כשהייתי בת שש, המורה לשחייה דחפה את הראש שלי לבריכה כדי ללמד אותי לנשום מתחת למים, עלבון שלא השתחררתי ממנו. לא סמכתי על המים שיחזיקו אותי, ובטח שלא התכוונתי לאפשר להם להטביע אותי. בחוג השחייה, כשהיה צריך לקפוץ מהמקפצה למים העמוקים, הייתי מפתחת טקטיקות התחמקות שלא היו מביישות מרגלים במוסד. הכול השתנה בביקור בקנדה. מפל יפהפה, הגדול ביותר שראיתי אי פעם, בטבע הפרוע של ונקובר גרם לי, לראשונה, להעריך מים. מאז, החוויות המאושרות ביותר שלי היו במים. למשל באגם ז'נבה בשווייץ, מים כל כך נעימים ונוצצים שזה כמעט לא הוגן שלשווייץ יש כל כך הרבה מהם. יש משהו בלהיות חלק מגוף מים כל כך גדול שדווקא מקרקע. אין כמו להיות חלק ממשהו ענק כדי להרגיש כמה הבעיות שלנו מאבדות מהדרמטיות שלהן. אחרי שהתגברתי על הפחד, גיליתי שהמים מרפאים. בין אם זה להביט על האופק בשקיעה או בזריחה או לטבול בגוף מים בטבע, למים יש יכולת להרגיע, להכיל, להפוך את הכול לקל יותר. הסיפורים שלפניכם הם של אנשים שהפכו את המים לחלק מהאישיות ומחיי היומיום שלהם. הם נועדו לגרום לכם לשאול את עצמכם מהי מערכת היחסים שלכם עם מים, ואיך הם יכולים לעזור לשפר את החיים שלכם.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
כאחד היסודות של הטבע, מים היו פה לפנינו ויהיו גם אחרינו. "אם נחשוב על מה שהיינו לפני שהפכנו לבני אדם, ואיך שהיינו קיימים כמים, נתקרב יותר למציאת התשובה לשאלה הבסיסית של מיהו בן אנוש. אם תהיה לנו הבנה ברורה של מים, נבין טוב יותר את הגוף האנושי". כך כתב בספרו "מסרים מהמים" (הוצאת ליאור שרף, 2003) הסופר היפני מסרו אמוטו.
במחקר שלו, אמוטו הראה למים מילים ביפנית כמו "אהבה והוקרת תודה" לצד מילים שליליות כמו "אני אהרוג אותך", והדגים כיצד המבנה המולקולרי משתנה ויוצר גבישים שונים מהמים בהתאם למילים שהוצגו. בתגובה למילים טובות נוצרו גבישים אסתטיים וסימטריים שמדמים פתיתי שלג. בתגובה למילים הרעות הגיבו המים באופן אסתטי פחות ויצרו צורות לא הרמוניות. אמוטו לא הסכים לביקורת מהקהילה המדעית, וכך נשארו התיאוריות שלו שוליות ונישתיות, תחת הכותרת הלא מחמיאה "פסאודו-מדע". אבל התובנות שלו על התפקיד של המים בחיים שלנו עדיין מהדהדות. גם אם העולם לא קיבל את העמדה שלו שלמים עצמם יש רגשות, אין ספק שלמים יש יכולת לעזור לנו להתמודד עם הרגשות שלנו.
לי קורזיץ, אלופת העולם ארבע פעמים בגלישת רוח והספורטאית הצעירה ביותר שזכתה באליפות העולם בענף הזה, גילתה את המים כבר בגיל אפס, והם תמיד היו שם בשבילה כשהיא הייתה צריכה אותם. "מים זה היסוד היחיד בטבע שהוא מוצק, גז ונוזל: הוא בכל הווריאציות", היא מסבירה. "מים זה המקור של כל דבר ביקום, של הכול. תחשבי שהמים שאת שותה שהגיעו מאקוויפר הם אולי מתקופת הדינוזאורים, כי המים בכדור הארץ הם במעגל סגור. מים בשבילי זה הכול. מים זה אני. זו השלווה, השקט".
ב-2009 קורזיץ עברה פציעה קשה שהעמידה בסימן שאלה את המשך הקריירה שלה. "היתה לי פציעה משמעותית בהוואי, בזמן צילומים לספונסרים שלי. הגלים בהוואי ענקיים, עוצמת מים שקשה לתאר. תפסתי גל מאוד גדול, ומישהו נכנס בגב שלי עם החרטום. נשבר לי מפרק עמוד השדרה. הייתי מאושפזת בכיסא גלגלים, ואמרו לי שלא אלך לעולם כי חוט השדרה נפגע. חזרתי לארץ והחלטתי שאין מצב שאשאר נכה. אם המים פצעו אותי, הם יבריאו אותי. התחלתי ללמוד הידרותרפיה (טיפול בפיזיותרפיה בעזרת מים - נ"פ), לבד. לאט-לאט בניתי תוכנית שיקום, והמשכתי בה שלב אחרי שלב".
איך הייתה החזרה למים לאחר השיקום מהפציעה?
"ברגע שחזרתי לים, אחרי הפציעה, יכולתי לראות את הזרמים. התחברתי למים לא רק מהמקום של האטרף והבלגן. התחלתי לראות את השקט של המים. ראיתי זרימה שקטה, והבנתי איך לנתב אותה אליי כספורטאית שמתמודדת עם הטבע. כיום, גם במקומות הרגועים אני מצליחה לבוא לידי ביטוי. למדתי את המים השקטים. ניצחתי באליפות העולם בגיל 19, ובמשך שמונה שנים לא זכיתי בשום מדליה. אחרי הפציעה והשיקום זכיתי בשלוש אליפויות עולם ברציפות".
בנוסף לפציעה סובלת קורזיץ ממחלת דם נדירה. "בשנה האחרונה עברתי ניתוחים קשים, דברים שלוקח שנים להחלים מהם. היו שלושה חודשים שכמעט מתתי. חליתי בקורונה ויש לי לוקמיה כרונית. המצב בדם שלי החמיר, לא יכולתי ללכת. השתחררתי מבית החולים לפני שבועיים והחלטתי שברגע שאני יוצאת משם, אני הולכת לטבול בים. צללתי שבע פעמים למי מלח, וזה החזיר לי את האושר והביטחון העצמי. אני מרגישה בריאה, גם אם הגוף שלי בתהליך. בזכות המים אני נשארת שפויה ובריאה. אני אחזור לגלוש, גם אם אומרים לי שלא".
מה את הכי אוהבת במים?
"אני הכי אוהבת כשהים עושה בי כרצונו ומראה לי מי הבוס. את רואה כמה את קטנה מול המים הגדולים האלו, כמה עוצמה יש במים שמגיעים מרחוק, ואיך הגלים נבנים. כשאת מסתכלת על שלולית או אגם, זו מראה שמראה לך את עצמך, על כל הצדדים וכל התכונות. הים מדבר בלי מילים. תמונתם של כל החיים מצטיירת במים, וזה מקום שבו הרבה יותר קל לי לבוא לידי ביטוי".
מה השתנה ביחס שלך למים לאורך השנים?
"היום, אחרי קריירה של יותר משלושים שנה בים, אני מקשיבה לים באופן מדיטטיבי. מקשיבה לטבע, לרגש, לרוח שמתנגשת באוזניים, נוגעת במפרש ומייצרת אנרגיה. אני לוקחת את האנרגיה של הטבע, רוח ומים ועננים, ומעבירה את זה לגלשן. בכל יום הים שונה ובכל יום הזרם אחר. יש ימים שלא בא לי כלום, אבל הרצון לחזור למים גורם לך לא לוותר ולהבין שיש דברים יותר חזקים ממך, לא משנה מה.
"המים לימדו אותי שהטבע חזק מהכול", מסכמת קורזיץ. "שאני חייבת להפעיל רגש, להקשיב לדברים שמעבר, להיות במודעות, להיות חלק מהם. אני מנסה להשליך את זה על החיים ביבשה, כי קשה לי על היבשה. ביבשה הקצב הוא לא לפי הטבע, ואני מתבלבלת. היום אני מנסה ללמוד לחיות על היבשה".
המים משמשים כעוגן עבור רבים, כחלק משגרה שיש בה כוח מרפא בפני עצמו. המוזיקאית האמריקנית פיונה אפל, הסובלת מקושי לצאת מדירתה, מספרת שהיא נוהגת להתחיל כל יום בטיול אל הנחל הקרוב עם הכלבה שלה, מרסי. היא מתחילה את יומה בלגעת במים כדי להיזכר בקשר שלה לטבע, לעולם, "לכולם ולהכול", לדבריה.
המוזיקאי יוני רכטר (71) שוחה כל יום כבר 45 שנה. הוא גילה את השחייה בתקופת "כוורת", אז חיפש לדבריו מפלט מהאינטנסיביות של הלהקה. "התחלתי בשנות העשרים שלי, לפני יותר מארבעים שנה. אף פעם לא התאמנתי בשחייה כנער. מעבר לאהבתי למוזיקה הייתי שחקן כדורסל בקבוצת הנוער של הפועל תל אביב, והתקדמתי בסולם הדרגות בספורט. האהבה לשחייה הגיעה כשחיפשתי מפלט מההצלחה של 'כוורת'. כל ערב היינו עסוקים ולא היה לי איך לשחק כדורסל, אז חיפשתי ספורט אחר. כך הגעתי לבריכה. כמעט 45 שנה אני שוחה כמעט בכל יום. השחייה היא משהו יציב שמלווה אותי מאז ועד היום".
אתה מרגיש שהשחייה עוזרת לך ביצירתיות?
"קשה לדעת אם זה מפעיל יצירתיות, אבל זה מתכון להפגת מתחים, שיש הרבה מהם במקצוע שלי. יש תקופות יותר קלות ויותר קשות, לפני הופעות חשובות למשל. זה תמיד נותן פוש חיובי. אתה לעולם לא יוצא מהבריכה פחות טוב ממה שנכנסת, גם מבחינת מצב רוח ותחושה. זה כמו שינה, כשבאמצע הלילה אני קם ומנסה לפתור מהלך הרמוני או לחפש פתרון לטקסט מסוים. זה יכול להיות עוד שטח שבו אתה עובד על הדברים באופן חיצוני. שחייה בעיניי היא כמו נגינה, כמו אמנות זן. זה לעולם לא נגמר או נמאס ותמיד יש לאן להתקדם. השחייה היא סוג של אמנות".
אתה מרגיש את ההשפעה של השחייה ביומיום?
"אני מרגיש שזה שומר עליי עד כמה שאפשר מהגיל, ואני מעל גיל 70. זה חלון ביום שאני יוצא וחוזר הביתה, ובדרך כלל אני עובד כל היום, מעבד, כותב. מצאתי בשחייה עוד מקום שאני יכול להתמיד בו, להרגיש שאני מתקדם ולהתפרק ממתחים. זה עוזר לשמור על כושר, גזרה, תחושה טובה, רעננות. הכול כלול".
גולש הגלים ארתור רשקובן גילה את הגלישה כילד, בחוויה שהוא מגדיר כיום כהתגלות. "הייתי בן עשר. ראיתי גולש שתופס גל ומתקרב עד אליי. החלטתי ללכת הביתה, גנבתי לאחי את הגלשן והלכתי לבד אל הים. אני לא אשכח את הגל הראשון שהגיע לעברי. הקצף לקח אותי ונעמדתי. זה היה כאילו נמחק לי הזיכרון. עד לאותו הרגע שיחקתי כדורגל וכדורסל והייתי אקטיבי וספורטיבי, אבל באותו הרגע העולם שהיה לי נמחק. מאז, זה מה שאני רוצה. זו אחת החוויות הכי מרגשות שהיו לי".
במהלך השיחה הוא עדיין מתרגש מגלישת הבוקר, שהייתה סוערת במיוחד. "לא נרדמתי כל הלילה כי ידעתי שהסערה הראשונה באה. חיכיתי לה, לא יכולתי להירגע. זו זריקת אדרנלין, להתמודד עם איתני הטבע. התעוררתי בשלוש וחצי בבוקר ממשב הרוח הראשון. אני גר ליד המים ויכול להרגיש את זה. פיזרתי את הילדים למסגרות ומיד רצתי למים. בחוף פגשתי עוד חבר. רק הגעתי לקו הגלים, וסוף-סוף זה הגיע! כמה חיכינו! עכשיו אני בהפסקה לקראת הסשן השני, ואני לא יכול לחכות. זה מאוד אינטנסיבי".
רשקובן התבגר וגדל כגולש בחוף הילטון התל-אביבי, ובהמשך הפך למנהל ארגון גולשי הגלים בישראל. "המים הם כל עולמי, וגם הפרנסה שלי", הוא מספר. "הקמתי קליניקה לגלישת גלים. מעבר למה שזה נותן לי אישית, פיזית ומנטלית, אני יוצר תוכן סביב העולם הזה".
מה המים מלמדים אותך?
"שכל גל אחרת. הגל כנראה יישבר באזור שאתה נמצא בו, אבל יתפתח בצורה אחרת. אין איך לצפות את זה במדויק. אתה יכול רק להתכונן ולהתמקם באזור הנכון, ומאותו הרגע הכול אינסטינקטיבי. כגולשים אנחנו כל הזמן חיים בכוננות: לגל הבא, לטיול הבא. בניגוד לאנשים שלא גולשים, אנחנו חיים בפומו. זה משאיר אותנו ערניים ואת הנשמה בכוננות".
מה הדבר הכי קשה במהלך הגלישה?
"כשאתה בים, הדבר הכי גדול זה להתמודד מול עצמך. אתה היחיד שיכול לתקן את הטעויות שלך ולהגיד איזה פחדן אתה, איזו טעות עשית. זה מחזק את הביטחון, כי כשאתה מצליח אתה לא מאמין שהצלחת. כל פעם יש גבול חדש לכבוש, אין לזה סוף".
טימותי לירי, אחד ההוגים המרכזיים של תרבות הנגד בשנות ה-60 בארצות הברית, כתב בעבר: "גולשים הם לא הכבשים השחורות של האנושות אלא העתידנים. הם מובילים את הדרך לאיפה שהאדם רוצה להיות. האקט של הגלישה הוא ההתגלמות של 'להיות פה עכשיו', והגלישה בתוך הגל היא החלק הכי אקוטי של זה. העתיד הוא ממש מולך, העבר מתפוצץ מאחוריך, ההתעוררות שלך נעלמת, טביעות הרגל שלך נשטפו מהחול. זה גורלם של בני האדם".
מייקל פלפס, השחיין האמריקני המפורסם ושיאן הזכיות במדליות זהב אולימפיות, היה ילד תזזיתי וחסר מנוח. המורות שלו הזהירו שלא יצא ממנו כלום. "המורים התלוננו: מייקל לא יכול לשבת בשקט, לא יכול לשמור את הידיים לעצמו, מייקל מצחקק וצוחק ומנג'ס לילדים אחרים בשביל תשומת לב", סיפרה אמא שלו בריאיון ל"ניו יורק טיימס" בשנת 2008, השנה שבה קבע פלפס את ההישג הלא ייאמן - שמונה מדליות זהב אולימפיות באולימפיאדה אחת. בגיל תשע פלפס אובחן עם ADHD, ובגיל עשר, ברגע שנכנס למים, הפך לשחיין מוביל. אמא שלו ראתה את הילד שלא יכול היה לשבת בשקט בבית ספר ממתין בשקט במשך ארבע שעות כדי לשחות חמש דקות. המורות של פלפס לא האמינו בו, אבל המים כן.
גם אמיר סורסקי היה ילד שנתפס כ"בעייתי", מה שמוגדר על ידי המדינה כ"נוער בסיכון" (הגדרה גרועה לדעתו כי "כולם נוער בסיכון, כל אחד בסיכון שלו"). כשהיה בן 15 הצטרף לעמותת "הגל שלי" בזכות פרויקט "עילם". העמותה מחברת בין "נוער בסיכון" לבין גלישת גלים, ומעניקה להם מסגרת, משמעות ותמיכה. "הייתי ילד שלא ראה עתיד יותר מיום קדימה. המים נתנו לי מטרה. הגלישה הפכה אותי לבוגר ורגוע יותר, נתנה לי הבנה של מי אני. הבנתי שאני אדם חזק, למרות שחשבתי שפחות. ההתמודדויות עם הים היו קשות, אבל הבנתי שאם אני עושה את זה אני יכול לעשות עוד דברים, שהופכים ליותר פשוטים". כיום סורסקי בן 25, ומדריך נוער בעצמו בעמותה כבר שבע שנים.
כשהתחיל ב"הגל שלי", סורסקי היה חלק מארבעים נערים ונערות. כיום יש לארגון למעלה מ-7,000 בוגרים בשישה מרכזים לאורך הים התיכון. הוא מספר שבתקופת ההיכרות הראשונית שלו עם המים "נפלו המון אסימונים, זה שינה אותי מאוד. בעולם החינוך אומרים ששותלים את הזרעים ואת הפרחים רואים שנים לאחר מכן. גם עם הים זה כך. הים מסיר מסכות שאנחנו אפילו לא מכירים בהן".
מה הים לימד אותך?
"בעיקר פרספקטיבה. בים יש המון זרמים. אותו הזרם יכול לעזור לי להגיע לעומק או להוביל אותי לטביעה. התובנה הזו עזרה לי להבין שאני נמצא בזרמים פחות טובים ולזהות את הזרם עוד לפני שאני נכנס אליו. האפשרות שלי כגולש היא להירגע, לעצור, לזהות את הזרם. אם אני נסחף בזרם - האם הוא טוב או רע? איך אני יוצא ממנו? אתה מנהל את הזרם כשאתה מבין עם מה אתה מסוגל להתמודד. כשהגלים גבוהים, צריך לדעת לומר 'היום זה היה קצת גדול עליי, אבל זה בסדר, לא נורא'".
סורסקי מנהל את קשרי הלקוחות של "על הגל", עסק של "הגל שלי" שעורך ימי גיבוש לחברות ומעניק תעסוקה לבני נוער. בני הנוער מלמדים קבוצות מגוונות כיצד לגלוש, בהן גם חברות היי-טק. "כשנער שלנו מדריך את סמנכ"ל גוגל, סביר שאותו נער בכלל לא חשב שאי פעם יהיה קרוב לאדם כזה. אבל במים יש קסם, כי מול המים כולם שווים. קשה לתאר את ההרגשה של נער שהים נותן לו אפשרות להיות שווה למנכ"ל מצליח. זה נוער שלפני רגע החשיב את עצמו 'בסיכון' וחשב שאין לו עתיד, שהוא לא יתגייס ואין לו כלום, והוא מחזיק אירוע של החברות הכי גדולות בישראל בידיים שלו. אני אומר את זה וזה מרגש אותי, זו זכות ענקית".
בני הנוער ובנות הנוער, מסביר סורסקי, מוצאים מפלט בגלישה, בעיקר לאור הנתק החברתי והנפשי שחוו רבים מהם במהלך בידודי הקורונה בשנים האחרונות. "בסיום הקורונה הגיע אליי נער עם מסכה כשכבר לא הייתה חובת עטיית מסכות", הוא מספר. "הילד לא הסכים להוריד את המסכה במים. הקורונה נתנה לו אפשרות להסתיר את עצמו. במקום להתבייש בצד הוא יכול להיות עם מסכה תמיד. ממפגש למפגש עשינו תהליך מטורף. בהתחלה הוא הוריד את המסיכה רק כשעלה על הגלשן במים. אחר כך שנייה לפני שנכנסים למים; אחר כך בשיעור העיוני, ואחרי שבעה מפגשים הוא נתן לי את המסכה ואמר לי - 'אמיר, אני לא צריך אותה יותר. סיימתי'. עד היום הוא בלי מסכה. זה סיפור אחד מתוך מיליון".
טל, בת 48 מתל אביב, סובלת מכאבים דוקרים ברגל ובידיים. הבריכה הטיפולית באיכילוב שאותה התחילה לפקוד לפני כשלוש שנים עוזרת לה למצוא מרגוע, גם אם זמני, לכאבים, ולהצליח לתפקד. היא התחילה כמטופלת, ולפני שנה וחצי הקימה יחד עם אביב רוזנקרץ, מנהל הבריכה, קבוצות אונקולוגיות למטופלים ולמחלימים (גילוי נאות: הכותבת מטופלת בבריכה - נ"פ).
"הגעתי למים כששברתי כתף", מספרת טל. "זה הטיפול שהכי עזר לי להתמודד עם תופעות של נוירופתיה (מחלות של מערכת העצבים המרכזית), שמתרחשות אחרי טיפולים כימותרפיים. אחרי שחליתי בסרטן, עשיתי טיפולי קרינה וכימותרפיה. גם הרופאים וגם המטופלים לא מודעים לזה שיש צורך בשיקום אחרי טיפולים אונקולוגיים. מתוך הטיפול אצל אביב, שיודע לשקם אנשים בצורה פנומנלית, התחלתי להתנדב עם קבוצות אונקולוגיות. אין דבר שעוזר לי יותר מפעילות במים. במצבים שלא יכולתי ללכת, לשבת או לעמוד, יצאתי בהליכה מהבריכה. הייתי גוררת את עצמי כשכל הגוף כואב".
טל נעזרת בוואטסו (הלחם של המילים "מים" ו"שיאצו"), טכניקה מתחום ההידרותרפיה שמבוססת על שיאצו. "יש ימים שאני אומללה ויש ימים שפחות. כשאני הכי אומללה, אביב עושה לי וואטסו. בגלל שיש לי שבר בחוליה, הכאב יכול להגיע לקצה הרגל שלי ולשתק יכולות תפקוד בסיסיות. בוואטסו את צפה, והפיזיותרפיסט מבצע את התנועה. אביב מחזיק אותי בידיים, שולח את הרגליים שלי מצד לצד, הופך אותי לבלרינה על המים. כבר במהלך הטיפול אני מרגישה יותר טוב, ובסוף הטיפול מצליחה לעמוד. לפעמים זה משפר ב-50%, וזה עדיין המון".
איך את מרגישה כשאת נכנסת למים?
"זו קודם כל התרוממות רוח. כל הטורסו מתרכך כי פתאום לא כל כך כואב. במים יש יותר אפשרות לנוע, הכול גמיש ופתוח יותר. המים חמימים ומאפשרים, אין כבידה, הכול יותר עוטף וחופשי. חוסר הכבידה מאפשר. ברגע שמכירים את זה, לא רוצים לעזוב. יש לי כאבים בידיים שהם כמו דקירות, אבל כשהידיים נכנסות למים משהו נרגע. אני יותר פנויה לתנועה. כשאת לומדת איך לעשות תנועה במים, את תעשי אותה בטבעיות מחוץ למים. זה יתרון של המים שלא יסולא בפז. הגוף לומד מתוך העשייה במים".
מה מיוחד בעינייך דווקא בבריכה?
"בבריכה יש תחושה של קסם. את נכנסת עם אפס יכולות, ויוצאת עם מלא אנרגיה ויכולת לכבוש את היום. מבחינתי, הבריכה זה השיקום הכי טוב שיש. אני עושה הרבה כדי לשקם את הגוף שלי, כי הוא עקום, וזה תמיד מגיע לזה שאני חוזרת לבריכה. לא בכל שבוע אוכל לעשות יוגה, לרכוב על אופניים או לצאת להליכה, אבל בכל שבוע אגיע לבריכה, לא משנה מה".
הכוח של ההידרותרפיה עוזר למגוון של א.נשים. איריס רוזן, בת 53, היא הידרותרפיסטית העובדת עם ילדים עם צרכים מיוחדים במדרשת בן גוריון בנגב. "אתמול כתבה לי אמא לשלושה ילדים שמגיעים אליי לטיפול, שבסוף כל שיעור הם יוצאים בהיי ומחכים לשיעור הבא. המים נותנים להם חופש ביטוי. במים הם דגיגים. ההידרותרפיה נותנת להם מסוגלות, ארגון תנועה, ביטחון עצמי, שיפור מערכת הנשימה, חיזוק פיזי, הנאה, איזון בין העולם הפנימי לחיצוני. היא גם מאפשרת להם איזון בין הצד המתפקד לצד הלא מתפקד".
מה בעינייך עושה את ההבדל בין המים ליבשה?
"זו סביבה ללא שיפוטיות: המים מקבלים אותם כמו שהם ועוטפים אותם. ביבשה מנסים לתקן אותם, לשפר אותם. להידרותרפיה הם באים דרך המשחק, דרך הקלילות. ללא מאמץ הם מגיעים להישגים אצלי שהם לא מגיעים אצל קלינאית התקשורת".
רוזן כבר 33 שנה במים. "אם זה בים, בבריכה או במקורות מים טבעיים. מים זה הכוח המניע שלי. המתנה שלי לעולם היא להפיץ את הכוח של המים. בלי המעטפת הזו אני מרגישה לפעמים שאני הולכת לאיבוד. אני צריכה את ההידוק של המים", היא מסבירה.
לפעמים, הטיפול פשוט בהרבה מהידרותרפיה, ומסתכם בשהות במים: להתחבק, להחזיק זה את זה, להתבונן זה בזה ולהיות בנוכחות מלאה בתוך המים. מורן לניאדו, בת 43, גרה בבוסתן הגלים בכפר הנוער נירים והיא אמא לחמישה ילדים. היא מטפלת במים, בין השאר גם בזוגות. "אני מעבירה סדנאות בבית מלון בטיפול זוגי, לזוגות שבאים להחזיק אחד את השני במים", היא מספרת. "הם יכולים לחוות כל מיני דברים בתקשורת ביניהם בלי לדבר. הזוגות לא תמיד יודעים מה קורה, כי קשה להסביר לפני שאת חווה את זה. הם יוצאים בדרך כלל נדהמים. אנחנו קוראים לזה Water state of mind, חוויה שתודעתית מחזירה אותך לרחם. אפשר לראות את זה קורה: הפנים הופכות לרפויות יותר, הגוף רגוע, משהו משתחרר".
