שתף קטע נבחר
צילום: איי פי

בעד ונגד: הסברת הגולשים טובה לישראל?

בעקבות המערכה בדרום, הגולשים הישראלים מציפים את YouTube ו-Facebook באמירות מתלהמות כלפי עזה. האם ה"הסברה" העצמאית היא התבהמות מכוערת או ביטוי אותנטי לתחושות הישראליות? שתי דעות

כשהתותחים רועמים - גם הרשת רועמת. בעקבות המערכה בדרום, יצאו אלפי גולשים למסע הסברה מאולתר ברחבי הרשת. הם מעדכנים בבלוגים, מצטרפים לקבוצות בפייסבוק, מטקבקים בקדחנות כתבות בנושא והיד עוד נטויה.

 

אך האם ההסברה המקוונת טובה לישראל ומראה לעולם גם את הצד שלנו, או שאולי מדובר בעדר לא מתורבת שמתבטא בקיצוניות ורק מזיק להסברה הישראלית?

 

הסברת הגולשים - עילגות ואלימות / אדר שלו

you all arab dumm ass, hamas tageting our south citys for 8 years and you didnt talk about it now we fight back so you have s**t to tell us - f**k all of you we will kill every hamas and every arab donkey with our ATOM!!!!

 

התגובה הבאה הועלתה לסרטון ב-YouTube, שמתעד הפגזות של חיל האוויר הישראלי על רצועת עזה. אם חשבתם שמערך ההסברה הישראלי הרשמי לוקה בחסר, חכו שתפגשו

את בריגדות ה-YouTube וה-Facebook הישראליות, חבורת חוליגנים אלימה, ברוטאלית, צמאת דם ונקמנית, שהשליטה שלה בשפה האנגלית עלובה במקרה הטוב, וההתבטאויות הגזעניות שלה לא מביישים סניף של הקו-קלוקס קלאן במיסיסיפי של שנות החמישים.

 

ראו את קבוצות הפייסבוק הבאות: "להחריב את עזה"," למחוק את עזה", "גם אני רוצה להפוך את עזה למגרש חניה הכי גדול במזרח התיכון", ואפילו "העברת מדוזות ישראל לחופי עזה". בכל אחת מהן כמה מאות עד אלפי חברים.

 

לאינטרנט יש יתרון אחד בולט על פני המציאות: אפשר לקלל, לגדף, להטיל רפש חופשי, מבלי שמושא העלבונות יוכל להרביץ לך בחזרה. אבל המגדפים כנראה לא לוקחים בחשבון שהטקסטים הבוטים שלהם בעברית ובאנגלית גלויים לכלל גולשי YouTube בכל העולם, וגורמים לכולנו להיראות רע.

 

שתי תגובות מתחת לטוקבק הזה מופיע תגובה של abuyazan08, שמספר: "אני פלסטינאי. אחיו הקטן של חבר שלי מת בהתקפה הזו. הוא היה בן שנתיים. איך זה מוצדק, תגידו לי?". ואז נסחף גם הוא לקללות ולאיחולים שנפגוש בקרוב את ההיטלר הבא. גם הם נסחפים לברוטאליות כזו, נכון, אבל זה לא אומר שגם לנו מותר להתפתות ולהצטרף. אנחנו צריכים להיות בוגרים ושקולים – או לפחות להיראות כאלו, כדי להצדיק את הטיעון המשומש של מלחמת אין-ברירה.

 

סרטונים שהעלתה המפלגה היהודית-ערבית חד"ש ל-YouTube, שעיקרם מסרים של שלום והפסקת המלחמה הנוכחית, חטפו תגובות עצבניות - לא מהצד הערבי, אלא מבית. תגובות בעברית שקראו "הבא להורגך השכם להורגו ולא השכם להידבר איתו". תסבירו לי איך בדיוק תגובות כאלו מקדמות את סופו של הסכסוך הישראלי-הפלסטיני – או מהצד הימני של המפה הפוליטית, תורמות לקידום "כוח ההרתעה הישראלי", כי בינתיים זה נראה כאילו הן רק מוסיפות עוד שמן למדורה.

 

נחמד מצידם של הישראלים שנרתמים לעזרת מערך ההסברה הרשמי של מדינת ישראל, ויש פה ושם וידויים כנים ומעניינים של תושבי הדרום, שמספרים על הקשיים ועל חייהם תחת הטילים. הבעיה היא שחלק מה"מסבירים" גורמים לנו להיראות לא טובים בהרבה מאחרון החמאסניקים הפונדמנטליסטים. יש לגולשים חופש ביטוי, אבל צריך שיהיה להם גם שיקול דעת. חישבו פעמיים לפני שאתם פותחים עוד קבוצה ב-Facebook, או מבטיחים למישהו בעזה שאחיו הקטן נהרג איזו פצצת אטום במתנה.

 

הסברת הגולשים - חופש הביטוי / אהוד קינן

האינטרנט היא אחד מהכלים הדמוקרטים הטובים ביותר שנוצרו. לפחות עבור למי שלא גר בסין או במדינה אחרת שמוגדרת כ"אוייבת האינטרנט" - יש חופש ביטוי כמעט מלא.

 

לכל גולש ישנה אפשרות לכתוב פוסטים בבלוג, להגג בטוויטר או לעדכן שם מהשטח, להעלות סרטים ליוטיוב, לפתוח קבוצות בפייסבוק ולארגן אנשים, להפיץ מיילים לחבריו שיתפשטו כאש בשדה קוצים או לדווח ולהביע רגשות ודעות בשלל דרכים יצריתיות. כל מה שצריך זה מקלדת וחיבור לאינטרנט.

 

בתקופה של מלחמה, מוזות הבלוגרים דווקא לא שותקות. כמו במלחמת לבנון השניה, גם במלחמה הזאת, ממשיכים הגולשים לעדכן - כל אחד מהצד שלו, וגם צופים מהצד במתרחש - בשביל שהעולם (או לפחות הקוראים הבודדים של הבלוגרים והגולשים) ידע מה קורה בדרום הארץ. זאת ממקור ראשון, בזמן אמת, ללא עריכה, ובלי תיווך של תקשורת שמואשמת בהטיה לצד זה או אחר.

 

התוצאה? לפעמים אותנטית, חשובה, מעניינת ובהחלט משיגה את המטרה - העלאת הנושא לכותרות גם בתקשורת האלטרנטיבית - תוכן הגולשים. התפרצות עדכונים כזאת גם מספקת מקור מידע עשיר לקוראים ואף לעיתונאים. במקרים רבים אחרים התוצאה פחות טובה, וכוללת עילגות, גזענות, שקרים ומניפולציות. הדיונים החשובים בעקבות פרסום התכנים הללו מתמלאים לא אחת באמוציות, והופכים לבליל של קללות וגידופים. שיחות השלום בטח לא יתחילו בבלוג, ולא בטוויטר.

 

במקרים קיצוניים של הסתה לרצח ודברים אחרים האסורים על פי חוק, בהחלט יש מקום להפעיל ריסון. אך האם, באופן כללי, ההתלהמות הקולקטיבית הזאת מזיקה להסברה של ישראל ורק מעמיקה את השנאה? אם כן, האם על העם לשבת בשקט ולתת לתקשורת ולנציגי הממשל לעשות את העבודה? ממש לא. הגולשים שצורכים את התכנים הללו, בדיוק כמה אלה שכותבים אותם, בוודאי מגיעים עם דעה שכבר גיבשו לעצמם, וחיבה לצד אחד שכבר נטועה בהם.

 

צרכני התקשורת מפעילים את המסננים שלהם על המסרים באופן אוטומטי, וזה כבר לא חשוב אם כותב אותם ילד משדרות, אישה מתל אביב או שר כזה או אחר המדקלם מסרים מיליטנטיים-לוחמניים בטלוויזיה.

 

מסכימים עם אהוד? חושבים שהגולשים צריכים להמשיך ולהציף את הרשת, גם אם זה יוצא מתלהם? סמנו בתגובתכם "בעד". מסכימים עם אדר? חושבים שהגולשים הבוטים יביכו את ישראל? סמנו בתגובכתם "נגד".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מערכה בדרום: לטקבק או לא לטקבק?
צילום: AP
מומלצים