החלק של הבופה.
בהלוויות מוסלמיות נהוג להתלבש בבגדים שחורים פשוטים וצנועים. לרוב, נשים מכסות את שער ראשן וכל איבר בגופן למעט כפות הידיים והפנים. גם גברים המשתתפים בלוויה צריכים להתלבש באופן צנוע. כולם נדרשים לחלוץ נעליים בעת התפילה במסגד ולהישאר בגרביים, רצוי בצבע כהה. תקופת האבל היא ארבעים יום, ובמהלכה אמורים קרובי הנפטר ללבוש שחורים. האלמנה אמורה ללבוש שחורים למשך שנה.
צבע דומיננטי נוסף שמקושר לאבל הוא הצבע הלבן, שמקובל בעיקר במזרח אסיה. לפי הדת ההינדית לבן מסמל תום וטוהר, והברהמינים, בני המעמד הגבוה בהודו, לובשים לבן במהלך כל חייהם. כל המשתתפים בטקס לובשים בגדים לבנים פשוטים, ואילו המשפחה המתאבלת ממשיכה ללבוש לבן במשך חודש מרגע שריפת הגופה. הגעה ללוויה הינדית בלבוש שחור נתפסת כהפגנת חוסר כבוד כלפי המת.
גם בתאילנד, בווייטנאם ובקמבודיה נהוג ללבוש לבן בלוויות. צבע נוסף שמככב שם בלוויות הוא דווקא הצבע הסגול. בתאילנד אלמנות לובשות בגדים בצבע סגול במות בן זוגן. אם אתם ממש רוצים לעשות בושות תגיעו באדום, הצבע שמיועד לחתונות ולאירועים שמחים אחרים.
אם לאבלים יש חוקי לבוש די ברורים בכל תרבות ותרבות, על אחת כמה וכמה למתים.
ביהדות המתים עוברים טקס שנקרא "טוהרה". ראשית רוחצים את הנפטר (גברים רוחצים גברים ונשים רוחצות נשים) ומייבשים את גופו. לאחר מכן מלבישים אותו בבדים לבנים הנתפרים ביד ונקראים תכריכים, מלשון כריכה. המנהג לכרוך בד סביב גוף המת הוא עתיק יומין, והיה נהוג כבר בזמן המשנה. אם נדמה לכם שפשוט עוטפים את המת בבד לבן וסלמאת, אתם חיים בסרט. קיימים שבעה מלבושי קבורה למת, ויש להלבישם לפי הסדר הבא: ראשית כיסוי מרובע לראש ואז כיסוי לחלציים; לאחר מכן יולבש המת במכנסיים בלי פתחים לרגליים, ויקבל כיסוי משולש וצר לעיניים ושביס לראש, ולבסוף סדין מעטפת. אדם יוצא מהעולם כפי שנכנס אליו - חופשי וללא קשרים.
גם ההינדים רוחצים את המת, אבל לא במים אלא בתמהיל של חלב, יוגורט, חמאה ודבש, ולאחר מכן מלבישים אותו בבגדים לבנים חדשים. נשים נשואות שנפטרו לפני בעליהן מולבשות בסארי אדום חדש. הצבע האדום מסמל טוהר ותמימות, ולפיכך גם ילדות מתחת לגיל שלוש שמצאו את מותן יולבשו בבגד אדום. אישה רווקה וצעירה נהוג להלביש בכתום או בצהוב. בכל מקרה, בלוויה הינדית שחור הוא מחוץ לתחום, הן למתים והן לאבלים.
אצל הסיקים המשפחות בוחרות את בגדי הנפטר. גברים לרוב נקברים בחליפה מערבית ובטורבן (לבן, שחור או צבעוני), ונשים בחליפת פנג'אבי בצבעים בהירים, כשראשן עטוף בבד משי לבן.
יפן ממשיכה את הקו הנוקשה של בגדי האבלות גם עם המתים עצמם: המת זוכה לביקור ספיישל של מאפרת, ולאחר מכן מולבשת גופתו בקימונו לבן, רק שהפעם הוא מולבש בצורה הפוכה מהמקובל, צד ימין על צד שמאל, בניגוד לחיים שבהם נהוג צד שמאל על צד ימין. פריטים שהיו יקרים לנפטר מונחים לצידו ונקברים יחד עימו.
ויש גם אנשים שעשו קריירה מעיצוב בגדים למתים - מעצבת האופנה האוסטרלית פיה אינטרלנדי היא אחת מהם. אינטרלנדי בת ה-38 השיקה ב-2012 קו אופנה בשם Garments for the Grave שמיועד כולו לגופות, בטענה כי האופן שבו מולבש המת יכול להפוך לחלק משמעותי בתהליך האבל המשפחתי.
העניין שלה במלבושים למתים התעורר במהלך לימודיה באוניברסיטה, ואת הדוקטורט שלה היא הקדישה לשאלה מהם החומרים האידיאליים לבגדי קבורה מתכלים ואקולוגיים. לתשובה היא הגיעה באמצעות ניסוי על חזירים: היא קברה את גופותיהם של 21 חזירים שיועדו לשחיטה, ולכל אחד מהם הלבישה בגד מבד אחר. שנה לאחר מכן פתחה את הקברים מחדש, ובחנה במעבדה מה בדיוק קרה לכל אחד מסוגי הבדים שעטפו את הגופות. אינטרלנדי סיימה את הדוקטורט ואת הניסוי שזכה לשם "פרויקט החזיר", הפכה למעצבת בגדי קבורה באופן רשמי, ובשנים האחרונות היא עובדת עם עשרות משפחות שיקיריהן מתו או עם לקוחות שביקשו לעצב את בגדי הקבורה שלהם בעודם בחיים. "אני לא מכחישה את המוות ולא מפלרטטת עימו", היא כותבת באתר שלה. "אני מציגה אותו באופן שמזמין את המתבוננים לראות בו משהו טבעי, בלתי ניתן להכחשה, בלתי נמנע ולעיתים אפילו יפה".
