זאת הייתה אמורה להיות עוד חופשת קיץ נינוחה של השף ברק יחזקאלי עם המשפחה - הוא, אשתו טל, שלושת ילדיהם, והים. כבר שלוש שנים שהם גרים בכליל, יישוב מנומנם בגליל, שנמצא בתדר אחר לחלוטין מהחיים הקודמים שלהם בתל-אביב. את "בורק", החלל לאירועים ולארוחות סגורות שפעל במשך שש שנים בעיר וזכה לביקורות מעולות, הם כבר סגרו מזמן. עכשיו זה רק הם והטבע הגלילי.
המשפחה התמקמה על רצועת החוף נווה ים עתלית, שבקיץ הופכת להיות כמעט עיר אוהלים אחת גדולה, עם קו ראשון לים התיכון. בדרך לחוף הם קנו ממולאים ולאבנה בפורדיס, ובלילה ישבו לארוחה. בבוקר היום השני לחופשה, יחזקאלי נכנס לאוטו וקפץ עם בנו הקטן למכולת לקנות מים, ועוד ציוד לימים הקרובים. כשחזר החנה את האוטו, עשה כמה נאגלות למאהל עם המצרכים, ואז, בנאגלה השנייה, זה קרה.
"פתאום טל קראה לי ואמרה שהוציאו בן אדם מהמים. היא אמרה שהוא כנראה התעלף, וביקשה שאקח לשם בקבוק מים", הוא משחזר. "רצתי עם הבקבוק וראיתי את הבחור על הברכיים, ושני חברים שלו מחזיקים לו את הידיים, כל אחד תופס יד. השתטחתי על החול וניסיתי לדבר איתו. פתאום אני קולט שזה אלון אבוטבול. אמרתי לו: 'היי אלון, מה קורה?' אנחנו מכירים היטב דרך שיר ביליה, אשתו, והוא אכל אצלי כמה וכמה פעמים. הוא לא יכול היה לענות, רק מילמל משהו שלא הצלחתי להבין".
ניכר ששחזור האירוע קשה ליחזקאלי מאוד. "נכנסתי לסרט ואני לא זוכר פרטים משם. בדיעבד הבנתי שהייתי מנותק מהחוויה כי הייתי צריך לתפקד. השכבתי אותו על הצד ורוקנתי לו את הפה. אחר כך השכבנו אותו על החול, שמתי שלוש אצבעות מצד שמאל שלו, מעל מפתח הלב, והתחלתי לעשות החייאה. עשיתי את זה לפני המון שנים וזכרתי איך".
בשלב הזה התחילו להתקבץ מסביב אנשים ששהו לידם בחוף. מישהו התקשר למוקד מד"א, והם הנחו את ברק בטלפון. "עשיתי לו החייאה ותוך כדי נכנסתי לטראנס, הייתי ממש בזון אחר, לא היו לי מחשבות, לא רגשות, לא כלום. אני זוכר שרציתי מאוד להצליח להציל אותו. דיברתי עם אלוהים, אמרתי לאלוהים שהוא נתן לי זוג ידיים כאלה גדולות, אז שייתן לי גם את הכוח להציל אותו".
במשך כמעט 40 דקות הנשים יחזקאלי את אבוטבול, אבל אז קרה הנורא מכל. "אני זוכר את אלון שוכב מתחת לידיים שלי ושאני לוחץ בכל הכוח ומקווה שעוד רגע, כמו בסרטים, הוא יירק את כל המים החוצה, ישתעל והכל יהיה בסדר. אבל זה לא קרה. היה נדמה לי שהבחנתי בנשימות האחרונות שלו וביד שהתכווצה. אלון היה גבר אמיץ וחסר פחד והוא חצה את הסף בגבורה. כשמד"א הגיעו וחיברו לו דפיברילטור כבר לא היה מה לעשות. באותו רגע קלטתי שכבר יש הרבה אנשים סביבנו. כולם זיהו אותו, התחילו להגיע גם צוותי צילום, אז ברחתי לזולה שלנו ונעלמתי. הרגשתי שסיימתי את תפקידי באירוע. כל הזמן הזה לא ידעתי מה קורה בזולה שלנו, רק כשהגעתי חזרה אשתי אמרה ל שהבן האמצעי שלי לא הפסיק לבכות בגלל זה, והקטן אמר שהוא לא מבין איך אדם נכנס חי למים ויוצא מת. אני לא הרגשתי כלום, הייתי מנותק. רק למחרת התחלתי להרגיש".
איך נראה היום שאחרי פגישה כל כך קרובה עם המוות?
"זה השפיע עליי. זה נותן לך ניעור טוב. אני מרגיש שיצאתי מחוזק מזה, זה שם לי דברים במקום. פתאום המוות לא נראה לי כל כך מפחיד, להפך - המוות פשוט וקל. זו תובנה משחררת. מוות זה דבר מפחיד, ובדרך כלל אתה לא נתקל בו הרבה אם אתה לא רואה את זה בצבא. וזה מוזר, כי לכל דבר בחיים מכינים אותנו, לכל דבר שתרצי יש קורס, אבל הדבר הכי חשוב, שזה המוות - אף אחד לא מדבר עליו ולא מכין אותך אליו. זה מלחיץ ומפחיד כשאתה מתחיל להתבגר ולחשב את קיצך לאחור. בגיל 30 לא היה לך גבול, רק אופק, ופתאום השעון מתקתק. אחרי שאתה פוגש מוות מקרוב פתאום הדבר הזה לא מפחיד יותר. אני חושב שמוות זה לא בהכרח הסוף, אולי זה רק חלק מהדרך. אני מרגיש שכשאני לא מפחד, אני מצליח יותר לחיות. אני חי ונוכח בכל רגע בחיים".
× × ×
לכליל הגיעו יחזקאלי (53) ומשפחתו כמעט במקרה. הם נסעו לשם לסוף שבוע משפחתי באמצע תקופת הקורונה - ובסוף נשארו חודשיים. "בתל-אביב הרגשנו בתוך מרוץ עכברים, כלואים בעיר ובבטון. הייתי חוזר הביתה מקמפינג של כמה ימים בטבע, יושב במרפסת ומתחיל לבכות, עם דמעות, כי אתה רואה מולך שוב את אותו בניין במקום נוף ירוק. כשאתה חי בטבע התפאורה סביבך משתנה כל הזמן, הצמחים נובטים, פרחים גדלים, יש פרי, הפרי נושר. הכל חי מסביבך".
אבל כליל זה קיצוני, אין שם אפילו חשמל.
"אני אוהב למתוח גבולות, והרגשתי שבית על רבע דונם דשא בפרדס חנה זה לא בשבילי. יצא לכליל שם של מקום שגרים בו מחבקי עצים בבתים מחמר שהולכים יחפים כל היום, אבל כליל מדהימה, יש בה הכל מהכל. הערך העליון שם זו הקהילה. זו קהילה של אינדיבידואלים שלא אוהבים גבולות ומסגרות, אבל מה שמחבר ביניהם זו אהבה לאדמה. בתחילת המלחמה גרנו במשך חצי שנה בצימר קטן, חמישה אנשים. זו הייתה תקופה מקרבת ומחברת. ונכון, יש כאן חשמל סולארי, אבל זה מהמם. אני לא בודהיסט שיושב על הר בגלבייה ועושה מדיטציה, אבל יש משהו בצורת החיים בכליל שמחזק את תדר החיים. לחיות בטבע זה משהו שמשנה לך את התאים בגוף, משנה את צורת החשיבה שלך, את ההסתכלות על דברים. אתה מסתכל על הטבע המופלא סביבך ואתה רואה מחזורי חיים שלו. פתאום יוצאים ניצנים ירוקים וצומחים ואתה מבין שזו יצירה מטורפת שבה הכל עובד בצורה מושלמת".
זה נשמע כמו משל לחיים.
"בתל-אביב כל הזמן היה נתפס לי הגב, מהעבודה בבורק, מהצילומים לתוכנית 'אנחנו על המפית'. יום אחד היו לי מלא דברים לעשות אבל החלטתי שאני עושה הכל הרבה יותר לאט. ואת יודעת מה? כל מה שתיכננתי ורציתי קרה בדיוק מושלם. עשיתי הכל לאט, והכל הסתדר. רק אז הבנתי שאולי אני הבעיה ושאולי אני צריך להאט ולעבור לתדר אחר. אני מדייק את המסלול שלי".
זה עבד? יש לך עכשיו פחות דאגות?
"יש לי פחות ופחות דאגות עם הזמן, אני סומך על החיים, הם לא איכזבו אותי עד היום. טוב לנו בכליל, אבל אנחנו יודעים למצוא את הטוב בכל מקום. כשעברנו לכליל החלום היה להתקרב לאדמה ולחומרי הגלם ולפתוח את בורק מחדש בצפון, אבל אז התחילה המלחמה וזה לא קרה. פתאום הבנתי שאני חי בתוך החלום שלי. כל הזמן חשבתי איזה כיף להם בטוסקנה: יש להם שמן זית שהשכן מסק, גבינות שהם מכינים לבד. אבל אז אני רואה שגם אני קונה ירקות מהמגדל האורגני למטה, יש לי לחם מארז, האופה של הכפר, וגם לי יש שמן זית וגבינות מהשכנים. בשלוש השנים שאני גר בכליל התחלתי לטאטא את האבק ולגלות מלא יצרנים ארטיזנליים ויצרני בוטיק באזור. יש מלא כאלה, רק צריך להשמיע את קולם".
אז אתם נשארים כאן?
"אנחנו מתכננים לבנות כאן את ביתנו, כן. גרות בכליל בערך 300 משפחות אבל בכלל לא מרגישים את זה. כשאני בבית אני מניח את הטלפון בצד על השתק, ורק פעם בכמה שעות עונה להודעות".
ומה עושים בכליל כשמחשיך?
"הכל יפה בלילה כי אין תאורה. כשיורד החושך אז זהו, יש חושך ויש לך רק את מה שהמערכת הסולארית אגרה במהלך היום. בתל-אביב הייתי הולך לישון בשתיים לפנות בוקר והיום בשעה תשע בערב אני נכנס למיטה לישון, כי גם ככה חושך. כשאני מגיע היום לתל-אביב אני נחשף לרעש, לאור, למסכי וידיאו, לפרסומות, לאנשים ולשיחות בכל מקום. אין ספק שתל-אביב מרחיבה אופקים תרבותיים, קולינריים, מגדריים. בכמה מקומות בארץ את פוגשת ככה מקרוב את קהילת הלהט"ב, שמתנהלת בצורה כל כך חופשית כמו בתל-אביב? האנרגיה של תל-אביב מילאה אותי, גרתי שם 20 שנה ואני מברך על כל רגע, אבל עכשיו מצאתי מקור אנרגיה אחר שמרגיש לי מזוכך, מזוקק ומחובר יותר".
איך זה עובד עם נוכחות ברשתות?
"אני מעלה לשם תוכן רק כשאני עושה ארוחה ורוצה שיבואו. יש לי בסך הכל עשרת אלפים עוקבים, זה כלום. בפייסבוק אני לא משתמש בכלל. אני לא אוכל לאנשים את הראס. אין לי כוח לתחזק דמות וירטואלית".
"תמיד משכתי תשומת לב, אני ג'ינג'י בגובה 1.94 מטר, הייתי מושך אש תמיד, לא משנה מה עשיתי. הייתי ילד רך, עדין וטוב מדי, מסוג הילדים שמתעללים בהם. זו הייתה חולשה שלי - והיום זה הפך לחוזק"
אומרים שבלי זה אתה כאילו לא קיים.
"שטויות. אסף גרניט לא היה קיים לפני שפתח את חשבון האינסטגרם שלו? השאלה היא על איזה נתח מהחיים האמיתיים שלך אתה מוכן לוותר ולהעביר לעולם הווירטואלי. אני לא מוכן לוותר, אין מצב שתהיה לי השראה למנה חדשה ואתחיל להעמיד פנס וסט צילום כדי לצלם את ההכנה – זה מנתק מהסיטואציה ומרחיק. אם הייתי יכול הייתי משתמש בטלפון טיפש, אבל אי-אפשר באמת".
× × ×
הוא נולד וגדל בחיפה, אבל כבר לא מבקר בעיר יותר מדי. לא סתם הוא אוהב את הטבע. בסבנטיז, התקופה שבה גדל, חיפה הייתה עיר על הר טובל בטבע ירוק. בית ילדותו היה מוקף בהרים משני הצדדים והדרך לבית הספר כללה טיפוס על אחד מהם. זיכרונות הילדות שלו כוללים גם הרבה מאוד טיולים ביערות הכרמל וקמפינג בן שבועיים כל שנה בקיץ עם ההורים.
את הקריירה שלו במטבח התחיל במסעדה בהרצליה שכבר לא קיימת. הוא לא למד בישול בשום מוסד מוכר, ואת כל מה שהוא יודע – למד מהחיים. הוא עבד זמן קצר במוסדות המיתולוגיים וינס ותמר ויועזר בר יין. אחר כך היה מובטל במשך חצי שנה, שקע בדיכאון, ואז נחת במטבח של קפה מרסנד, מוסד ותיק בן עשרות שנים, שפעל בפינת הרחובות פרישמן ובן יהודה בתל-אביב, ובדיוק עבר ידיים לבעלות חדשה. "שם ראיתי את כל הוותיקים שהיו יושבים אצל המייסד, מייק מרסנד, מצד שני את כל הבוהמיינים הצעירים וזאת הייתה ההשראה שלי לתפריט של המקום. הגשתי שם לחם אחיד של מכולת, הכנסתי לתפריט דגים מלוחים, איקרה, כבד קצוץ".
אנשי תרבות ורוח רבים פקדו את המקום באותם ימים - מדוגמניות היפסטריות ועד אנשי קולנוע וספר. שם הוא גם הכיר את שיר ביליה ואלון אבוטבול. "אני לא ברנז'ה ואני לא מתערבב עם אנשים, אבל דרך חבר משותף הכרתי את שיר ולאחת מקבלות השבת שעשינו שם, היא הגיעה עם אלון. הייתי טבח צעיר ופתאום מפורסמים כמו דב נבון ואלון אבוטבול באים לאכול את האוכל שלי. אחרי קפה מרסנד פתחתי בר ברחוב דיזנגוף, ושיר ואלון היו באים גם לשם".
איך זה היה להאכיל את אלון אבוטבול?
"בשבילי אלון היה דמות נערצת, 'שתי אצבעות מצידון', 'הכוכב הכחול'. בכל פעם שפגשתי אותו התרגשתי מחדש. זו לא הייתה הערצה של נערה, אבל בהחלט התרגשות. כשקוונטין טרנטינו נכנס אליי לבורק לא התרגשתי כמו שאני זוכר את עצמי מתרגש כשראיתי את אלון אבוטבול בפעם הראשונה בקפה מרסנד, זו דמות שגדלתי עליה.
"הכרתי את אלון מפגישה פה ופגישה שם, וההערכה לדמות שלו חצצה בינינו. אני חושב שקיבלתי ממנו מסר בשבעה. זה היה כשנסעתי לתל-אביב, כולם ישבו בחצר ואז הבן שלו ביקש להתאסף בפנים ולשבת במעגל. בחור צעיר שהכיר את אלון ביקש שנעשה יחד כמה דקות מדיטציה ונשים לב לנשימה שלנו. עצמנו עיניים, החזקנו ידיים ונשמנו. אחר כך כל אחד שיתף מה עלה לו, ולי עלה 'תאהבו, תחיו, תהיו טובים'. אלון חי בתדר של אהבה חזקה, הוא היה מתאהב באנשים ברחוב גם רק אחרי שיחה קלה. הוא אהב להכיר אנשים. אהבה זה הכוח העליון, אין חיים בלי אהבה, מאהבה נוצרים החיים, אז קודם כל תאהבו. אחר כך ייווצרו החיים, וכשיהיו לכם חיים אז תהיו טובים".
את בורק הוא פתח לפני תשע שנים בדרום תל-אביב בין מוסכים ומפעלי ייצור קטנים, בחלל ששימש לפני כן את האמנית סיגלית לנדאו. זה היה חלל לאירועים פרטיים שהפך למסעדה שני ערבים בשבוע. "מסעדה או בר זה לא משהו שמתאים לי, כי זה כמו ליצור לעצמך את הכלא שלך. אתה עולה על הגלגל של האוגר ולא יכול לרדת ממנו, כי אתה צריך להזין את הדבר הזה כל הזמן. אני לא אוהב ששמים לי גבולות, אני תמיד שואל שאלות.
"יש שפים שמגישים ביס של קליפת תפוח אדמה ממולא בספרות של חלב נאקות ומתלהבים מעצמם, במקום שיביאו ביס מתפוח אדמה עם שמנת חמוצה, שזה ביס לעוף ממנו. אני מרגיש שאוכל היום מוצא מהקשרו, הפכו אותו לאוברייטד עם ריאליטי ודיבורים עליו"
"בעבר הרחוק הייתי גם עושה ארוחות פרטיות, מעין קייטרינג. זה מאוד הצליח, אבל הבנתי שאני לא הולך להפוך את זה לעסק. ואז הזמינו אותי להסביר לקבוצה של אמריקאים מה זה מטבח ישראלי, וזה בילבל אותי לגמרי. דג מלוח וסלט חצילים בטעם כבד אני מכיר מהסבא הליטאי שלי, את הסופריטו והיפראכ אני מכיר מהסבתא הכורדית שלי ואת הדגים המרוקאיים מהשכנה המרוקאית. אז מה זה אוכל ישראלי? והפיתה - מפה? מאיפה הפלאפל? מבלי להיכנס לפוליטיקה אני רוצה להבין מה אני מבשל ומה הסיפור שלי. שם התגבש אצלי הרעיון לתוכנית 'אנחנו על המפית', לנסוע לחו"ל ולפגוש ישראלים שפתחו מסעדות שם ודרכם להבין מה זו קולינריה ישראלית.
"במקביל התחלתי לחקור מה גדל פה פעם ומה גדל פה באופן טבעי. מקום כמו בורק יכול היה לשלב את כל השיגעונות שלי בלי גבולות. המקום הזה יכול היה להכיל אותי וזה היה היתרון שלו. היה לי מלא זמן ללקט חומרי גלם מחקלאים, הייתי נוסע עם הצוות שלי לטייל בארץ ולחפש חומרי גלם ומגדלים ברמת הגולן, לראות איך גדלות הפרות ואיך מייצרים גראפה. ירדנו לדרום לראות גידולי חממות של פלפלים, לגלות זנים שאף אחד לא מכיר, להכיר באמת מה יש פה על האדמה".
איך עבד הקונספט של המקום?
"היו שם שבע מנות שאף אחד לא ידע מראש מה הן, גם אני והצוות לא ידענו מה הולך להיות שם. היינו קוטפים אורניות בעיר, מביאים חוביזה ופרחי חרדל, פורסים את חומרי הגלם על השולחן ואז מספרים את הסיפור ומתחילים לבשל. כשאוכל מספר סיפור הוא יותר טעים. אתה מתמלא השראה מהמסע, והמסע הוא הסיפור של המנה".
את הסדרה "אנחנו על המפית" (ששודרה בכאן 11) הוא יצר עם עופר עין גל. העונה החמישית מונחת על שולחן התאגיד, אבל לדבריו הם עדיין לא הרימו את הכפפה. "בהתחלה לקחתי את התוכנית לערוץ כלשהו ואמרו לי 'היא לא מסחרית'. ביקשו ממני שורה אחת להבין על מה הסדרה, אז אמרתי להם שקודם יביאו לי שורה אחת על מה החיים. הרעיון הראשוני היה לראות קולינריה ישראלית, אבל היה בזה גם את הממד של ההגירה, כי פגשתי ישראלים שהיגרו מפה ודיברתי איתם על הקשיים שלהם בתור מהגרים. הם מבשלים את הזיכרונות שלהם".
"אנחנו על המפית" זכתה להצלחה, והפכה את יחזקאלי לפנים מוכרות. עד היום הוא זוכה ברחוב בבקשות לסלפי.
איך זה להפוך מטבח אנונימי בבית קפה לכוכב סדרה על אוכל?
"המעבר היה קל. תמיד משכתי תשומת לב, אני ג'ינג'י בגובה 1.94 מטר, הייתי מושך אש תמיד, לא משנה מה עשיתי. הייתי ילד רך, עדין וטוב מדי, מסוג הילדים שמתעללים בהם. זו הייתה חולשה שלי, והיום זה הפך לחוזק. מתישהו הבנתי שעודף הרגישות הזה שלי זה כוח ולא חיסרון, כי יש לי יכולת להרגיש דברים בעוצמה גבוהה וככה אני חשוף להרבה תדרים וזה מאפשר תקשורת. אני יודע לדבר עם אנשים, קיימת בי סקרנות טבעית, אני יודע מה מעניין אותי. אני תמיד מחייך ותמיד מוכן לסלפי. אני סלב שנוסע ברכבת ובאוטובוס".
ומה עם פרנסה?
"אני מעביר הרצאות בנושא 'מטבח ללא גבולות', שבהן אני מדבר על המטבח הישראלי כמו שאני רואה אותו. יש לנו מדינה עם כל כך הרבה גבולות, אבל באוכל אין גבולות, ולא סתם. יש לנו פה 80 קבוצות אתניות ולכל קבוצה כזאת יש את המסורת הקולינרית שלה. אתה מבין שהאדמה מרפאת ומחברת רק כשאתה מתקרב אליה, ורובנו היום רחוקים מהאדמה וקונים ירקות בסופר. דרך החיבור לאדמה אתה מכיר את האנשים שעובדים את האדמה, זה עולם ומלואו של תרבויות. המחירים של פירות וירקות בארץ כל כך גבוהים לא בגלל עבודת האדמה ובגלל החקלאים, אלא בגלל צורת הניהול של הדבר ובגלל המתווכים בדרך. הרגשתי שאני רוצה להעביר את התובנות האלה הלאה".
איך זה מתקשר עם כל הקולינריה שעושים היום בארץ?
"יש שפים שמגישים ביס של קליפת תפוח אדמה ממולא בספרות (כדורונים קטנים - ת”ג) של חלב נאקות ומתלהבים מעצמם, במקום שיביאו ביס מתפוח אדמה עם שמנת חמוצה, שזה ביס לעוף ממנו. אני מרגיש שאוכל היום מוצא מהקשרו, הפכו אותו לאוברייטד עם ריאליטי ודיבורים עליו. שוכחים שאוכל מטרתו להזין. זו זכות גדולה בשבילי להעביר אנשים חוויה משחררת שגורמת להם לחייך וליהנות. אם אנחנו רוצים לעשות במדינה שינוי לטובה אפשר להתחיל בחינוך של הילדים, כי האדמה מרפאת".
"עשיתי לו החייאה ונכנסתי לטראנס, הייתי ממש בזון אחר, לא היו לי מחשבות, לא רגשות, לא כלום. אני זוכר שרציתי מאוד להצליח להציל אותו. דיברתי עם אלוהים, אמרתי לאלוהים שהוא נתן לי זוג ידיים כאלה גדולות, אז שייתן לי גם את הכוח להציל אותו"
בימים אלה יחזקאלי סיים לכתוב סדרה נוספת על אוכל, ובמקביל מתחיל לצלם שיעורי בישול אונליין שמותאמים לילדים. הסדרה החדשה שלו היא סדרת נוער חינוכית על חבורת ילדים בסיכון שנפלטו ממערכת החינוך ומגיעים לחווה אורגנית כסיכוי אחרון שלהם לשיקום.
אז יש לך מקצוע נוסף, כתסריטאי של סדרות?
"אני הרבה דברים. אני גם הנדסאי בניין כי זה מה שלמדתי בטכניון, ואני גם איש מכירות ושיווק מעולה. ניהלתי חברות בגדים וגם מכרתי דלתות פנדור. אני עושה הרבה דברים, ונכון שאני גם טבח, אבל לא רק טבח. בתור ילד הייתי כותב שירים בסתר כי ידעתי ששפה זה דבר חשוב. ברגע שהשפה שלך דלילה גם התרבות שלך דלילה, ואז אנשים הופכים לדלילים, פחות חכמים ויותר נוחים לשליטה בגבולות שהציבו להם. אני יוצר מציאות, היא נוצרת מתוך החיים שלי, גם הסדרה 'אנחנו על המפית' נוצרה מתוך משבר.
"הפנטזיה העיקרית שלי עכשיו זה לפתוח בורק בצפון ולהתקרב לאדמה. רציתי מסעדה שתעסוק במחקר של קולינריה ישראלית, שתגדל לעצמה את חומרי הגלם והמטבח סביבה יהיה מסגרת טיפולית שבה יעזרו לאנשים. אני רוצה לעבוד עם אוכלוסייה שזקוקה לתמיכה וריפוי מהטבע. אני לפני פתיחת מקום שלי בצפון, כי כשעברנו לכאן הבנתי שמאתגר מבחינה קולינרית. איך זה שכמעט אין מסעדות משפחתיות שמשתמשות בחומרי גלם מדויקים ועושות אוכל טוב ופשוט במחיר סביר לכל כיס? אני חושב שאפשר לייצר דבר כזה, ואני רוצה לייצר את זה בגליל".
איך אתה מסכם את הקיץ?
"הבנתי שהחיים קשוחים והמוות נורא קל. אלון כבר לא סובל, אלה שאהבו אותו נשארו עם הקושי. לא ברור איך החיים מכוונים אותנו מלמעלה ולמה דווקא אני הגעתי לאלון. אבל מכל דבר שקורה לך בחיים אתה מקבל משהו. מהמקרה הזה קיבלתי הצצה לנצח. הגבול בין חיים ומוות דק מאוד. נראה לי אבסורד שאלון מת ולמחרת שום דבר לא השתנה. הגלים מול הזולה שלנו התנהלו אותו דבר, הרוח שנשבה שם הייתה אותו דבר, אנשים קמו ואכלו את ארוחת הבוקר שלהם. שום דבר לא באמת השתנה, והמסע למי שנשאר חי ממשיך".
