הפופוליזם כופף את מגדלי אקירוב

החלטתו של אהוד ברק לרדת מהאולימפוס של מגדלי אקירוב היא ניצחון גדול לפופוליזם. לא הצורך, לא ההיגיון, לא החוק וגם לא המציאות מחייבים את ברק למכור את דירתו-אחוזתו הפרטית הניצבת ממעל. דירה, יש להבהיר, שלא גנב מאף אחד, ושלא קיבל במתנה, אלא רכש במיטב כספו - כסף שהרוויח בעבודה עליה שילם מסים כדין.

אך הגיליוטינה החדה של הפופוליזם הישראלי לא נתנה מנוח. מדי יום היה מי שטרח להזכיר לציבור שברק גר איפה שהוא גר, מעל כולם, ראשו בעננים ורגליו גם. המגדלים המפוארים, העיצוב הנאה, הפסנתרים, הספרים, הסיגרים - כל אלה הוציאו לנו את העיניים, הוציאו אותנו מדעתנו. לא יכולנו לסבול שיש כאן מישהו שבא מהקיבוץ, וטיפס בלי בושה למגדל. איך הוא מעז, תהינו. איך הוא מרשה לעצמו גם להיות עשיר ומצליח, וגם לרצות להנהיג את מפלגת הפסיאודו פועלים? ואיך הוא יעשה את זה ממרומי הקומה ה-31 של מגדלי הזכוכית, שעומדים באמצע תל-אביב כעצם בגרונם של צרי העין? 

בעודה נוחתת על צווארו, הגיליוטינה הציבורית לא שאלה שאלות. היא חתכה, חד וברור, בבשר החי. ברק חייב למכור, השיאו המומחים לענייני ציבור עצת זהב. אם הוא רוצה להיות ראש ממשלה, הוא חייב לרדת לעם, זימרו בקול אחד מיני מבינים בעיני עצמם, בעודם מטפחים בישראל של שנות האלפיים את המיתוס השקרי של המנהיג הצנוע המתגורר בצריף מתפורר.

אלא שקולות המקהלה הללו מזייפים וצורמים. צביעותם של אלה, המציעים לברק לצנוח מהקומה ה-31, רבה ומנקרת עיניים לא פחות משני פסנתרי כנף באמצע הסלון. במו אצבעותיהם ומקלדותיהם מטפחים אותם בעלי דעה את תרבות הסגידה להון, ומעריצים ללא סייג את אלה שעשו את הכסף הגדול, את האקזיט המוצלח. הם סוגדים לבעלי היאכטות, המטוסים הפרטיים והווילות, ומפנטזים לעשות את המכה ולהיות אחד מהחבר'ה. לא מאמינים? הביטו בעיתונים שהם עושים, הביטו בתמונות שהם משדרים. הביטו וראו את התרבות שהם יוצרים, תרבות הסגידה לכסף ולקניין, תרבות העוד ועוד. 

עד שזה מגיע לפוליטיקאים הישראלים. אם מצליחים הם בעסקיהם ובחייהם, כנראה בפושעים מדובר. ברחבי העולם המערבי נבחרים מולטי-מיליונרים ומולטי-מיליארדרים לתפקידי מנהיגות, והציבור נושא אליהם את עיניו, בתקווה שיצליחו לעשות למדינתם את שעשו לביתם. ורק אצלנו, בפרובינציה, רוצים אנחנו את מנהיגנו חזקים ומוצלחים, מורמים מעם, ובאותה הנשימה גם נמוכים וגמדים, שפופים ופושטי רגל. רוצים לראותם מעלה ומטה באותה העת; מביאים כבוד בעולם, מדברים אנגלית צחה - אך טסים במחלקת תיירים וישנים במלוניות. רוצים אותם בלימוזינה, אך שייסעו במונית. 

אהוד ברק ימכור, כך נראה, את ביתו, וירוויח עליו סכום יפה. על כל אדם אחר היינו אומרים שהוא גאון, מבריק, איש עסקים מהמדרגה הראשונה. אבל לברק אסור. ואחרי שגירשנו אותו מביתו, נכנסים אנו כעת לכיסו ומפשפשים בין מטבעותיו. כמה, ולמה, ומה יעשה עם הכסף, אנחנו שואלים - וכבר משחיזים הגיליוטינה לקראת הדירה הבאה והטעות הבאה. ובתוך הביצה הפופוליסטית הזו, איננו שואלים כלל מה הקשר בין יכולותיו של מנהיג ובין מקום מגוריו ואורח חייו. איננו בוחנים האם כישוריו של אהוד ברק כשר ביטחון ישתפרו לכשיעבור דירה.