השמלה הצהובה והאיקונית שעיצבה עבור קייט הדסון לסרט "איך להיפטר מבחור ב־10 ימים" הציבה את דינה בר-אל, בן לילה, בפריים-לוקיישן של מפת האופנה הבינלאומית. כשהוציאה את הדגם למכירה, בתוך חודשים ספורים המכירות שלו עמדו על שווי של יותר ממיליון דולר. בשלב הזה היא הייתה אמורה לפתוח בקבוק שמפניה, אבל המעצבת - שעשתה את כל הדרך מרמלה עד לבוורלי-הילס - הרגישה יותר מכל את חסרונה של אורנה, בתה היחידה, שגם הייתה יד ימינה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אחרי שנים של התמכרות לסמים וניסיונות גמילה אורנה מתה ממנת יתר כשהיא בת 34 בלבד. "שאלתי את הרב שלי למה היא נפטרה בדיוק בשלב שבו הייתה יכולה לקצור איתי את פירות ההצלחה", מספרת בר-אל, "והוא ענה לי שאורנה באה לעולם כדי להראות לי את הדרך ולהביא אותי לפסגה. אחרי שסיימה את תפקידה היא עזבה. מה יכולתי לעשות חוץ מלקבל את המציאות שאיש לא יכול לשנות אותה?"
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בר-אל (76, "אבל עוקפת את כל בנות ה-22") הגיעה עכשיו ארצה עם אילן סילבר, בעלה הרביעי ("אנחנו כבר 41 שנה יחד, אני כל כך עסוקה עד שאין לי זמן להתגרש") ועם השמלה הצהובה שלה, פלוס דגמים נוספים שעיצבה ל"אמריקן איידול", "עקרות בית נואשות" ו"סקס והעיר הגדולה", לטובת תצוגה שמביאה מבחר מדגמיה.
לפני עשר שנים, עם זכייתה בפרס מעצבת הקוטור לשנת 2012 ("זה האמי והגראמי של האופנה") היא החליטה לפרוש, סגרה את המפעל והעתיקה 100 קולבים למלתחה הפרטית שלה. את מאות השמלות האחרות תרמה לבתי יתומים, "כדי שכל ילדה תדע שהיא יכולה להיות מלכה או נסיכה".
7 צפייה בגלריה
''אני רוצה שכל ילדה תדע שהיא יכולה להיות מלכה או נסיכה''. בר-אל עם הזמרת קת'רין מקפי
(צילום: GettyImages)
ההוכחות לקשר שלה עם פשניסטות כמו שרון סטון, ויקטוריה בקהאם, פנלופה קרוז ועוד-ועוד, מתועדות בסלפיז המושקעים שגודשים את האוטוביוגרפיה החדשה שלה, "לעצב את החלום" (סטימצקי, העלתה לכתב דליה בן ארי). בכנות שכובשת את הלב היא משרטטת את סיפור חייה הפתלתל שמאפיל אפילו על עלילות "הכלה מאיסטנבול". כן, גם הכלה מהטלנובלה הטורקית לבשה בגדים בעיצובה.
"התצוגה והספר הם הדרך שלי להיפרד מאורנה", בר-אל מדלגת בין צחוק לעצב. "היא הייתה זו שהציעה לי לעבור מבגדים ספורטיביים לשמלות ערב, וכשטענתי ש'שמלות זה לא אני' היא המשיכה ללחוץ. זמן קצר לפני מותה, בסתם יום שגרתי במפעל, היא אמרה לי, 'אין לך מושג כמה תצליחי אם תביאי את הדמיון והיצירתיות שלך לשמלות הוט קוטור'. אחרי מותה, ראיתי בדברים האלה צוואה, קיימתי אותה, והאתגרים של המסלול החדש עזרו לי לרפא קצת את הנפש. עד היום אני שומעת את אורנה צועקת אליי מהשמיים, 'אמרתי לך!'. זה פצע שלא ייסגר".
היא הייתה רק בת 15 כשגילתה שהיא בהיריון, מתלמדת במספרה. "הייתי בטוחה שהלך עליי, שהחיים שלי נגמרו. שעד יומי האחרון אשאר במספרה. בעצם, מי ירצה להעסיק חופפת עם בטן או עם תינוקת שבאה איתה לעבודה ויונקת? כשאורנה הייתה בת שנתיים ולא ראיתי שום דרך לצאת מדירת המרתף בשכונת התקווה, ניסיתי להתאבד. חתכתי ורידים. לא שמחתי כשהצילו אותי. וזה מה שאני רוצה לספר לנשים שהתחילו כמוני, בנקודת פתיחה לא מזהירה ועדיין לא רואות את האור שבקצה המנהרה. אם אני לקחתי אחריות על חיי, שברתי סטיגמות והצלחתי ברמה פנומנלית אפילו בקנה מידה אמריקני – גם את יכולה לעשות את זה. אל תשכחי שאת אישה!"
כלומר?
"למה אלוהים ברא קודם את האדם? חווה היא הניסיון השני שלו, היא הדגם המתוקן, המשודרג".
אחרי שניצחה את מחלת הסרטן בפעם השנייה, בר-אל מרגישה טוב-טוב את תחושת השליחות. "הבנתי שאלוהים נתן לי בריאות כדי שאוכל לתת השראה. הספר שלי יופץ בכל המדינות שמכרו את הבגדים שלי, כולל מדינות ערב, ואחרי שאסתובב בחלק מהן על ה'רד קארפט', אני רוצה ליהנות מהחיים. יש לי דוקטורט באיך לחיות טוב. לא טוב, נפלא. הלוואי שבעקבות הספר יזמינו אותי להרצאות בארץ. לא מעניין אותי לשבת בבתי קפה, אני רוצה לנסוע לפריפריה. אני רוצה להסתכל בעיניים של כל אישה שבורה ולהגיד לה, 'קומי, את יכולה'. החלום השני שלי הוא להפוך את הספר לסרט. או לסדרה. אני כבר יודעת מי תשחק אותי".
מי?
"גל גדות. אין עליה ואין יותר מתאימה ממנה לדמות שלי. התחלתי מלמטה, הכי מלמטה, ואני לא שוכחת איך זה מרגיש להיות שם. גל ובעלה גם יפיקו את סיפור חיי".
הם יודעים את זה?
"עוד לא, אבל יש לנו מכרים משותפים שיארגנו את המפגש. אני מאמינה שגל תתחבר למסרים שלי. היא סלף מייד וומן, כמוני. גם היא בנתה את עצמה בדם ויזע, אין הצלחה בלי ריח של זיעה".
דינה הייתה התינוקת הראשונה שנולדה במחנה פליטים אמריקאי בגרמניה, בסיום המלחמה. הוריה, מרים ואריה קאופמן, הצליבו לראשונה מבטים באושוויץ ("אמא הרימה את המוצץ שנפל מהפה של התינוק שאבא שלי החזיק על הידיים, אשתו וילדיו לא יצאו משם") ונפגשו בתחנת אוטובוס בפראג. "אבא זיהה את עיני הטורקיז של אמא, והם התחילו מחדש".
בגיל ארבע היא מצאה את עצמה במקלט ברמלה. "אבא היה איש גאה, הוא לא רצה את הטובות של הסוכנות, אז זרקו אותנו למקלט. אחרי שהוא מצא עבודה בתור שף עברנו לווילה ערבית בת ארבעה חדרים. בכל חדר גרה משפחה. שירותים בחוץ. כל ההתחלות קשוחות".
7 צפייה בגלריה
''באה לעולם כדי להראות לי את הדרך''. בתה של דינה בר-אל, אורנה ז''ל
(צילום: אלבום פרטי)
בניגוד לאביה, שדבק בחיים, אמה התקשתה להתאקלם בישראל. דינה, בתם הבכורה, דור שני לשואה, סבלה מהיעדר חום וביטויי אהבה. "בכיתה ו' הפכו את הכיתה שלנו לטרום-מקצועי, ארבע שעות לימודים רגילים וארבע שעות לימודי תפירה. אחרי חודשיים, באסיפת הורים, המורה לתפירה אמרה לאמא, 'לילדה שלך יש מתנה מאלוהים, היא הולכת להיות מעצבת בינלאומית' ואמא שלי יצאה עליה, 'מה, הבת שלי תהיה תופרת? היא תהיה עורכת דין!'. נעלבתי בשמה של המורה, שרצתה להחמיא, וזה היה הקרע הראשון בין אמא לביני.
"בגיל 14 ראיתי מודעה בעיתון, פותחים בית ספר לספָּרות בביאליק 13 רמת-גן. צילצלתי. 500 לירות לקורס של שישה חודשים. אני לא יכולה לבקש מהוריי סכום כזה, זה חודשיים משכורת של אבא. יום אחד דוד יצחק, אח של אמא, הגיע מתל-אביב. התחננתי לפניו שילווה לי 500 לירות והתחייבתי להחזיר לפני סוף הקורס. כל בוקר קמתי בחמש וחצי ויצאתי בשני אוטובוסים, מרמלה לתחנה המרכזית ומשם לרמת-גן. אחרי חודשיים נכנסה קליינטית שביקשה ממני לספר אותה. אמרתי, 'אסור לי, אני עוד תלמידה' וכשהיא החמיאה לי על תסרוקת שעשיתי לתלמידה אחרת החלטתי לקחת את הצ'אנס. היא הייתה יותר ממרוצה. כשהלכה לשלם, המנהל עמד בדלפק, וכששאל אותה מי אחראי לראש היפה שלה היא הצביעה עליי. המנהל כעס ואיים לזרוק אותי. אמרתי לו, 'כל התלמידים לומדים על חשבון הוריהם, אני היחידה שלומדת על חשבוני ורציתי להראות לך שאני מוכנה לעבודה'. במקום להעיף אותי הוא סידר לי עבודה במספרה ליד בית הספר.
"השכנה מלמעלה מצאה אותי על השטיח, בתוך שלולית דם. היא הצביעה על התינוקת וצעקה עליי, 'שאלת את עצמך מה יהיה איתה?' זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שאני אמא ושהתינוקת שלי יותר חשובה מהדיכאון שלי"
אחר כך הציע לה המנהל לעבור למספרה שהוא פותח בנתניה. "אמרתי, 'למה לא, החבר שלי בנתניה, חייל'. שמחתי לצאת מרמלה ושמחתי להתרחק מההורים. בגיל 15 התחלתי להקיא. אמא של החבר שלי לקחה אותי לגינקולוג בנתניה, והתברר שאני בהיריון".
חתונה הייתה האופציה היחידה?
"רציתי לעשות הפלה, אבל אמא שלו הפחידה אותי שאחרי הפלה לא אכנס להיריון. אז נסעתי מנתניה לרמלה ואמרתי, 'אמא ואבא, אני מזמינה אתכם לחתונה שלי, ודרך אגב, בעוד שבעה חודשים תהיו סבתא וסבא'. הלם. אחרי החתונה גרנו בשכונת סלמה בדירת חדר ולמרות שבעלי, חמש שנים מעליי, היה איש קבע, לא היה לנו כסף לאוכל".
בעודה מיניקה תינוקת בת חצי שנה הוריה בישרו לה שהם עוקרים ללוס-אנג'לס, לגור עם האחים של אביה. "הם אמרו לי, 'ככה הצעת את המיטה – ככה תשני' והבנתי אותם, זה המחיר שעליי לשלם על הבחירה שעשיתי, אבל לא האמנתי שהוריי יכולים לנטוש אותי כשאני כל כך חלשה, פיזית ונפשית. הרי הם ראו שלא טוב לי בבית ושאני חסרת אונים. השכנה מלמעלה שמרה על אורנה כשנסעתי למספרה והיא גם הייתה זו שמצאה אותי על השטיח, בתוך שלולית דם. היא הצביעה על התינוקת וצעקה עליי, 'שאלת את עצמך מה יהיה איתה?' זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שאני אמא ושהתינוקת שלי יותר חשובה מהדיכאון שלי. ניסיון ההתאבדות הבהיר לבעלי שאני באמת אומללה והוא הסכים שאטוס עם אורנה להוריי, לשלושה חודשים, בתנאי שהם יישאו בכל ההוצאות, וכך היה".
ואחרי שלושה חודשים חזרת למרתף בשכונת התקווה?
"לא, הספיקו לי שלושה ימים כדי להחליט שאני לא רוצה לחזור. התחלתי לעבוד בתור חופפת וספרית, עברתי מבית לבית והרווחתי טוב, אחרי שנה כבר נסעתי ברולס רויס, אורנה למדה בגן מעולה והגשמתי את החלום האמריקאי עד שהאינטרפול דפקו לי בדלת בארבע לפנות בוקר. בית המשפט בישראל קבע שחטפתי את הקטינה והם נשלחו להחזיר אותה לארץ. 'אם לא תביאי אותה לטיסה את תיכנסי לכלא'. היו לי שלושה ימים לקבל החלטה והחלטתי ששום דבר לא יפריד בינינו. הילדה תחזור ארצה איתי. ירדתי מהמטוס עם הילדה, בעלי חיכה לי על כבש המדרגות עם צו עיכוב יציאה מהארץ ולקח אותנו לדירה הקטנה של אחותו, בלוד. בבוקר קמתי ונסעתי לתל-אביב, לדוד יצחק, שלקח אותי לעורך דין. הוא לחש לי באוזן, 'אני מציע לך את מה שהייתי מציע לבת שלי – לקחת את בעלך לאמריקה. אם דלילה הפכה את שמשון לשפוט שלה גם את יכולה, את אישה, יש לך את כל הכלים'. ככה התחלתי לטפטף לו שבאמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, החיים שלנו ישתנו לטובה".
בעזרת הדולרים שהגיעו מאמריקה ("אמא מכרה את כל הרכוש שהשארתי") הם עקרו לשיכון של אנשי קבע בנאות רחל, חולון. "עבדתי נון-סטופ, שישה ימים במספרה שבקניון וביום שבת חפפתי במרפסת, וכל הזמן הלחצתי את בעלי על אמריקה, לא הרפיתי לרגע, עד שהוא נכנע והשתחרר מהצבא. כשקיטר לי, 'אני לא יודע אנגלית' עניתי, 'זה בסדר, גם אני לא יודעת'. הגענו עם אורנה בת השמונה, הוריי עקרו לדירה והעמידו לרשותנו את ביתם, כולל מוסטנג בחניה. ניהלתי את המסעדה של אבא שלי, 'קפה תל-אביב'. בעלי נשבר די מהר, הכריז 'זה לא בשבילי, זו לא המדינה שלי,אני חוזר לצבא'. אחרי חצי שנה הוא חזר ארצה, לא לפני שחתם לי על הגט ‑ וזהו. הסאגה נגמרה. תשע שנים של טיפשות הגיעו לסיומן. בגיל 24 הייתי גרושה ולא הסתכלתי לאחור, אבל אורנה שאלה למה אבא שלה התגרש גם ממנה והכאב שלה צרב לי בנשמה".
בעל מספר 2 היה ציון בר-אל, מהנדס אלקטרוניקה מטבריה, בן 29 ורווק. "הוא אהב את אורנה, ישב איתה על שיעורי הבית, לימד אותה לרכוב על אופניים והיא התחילה לקרוא לו 'דדי'. שמונה חודשים אחרי שהפכנו לזוג נסענו להתחתן בניו-ג'רזי, שם גרו הוריו. אילו זה היה תלוי בי לא היינו מתחתנים, הייתי מצולקת מפרק א', אבל ציון לחץ למסד את הקשר. תפרתי לעצמי בגד כלה ייחודי, מכנסיים קצרים בצבע לבן עם עליונית מתחרה. לבוש סקסי ומחמיא. הרגשתי כמו נערת פרחים. אמו של ציון הזדעזעה וטענה שזה לא יאה להיכנס ככה לבית כנסת".
חיי הנישואים היו נוחים ונעימים עד שהוא התחיל ללחוץ על ילד משותף והיא סירבה, בגלל זיכרון הלידה הראשונה הקשה. כשטיפלה באביה שגסס מסרטן הוא הפציר בה, "ציון רוצה ילדים, תני לו ללכת ואת, אל תוותרי על החלום שלך מגיל 11, להיות מעצבת אופנה". וכך היה.
היא הייתה בת 28, גרושה פעמיים, בלי מזונות, אמא חד-הורית. "בבוקר הסעתי את אורנה לבית הספר והמשכתי לעבודה במחלקת הכספים של בנק איטלקי. פעמיים בשבוע דיגמנתי בבוטיק. בדמיון שלי חלמתי שאני מלבישה דוגמניות והן טופפות על עקבי סטילטו עם דגמים בעיצובי".
בינתיים, קרייג אלאנס, איש נדל"ן עשיר וצעיר ממנה בשבע שנים, חיזר אחריה ביהלומים ובפרוות והיא הבהירה לו, "אני לא למכירה". כשהבטיח להגשים את כל חלומותיה, היא עיצבה עליונית קצרה מעור, משולבת בנוצות ובחרוזים, בסגנון היפי. הוא השקיע רבע מיליון דולר ושכר עבורה מקום בדאון טאון לוס-אנג'לס, ממנו תוכל לעבוד.
"בום", היא מתלהבת. "דינמיט". העליונית הפכה לסוג של מדים בכל הדיסקוטקים הנחשבים בעיר, במפעל הגדול היא מכרה ביותר ממיליון דולר וכל הרווחים הלכו אליה; קרייג סירב לקבל את חלקו מההכנסות כל עוד היא מסרבת להפוך לאשתו ולאם ילדיו. "הרגשתי שאנחנו לא מאותו הכפר", היא מנמקת. "הוא גדל על סיר הבשר ואני באתי מרמלה".
לא פחדת להיות לבד?
"אני בן אדם נטול פחדים".
מבעלה השלישי, אילן לוי, מעצב בגדי עור מניו-יורק ("שרמנטי בצורה בלתי רגילה") היא התגרשה אחרי חודש, כשגילתה שבתפוח הגדול מחכים לו אשתו, ישראלית לשעבר, ושני ילדיהם המשותפים. "האהבה הגדולה התמוססה באחת. הרגשתי מטומטמת. ארזתי את כל חפציו האישיים שהיו בביתי, שמתי אותם מחוץ לדלת והחלפתי את המנעול".
שש שנים אחרי שהתחילה לעצב היא הייתה על גג העולם. המותג שלה, "דינה'ס קריאיישן", גדל והתרחב, היא התמקצעה בעור ובזמש, והבסט-סלר שלה היה שמלה עם חזייה שמורכבת מ-38 חתיכות בד. "כולם ניסו לחקות אותי, ואף פעם לא תבעתי. למה? גם בגלל שלא היה לי זמן לבתי משפט, עבדתי מסביב לשעון כדי לעמוד בקצב ההזמנות, וגם מפני שהייתי בטוחה שאף אחד לא יצליח לחקות אותי עד הסוף. אף פעם לא עיצבתי על הנייר, זה משעמם, במשרד שלי עמדה בובה שכל בוקר זרקתי עליה עוד חתיכת בד ורק אני ידעתי איך לחבר ביניהן".
"אורנה אמרה לי, 'אמא, גנבו לך ופגעו בך, אבל אף אחד לא יוכל לקחת ממך את הכישרון שלך'. הבנתי שלא משנה כמה פעמים את נופלת, מה שחשוב הוא היכולת שלך לקום אחרי נפילה, להרים את עצמך, לזקוף את הראש ולהמציא את עצמך מחדש"
כשנענתה להצעה מפתה של אנשי עסקים שרצו לקנות 50 אחוז מהחברה שלה, לא כולל השם, ולהכפיל את מחזור המכירות באמצעות ייצור במפעלים שלהם בדרום-קוריאה, היא נפלה. "הפקדתי בידיהם את כל מה שהיה לי", היא מספרת, "את המכונות, העובדים, הגזרות, את הקולקציה החדשה ואת רשימת הלקוחות - הם גנבו ממני הכול והשאירו אותי בלי כלום. שוד לאור היום. נשארתי בלי עסק, בלי מפעל ובלי כסף, והבנתי בדרך הקשה והאכזרית שכישרון לא מספיק. צריך להבין בעסקים. קרייג מצא לי שותפים חדשים, וגם איתם זה לא עבד. אורנה, שהייתה לא רק בתי, אלא גם החברה הכי טובה שלי, אמרה לי, 'אמא, גנבו לך ופגעו בך, אבל אף אחד לא יוכל לקחת ממך את הכישרון שלך'. הבנתי שלא משנה כמה פעמים את נופלת, מה שחשוב הוא היכולת שלך לקום אחרי נפילה, להרים את עצמך, לזקוף את הראש ולהמציא את עצמך מחדש".
מה עשית?
"לא היה לי כסף לקנות עור, אז קניתי חולצות טי פשוטות וסווטשירטים, חתכתי את השרוולים שלהם ואת הפתח של הצוואר ויצרתי פתחים שונים במראה קליל ואוורירי. ישבתי בסלון ביתי ורקמתי עליהם בשלל צבעים וגם הוספתי ניטים ואבנים צבעוניות. כל דגם היה חד-פעמי. ממש כמו בתחילת הדרך יצאתי לסיבוב בין הבוטיקים הנחשבים, אספתי הזמנות, וכשגם הרשתות התחילו להזמין דגמים שכרתי תופרת והפכתי את הסלון למתפרה".
7 צפייה בגלריה
''החוכמה היא לעזוב כשאת בשיא''. השחקנית ג'ינה דייויס בשמלה של דינה בר-אל
(צילום: רויטרס)
את אילן סילבר, בעלה זה 41 שנה, היא הכירה כשרצתה לטוס לקרנבל בברזיל וידיד שלה סיפר לה על ישראלי לשעבר, גרוש ואב לשניים, שאף הוא מתכנן לטוס לריו דה-ז'ניירו. "טסנו, חזרנו, ולא נפרדנו. אילן ראה את הפוטנציאל שלי כמעצבת וקיבל את העובדה שאצלי העבודה עומדת במקום הראשון, לפני הזוגיות. זה היה סיפור אהבה מפוכח, נטול חידות. קניתי בדים ויצרתי קולקציה של עליוניות שמקושטות באבנים מנצנצות. אחרי הצלחה מטאורית בתערוכה בניו-יורק, רואה החשבון שלנו זימן אותנו לשיחה ובישר לנו שעלינו לחשב מסלול מחדש בתיק ההשקעות. קנינו בית בבוורלי-הילס, אילן נעתר לבקשה שלי להרוס אותו והשקענו סכומי עתק בבניית בית מודרני, היפה ביותר בשכונה. אילן פיקח על הבנייה ואני עיצבתי ומכרתי. הייתי זקוקה להרבה מאוד כסף כדי לשלוח את אורנה, בתי, למרכזי גמילה. בתיכון היא התחברה דווקא עם מוכרי המריחואנה, וכשהמשטרה ערכה חיפוש פתע בבית שלנו ומצאה מריחואנה באחד העציצים שעל אדן החלון, גם אנחנו נלקחנו למעצר באזיקים".
שמונה שנים אחרי שאורנה נגמלה, עברה בר-אל ניתוח לכריתת כליה שבה אובחן גידול סרטני. "אני לא אחיה יום אחד בלעדייך", אורנה בכתה באוזניה, בבית החולים, "אני לא אחיה יום אחד בעולם שאת לא קיימת בו. אם את הולכת למות אני אמות לפנייך".
בר-אל התאוששה, אבל אורנה החלה לבלוע כדורים לשיכוך כאב שיניים, הגדילה את המינונים ‑ ושוב התמכרה. באוגוסט 1997 דינה ובעלה טסו לתצוגה בניו-יורק ("חברים שיכנעו אותי שאורנה כבר ילדה גדולה ושאני צריכה לעמוד בהתחייבויות שלי"), וכשחזרה ללוס-אנג'לס וגילתה שאורנה נעדרת מהמפעל התעורר בה החשד. היא מילאה בתחנת המשטרה טופס על נעדר. "הלב שלי אמר לי שקרה אסון, אבל רציתי להאמין שהאינטואציות החזקות שלי מוטעות". המשטרה מצאה את גופתה בשכונה לא טובה של העיר. "מוות מיותר, בלתי נתפס. אורנה כל כך פחדה לאבד אותי, ובסופו של דבר אני זו שאיבדה אותה".
עד עצם היום הזה היא בטוחה שאורנה לא ניסתה להתאבד, אלא "נרצחה בדם קר על ידי טיפוסים מפוקפקים, סוחרי סמים. למה לא יצאתי למלחמה במי שרצח אותה? מפני ידעתי שאיש לא יחזיר לי אותה ומפני שחששתי שזו עלולה להיות מלחמה אבודה שתהרוס את חיי עוד יותר. גם החוקר הפרטי שעזר לנו לאתר את הדירה שבה נמצאה גופתה, לצד סאנשיין, הכלבה שלה, ייעץ לנו לא להסתבך עם אותם אנשים שפלים. האיש שחשדתי כי הוא זה שרצח אותה מת זמן קצר לאחר מכן. בהחלטה מושכלת בחרתי לשים הכול מאחוריי. יום אחרי השבעה התייצבתי בעבודה. היא הייתה קרש ההצלה שלי. המנוף שעזר לי להתרומם מתהום האבל היה הרצון לקיים את הצוואה של אורנה ולהתחיל קריירה חדשה כמעצבת שמלות ערב".
הדוגמנית הראשונה של השמלות הקצרות, מבדי משי עם אבני סברובסקי, שמלת מרלין מונרו בהדפס זיג זג חדש ושמלות עם פסי אלכסון, הייתה פריס הילטון. "צלם אופנה, טל קרסו, שהגיע ללוס-אנג'לס, הבטיח להפתיע אותי, ופריס, שהייתה אז בת 18, הייתה ההפתעה. הכנתי סט לצילומים, אבל טל כיסה את המיטה בחדר השינה שלי בבדי סאטן אדומים, שהבליטו את השמלות השחורות, וזו הייתה הברקה".
7 צפייה בגלריה
קייט הדסון לובשת שמלה שעיצבה דינה בר-אל, בסרט ''איך להיפטר מבחור ב–10 ימים''
(צילום: AFP)
במהלך טיול הבוקר עם סאנשיין, הכלבה של אורנה, היא הכירה את המפיק רוברט אוונס, שבאמתחתו היו 144 מועמדויות לאוסקר, והוא היה זה שהציע לה לעצב את השמלה לקייט הדסון. ממנו היא גם לקחה את המשפט שליווה אותה בהמשך הקריירה שלה – "האמיני שהבלתי אפשרי הוא אפשרי".
אחרי "השמלה הצהובה", הוליווד פתחה את הדלתות למותג דינה בר-אל. היא התארחה בכל תוכניות האירוח ושרון סטון, שנכחה באחת התצוגות שלה, סיפרה לה על אחותה קלי, יחצנית ידועה בהוליווד. החוזה ביניהן נחתם, סטון ג'וניור הלבישה את חמש הנשים של "עקרות בית נואשות" בשמלות הקוקטייל השחורות של בר-אל ודאגה לצלם אותן שוכבות על תפוחים אדומים. דינה הוזמנה לביתה של ויקטוריה בקהאם ("רק כשקיבלתי את ההזמנה גיליתי שהם שכנים שלי, באותו הרחוב"), שירדה מהקומה השנייה של הבית כשהיא לבושה בחלוק סיני. "היא שאלה מה הכנתי לה, הראיתי לה את השמלה האהובה עליי, היא הסירה את החלוק ונותרה עירומה כביום היוולדה. אחרי שלבשה את השמלה, שנראתה כאילו נתפרה למידותיה, היא סירבה למדוד אחרות".
"בכל ריאיון, ואין מגזין או תוכנית שלא ראיינו אותי, הזדהיתי כישראלית, אבל לא היה לי דחוף לפתוח חנות בתל-אביב. מה, חסרות ישראליות עשירות שמגיעות פעם בחודשיים לבוורלי-הילס ומפוצצות את המזוודות?"
היא הוזמנה לערוך תצוגה באירוע צדקה שנערך באחוזת הענק של מייסד פלייבוי יו הפנר, ואחרי חמש שנים של תצוגות אופנה באולפני הטלוויזיה של לוס-אנג'לס קיבלה את פרס מעצבת הקוטור לשנת 2012 – ואחריו החליטה לרדת מהבמה. "פרשתי כמו דיווה", היא מתמוגגת, "החוכמה היא לעזוב כשאת בשיא, לא כשאת יורדת לקרקעית. לא השארתי אחריי חובות והשם שלי נשאר איתי".
מה המשמעות של שמירת השם?
"אוהו", היא מגחכת. "שמלות הערב שלי לא מיוצרות מחיתוך הבד לשניים, אלא מחיתוכים אלכסוניים שמאפשרים לבד להימתח על הגוף. אין לי מושג מאיפה קיבלתי את הטכניקה הזאת, אבל היא בלעדית שלי. היום יש ברשותי דיסק און-קי עם כל הגזרות, יותר מ-1,000, ואם פעם יחסר לי כסף אני יכולה למכור את המותג תמורת הרבה מאוד כסף. לא הרבה, המון. מגיע לי. עבדתי קשה מאוד בשבילו".
למה שתגיעי לפת לחם?
"טראמפ הוביל את אמריקה לשגשוג כלכלי שלא היה כמוהו, אבל החגיגות נגמרו והטרנד הנוכחי, בכל העולם, הוא חיסכון. לקנות בגדים בבוטיק יד שנייה. אני בעד".
מה עשתה לך ההצלחה?
"התעשרתי. כל שמלת הוט קוטור שלי נמכרה ב-1,000 עד 3,000 דולר. אומרים שאני מיליונרית. בעיני עצמי אני מיליונרית בנתינה. בכל ריאיון, ואין מגזין או תוכנית שלא ראיינו אותי, הזדהיתי כישראלית, אבל לא היה לי דחוף לפתוח חנות בתל-אביב. מה, חסרות ישראליות עשירות שמגיעות פעם בחודשיים לבוורלי-הילס ומפוצצות את המזוודות? בשלהי הקריירה נתתי זיכיון ל'נושקה' בכיכר המדינה, ובכל פעם שהגעתי לביקור היא מילאה את חלון הראווה בדגמים שלי. שמחנו מאוד".
שמחתם, ברבים.
"כן, אילן הוא חלק בלתי נפרד מההצלחה שלי. הוא באמת 'עזר כנגדי'. יחד יצאנו לפנסיה, ועכשיו אנחנו חיים כמו זוג צעיר. מטיילים בעולם, יוצאים להפלגות, מבלים ונהנים. זה לא מקרי שאיתו אני מחזיקה מעמד כבר 41 שנה. הוא לא רק נראה כמו קלארק גייבל, הוא גבר-גבר. הביטחון העצמי שלו מאפשר לו לתת לאישה שלו את הזכות להוביל. אילן סילבר הוא הגבר הראשון שאיתו אני לא מפסיקה להתרגש. והוא לא נעלב כשאנשים טועים ופונים אליו כאל 'מיסטר בר-אל'. הוא יודע מי הוא ומי אני".
מי את?
"עד גיל 27 קראו לי אתי וידעתי שנקראתי אסתר על שם סבתי מצד אמי. את האמת על עצמי גיליתי כשטיפלתי באבא שלי והקשבתי לפרפורי גסיסתו האחרונים. כשהוא פקח לרגע את עיניו, אחזתי בידו ושאלתי אותו, 'אבא'לה, אתה מזהה אותי? זו אני, אתי, הילדה שלך'. ואז, כמו בסצנה סוריאליסטית, אבא הפנה את מבטו אליי ואמר לי בקול חד וברור, 'את דינה שלי, קוראים לך דינה, נקראת דינה על שם אמי, שהייתה מעצבת אופנה בצ'כיה של לפני המלחמה, וכך נרשמת בתעודות. בבקשה תחזרי לשם שאיתו נולדת. המזל יאיר לך פנים עם השם דינה'. ואז הוא נשם את נשימתו האחרונה. מאותו היום לא הסתובבתי ולא הגבתי למי שקרא לי 'אתי'. אני דינה, ברע ובטוב, עד שאעלה לשמיים. נכון שגל גדות ואני דומות זו לזו בעיניים?"
פורסם לראשונה: 07:45, 18.11.22
