דליה גבריאלי נורי

מה משותף לרפואה כירורגית, משחק כדורגל ומסחר בבורסה? ואיך מטפורות מלחמה מכינות אותנו לקרב? ד"ר דליה גבריאלי נורי חושפת את הסבטקסט של השיח התרבותי-מלחמתי בישראל 

המחקר שלי מפגיש בין שני שדות רחוקים: בטחון לאומי מצד אחד ותרבות ישראלית מצד אחר. בדרך כלל מלחמות נדונות אצלנו מההיבטים "הקשים" של קרבות ואסטרטגיה. אני עוסקת בצדדים "הרכים" של המלחמה והשלום: התרבות, התקשורת, השיח שהתפתח סביב מושגים אלה.

אני מנסה לפענח תהליכים, אירועים וצורות ביטוי שמופנמים בתרבות הביטחונית שלנו, ושלעתים נדמה לנו שהם חלק מן הטבע האנושי. דוגמא אחת: ביישוב שבו אני גרה כל התושבים נפגשים פעם אחת בשנה, באירוע המרכזי של יום הזיכרון. לנו כישראלים זה נשמע לגמרי טבעי, אבל אני בספק אם יש הרבה עמים שהמפגש השנתי שלהם קשור למלחמה.

במחקרים שלי אני משלבת את כלי החשיבה והפרשנות שלמדתי במשפטים עם שיטות לניתוח טקסטים ספרותיים, כמו למשל ניתוח מטפורות. לכל זה אני מנסה לצרף הסתכלות פוליטית ומחשבה ביקורתית שחשובה לכל עיסוק מחקרי. אני נחשבת לחוקרת רב-תחומית אבל אני חושבת שאם היה אפשר לצלם את המוח האנושי היו רואים שהמוח אינו בנוי לפי החלוקה שבין המחלקות באוניברסיטה.

כיצד הגעת לעסוק בתחום זה ומה הניע אותך לכך?

כשהייתי בת ארבע פרצה מלחמת ששת הימים, כשהייתי בת עשר פרצה מלחמת יום כיפור, ובגיל שמונה עשרה – מלחמת לבנון. כיוון שהביוגרפיה הזאת משותפת לכל מי שחי בארץ, אז אנחנו עיוורים לחריגותה. אבל כשאני מספרת על כך לחברים בחו"ל הם מבינים שבנתוני פתיחה כאלה, לא היה שום סיכוי שאהפך לחוקרת הרי געש או פרחי אביב.

חשוב לחקור את המלחמה והשלום מפני שמלחמות הן חלק מסדר היום האנושי זה אלפי שנים. אני מניחה שחוקרי מלחמה ושלום מונעים גם על-ידי הרצון התמים לפצח ולרסק את הקוד העיקש הזה.

המחקר הבא נולד אצלי תמיד משאלה או נתון שמתגלים לי לפעמים במקרה ומסקרנים אותי ואני הולכת אחריהם. למשל, פעם התגלה לי במקרה שהשבויים הישראליים שחזרו ממלחמת יום כיפור ב-1973 כמעט ולא כתבו אוטוביוגרפיות על התקופה בה שהו בשבי. הם נעלמו מהתודעה הציבורית. זאת בהבדל מהשבויים האמריקנים שחזרו באותה שנה מוייטנם, מיהרו לפרסם את הסיפורים שלהם והפכו לגיבורי תרבות. זו היתה נקודה צדדית שהובילה אותי למחקר מקיף על משמעות השבי בתרבות הישראלית.

בעבודת הדוקטורט חקרתי את תרומתה של התרבות הישראלית בין השנים 1967 - 1973, להתרחשות ההפתעה של מלחמת יום כיפור. החידוש בעבודה הזו הוא בכך שעד אז נבדקו הגורמים הצבאיים והמודיעיניים שתרמו לכך שישראל הופתעה. אני ניסיתי להראות שגם למכלול השיח התרבותי והתקשורתי שאחרי 1967 - הספרים, הסרטים, הפזמונים - היתה השפעה רבה על מקבלי ההחלטות ערב פרוץ המלחמה.

במחקר אחר בחנתי את רטוריקת המנהיגים שלנו סביב יציאה למלחמות. במלחמת לבנון השניה נעשה שימוש רב בדימויים שמשווים בין מלחמה לספורט. כך למשל, הרמטכ"ל דן חלוץ, ביקש ש"לא יעמדו עלינו עם סטופר". בלטו גם השוואות רבות בין מלחמה למסחר, דוגמת הביטוי "תג מחיר".

במלחמה האחרונה, מלחמת עזה, חזר הביטוי "בנק מטרות" ששאוב מתחום הכלכלה, וגם "מתקפה כירורגית" שהשוותה בין מלחמה לרפואה. לדימויים ומטפורות יש כוח ליצור מציאות והם בעלי השפעה רבה על עיצוב דעת קהל. כשאומרים שהמלחמה היא כמו "רפואה", למעשה מציירים אותה ככזאת שנועדה להציל חיים, ובכך מטשטשים את הסכנות והמחירים הגלומים בייזום מלחמה.

כיצד נראה "יום במעבדה" אצל חוקרת בתחומך?

המעבדה שלי היא הכי פשוטה שיש: אני קמה מוקדם בבוקר ומדליקה את המחשב ויושבת מול מאגרי מידע שמספקים בלחיצת כפתור את המחקרים העדכניים ביותר מכל העולם. האפשרות הזאת, שנראית לדור הילדים טבעית לחלוטין, היא בעיניי התגשמות של מדע בדיוני. פעם, כדי למצוא מאמר בספריית הפקולטה למשפטים, נעזרנו במגירות עץ שבהן היו קטלוגים מודפסים על כרטיסיות ולפעמים אפילו כתובים בכתב יד. זה לא היה לפני אלף שנה אלא בתחילת שנות ה-80. מהפיכת המידע הזאת מייעלת מאוד את העבודה ומגמישה אותה.

רוב שעות היום אני קוראת וכותבת ושמחה לעשות את זה בבית, כששני הילדים שלי, שירה בת 15 ודן בן 10 גם הם בבית. הם מרוויחים אמא ואני מרוויחה חום אנושי והמולה משפחתית שחשובה לי. הבדידות המחקרית מאוזנת אצלי גם על ידי הוראה והנחיית סטודנטים, השתתפות בכנסים בארץ ובחו"ל, שיחות עם עמיתים והתכתבות עם עמיתים בחו"ל שמגיבים על ענייני השעה בארץ.

בתור חוקרת תרבות, היציאה שלי מהתרבות המקומית חשובה במיוחד. בשנתיים האחרונות ביקרתי בחודשי הקיץ בקליפורניה, נפגשתי עם חוקרים שעוסקים בתחומים קרובים לשלי אבל גם עם בני אדם "רגילים". אי אפשר להבין את התרבות שלנו ואת השפעת המציאות הבטחונית על החיים שלנו, אלא כשמתבוננים בהן מבחוץ.

שיח לוחמים. פרוייקט מיוחד באנציקלופדיה: ממלחמת העצמאות ועד מלחמת לבנון השנייה.

לעמוד הפרוייקט  

באלו מבין מחקרייך את גאה במיוחד?

אני חלק מקבוצה קטנה של חוקרים ישראלים, שביחד "מייצאים" את שיח המלחמה והשלום הישראלי לחו"ל. ויש הרבה עבודה. ב-50 השנים האחרונות ישראל נטלה חלק במספר שיא של מלחמות, כמעט ללא אח ורע בקרב מדינות דמוקרטיות.

קבוצות מחקר כאלה פועלות בארצות הברית, אנגליה, ספרד, סרביה ועוד מדינות. במאמרים שאנו מפרסמים, ובכנסים בהם אנו נפגשים, אנו משתפים ומספרים אלה לאלה על הנעשה בארצות שלנו. ביחד אנחנו מאתרים מבנים לשוניים, מחשבתיים, תרבותיים ופוליטיים שתורמים למצב של מלחמות חוזרות ושמכשילים השגת הסכמי שלום. צריך לספר לחוקרים שאינם דוברי עברית כיצד דיברו אצלנו לפני מלחמת לבנון ולפני מלחמת עזה. חשוב להשוות את זה לשיח האמריקני שקדם ליציאה למלחמת המפרץ הראשונה והשנייה. מצער אותי שאין כמעט חוקרים במדינות ערביות שמרימים את הכפפה ומספרים מה קורה אצלם.

העיסוק במלחמות הוא על פי רוב נחלתם של גברים. מחקרים מראים שככל שיש יותר נשים בפרלמנט מסויים, הפרלמנט הזה ישתתף פחות בפעילויות צבאיות. אני רוצה לחשוב שגם שותפותן של נשים במחקרי שלום ובטחון, תקדם את אותה מטרה. מבחינה זו אני גאה להיות אשה שחוקרת את שיח המלחמה והשלום הישראלי.

"רעיון מורכב בשפה פשוטה" - ד"ר גבריאלי נורי מציגה נקודה למחשבה:

יש לנו שיח מלחמה מאד מפותח: "מלחמה צודקת", "מלחמת מצווה", "מלחמת עולם", וצרופים רבים אחרים. כמעט אין לנו מילים שיתארו שלום או יסבירו מהו - אולי "שלום קר" או "שלום כולל".

אצלנו ל"שלום" יש משמעות מופשטת כמו "וגר זאב עם כבש" מחזונות הנביאים, או משהו מהתחום האלוהי כמו בתפילת "עושה שלום במרומיו". אני שואלת מדוע זה כך. אני שואלת גם מדוע אין לנו "יום השלום".

ולסיום, ציטוט חביב עלייך

אני בוחרת בשורה: "ונכלמות משתחוות המלחמות אפיים" - מתוך "שיר בבוקר בבוקר" של המשורר אמיר גלבוע (שיר שמוכר לנו בביצוע היפה של שלמה ארצי). השיר נפתח במילים: "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת, ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום".

השורות האלה מרגשות אותי מפני שמתוארת בהן סיטואציה שבה המלחמות מכות על החטא שחטאו לבני האדם. יש כאן ארוע חד פעמי, מדהים, כמו המפגש עם הסנה הבוער: אדם שקם בבוקר ומרגיש ששלום קורן מתוכו. מצער אותי שכל החוויה הזאת מתוארת כחוויה פלאית וניסית. כיוון שאני חוקרת ולא משוררת, הייתי מעדיפה "פתאום קם אדם בבוקר, חותם על הסכם שלום והולך לעבודה".

ילידת תל אביב, 1963. חוקרת תרבות ישראלית ובטחון לאומי. מרצה בכירה במכללת הדסה ירושלים ובאוניברסיטת בר אילן.

סיימה לימודי משפטים באוניברסיטה העברית, לימודי תואר שני בתורת הספרות ותואר נוסף בלימודי בטחון באוניברסיטת תל אביב. את הדוקטורט כתבה בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב והשתלמה באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה

ליצירת קשר: ד"ר דליה גבריאלי נורי