הצגת ברודוויי חדשה – מג'יק/בירד
השבוע קרו שני דברים שבגללם, ובגלל דברים שכמותם, ברור לי כבר חמישים שנה שאין בעולם אומה המתקרבת לארה"ב באהבה שלה לספורט. אמרו כבר בעבר שרק בבייסבול ישנה מסורת גדולה של ספרים, סרטים, והצגות. זה כלל לא נכון: הנה השבוע ניפתחה הצגת ברודוויי על כדורסל, "מג'יק/בירד", שהחליפה את הצגת הברודוויי על וינס לומברדי, מאמן הפוטבול הנודע. ויחד עם מחזה הכדורסל, יצא למדפים ספרו החדש של ג'ון גרישם – חולה בייסבול עם קבלות מהסוג של ג'ורג' וויל, האנליסט הפוליטיקאי הידוע (ספרו "אנשים בעבודה" נחשב כספר הבייסבול הטוב ביותר שאי פעם ניכתב) – ושם הספר "קליקו ג'ו" המבוסס המקרה של צ'פמן ב-1922 עם ההריגה של שחקן ע"י פיצ'ר, ושגרישאם מספר בהקדמה שספרו החדש הושפע מאד מהסיפור האמיתי על ג'ים אבוט שנולד עם זרוע אחת והפך להיות פיצ'ר במייג'ור ליגס ששיחק בין השאר עבור היאנקיס, ואפילו זרק 'נו היטר' (אף חבטה מוצלחת אחת) באחד ממשחקיו באיצטדיון היאנקיס, 'הבית שבייב רות' בנה'.
היו הצגות ספורט בברודוויי. "היאנקיס הארורים" היתה הצגה שהלכתי לראות 3 פעמים. גם את ה-'נטשורקל' הלכתי לראות, ועוד איזה 3-4 הצגות. אני מחכה ליום שבלונדון יעשו מחזה על דייויד בקהאם, או בריו על פלה, ובבואנס איירס על מסי. אני יכול בוודגאי לחכות לזה לפחות עוד 50 שנה, אם בכלל.
מדוע? כי האמריקאים הם האומה היחידה שספורט טבוע בחותמה. בנים שרק נולדו בעיירה מסקינגום שבאוהיו מקבלים מהצ'מברס אוף קומרס בעיירה פוטבול לעריסה ביום היוולדם. בנות מקבלות מדי התעמלות. האמריקאים עשו מהספורט חלק מחייהם בספרות, מוסיקה, תרבות, ותיאטרון.
אני לא מאמין שאטוס לניו יורק לראות את ההצגה. להוציא 1,000 – $1,200 דולארים לטיסה והצגה ($500 טיסה, $125 עד $200 כרטיס, $250 לילה במלון זול, ומה עם אוכל?)? קצת כבד מדי לאדם בפנסיה. ואאלץ לחכות עד שההצגה תצא 'אוף ברודוויי' לערי "שדה" כמו גרינוויל, דרום קרולינה (אנחנו לא כל כך 'שדה'; גרים כאן 600,000 איש!).
לעשות כסף על הצגות ספורט בברודוויי הפך ל-אין' מוצלח. ההצגה על וינס לומברדי והגרין-ביי פקרס רצה מספטמבר 2010 עד מאי 2011 והכניסה מיליונים. ההצגה של מג'יק ולארי כבר קנוייה לארבעת החודשים הקרובים, ואני מאמין שהיא תרוץ כמה שנים. לפי התכנית עם דייוויד לטרמן בה היו לארי ומג'יק האורחים, בהצגה השניים מדברים גם ברצינות וגם בהתלוצצויות על החיים שהפגישו אותם ב-1979 בגמר אליפות המכללות כשמישיגן סטייט עם מג'יק ניצחה את האלמונית אינדיאנה סטייט ששחקנה האוטנטי היחיד היא "הציפור". הם הפכו ידידי-נפש. אבל בתפקידים כאילו הפוכים: השחור היה החייכן, השואו, ההוליווד, בעוד הלבן היה קאונטרי-בוי מפרנץ' ליק, אינדיאנה, עיירה פצפונת שמשום מה אל קפונה אהב לבלות בה את הקייצים במלון היחיד בעיירה, ולארי – הסמול-פורוורד הגדול בכל הזמנים, אלוף אן.בי.איי שלוש פעמים, אלוף אולימפי, והשחקן שהציל את האן. בי.איי מפשיטת רגל כספית ומקצועית – היה בה אוסף זבל.
אך גם ללבן היה חוש הומור כמו לחייכן 'נון-סטופ' מג'יק. הוא היה אחד מהטראש-טוקס הגדולים שהיו. בהומור היבש, הומור שרק בקאונטרי יכולים לפתח כזה, השניים הבינו שתפקידם בכדורסל הוא לא רק נקודות וטראש, אלא גם תפקיד אזרחי בעל חשיבות עליונה – היחסים בין השחור והלבן. דבר שלא הרבה יודעים – ושכתבתי עליו כמה פעמים – הוא שנימשך כל הקריירה המקבילה של השניים: מג'יק היה מגיע כל קיץ לשבוע שלם לפרנץ' ליק לבלות 'זמן ערכי' עם לארי. השניים היו יוצאים לדוג, לבירה או שתיים בבאר המקומי, ומשוחחים על כל נושא שבעולם מלבד הופס. כשמג'יק הודיע על וירוס האיידס בדמו, כולם התפלאו שכולם שלחו איחולי החלמה מלבד לארי. לארי לא מסוגל היה. בימים ההם המחשבה היתה ש-HIV הופך למחלת האיידס, והוא חשב שזהו זה, מג'יק הולך למות. לארי כל כך ניפגע שהוא פשוט נסע למוטל בודד בסביבה, הסתגר 4 ימים, ואיש לא ידע היכן הוא. רק כשהרגיש שהוא מסוגל לדבר, הוא צילצל למג'יק. השניים הם אחים לנפש עד היום הזה. זה היה ברור בראיון עם לטרמן, וזה מובא לחיים בברור בהצגה.
עכשיו, תארו לכם שחקני תיאטרון שחייבים לשחק את לארי ומג'יק. לזה אני קורא "יכולת משחק". אני לא מדבר על "טו פליי"; אני מדבר על "טו אקט" (בעברית תמיד חסרות לי מילים): הנה שחקן תיאטרון מקצועי. שמך טאג קוקר. אתה 1.96 מ', ב-10 ס"מ נמוך מלארי, אך ממש די דומה לו. אבל אתה לא היית 'מיסטר אינדיאנה' בכדורסל, 'אול אמריקן' במכללות, ו-'אול סטאר' באן.בי.איי תריסר פעמים. אתה היית בסך הכל שחקן ספסל באוניברסיטת 'ויליאם אנד מרי' – אוניברסיטה מעולה ביותר אקמאית, בעלת צביון צבאי מהסוג של ה-'סיטדל', ז"א צבאית, אבל לא שייכת לצבא כמו האקדמיה הצבאית בווסט פוינט, עם קבוצת כדורסל בינונית במקרה הטוב. הוא אפילו לא היה שחקן-מילגה. הוא היה שסתם הופיע. שיחק כמה דקות פה וכמה דקות שם כשהובילו ב-30, מה שכמעט לא קרה, או פיגרו ב-30, מה שקרה הרבה.
ועכשיו על הברודוויי, לעיני 2,200 צופים 'חי', כל ערב, וביום רביעי גם הצגה יומית, עליך לקבור 7 זריקות בסטייל של לארי. לזה אני קורא 'אקטינג'. לשחק את צ'רצ'יל ב-'הבימה'? מה הבעייה? שמים לך כרית בבטן, סיגר קובני בפה, בקבוק סקוטש, וקצת מבטא 'קוקני'. ביג דיל. אבל להיות לארי בירד על הבמה, ולקבור את הכדור מחצי מרחק ומרחק באחוזים גבוהים? זה 'אקטינג'!
לארי עבד איתו כמה ימים עד שאמר "קוקר נראה יותר טוב משאני הייתי!…". כמובן בהומור היבש שלו. מה שכן, קוקר קלט את הסטייל המיוחד של לארי כשהזריקה שלו היתה ביד מכופפת קרובה לאוזן, רגליו בקושי מנתרות מהריצפה כשאין צורך (כפי שעשה בתחרויות ה-3 שניצח, פשוט עמד והדף כדורקי ברזל שהיו כדורי סל!), עם טיפונת פיידאוויי אפילו כשלא צריך. אני יכול עתה לעצום את עיני ולדמיין את הג'אמפ של לארי ביתר בהירות וצלילות מאשר את פניו של בן-גוריון!
מג'יק ג'ונסון – סליחה, קווין דניאלס – שלא כטאג קוקר, אף פעם לא שיחק כדורסל למרות שקומתו 1.97 מ' והוא מאד דומה למג'יק כשהיה בן 25. "למה לא שיחקת עם גוף כזה?" שאל אותי המג'יק המקורי. "כי לא כמוך, הייתי NERD והייתי יותר מעוניין בצפורים ומחזות". אך הוא למד את הסטייל של מג'יק והוא מקסים ממש בחיוכו כמו מג'יק האמיתי.
כותבי ויוצרי המחזה הם אריק סולומון ותומאס קייל, כותבי ויוצרי 'לומברדי'. לא ראיתי את המחזה אבל קראתי כל ביקורת אפשרית עליו ואני מוכן לענות על שאלותיכם:
גולש: האם הם משחקים כדורסל על הבמה?
מל: כן, הם משחקים.
גולש: האם הם זורקים לסל?
מל: רק לארי. הוא זורק 7 פעמים. 3 לייאפס ו-4 'חצאי מרחק' ו-'דאונטאונים' מאחורי הקשת.
גולש: האם יש מין חוט בלתי נראה שמכוון את הכדור אל תוך הטבעת?
מל: אין שום חוט. קוקר זורק חופשי.
גולש: מאיזה מרחק?
מל: שניים מאיזה ארבסעה מטרים, אחד מחמישה, ואחד 'דאונטאוני' ממש מאחורי הקשת.
גולש: והוא קולע?
מל: הוא כמובן קולע את הלייאפס. מארבעה מטרים הוא קולע בערך 85% (לארי האמיתי: "יותר טוב ממני"). מדאונטאון הוא מכניס בערך 50%. אחד משניים. כשההצגה ניפתחה לפני שבוע הוא קלע 4 דאונטאונים רצופים בארבעת הערבים הראשונים, לפני שהחמיץ.
גולש: מה קורה אם יש לו יום של 'קקה' והוא 0 מ-4 מהרחוקים?
מל: לא נורא. הוא אומר איזה משפט כגון "לא ישנתי כל הלילה ואני בדרך לקבלת שפעת".
גולש: אז איך הם מצליחים להראות את לארי בתור אחד מהקלעים הגדולים בכל הזמנים?
מל: יש קטע בהצגה שהאורות מעוממים, ואתה רואה סילואט של לארי, ושומע קולות של "סוויש" רצופים. "סוויש" ועוד "סוויש" ועוד "סוויש". מאד אמיתי.
גולש: האם ניסו להיות אמיתיים למציאות?
מל: מאד. היתה סצינה בה רד אורבך מדבר אל בירד בפעם הראשונה שהגיע לעיר השעועית. בחזרה הראשונה אורבך יושב מאחורי שולחן המהוגני הגדול שלו, סיגרו התמידי בפיו, וכוס וויסקי בידו. בירד פונה לסולומון ואומר, "אני לא יודע אם זה חשוב, אך זאת המצאה של המדיה שרד היה שותה. הוא לא נגע באלכוהול. הרד האחר (רד הולצמן, מאמן הניקס אז, מנחם לס) היה תמיד עם כוסית וויסקי". הכוס מיד נעלמה מההצגה.
גולש: איזה עוד אנשים חשובים מופיעים בהצגה?
מל: כמה חברי קבוצה כמו מייקל קופר, סדריק מקסוול, וכאלה, פט ריילי, דייויד סטרן, ג'ר באס, יו האפנר (בעל הפלייבוי, שמג'יק היה אורח קבוע בקלאב שלו בלוס-אנג'לס, מ.ל), אוהד סלטיקס שיכור, אימו של בירד, חברים בבאר בפרנץ' ליק. זה בערך זה.
ההצגה בכללה נראית כנסיון לערב את הזוג התחרותי והקומפלקסי ביותר עם הניגודים הגדולים ביותר, ולהראות שדווקא מהניגודים יכולה לצמוח האהבה הגדולה ביותר. התחרות בין השניים היתה הגדולה ביותר בתולדות הספורט. מג'יק בוער מקנאה כשבירד זוכה בתואר "רוקי העונה". בירד בוער מקנאה כשמג'יק זוכה באליפות הראשונה. הם מגלים לראשונה (וזה דבר שמעולם לא שמעתי לפני כן, ואני מבקש ממכם לא לכתוב לי בתגובות, 'איך לא שמעת? אני ידעתי על זה מזמן'! כי אם אני לא ידעתי – וקראתי את ספריהם וכל מילה כתובה על שניהם, ובעצמי דברתי עם כל אחד כמה פעמים – אז לא יכול להיות שאתם יודעים!) שהם היו מה זה קנאים אחד בשני! אז עוד לא היה אינטרנט משוכלל ולא היו אייפאדס וסלולרים, וכשמג'יק קלע 30 עם 15 אסיסטים נגד סיאטל, בירד לא היה יודע אלא אם כן היה מתקשר למשרדי האן.בי.איי. או מצלצל לעתון המקומי של סיאטל. אבל הם הרי לא יורידו מכבודם לעשות זאת. אז לכל אחד מהם היו שיטות משיטות סודיות שונות לבדוק ולדעת "מה עשה הלבן הערב?" ו-"מה עשה השחור הערב?".
אבל כשהיו ניפגשים בפרנץ' ליק, לא היה זכר לכדורסל. השניים נשארו חברים קרובים עד היום. מג'יק נעשה בעל (חלקי) של הדודג'רס. לארי עדיין נשיא הפייסרס, ולאט לאט רואים שהוא בנה את הקבוצה השלישית בחוזקה במזרח. אבל כשהם הופיעו להצגת הפתיחה הם סתם היו שני גברים בגיל העמידה עם כרסים, וחיוכים.
