"זה שלושה חתיכות", אמרה המלצרית המתלמדת שניגשה אלינו סוף-סוף אחרי עשרים דקות שבהן חיכינו לשווא שמישהו יתייחס אלינו במסעדת ג'ונז החדשה בקריית אונו. היא התכוונה למנה של אניולוטי דלעת. "שלוש", תיקנו אותה. לצידה עמדה המלצרית האחראית והוסיפה: "לא שלושה חתיכות. שישה חתיכות". "שש", תיקנו גם אותה. זה לא נעים לתקן טעויות. אנחנו לא אבשלום קור, ואנשים לפעמים טועים. אבל ארוחה שמתחילה בשיעור עברית? ועוד בכזה איחור? זה לא יכול להיות סימן טוב.
עוד ביצים עלומות:
אחר כך גם הייתה מנת ספגטי בר ים. שאלנו ליתר ביטחון איזה דג. "לברק", ענתה המלצרית. "אה, אז זה ספגטי לברק", אמרנו. "לא, ספגטי בר ים", היא ענתה מבלי לשים לב שיש הבדל בין שני סוגי הדגים. על מנה של שרימפס בחמאת עגבניות נאמר "אני רק רוצה להגיד שזו מנה נדירה". מה כל כך נדיר בה? אפילו לא חיכינו לתשובה. המלצריות והמלצרים בג'ונז נראים כאילו שרק סיימו תיכון והם נמצאים לפני גיוס. מקסימום, אולי הם סטודנטים שנה א'. ילדים ונוער שמחלטרים בחופשת הקיץ. זה ניכר בכל צעד הססני שלהם, בכל סכו"ם ששכחו להביא, בכל חשבון שהתבלבלו בו עם השולחן הסמוך.
לא רוצים לפספס אף מסעדה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אני בטוח שמוטי טיטמן, השף של ג'ונז, מיואש לגמרי מהמצב. טיטמן הוא מהשפים המוכשרים ביותר שיש לנו. במלגו ומלבר התל-אביבית הוא מגיש אוכל נהדר, עילאי. ג'ונז, שלה כבר יש סניף בפלורנטין, היא ניסיון ראשון שלו לצאת מחוץ לגבולות העיר הגדולה, אל הפרברים הצומחים. אממה, קצת קשה להתמודד עם מצוקת כוח האדם. אתה בונה תפריט, משקיע בפרטים הקטנים ונופל על האף. סוגיית השירות בישראל היא כל כך מתסכלת, כל כך בעייתית, שלא בטוח שיש לה פתרון בעתיד הנראה לעין. אולי השפים צריכים להתחיל להגיש את האוכל בעצמם. הם בטוח לא יתבלבלו בין בר ים ולברק ובין שלוש לשלושה.
טוב, מספיק עם התלונות. אני מרגיש כמו הדוֹד הנודניק שלא מרוצה משום דבר. ושיהיה ברור: יצאנו מאוד מרוצים מג'ונז, אף על פי כן ולמרות הכול. טיטמן הצליח להקים מסעדה איטלקית משפחתית משובחת. אומנם גאוותה היא הפיצות, אך כל מה שמסביב – מהראשונות ועד לעיקריות ולקינוחים – נמצא ברף הגבוה של הטעם והביצוע. עד כדי כך טוב, ששכחנו מחטאי המלצריות. יאללה, נקסט.
התחלנו עם אותם שרימפס "נדירים", קפואים ומופשרים מאיכות סבירה בהחלט, ברוטב עגבניות חמאתי, פיקנטי במידה, שבו טבלנו פוקצ'ה שמנמנה ואוורירית. חוויה "נדירה"? לא ממש. אבל אנחנו כבר רגילים לכך שמילים איבדו ממשמעותן. זה היה לגמרי אחלה.
המשכנו עם קרפצ'יו טונה וקורנדביף. הטונה נמצאת בסוף עונתה, אבל עדיין אפשר להתענג על רגעיו האחרונים של הדג המפואר הזה כשהוא נמצא בשיא טריותו. הוא נפרס לפרוסות דקות, כמעט שקופות והונח על הצלחת כמו פאזל. מעליו חתיכות ג'ינג'ר פריכות, פלחי פומלה ומעט צ'ילי ירוק. בדיוק מה שהיה צריך כדי לא להאפיל עליו. הקורנדביף הוא הוכחה למה שידוע כבר ממלגו ומלבר: טיטמן הוא איש שרקוטרי ראשון במעלה. מה יכול להיות רע בבשר כבוש שמוגש באופן מסורתי, עם חרדל, כרוב כבוש ופרוסת לחם? השילוב הקדוש.
כן, הייתה גם פיצה. כן, היא הייתה נהדרת. קצת נמאס לומר זאת, ובכל זאת – בישראל יש פיצריות כל כך מוצלחות שכבר לא בטוח שצריך לנסוע לנאפולי (טוב, הגזמתי). בג'ונז מגישים פיצה שככל הנראה הייתה יכולה להיות מוגשת רק במקומותינו: את רוטב העגבניות מחליפה אריסה. ובתוספת פפרוני ומוצרלה, זה עובד פשוט נפלא. הפיצה – תפוחה בשוליה, דקיקה עד כדי קורסת במרכזה – מהדהדת טעמים צפון-אפריקאיים עם עקרונות איטלקיים קלאסיים.
באגף הפחמימות עושים את המיטב עם פסטה יבשה: ספגטי לברק (לא בר ים) מגיע ברוטב וינגרט צלפים וחמאה, עם פילה דג מאודה. הספגטי, אל-דנטה, טובל ברוטב העדין והדג מאודה בצורה מושלמת. הוא מתפורר לתוך הרוטב והפסטה תופסת אותו היטב. זו מנת פסטה שגם מסעדת המקור העילית מתל אביב הייתה יכולה להתגאות בה. זו גם דוגמה לכך שאפילו אם פתחת מסעדה משפחתית, זה לא אומר שאתה צריך להתפשר על הערכים הקולינריים שלך. אפשר להיות גבוה גם כשלכאורה אתה בנמוך. "משפחתי" הוא לא שם קוד לשניצלונים עם קטשופ.
המנה הבאה: פסטה ארביאטה. בסך הכול פסטה ארביאטה, אתם יודעים, ספגטי, רוטב עגבניות קצת חריף, עם המינון הנכון של מוצרלה ובזיליקום. לכאורה זה הכול, ובעצם, כשזה עשוי כל כך טוב, או המילה השנואה הזאת, "מדויק", אז הסועד לא מרגיש שהוא יכול להכין את זה בעצמו בבית. הוא מבין שיש מנות שגם אם הן נראות פשוטות על הנייר, הן ממש לא. זה שיעור בצניעות, הפסטה ארביאטה של ג'ונז. אל תנסו את זה בבית.
מנת הפסטה האחרונה הייתה אניולוטי דלעת. שש חתיכות, כן, של כיסונים ממולאים דלעת מתקתקה ברוטב חמאה ומרווה, מנגולד וכף של שמנת חמוצה בצד. מנה חביבה, בגדול, שסבלה מכמות דיספרופורציונלית של רוטב. וברגע שהכול מכוסה בחמאה, הפה מתמלא בשומן רווי. זו מנת פסטה שהתפקששה בשלב החיבור בין המרכיבים. אולי המלצרית מתחילת הארוחה עשתה לה נאחס.
אבל הקינוחים, אוֹח, הקינוחים. הלב שלי שייך למי שמגיש טירמיסו ברמה כל כך גבוהה. צהבהב בצבעו, כמו בארץ המוצא, שם התרנגולות מטילות ביצים שלא בפס ייצור מתועש. עשיר בקפה ואלכוהול. פשוט נפלא. וגם טארט דבש היה מושלם מסוגו. לא מתוק מדי, מזכיר קצת קראק פאי מבחינת הצורה והתוכן. ג'ונז היא בקלות כבר עכשיו מסעדה שהיא חובה לתושבי האזור ומשפחותיהם, ואני מעז לומר שלא יזיק לכם לבוא גם מרחוק. חוויה מספקת פלוס.
על קצה המזלג: ג'ונז בקריית אונו היא איטלקית משפחתית משובחת מבית היוצר של אחד השפים המוכשרים ביותר שיש לנו. נציין לטובה: פיצה עם אריסה. פחות לטובה: שירות צולע ואינפנטילי.
ג'ונז פיצה בר, שלמה המלך 2, קריית אונו
