הזיכרון, כמו הזמן, הוא אלסטי. לקראת סוף ימיה, סבתי המנוחה נוצי קלמן ידעה לדקלם את כל שירי הילדות שלה, חרוזים ברומנית על תרנגולים ומזחלות שלג, אבל לא ידעה מה השם שלי או איזה יום היום. כשהיינו ילדים האזנו לאותם השירים בלופ בלתי נגמר, אבל המילים שלהם אבדו לנו: נעלמו בתוך נבכי הזיכרונות שלנו. קראנו אין-ספור פעמים את "אי המטמון" עם ההרפתקה הנועזת של הקפטן האמיץ, אבל לאיזו ארץ הספינה שלו שטה? פרטי עלילה חשובים נעלמים מזיכרוננו, ולפעמים יצירות שלמות שידענו לדקלם בגיל חמש מתמסמסות לחלוטין. למה אנחנו שוכחים את הדברים שאנחנו אוהבים? הלוא הסרטים, מחזות הזמר והסיפורים מהילדות שלנו הפכו אותנו למי שאנחנו כיום. לאן הולך הזיכרון כשאנחנו מתבגרים?
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"אנחנו שוכחים דברים בכל גיל, לא רק בילדות", מבהיר פרופ' אמיר עמדי מאוניברסיטת רייכמן (הבינתחומי הרצליה). אנחנו נוטים לחשוב על הזיכרון שלנו כעל תיבת מגירות שבהן מונחים באופן מסודר ויפה הזיכרונות שלנו זה על גבי זה, כשלמעשה מדובר במכניזם שונה לחלוטין. "מגירות זה דבר מסודר: אתה נכנס למגירה ושולף. המוח עובד אחרת. ישנן רשתות נוירונים (תאי עצב - נ"פ) שמייצגות את המידע. יש המון מידע, מודע ולא מודע, שמסתובב. הבעיה היא שהמודעות היא יחידה. כלומר, את יכולה בכל חלקיק שנייה להיות מודעת רק לדבר אחד בלבד. גם מי שטוענים שהם מולטי-טאסקרים, למעשה יודעים לקפוץ מהר בין חוויה מודעת אחת לאחרת".
איך עובד תהליך ההיזכרות?
"יש לנו כמות כמעט אינסופית של זיכרונות, והם מתחרים ביניהם. אם את רוצה להיזכר במשהו, צריך להעביר אותו מהאחסון אל המודעות. טריגרים הם אלה שעוזרים לזה".
מהי המשמעות של טריגר?
"בסדרת הספרים 'בעקבות הזמן האבוד', מרסל פרוסט מספר על עוגיות מדלן. הטבילה של העוגייה בתה גורמת להתרחשויות מהעבר לקום לתחייה עבורו. כלומר, כל מה שעבד עליך רגשית ברמה גבוהה נמצא שם. אלו יכולים להיות ספרים, סרטים, כל דבר שעבד עלינו בצורה רגשית נמצא בצורה עשירה. כדי להביא את זה למודעות יש תחרות אדירה".
איך התחרות הזו מתרחשת?
"אנחנו מודעים רק לאחוזים בודדים, גם בראייה ובשמיעה. כל השאר הולך לעזאזל, כי המודעות מגבילה אותנו. למודעות יש יתרון אבולוציוני עצום, אבל גם חסרונות. זו הסיבה שיש לנו חרדות ופחדים למשל".
פרופ' אלי וקיל: "ההבדל המהותי בין מוח לבין מכונה הוא בכך שאנחנו בוחרים מה לזכור. המוח מעבד תוך כדי פליטת המידע, הוא לא פסיבי. זה לא תהליך דומה להעברה של דיסק-און-קי ממחשב למחשב. המוח שלנו הוא לא רשמקול, הוא לא רק פולט את מה שנרשם. אנחנו כל הזמן מעבדים את העולם"
מהם היתרונות של המודעות?
"יש במוח מערכת בשם 'דיפולט מוד נטוורק', שמחוברת אל ההיפוקמפוס, החלק במוח שאחראי על איסוף מידע או על ניתוב חוויה לזיכרון לטווח ארוך. הרשת הזו יודעת לחשוב בעיקר על העבר. כך את יכולה להסיק מסקנות ולקחים ולתכנן את העתיד. המודעות היא חלק מרכזי בזה, בלעדיה יש שם רק מידע שזורם. המודעות מאפשרת לנו להסתכל אחורה ברפלקציה וגם לתכנן קדימה. ייתכן שזו הסיבה המרכזית לכך שיש לנו מודעות. המודעות והיכולת לקודד זיכרונות מהעבר לעתיד נתנו לנו את היכולת להיות היצור הכי מצליח על כדור הארץ".
כיצד המוח יכול להפריד בין מידע "חשוב" ו"לא חשוב"?
"אם היינו מעבדים את כל מה שנכנס למוח, לא היינו יכולים לתפקד. לכן יש משקולת. מה שהיה מאוד משמעותי יירשם. כשמרקו ואמא שלו נפגשים ב'הלב', המוח נותן משקולת לכך".
אם שכחתי הרבה דברים שאהבתי פעם, זה מדאיג?
"לא, כי כולנו שוכחים. זה מנגנון בריא כדי להתמודד עם עומס היתר של המידע. המערכת בנויה כך שנשכח, בעיקר דברים שהם פחות חשובים ורגשיים. כולם שוכחים איפה הם שמו את המפתחות כשהם לחוצים".
זיכרון הוא אחד מיסודות הקיום שלנו, וקשה לנו לדמיין את החיים שלנו בלעדיו. "זיכרון הוא ערך מרכזי. זיכרון הוא מצבור הניסיון והידע שלנו, התוכן הבסיסי המעצב את חיינו כיחידים וכציבור. כיצד היו נראים חיינו בלא זיכרון? הניתן לחשוב על כך בכלל? ואולם, האם זיכרון עלול לעיתים להזיק? הייתכן שאנו זקוקים לעיתים לשכחה?", כך שואלת פרופ' נילי כהן במאמר "זיכרון, שכחה ותקדים".
פרופ' אלי וקיל מאוניברסיטת בר אילן מסביר כיצד המוח עוזר לנו שלא לשכוח אירועים חשובים: "דברים שמלווים בקונוטציה רגשית ייצרבו חזק יותר בזיכרון שלנו. יש לכך ערך הישרדותי. הדוגמה הקלאסית היא למשל 'איפה היית כשרבין נרצח'. ישנה עוררות רגשית, המוח מבין שמדובר במשהו חשוב, וזה נצרב בזיכרון. כך נזכור בפרטי פרטים מה עשינו, מה לבשנו, איפה היינו. עם זאת, לפעמים יש דברים שקשה לנו להתמודד איתם, ואז ישנו תהליך של הדחקה, בלימה של הזיכרונות האלו. הערך הכי פרימיטיבי ויסודי של זיכרון הוא שהוא שומר עלינו".
זיכרון נוצר במוח בשלושה שלבים: קליטה, אחסון ושליפה. "שלב הקליטה דורש קשב וריכוז", מפרט פרופ' וקיל. "אם זה חשוב לנו, צריך לוודא שיש תהליך של רישום, של תיעוד. כשאתה אומר שלום למישהו בכנס אבל לא שמת לב אליו, כי הסתכלת על ערימת הבורקסים שמתרוקנת ברקע, השם שלו לא יירשם. אני נוהג לבקש מפציינטים שלי לחזור על מה שאמרתי, על מנת לוודא שהשלב הזה נעשה".
"השלב השני הוא האחסון. היכולת של אנשים לאחסן לפעמים קשה, אם המידע לא מאורגן בקטגוריות. השלב השלישי הוא השליפה. הרבה פעמים אנחנו זוכרים משהו 'על קצה הלשון'. כלומר, אם אתן רמז, האדם השני ייזכר. יש אזורים מוחיים שונים שמשפיעים על מרכיבים שונים בתהליך הזיכרון".
איך אנחנו בוחרים מה לזכור?
"ההבדל המהותי בין מוח לבין מכונה הוא בכך שאנחנו בוחרים מה לזכור. המוח מעבד תוך כדי פליטת המידע, הוא לא פסיבי. זה לא תהליך דומה להעברה של דיסק-און-קי ממחשב למחשב. המוח שלנו הוא לא רשמקול, הוא לא רק פולט את מה שנרשם. אנחנו כל הזמן מעבדים את העולם. אנחנו מפנימים את אותם הדברים שלפעמים יהיו חשובים לי ולא לך, ולהיפך".
הבחירה הזו, במה שחשוב לי ולא לאחר, היא שמעצבת את מי שאנחנו. זיכרון הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו כי הוא קשור בזהות שלנו, שמורכבת על ידי כל אותם פרטים שלוקטו, סומנו כ"חשובים" ונשמרו על ידי המוח שלנו. "אחת המשמעויות החשובות של זיכרון היא הזהות שלנו. היא מוגדרת ומוכתבת על ידי הזיכרונות שלנו. מה שעושה אותי הם האנשים שפגשתי והדברים שחוויתי. זהו גיבוש האישיות, הגדרת ה'אני'", מרחיב פרופ' וקיל. "זה כמו פאזל. אותם דברים שהם חלק ממך וחשובים לך שזורים באישיות שלך. זה מוטמע. זה אולי לא נשמר בצורת האובייקט, אבל דברים שאהבתי הופכים להיות חלק ממני".
הזיכרון הוא הכרחי כדי להבין לא רק מי אנחנו בהווה, אלא מי נהיה בעתיד. כפי שהסביר פרופ' עמדי, אותה רשת נוירונים שחושבת על העבר אחראית על תכנון העתיד. העבר והעתיד שלובים זה בזה. כך, לאנשים בעלי בעיות זיכרון יהיה קשה יותר להגדיר את הזהות שלהם. "יש מחקרים מעניינים על אנשים שסובלים מבעיות זיכרון כמו אמנזיה. היה להם קשה לדמיין את העתיד", מסביר פרופ' וקיל. "אחת המסקנות היא שאותו המנגנון שמאפשר לנו לנוע בציר הזמן אחורה מאפשר לנו לנוע קדימה, אל העתיד. הזהות שלנו מוכתבת אומנם הרבה בעזרת מה שחווינו והיה בעברנו, אבל גם בזכות השאיפות והחלומות, מי אני רוצה להיות בעתיד. אנחנו מזקקים ומעצימים את הזיכרונות שמשתלבים בזה".
לשכוח זה לא תמיד דבר נעים, במיוחד לא כשמדובר בעניין חשוב, אבל לשכחה יש דווקא תפקיד חשוב בתפקוד שלנו. פרופ' וקיל מסביר: "מחשב לא שוכח והמוח האנושי כן. ה'חסרונות' של המוח הם היתרונות שמאפשרים לנו לשרוד. לשכחה יש תפקיד חשוב בחיים שלנו. שכחה היא לא תקלה אלא תהליך חיוני לתפקוד שלנו, רגשית וקוגניטיבית. יש לה מטרה והיא משרתת אותנו".
4 צפייה בגלריה
ג'ים קארי וקייט ווינסלט ב''שמש נצחית בראש צלול''. גם לשכחה יש תפקיד חשוב
(צילום: באדיבות yes)
ניתן ללמוד על חשיבותה של שכחה דווקא באמצעות אותם אלו שכמעט שלא שוכחים. "לאנשים שלא שוכחים קשה לתפקד. רבים מהם מתקשים לקיים זוגיות", מסביר פרופ' וקיל. "ההישרדות הרגשית שלנו תלויה בכך שנשכח. זה מאפשר לנו להמשיך הלאה. לשכחה יש תפקיד קוגניטיבי. לאנשים עם זיכרון מוחלט יש בעיות ביכולת ההפשטה. החסרונות האלו, לכאורה, מאפשרים למוח שלנו להיות יותר גמיש או סתגלן לעולם".
אם אנחנו נידונים לשכוח את רוב הספרים שקראנו, האם זה משנה את מערכת היחסים שלנו עם הטקסט או עם הספרים האהובים עלינו? בטורו "הקללה של לקרוא ולשכוח" ב"ניו יורקר", כתב יאן קראוץ' שכקוראים אנחנו "מקוללים" בשכחה, "ונגזר עלינו לשכוח את רוב מה שאנחנו קוראים". אם כך, הוא שואל, "כמה מהקריאה היא למעשה רק נרקיסיזם - סמן של מי שהיינו ומה שחשבנו עליו בעת המפגש עם הטקסט?". קראוץ' מכנה את השאלה הזו בסרקאזם "דרמה קיומית מינורית", ומעלה שאלות על האופן שבו אנחנו כקוראים נאלצים לשכוח גם רגעים שהיו עבורנו עמודי תווך אישיים.
ישנם גם מתי מעט שלא שוכחים, גם אם יקראו אלפי טקסטים בחייהם. אביגיל קנטורוביץ', כותבת ועורכת, זוכרת כל טקסט שקראה כבר מהספר הראשון. קנטורוביץ' מגדירה את עצמה כ"תולעת ספרים". כחלק מהעבודה שלה בהוצאת הספרים "תמיר הוצאה לאור" היא קוראת מאות כתבי עת. היא גם סופרת ("ארץ עיר ילדה"), אבל עוד הרבה לפני היא קראה וקראה, והיא זוכרת הכול. היא יכולה לדקלם ברגע פסקאות שלמות מהספר האהוב עליה, "עפיפונים" של רומן גארי, לצטט דיאלוגים שלמים של שייקספיר, לספר לילדים שלה את "מעשה בחמישה בלונים" או "איה פלוטו" מילה במילה. וחשוב מהכול, היא תמיד יודעת לענות על החלק ב"20 שאלות" שבו פסקאות פתיחה של רומנים, מפורסמים יותר או פחות. היא אומנם לא זוכרת פנים של אנשים, אבל יודעת לדקלם כל טקסט שקראה. וכן, סביר שישנו קשר בין השניים, והמוח מפצה על דבר אחד באחר.
"העולם אצלי מאז ומתמיד מילולי", מסבירה קנטורוביץ'. "כשאני קוראת אני לא מדמיינת, ואין לי דמויות בראש. אני במילים. אולי זה מה שעושה את ההבדל. כמויות זיכרון מטורפות נשרפות על זה לדעתי. אני זוכרת המון דברים בעל פה. הדבר הזה מאוד חי אצלי. זה לא זיכרון צילומי, במובן שאני מסתכלת על הדף וזוכרת כיצד נראה, אלא את המילים. הן יהדהדו אצלי עוד הרבה זמן".
זה מחבל בקריאה שלך, לזכור בפרטי פרטים מה הולך לקרות?
"אני לא קוראת כדי לדעת מה יקרה, אלא כי אני נהנית מהסיפור. שפה מאוד מרגשת אותי. שפה היא אוסף של מסמנים שהמטרה שלהם להביא אותם הכי קרוב למסומן. בשבילי, הסמנים הם לא פחות מעניינים מהמסומנים. התיאור של הכיסא לא פחות מעניין ומוחשי בעיניי מהכיסא עצמו. זה מרגש אותי".
מהם החסרונות של הזיכרון המרשים הזה?
"אני מקנאת במי שקורא בפעם הראשונה ספר שכבר קראתי, הייתי רוצה את החוויה של הקריאה הראשונה שוב. זו לא תהיה אותה החוויה, כי אני יודעת מה קורה שם".
