שבע שנים אחרי שאורנה אגמון ואלה שיין סגרו את דלתות המוסד התל-אביבי שלהן, ועדיין אין להן תשובה ברורה למה הן עשו את זה. "החיים קורים ודברים מסתיימים", אומרת שיין. "זה חלק מהקושי שלנו עם סופים, משהו מסתיים אבל משהו אחר ממשיך. חשוב להבין שזו הייתה החלטה משותפת וכל אחת התמודדה איתה אחרת".
אגמון: "קל לי לוותר על ה'למה' גם בחיים. להסביר למה זה אוטומטי. אין למה".
ובכל זאת, למה לא למכור את העסק? גם ארז קומרובסקי מכר את לחם ארז.
אגמון: "ההחלטה לסגור לא קרתה ביום אחד. במשך חמש שנים חשבנו לסגור ועברנו על כל האפשרויות, כמו למכור את המקום או להכניס שותף, אפשר לעשות הרבה עם מותג. אבל זה לא קרה, אולי מתוך הסירוב שלנו להכיר בזה שזה מותג".
איך זה הרגיש לסגור מקום כזה אחרי 26 שנים?
שיין: "סגרנו ביום שישי ובשבת הייתה מסיבה של הצוות. ממש לא רציתי את המסיבה הזאת, אבל אחרי האירוע, שבו אנשים דיברו בהכרת תודה על המקום, הרגשתי פתאום שקט בלב, כמו אנחת רווחה. לא בכיתי אחר כך. זה שאין לנו עסק של מסעדה בתקופת המלחמה, לא רק במובן הכלכלי אלא במובנים עמוקים יותר, זו הקלה. הקלה זו מילה קטנה בשביל זה. אולי היינו שורדות את הקורונה, אבל מי רוצה לשרוד? אנחנו רוצות לחיות".
אגמון: "התהליך של הסגירה היה קשה נפשית, נורא קל לא לעשות את זה אבל אי-אפשר היה שלא. לשנו את הסגירה, זה לא הלך ונעשה קל, אבל איפשרנו לעצמנו לשאת כאב וקושי. ביום שסגרנו הרגשתי ששתינו נושאות את הרגע הזה, עם כל הקושי, הכאב, השמחה, העצב העבר והעתיד. הכל יחד".
× × ×
נדמה שהחלל שהותירו אחריהן ברחוב שינקין 33 עדיין לא התמלא. במשך 26 שנים הכתובת הזו הייתה צומת של תרבות וטעמים. בימי שישי תור האנשים שהגיעו מרחוק כדי לטעום את לביבות הבטטה היה משתרך כמעט עד קצה הבלוק. בשאר הזמן איכלסו את המקום סלבס כמו עידן אלתרמן, נינט וכוכבי הברנז'ה המקומית, כולל השולחן הקבוע של גדי טאוב והלקוחות הנאמנים איתן פוקס וגל אוחובסקי, שגם הכניסו את המקום לסרטם 'הבועה'. ממרחק הזמן קל להבחין שאגמון ושיין היו פורצות דרך, והן ניהלו את המקום לפי תפיסות שהיום נשמעות כמעט רדיקליות: אפו את הלחם והעוגות בעצמן בזמנים שאף אחד לא עשה את זה, לא השמיעו מוזיקת רקע, מפות לבנות נמתחו על השולחנות בקווים ישרים כמו במסעדות יוקרה, והמרפסת הנסתרת מהרחוב כאילו נשלפה מסצנה של עיר אחרת, עיר שבנויה על קצב איטי יותר, על תשומת לב אחרת. הן, מבחינתן, פשוט עשו מה שחשבו לנכון, בלי לספר סיפורים על חומרי גלם עונתיים ומקומיים ועל טכניקות מיוחדות.
אורנה אגמון: "עבדתי כמלצרית בבר וזו הייתה חוויה לא טובה. כשפתחנו, ההשראה הייתה בתי קפה ומוסדות אירופיים, עם מלצרים גברים מבוגרים שמייצרים מזה הכנסה ראויה ורואים את זה כמקצוע מכובד. רציתי לנקות משהו מההתנהלות הסקסיסטית כלפי נשים"
מי שהעיר עכשיו את האגדה בחזרה לחיים הוא הבמאי תומר הימן, בסרטו הדוקומנטרי 'אורנה אלה', שהוקרן לראשונה בפסטיבל דוקאביב 2025 וכעת זמין לצפייה ב-HOT8, ב-HOT VOD וב-NEXT TV. הימן, חבר של אגמון ושיין שגם היה מלצר בבית הקפה, יצר סרט רגיש, עדין ונוגע, שזור בתמונות עבר ובחומרי ארכיון שנשארו אצלו מצילומי הסרט הראשון שלו, 'תומר והשרוטים'. הימן צילם גם את השבוע האחרון בחייו של בית הקפה. אגמון ושיין מערבבות, לשות, טועמות, בוכות, מתווכחות, והצופים מקבלים הצצה לרגעים קטנים בחיי המסעדה, אבל גם לחייהן של שתי בחורות צעירות שהולכות עד הסוף עם הלב, ומה קורה עם זה 26 שנים אחר כך. התוצאה עובדת טוב: עד כה 50 אלף איש צפו בסרט, משדרות ועד קריית-שמונה, מספר מכובד לדוקו צנוע שהוקרן בזמן מלחמה.
גם היום וגם אז הקפידו השתיים לשמור מרחק מהתקשורת. "אנחנו זה לא הסיפור", אומרת אגמון, "לרגע לא חשבנו שהקפה יהפוך לאייקון".
שיין: "הייתה לנו החלטה מודעת שאנחנו לא הפנים של המקום. לא להיות בפרונט זו הייתה בחירה. לא היינו בערב במסעדה ולא אירחנו את הקהל. לצוות היו הרבה אחריות ועצמאות".
אגמון: "תמיד מבקשים מאיתנו להסביר את ההצלחה של הקפה, אבל זו הצלחה שמעבר אלינו, כזאת שאי-אפשר להסביר. עם הסרט קרה משהו דומה, גם היוצרים לא ציפו לזה. כשראיתי את הסרט בפעם הראשונה הופתעתי, כי לא חשבתי שזה סרט עליי אלא על היישות שנקראת 'אורנה ואלה'. החוויה הייתה קשה לצפייה. בהתחלה הרגשתי שאני לא יכולה לחיות איתו, הכל הפריע לי שם ובעיקר החשיפה. בסוף החלטתי לשחרר, והבנתי שלשחרר זה מתגמל. עכשיו אני מבינה שזו מתנה, אבל אני מודה שהשחרור היה תהליך ארוך. כשמישהו שאומר לי 'מדהים שהסכמת להיחשף ככה', אני מתכווצת".
שתיהן היו ונשארו צנועות, בדיוק כמו בית הקפה. הן מתרחקות מסיפורים צהובים ומשתדלות לשמור עד כמה שאפשר על פרטיותן, פרטיות הצוות ופרטיות הלקוחות. "סיפורים מעניינים שמורים בכספת וחלקם נשכחו", הן מצהירות.
× × ×
שיין (61) ואגמון (58) הכירו בתחילת שנות ה-90 בבר בתל-אביב. שיין הייתה אז בת 29, אפתה עוגות ומכרה, ואגמון, שהייתה אז רק בת 26, הציעה להצטרף אליה. לא עבר הרבה זמן עד שהבסטיז הפכו לשותפות לדירה, ומשם והלאה הכל היסטוריה. גם היום, שלושה עשורים אחרי, הן מדברות אחת עם השנייה בלי מילים. משלימות אחת לשנייה משפטים שרק שתיהן מבינות. בשלב מסוים המטבח ברחוב מרכז בעלי מלאכה, שבו אפו עוגות, היה קטן מדי והן החליטו לפתוח בית קפה קטן בשינקין - רחוב שאז הפך ללוקיישן הכי מדובר במדינה - למכור עוגות, כריכים, קפה ולביבות בטטה. המטרה הייתה פשוטה, ואפילו תמימה: להתפרנס. מה שקרה אחר כך היה לא צפוי בעליל, כשבתוך זמן קצר המקום הפך להיות הכי מגניב בתל-אביב.
אלה שיין: "למדנו הכל תוך כדי תנועה. באנו לעולם הזה עם הבנה של שירות ובישול. כשאנחנו מבשלות זה קל לנו, אבל הכותרת 'שף' מאיימת עלינו. אנחנו לא יודעות לעשות אוכל של שפים, שם ניפול. אנחנו יודעות לבשל לבני אדם"
"במסעדה שלנו היה שקט. לא הייתה מוזיקה, כדי שאפשר יהיה לדבר אחד עם השני. המוזיקה הייתה מוזיקה של התרחשות של מקום, הרבה קולות. זו המוזיקה. היה לנו משמעותי שזה יהיה מקום מפגש", מסבירה שיין.
אחד מהצעדים שגרמו לאנשים לדבר על אורנה ואלה הייתה ההחלטה להעסיק רק גברים כמלצרים, בהם המוזיקאי איתמר רוטשילד וגם אבנר הוכפלד, שלימים נישא לשיין והוא אב שני ילדיה. עכשיו מתברר שמאחורי זה עמדה אג'נדה פמיניסטית. "כשפתחנו הגעתי מעבודת מלצרות בבר טרמינל, וזו הייתה חוויה לא טובה", נזכרת אגמון. "היחס שקיבלתי כמלצרית לא היה נעים. גם היחס למקצוע הזה היה לא משהו. כשפתחנו היה לי ברור שהמקום שלנו יהיה שונה. ההשראה הייתה בתי קפה ומוסדות אירופיים עם מלצרים גברים מבוגרים, שמייצרים מזה הכנסה ראויה ורואים את זה כמקצוע מכובד. היה לי ברור שאם אשים גברים בתור מלצרים זה יהיה כמו לחתוך יחס שגור שהיה אז למלצריות. רציתי לנקות משהו מההתנהלות הסקסיסטית כלפי נשים. בעינינו מלצרות הייתה עבודה מכובדת ומשמעותית. בסוף זה שהעסקנו רק מלצרים הפך לטרנד והיה הייפ גדול סביב זה. אבל היו גם תפקידים לנשים, כמו ברמניות, ובהמשך העסקנו גם נשים בתור מלצריות".
שיין: "זה היה כמו לשבור תבנית מקומית, ובטוח שהיינו פועלות אחרת היום. למשל, היום כבר לא הייתי מנהלת יחסים עם מלצרים, כמו שניהלתי עם בעלי, אבנר".
מה הייתה חלוקת העבודה ביניכן?
שיין: "אורנה הייתה אחראית על כל נושא החשבוניות. אני לא למדתי לעשות את זה. אורנה ידעה לדבר עם הבנק ולדעת כמה יש שם, ואני ידעתי כמה יש בבנק מאורנה. אבל לא הייתה חלוקת תפקידים ברורה. הייתה תקופה שניהלתי את המטבח ואורנה את המסעדה, אבל היצירה במטבח הייתה משותפת".
היו מריבות?
אגמון: "איך יכול להיות שלא? אבל בעיקר היו קונפליקטים או אי-הסכמות. תמיד הייתה ידיעה ברורה ונחישות שנעבור את זה. באופן פשטני החברות שלנו קיבלה שדרוג מהשותפות, והשותפות קיבלה שדרוג מהחברות. שאלו אותי לא אחת אם היה בינינו חוזה. השאלה מפתיעה אותנו עד היום. לא היה חוזה בין שתינו".
שיין: "שאלו אותי הרבה מה הסוד של היחסים בינינו, אז עניתי שהסוד הוא שאין סוד. יש כנות. לא קל תמיד להגיד במילים רגשות ותחושות, וגם הכנות היא תהליך ודורשת נכונות".
איך למדתן להיות מסעדניות?
אגמון: "אנחנו לא מסעדניות, אני מתכווצת כשאני שומעת את ההגדרה הזאת. משהו בעשייה הזאת שלנו היה פשוט בשבילי. הכנו אוכל, בישלנו, עשינו מסעדה".
שיין: "היום אני מסתכלת ואומרת לעצמי כמה זה מסובך ומורכב, ומעניין איך אנשים עושים את זה ופותחים מסעדה. אנחנו למדנו הכל תוך כדי תנועה. באנו לעולם הזה עם הבנה של שירות ובישול. כשאנחנו מבשלות זה קל לנו, אבל הכותרת 'שף' מאיימת עלינו. אנחנו לא יודעות לעשות אוכל של שפים, שם ניפול. אנחנו יודעות לבשל לבני אדם".
הייתן יכולות להקים שוב דבר כזה היום?
"אני יודעת בוודאות שתמיד אפשר לעשות. לא קרה עם 'אורנה ואלה' שום דבר שלא יכול היה לקרות בעולם. דברים תמיד יכולים לקרות. בכל רגע כל האופציות קיימות".
יש געגועים?
אגמון: "דרך הילדים אני מתגעגעת, כשהם פתאום רוצים לאכול משהו של אורנה ואלה. לא נפרדתי עדיין מהחוויה הילדותית שלי לשחק בחנות, אהבתי לעשות את זה כשהייתי קטנה, הייתי משחקת מוכרת בחנות. אני מתגעגעת לסדר את הבר, לקנות את הכלים. אבל אני לא מתגעגעת לאחריות הכבדה על העובדים, על הלקוחות, כי להאכיל אנשים זו אחריות כבדה וזה מאוד מלחיץ. היה גם עניין לשמור על המנות שיהיו תמיד אותו דבר ולשמור על ניקיון של אוכל במטבח. כל זה מורכב וקשה".
שיין: "עם אורנה אני מבשלת לפעמים, אבל אני מתגעגעת לבשל עם הטבח עמאן, הסו-שף שעבד איתנו, מבקש מקלט מאריתריאה, והיום אזרח חופשי בקנדה. אני מתגעגעת למקהלה של המטבח. היה שם שקט, כל אחד היה עושה את תפקידו. הייתי שמחה לשבת לאכול עם המשפחה באורנה ואלה, וגם עם חברות, יש געגוע לטעם שם. שתינו ממשיכות לבשל את האוכל הזה מתוך מנות שיש בספרים שלנו ובמחברות בישול ששמרנו. אני לא מתגעגעת לאחריות של המשכורות ולאחריות של אחזקת מקום בשגרה. הבנתי את כל כובד משקלה של האחריות הזאת רק אחרי הסגירה. העמדה שאנחנו 'הבעלים' של המקום לא הייתה נוחה, לא לי ולא לאורנה, יש משהו בודד בעמדה הזאת. את תמיד בפוזיציה כוחנית, ולא משנה כמה תנסי לנטרל כוח ממנה".
מאז הסגירה שתיהן המשיכו בדרכן. שיין מתגוררת עם משפחתה שני רחובות מבית הקפה, והיא ממשיכה במסע פנימי, מלמת ג'אנן צ'יקונג ופלדנקרייז, ו"מאוזנת מאוד", כהגדרתה. אגמון גרה עם בן זוגה, האמן רועי רוזן, ושלושת ילדיהם במושב בני ציון והיום במקום ללוש בצק היא לשה גלזורה ומצפה בה כלי כדרות. אותה תשומת לב שלהן לכל מנה ומנה שיצאה בבית הקפה שלהן, מופנית עכשיו עמוק פנימה. אף אחת מהן לא רודפת אחרי נוסטלגיה ולא מנסה לשחזר משהו ממה שהיה. בתוכניות שלהן פודקאסט משותף שבו יוכלו להתפלסף "על כל גרגיר דוחן", כהגדרתן, וגם אם הקפה כבר לא קיים פיזית הוא ממשיך להדהד דרך המתכונים שהן השאירו בשני ספרים שהוציאו לאור. ועכשיו גם ספר המתכונים השלישי בדרך. "ספרי הבישול שלנו זה התיעוד. אני מבשלת מהם ורואה מתכונים שהבחורה ההיא שהייתי כתבה. אבל זו כבר לא אני היום", מודה אגמון. "הייתה מישהי שכתבה את המתכונים בספרים שלנו, הם טובים ואני מבינה את ההיגיון שבהם, אבל זו לא אני. מישהי אחרת עלתה לי מהדפים, מישהי שהחשיבה הקולינרית שלה אחרת. לא הייתי כותבת אותם ככה היום".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.12.25
