אישה בונה משפחה עם בעלה, בלעדיו. היא חזקה, אסופה וחדורת מטרה, עד שלפעמים נדמה שענב קפויה רואה את חייה מבעד אלחוש. אבל היה רגע אחד שבו הוא התפוגג. "כששאבו ממני את הביציות זה היה בהרדמה מלאה", היא משחזרת, "כשהתעוררתי האחות שאלה אותי, 'איך את מרגישה? למה את פה לבד?' עניתי לה מטושטשת, 'אני מביאה את הילדים של בעלי המת'. ומתוך הטשטוש הכאב עלה לי, יצא ממני בכי, הבנתי שאני עצובה. כל התהליך צף. את רואה במרפאה זוגות יושבים יחד להביא את הילד שלהם, בזמן שאת יושבת לבד כמו כלב, יוצאת בחמש בבוקר לבדיקת דם, מזריקה לעצמך. כל צעד הכאיב לי".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
היום היא כמעט בת 48 ואמא לארבעה – שניר (22), תום (19), והתאומים איתי ושחר (10). את בעלה, משה, איש משטרה, איבדה בתאונת דרכים כשהיה בן 32 והיא בת 27 בלבד. הם היו אז הורים צעירים לשניר בת השנה ותשעה חודשים, עם תוכניות לילד שני ולמשפחה גדולה. בנקודה הזאת היא הייתה אמורה להתיישר עם התוכנית שהמציאות סידרה לה: לכאוב ולהקים משפחה חדשה עם גבר אחר. אבל דקות אחרי שמת, היא כבר קיבלה את ההחלטה ללכת במסלול שונה. להביא לעולם ילדים נוספים ממשה ולגדל אותם לבדה.
"זאת הייתה החלטה של לב וגם החלטה משותפת עם משה. חמישה ימים לפני שהוא נהרג הוא אמר לי, 'ענבי אנחנו עושים אח לשניר'. אמרתי לו, 'מאמי שלי, אנחנו גרים אצל ההורים ואין לנו כסף'. היינו הולכים אז לראות דירות בשכונה שלי, ברמת־השרון, ואפילו משקוף לא היה לנו כסף לקנות", היא צוחקת, "הוא אמר לי, 'אל תדאגי, אנחנו נהיה בסדר'. ואז קרתה התאונה. אלו היו שעות הצהריים, אני חיכיתי לו בבית שיגיע להחליף אותי לשמור על שניר. כל חיי ידעתי שאם אני מתקשרת אליו ועונה לי בחורה - זה רק מבית החולים. לא היה לי ספק. התקשרתי 39 פעמים ובטלפון ה־40 עונים מבית החולים ואומרים לי, 'תבואי, משה פה'. כשבאתי הוא כבר היה בניתוחים בטיפול נמרץ".
6 צפייה בגלריה
''חמישה ימים לפני שנהרג הוא אמר לי: 'אנחנו עושים לשניר אח'''. משה ז''ל וענב עם בתם הבכורה
(צילום: מהאלבום המשפחתי, באדיבות ענב קפויה)
באיזה מצב מצאת אותו?
"כשהגעתי לטיפול נמרץ עמדו לידי שתי בחורות שדיברו ביניהן והתלחששו, 'מי שהגיע לפה עכשיו אין סיכוי שישרוד'. ידעתי מהשנייה הראשונה שהוא לא ייצא מזה. ההורים שלו הגיעו לבית החולים והמתנו שם, הם חשבו שעוד יש להם זמן ללכת הביתה להתקלח, להתאוורר ולאגור כוחות אבל אני ידעתי שאסור לי לזוז מהמיטה של משה. מאותו רגע, אני לא יודעת להסביר וזה נשמע לא הגיוני, אבל היה קול פנימי שאמר לי מה לעשות, ואמר לי אל תלכי. אל תזוזי".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ואת בשיא סערת הרגשות.
"ודאי. התפרצתי. רכנתי עליו. צעקתי לו 'מאמי שלי'. אני בסצנה מסרט, מרגישה שמשהו קורה אבל מנותקת מעצמי. הוא מחוסר הכרה ואני מדברת איתו, מנשקת אותו ואומרת לו, 'אתה לא יכול ללכת עכשיו, יש לנו משימה להשלים. אנחנו צריכים להביא אח לשניר. זה אתה אמרת'. בחמש בבוקר אני רואה את המדדים יורדים בבת אחת, כמו בסרטים, אני קוראת לרופאים והם מוציאים אותי ואת אחיו החוצה ואנחנו ממתינים בחוץ, עושים לו החייאה, וזהו, הרופא יוצא החוצה ואומר 'ניסינו הכול', וכל הדברים שאומרים בסרטים. ואז הגיע שוב הקול הפנימי, כאילו מישהו ישב לי על הכתף ודיבר איתי והסביר לי מה לעשות".
מה את עושה באותו רגע?
"אני נכנסת לחדר שבו שוכב משה ואומרת לרופא, 'עכשיו אתה מוציא לי זרע ממנו ומכניס אותי להיריון'".
קפויה, עורכת דין לענייני נדל"ן במקצועה, מלטפת עכשיו כלב פומרניאן בהיר על הספות הלבנות בביתה ברמת־השרון. אחרי שנים סוערות, בזמן האחרון סוף־סוף מצאה קצת זמן לשים רגליים על השולחן בסלון ולהסתכל לאחור על המסע שעשתה לבד, ועל המשפחה שבנתה לה בזכות אותו קול פנימי בבית החולים.
זה דובר ביניכם, שאם יקרה משהו למשה זה מה שתעשו?
"לא. משה נפטר במאי 2002 ולא היה אז בכלל דבר כזה ופרוצדורה כזאת. הייתי ילדה קטנה, בת 27 וחצי ולא יודעת כלום מהחיים, לא מבינה בכלל מה זה אומר שאיבת זרע, אבל מיד אמרתי לרופא, 'אתה מוציא לי עכשיו זרע! עכשיו אתה מכניס אותי להיריון ממנו!' בלי לדעת שצריך להוציא ביציות, להזריק הורמונים, הליכים של חודשים. אבל הייתי נחושה מאוד.
"למזלי נפלתי על אוזניים קשובות בתל השומר, הסניטר קרא לד"ר יגאל מדג'ר, מומחה בפריון הגבר, הוא שמע אותי ואמר לי בפשטות 'בסדר'. ושוב, בתקופה ההיא אין פרוצדורה, אין תקנות. יש כמובן לקיחת זרע במקרים של חולי סרטן, בזמן שהבן אדם עדיין חי, אבל לא ממישהו שכבר מת".
בעצם מבלי שידעת היה כאן חלון הזדמנויות של כמה שעות שאחריו, זהו, השער ננעל. 27 שעות אחרי המוות כבר אי־אפשר לשאוב זרע.
"נכון, אם את לא עושה מעשה זה נגמר, מתאדה. אין יותר משה. אבל כשביקשתי את זה אפילו לא ידעתי אם יהיה אפשרי בכלל לקחת זרע. ראיתי לנגד עיניי רק שאנחנו צריכים להרחיב את המשפחה יחד.
"את הזרע ששאבו שמו בבנק הזרע. ביקשתי מיד לשחרר אותו, אבל זה לקח שלושה חודשים. בזמן הזה בחנו אותי פסיכולוגיות ועובדות סוציאליות, יועצת משפטית של בית החולים, לראות אם אני צלולה בדעתי. ובינתיים אף אחד מהמשפחה שלו לא יודע מזה, סיפרתי רק לאחותי, שנתנה לי גב והייתה אשת סודי".
6 צפייה בגלריה
''אפילו לא ידעתי אם יהיה אפשרי. ראיתי לנגד עיניי רק שאנחנו צריכים להרחיב את המשפחה''. ענב קפויה עם ילדיה
(צילום: יונתן בלום)
והצוות שבוחן את הבקשה שלך מתבסס על מילה שלך, על זה שאת אומרת שאת ומשה תיכננתם לעשות עוד ילד.
"כי הוא בעלי, לא חבר ולא ארוס. כשקיבלתי את הזרע ד"ר מדג'ר אמר לי, 'רק קחי בחשבון שהסיכויים שזה ייקלט הם רק 25 אחוזים'".
לא גבוהים בכלל.
"אמרתי לו, 'תקשיב לי טוב, זה מאה אחוז'".
איך היית כל כך בטוחה?
"הרגשתי את זה בבטן, כמו אז שביקשתי מהד"ר להוציא את הזרע ולהכניס אותי להיריון. כל דבר שאמרתי בקול הרגשתי שזהו, זאת מחשבה שמייצרת מציאות ואני מחויבת לה. ובאמת על הפעם הראשונה זה נקלט. תום נולדה בדיוק שנה אחרי שבעלי נפטר".
ואף אחד לא אמר לך, "עכשיו את מחליטה עם הלב, חכי שנה־שנתיים, המוח יתעורר ואת תרצי לגדל ילדים עם גבר אחר ולהתחיל חיים חדשים"?
"לא אחד ולא שניים אמרו לי שאני צעירה ושאני אמצא בן זוג ואמשיך את החיים, אבל אין, זה היה המסלול שסימנתי לעצמי".
להורים של משה היא סיפרה על הכוונות ללדת לו ילדים נוספים כבר ביום הראשון של השבעה. "הם היו שבורים. ניגשתי לנחם אותם ואמרתי להם, 'אל תדאגו, משה כאן. משה ממשיך. משה לא נגמר. לקחתי זרע ואני אכנס להיריון'".
ואיך הם הגיבו?
"הם כעסו. 'איך את לוקחת זרע מהבן שלנו בלי להתייעץ איתנו ובלי לבקש רשות?' אמרתי להם, 'תקשיבו לי טוב, אני אשתו, אני את הילדים שלי עושה עם בעלי, לא איתכם. אני לא מבקשת מכם רשות, אני מודיעה. איתכם או בלעדיכם זה יקרה. אתם יכולים להיות חלק מזה ואתם יכולים גם לא. ההחלטה היא אצלכם. אבל ילד ממשה יהיה לי'.
"חשבתי שאני הולכת לשמח אותם בזה. אבל לא נבהלתי מהתגובה שלהם, משה לימד אותי הרבה חמלה. ידעתי שהם אנשים מבוגרים ושהם איבדו ילד. אז הבנתי את הכעס שלהם. זה לחתוך את הילד, לעשות פרוצדורה ולהכאיב לילד שלהם.
"רק כשנקלטתי והתחילה לצוץ הבטן, החברים של ההורים של משה היללו אותי, ואז הם הבינו שהמעשה הזה יביא להם אור ושמחה. אחרי שתום נולדה ישבתי עם חמותי לקפה ואמרתי לה, 'קחי בחשבון שזה הולך לקרות עוד פעם. אני מרחיבה את המשפחה שלנו'".
חייהם הצטלבו בטרמפ על טוסטוס. היא הייתה בת 21 והוא בן 26. "לא התאהבתי בו במבט ראשון. עבדנו יחד בחברת שליחויות. יום אחד באתי רק עם הקסדה ולא היה לי אופנוע, שאלתי אם מישהו נוסע לכיוון רמת־השרון והוא ענה 'אני'. אחרי זה הוא הזמין אותי למסיבה ולאט־לאט הפכנו לזוג".
בהמשך משה התגייס למשטרה כבלש בימ"ר תל־אביב ואז כחוקר. "הוא היה מיוסר במשטרה, לא היה לו טוב. אבל עצרתי בעדו, אמרתי לו, 'אתה לא עוזב, יש לנו ילדה קטנה. עד שאתה לא מוצא משהו אחר אתה לא עוזב'. שבוע לפני שהוא נהרג ראיתי את העצב בעיניים שלו ואמרתי לו, 'אני נותנת לך אוקיי, צא מהמשטרה. הנפש שלך גמורה, אני רואה. נסתדר'. ואז הוא נהרג".
6 צפייה בגלריה
''השלמתי עם זה עכשיו שהוא לא יחזור, אחרי 20 שנה של המתנה''. משה קפויה ז''ל
(צילום: מהאלבום המשפחתי, באדיבות ענב קפויה)
קפויה הסתערה על בניית המשפחה שלהם כאילו חייה תלויים בזה. "בהיריון הראשון בלעדיו הכנסתי מלכתחילה שני עוברים כי רציתי תאומים, אבל זה לא תפס. תשע שנים אחרי, כשהבנות הבינו שאפשר להביא עוד ילדים מאבא ולא ממישהו אחר, הן רצו עוד אחים. הייתי כבר בת 37 והחלטתי שאני הופכת עולמות ויהיו לי תאומים. שלושה עוברים נקלטו ונאלצתי לדלל אחד, דבר שעד היום אני מצטערת עליו. נולדו תאומים, בן ובת".
למעשה לקחת בלי הרבה מחשבה החלטה להיות אם חד־הורית.
"הילדים שלי גדלים עם אבא. נכון שזה בלי אבא פיזי, אבל הוא נוכח כאן בכל מצב".
היא מצביעה על כיסא גיימינג וערכת נינטנדו שהביא שליח לבית כמה דקות קודם. "המתנה הזאת שהזמנתי לאיתי ליום הולדת? הוא יודע שזה מאמא ואבא. על כל ברכת יום הולדת אני כותבת להם, 'אוהבים לנצח, אבא ואמא'. אבא הוא חלק בלתי נפרד מהבית, גם אם הם לא מכירים אותו. הם יודעים שהוא שומר עליהם בכל מצב".
"בסוף הקושי הוא בעיקר אצלי, שאני מתמודדת עם הכול לבד בלי בן זוג לצידי. כשאני בחדר לידה לבד עם תום. כשאני בחדר לידה לבד עם הקטנים. כשאני מכניסה אותם לפעוטון, ואז לגנים. כשמכניסים לכיתה א' ובבקו"ם. כל נקודה בחיים שלי היא עצובה"
הייתה להם גם אכזבה וכעס על אבא שלא נמצא, על השונות שלהם מילדים אחרים?
"כשהם רואים את גיסי מרים את הילדים שלו בטיולים, זה צורב. הם גם אומרים לי, ‘זה לא הוגן שאבא לא מרים אותי’. וזה קורע אותי. זה צף גם כשהולכים למסיבות בבית ספר ובטקסים".
וכשאחד הילדים אומר לך "למה אבא לא מרים אותי", את יודעת שגם היה יכול להיות לו אבא כמו לילדים אחרים. אם היית מתחתנת בשנית.
"אבל לא אבא שלו! הילדים שלי הם מאבא משה והם מאוחדים כי הם מאה אחוז מאבא משה. בסוף הקושי הוא בעיקר אצלי, שאני מתמודדת עם הכול לבד בלי בן זוג לצידי. כשאני בחדר לידה לבד עם תום. כשאני בחדר לידה לבד עם הקטנים. כשאני מכניסה אותם לפעוטון, ואז לגנים. כשמכניסים לכיתה א' ובבקו"ם. כל נקודה בחיים שלי היא עצובה".
איך היה בחדר לידה לבד, כשעוד היה לך זיכרון יחסית טרי שלך מהלידה הקודמת, כשמשה היה איתך?
"עצוב נורא. הלידה הראשונה שלי הייתה קשה ולא הייתי עוברת אותה בלי משה, היו 25 שעות מטורפות, קיבלתי אפידורל וכל הגוף רעד לי והוא החזיק אותי. בלידה לבד תום כאילו ידעה לאן היא באה. התחשבה בי ופשוט החליקה ממני. 'הייתה לך שנה קשה, אני אעשה לך חיים קלים'".
סחבת אותה בתשעת החודשים הקשים בחייך.
"חשבתי שהיא תצא ילדה עם עיניים עצובות אבל היא יצאה עם אור בעיניים ומילאה אותי. הייתה עוד סיבה לקום בבוקר. כי הדרך למטה, לדיכאון, היא סלולה. וילד נותן לך סיבה לקום ולהסתכל למעלה".
גם שניר קפויה, הבת הבכורה, זוכרת רגעים לא פשוטים בלי אבא. "כשהייתי קטנה היו יותר הבדלים ביני לבין ילדים אחרים", היא נזכרת, "למשל, הייתה משימה בגן לעשות עם אבא ולי אין. אני זוכרת שפעם אחת בטקס יום הזיכרון ראו את אבא במצגת וכשראיתי אותו צעקתי בקול 'יש!' רק כשהתחיל התהליך עם האחים הקטנים שלי הבנתי שזה משהו אחר מאיך שאני באתי לעולם".
נחשפת לתהליך עצמו?
"כן, אני זוכרת שהייתי בחדר עם אמא וראיתי אותה מזריקה לעצמה בבטן. מדי פעם היא הייתה נופלת לדיכאונות כי זה לא נקלט, עודדנו אותה המון. את התשובה שההיריון של התאומים נקלט קיבלנו ביום ההולדת שלי. זה היה כמו קסם".
יש תחושה שאת מחוברת אליו יותר משאר הילדים כי את היחידה שהכירה אותו?
"יש בזה משהו, אבל אנחנו לא מאוד מתייחסים לזה. אחותי הקטנה מדברת על אבא כאילו היא מכירה אותו, שזה הכי הזיה. מספרת את כל הסיפור שלו בשיא הבגרות. תום הייתה שואלת כשהיא הייתה קטנה למה אני הכרתי אותו והיא לא, ואיך זה שאני באתי לעולם בדרך אחרת משלה".
גילית דברים חדשים על אבא עם הזמן?
"אני עד היום מגלה עליו. לפני שנה הגיע אליי סרטון של בני סלע, שהיה פדופיל מוכר במרכז, ופתאום אני רואה את אבא שלי לידו, אוזק אותו. היה מעניין לראות את אבא בתזוזה, בתנועה".
6 צפייה בגלריה
''ילד נותן לך סיבה לקום ולהסתכל למעלה''. ענב קפויה עם שניר ותום, בזמן ההיריון עם התאומים
(צילום: מהאלבום המשפחתי, באדיבות ענב קפויה)
ענב מודה שההכחשה היא חלק בלתי נפרד מחייה. "שנים הייתי מחכה לו בבית, שומעת אופנוע מבחוץ וחושבת שעוד מעט הוא ייכנס. שנים לא שיחררתי את משה. יושבת אצלו שעות בבית העלמין. כשתום שנולדה היא הייתה איתי כל יום חמש שעות בסלקל בבית העלמין לידו".
ככה העברת את חופשת הלידה שלך, ליד הקבר שלו בבית העלמין?
"חופשת הלידה? זה היה ככה במשך שנים. אחר כך הלכתי אליו פעם בשבוע. היום אנחנו הולכים בכל יום הולדת שלו כולנו, להפריח בלונים".
שלבי האבל התערבבו אצלך, נתקעת על ההכחשה.
"בכלל לא עברתי את השלבים. אני יודעת שצריך באיזשהו שלב לשחרר. השלמתי עם זה עכשיו שהוא לא יחזור, אחרי 20 שנה של המתנה. בשנים הראשונות הייתי מדברת אליו והוא היה עונה לי, כל משאלה שהייתי מבקשת הרגשתי שהוא מגשים. הייתי אומרת לו, 'מאמי, תעזור לי' כשהייתי בקשיים כלכליים והרגשתי שזה קורה, שהוא עוזר. נכנס לי כסף לבנק, לא משנה מאיפה. דברים קטנים כאלה. פעמיים הוא בא אליי בחלומות, הוא אמר לי, 'אני סומך עלייך'. אף אחד לא ייקח ממני את התחושה שהוא נגע בי, גם אם זה נשמע הזוי. אבל אני יודעת מה אני חוויתי, גם אם אני לא יודעת להסביר".
לאחרונה עלה לכותרות הדיון בעניין שאיבת זרע מאדם לאחר מותו. זה קרה בעקבות מותו של לוחם גולני עמית בן יגאל, לפני שנתיים בפעילות מבצעית, כאשר אביו ברוך הצהיר שירצה לראות נכדים מבנו שנפל. חוק ההמשכיות, שמאפשר להורים שכולים להשתמש בזרע בנם החייל המת, אומץ על ידי פוליטיקאים ואושר בפברואר האחרון בוועדת השרים לענייני חקיקה, אך גם העיר את המבקרים. למרות שברוך בן יגאל הצהיר שיוותר מראש על זכויות שיגיעו לתינוק שייוולד כיתום צה"ל, החוק התפרש כניסיון למקסם כסף וזכויות שמשרד הביטחון מעניק למשפחות הנופלים.
את קפויה הטיעון הזה תופס המומה. "אני נכנסתי להיריון עוד לפני שהיה לי סטטוס ממשרד הביטחון. לפני שעה בעלי נהרג ודקה אחרי אני מבקשת שיוציאו זרע, מישהו בכלל חושב על זה? לא ידעתי מה יהיה המעמד שלי ולא של הילדים. הייתי טאבולה ראסה. להגיד שזה בגלל כסף? זה אכזרי".
6 צפייה בגלריה
''בחיים לא אשפוט רצון של הורים שכולים''. נאוה רביבו על רקע תמונת בנה עמית בן יגאל ז''ל
(צילום: עמית שעל)
הפובליציסט רוגל אלפר לקח את הביקורות צעד אחד קדימה ואמר על מקרה בן יגאל ש"החוק גובל בנקרופיליה. המת הוא לא רכוש של צה"ל או של הוריו". אמירה קשה מאוד.
"זה קיצוני מאוד וגם רוע לב. אפשר לשאול אם זה נכון או לא נכון, אפשר לנהל שיחה, אבל להביא ילד זה לחיות איתו כל החיים, זה לא לקנות במבה בסופר.
"עמית קבור ליד בעלי. קטונתי מלהעביר ביקורת על הורים שכולים כי אם הכאב שלי הוא איקס, שלהם הוא אלף איקס. אני בחיים לא אשווה את הכאב של אלמנה לשל הורים שכולים. אני בחיים לא אשפוט את הרצון שלהם להמשכיות של הבן שלהם. המקרה שלי יותר ברור משלהם, אני האישה, הוא בעלי והוא רצה את הילד. פה שואלים האם נכון שסבא וסבתא יגדלו את הילד עם אמא שעמית לא מכיר. לדעתי, כשהוא יבוא, הילד הזה יהיה הכי מאושר בעולם".
במרוצת השנים נתקלת בנשים נוספות במצב שלך?
"ראיתי נשים שהתראיינו בטלוויזיה טוענות שהן הראשונות להביא לעולם ילדים ככה. לבריאות, אין לי בעיה. אבל אני יודעת שרק כמה חודשים אחרי שמשה נהרג יצאו התקנות למי נותנים זרע".
פנו אלייך נשים שהכירו את הסיפור שלך, באותן שעות גורליות?
"לפני כמה שנים חבר חיבר אליי מישהי שאיבדה את בעלה בתאונת דרכים ונתן לה את הטלפון שלי שתשאל אותי מה לעשות. היא הייתה כמה שעות אחרי שהוא נהרג ואמרתי לה, 'קודם תוציאי, אחר כך תחשבי אם את מסוגלת. לא הפוך'".
הסטטוס שקיבלה קפויה עם מותו של משה היה אלמנת משטרה. "כיוון שלא ידעו אם הוא נהרג בעת העבודה או אחרי העבודה, זו הכותרת שנתנו לי. רק אחרי חצי שנה שחקרו וראו שהתאונה הייתה בשעות העבודה, הוכרתי כאלמנת משרד הביטחון. אבל השיקול הכלכלי לא היה עניין, הייתי עושה ילד גם אם הייתי חסרת פרוטה".
כיום, מלווה ארגון אלמנות ויתומי צה”ל נשים שמוצאות את עצמן במצבה של קפויה. “לשמחתנו המדע והקידמה לאלו שחפצות בכך למנוע את גדיעת צמיחתו של התא המשפחתי”, אומרת יו”ר הארגון תמי שלח, “אני מברכת את ענב על אומץ הלב והנחישות שבה מימשה את רת רצונה שלה ושל בעלה משה ז”ל לילדים נוספים”.
ארבעת ילדיה של קפויה מוכרים כיתומי צה"ל, אבל התהליך להכרה הזו לא היה פשוט. "כשתום נולדה הייתי צריכה לעשות תביעת אבהות בבית משפט ולהצהיר שמשה הוא אבא שלה לכל דבר ועניין, כדי שיכירו בה במשטרה כבת שלו. זה היה תקדים, כי היא נולדה שנה אחרי שמת, לא תשעה חודשים אחרי, כמו שכתוב בחוק. עשר שנים אחרי שתום הוכרה כיתומת צה"ל הייתי צריכה להתמודד עם זה שוב, עם התאומים. שבע שנים נלחמתי במשטרה כדי שתכיר בהם כילדים של משה לצורך הזכויות שלהם".
"עשיתי הכול מכלום אחרי שמשה הלך, הפכתי לעורכת דין, קניתי בית. יותר מזה, כשנכנסתי להיריון עם תום, הדבר הראשון שעשיתי הוא לכתוב צוואה. מי יהיה האפוטרופוס ומה יקרה עם הילדים שלי אם לא אעבור את ההיריון הזה. מילדה הפכתי לשורדת"
היום היא למודת מאבקים, אבל קפויה מעידה על עצמה כי לפני מותו של משה, היא הייתה ילדה בעצמה. "זה היה מבחירה, לא כי הוא שם אותי שם. נהניתי שהוא עושה, מבשל, מטפל בשניר. אני הייתי כמו מלכה, לא עושה כלום. למדתי קצת מחשבים אבל הייתה לי המשענת שלו. ברגע שהוא הלך הכול התהפך. אני עושה כאן הכול. הכול. את רואה את המנורות כאן, השנדליר הזה?" היא מצביעה על נברשת עצומה שמשתלשלת מהקומה העליונה, "זה לא בעלי מקצוע, זה אני התקנתי. המראות כאן? גם אני תליתי. הכול".
נהיית הנדי־וומן.
"וזה לא מסתכם בבית, זה בנפש. מזיזה הרים בכל מקום. גם ביד לבנים נלחמתי שמונה שנים כדי שהשם של בעלי יונצח ויהיה לילדים שלי לאן לבוא. שנים היינו הולכים לשם ולא היו קוראים את השם שלו, למרות שהרבה חיילים שם מתו גם במחלות ובתאונות דרכים. מה, הדם שלהם כחול ושלו לא?"
6 צפייה בגלריה
''הילדים שלי גדלים עם אבא. נכון שזה בלי אבא פיזי, אבל הוא נוכח''. ענב קפויה עם ילדיה, מימין: שחר, שניר, איתי ותום
(צילום: יונתן בלום)
ולאורך כל השנים האלו לא היית בזוגיות.
"נכון, הפכתי לזאב בודד. נעשיתי עצמאית ברמה שהיא קיצונית. קשה לי לשתף מישהו אחר, גם אם אני מאוד רוצה. ודי, אני ממש זקוקה לכתף. עשיתי הכול מכלום אחרי שמשה הלך, הפכתי לעורכת דין, קניתי בית. יותר מזה, כשנכנסתי להיריון עם תום, הדבר הראשון שעשיתי הוא לכתוב צוואה. מי יהיה האפוטרופוס ומה יקרה עם הילדים שלי אם לא אעבור את ההיריון הזה. כי מי יודע מה יקרה. מילדה הפכתי לשורדת".
עכשיו את מוכנה לאהבה חדשה?
"יש בי עכשיו כוח לזוגיות, אבל אני אולד־פאשן. אחותי ניסתה לרשום אותי לאיזה אתר היכרויות, מילאה את הפרטים שלי. אבל כשמישהו שלח לי הודעה סגרתי מיד את המחשב כמו ילדה קטנה. יש הרבה בדידות. אני מוקפת בילדים אבל זאת לא אהבת גבר. ויתרתי על עצמי, פשוט ככה. משה ואני היינו יחד שש שנים, ואני לבד כבר 20 שנה, יותר מפי שלושה זמן.
איפה היית היום לולא התאונה?
"יכול להיות שאפילו בלי משה. זה לא שהיו לנו חיים ורודים, היינו רבים מלא, הכי רגיל בעולם, ועכשיו היינו אמורים להיות זוג של 20 שנה. אני כל הזמן אומרת שאם אבא שלהם היה כאן, הוא היה בתפקיד החבר של הילדים, ואני הייתי יכולה להיות הרעה במצפון נקי".
פורסם לראשונה: 07:55, 13.05.22
