|
מה משותף לשלמה ארצי ולבוב מארלי? מהו הרגע המכונן בקריירה של בוב דילן? פרופ' מוטי רגב מספר על מעבדת המחקר המוזיקלית שלו |
|
מהו תחום המחקר המרכזי שלך?
מוזיקת הפופ-רוק, על מגוון סגנונותיה, היא האמנות המוזיקלית המרכזית לאורך המחצית השנייה של המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21. הן מבחינת העוצמה והכמות של נוכחותה הציבורית ברחבי העולם, והן מבחינת השימוש שעושים בה בני אדם כדי להגדיר ולחוות את זהותם המודרנית העכשווית. הבולטות שלה מעלה שאלות מורכבות שונות, שעם חלקן אני מתמודד בעבודותיי.
למשל, כיצד נקבעת, ועל ידי מי, השאלה האם העשייה המוזיקלית של הביטלס, בוב דילן, הרולינג סטונס, הולוט אנדרגראונד וג'יימס בראון (ושל אלפי מוזיקאים נוספים) היא אמנות לכל דבר? האם הרוק הארגנטיני, או ההיפ-הופ הצרפתי (ועוד עשרות סגנונות-פופ רוק ברחבי העולם) הם סגנונות "אותנטיים-לאומיים" באותה מידה כמו הטנגו או השנסון? גם כאן, כיצד בכלל נקבעת התשובה לשאלות כאלה ועל ידי מי?
האם סגנונות אלה מבטאים תהליך של הומוגניזציה של התרבות בעולם, או שהם גרסה פוסטמודרנית של
גיוון תרבותי? לאור זאת מתמודד חקר הסוציולוגיה של התרבות גם עם תופעות כלליות כמו מאבקים בשדה הכוח של הגדרת האמנות וערך אמנותי, ועם המתחים שבין ייחודיות תרבותית לאומית מול גלובליזציה וקוסמופוליטיות תרבותית. |
|
מה הוביל אותך לעסוק בתחום זה?
העיסוק במוזיקה פופולרית בכלל, ובפופ-רוק בפרט מונע על ידי העניין שיש והיה לי בתחום זה כאוהד וכמאזין. הדבר התאפשר תוך כדי לימודי הסוציולוגיה, בהם התחוור לי כי דיסציפלינה זו מציעה גישות, תובנות וכלים לחקר תרבות ואמנות בהקשרם החברתי הכולל (ולא מעמדה של שיפוט והערכה).
מוזיקת הפופ-רוק, למרות מרכזיותה הרבה בעידן בו אנו חיים, לא נחקרת כמעט על ידי תחום ידע כלשהו, וכך מצאתי את עצמי נמשך ליישום של הידע והכלים שרכשתי כסוציולוג אל
מוזיקת הפופ והרוק, כדרך לעסוק באופן מקצועי בעולם תוכן ממנו אני נהנה. |
|
האם אפשר להתייחס לפופ ולרוק כאל "אמנות של ממש" או שאלו רק תוצרים של תרבות פופולרית?
אין ספק שעבור המוזיקאים ועבור האוהדים הרבים, הפופ-רוק היא אמנות מוזיקלית לכל דבר. הפקתה כרוכה ביצירתיות רבה והיא מסבה חוויות אסתטיות ורגשיות למאזיניה. המבקרים והמנתחים גם יודעים להצביע במומחיות רבה על התכונות הצליליות והאיכויות הצורניות המייחדות אותה כאמנות מוזיקלית, וכן לנמק את המופתיות של יצירותיה החשובות.
אולם במסגרת יחסי הכוח השוררים בתחום התרבות בכללותו,
נהוג לראות את סגנונות הפופ והרוק כאמנות
מוזיקלית נחותה, או אפילו לשלול ממנה הכרה כאמנות. מצב זה נמצא בתהליך של שינוי, אם משום שהמאבק המתמשך להכרה אמנותית מצידה של מוזיקת הפופ-רוק נוחל הצלחה, ואם משום שההגדרות המסורתיות של אמנות משתנות ואף נחלשות, ואיתן גם יחסי הכוח בין מחנות שונים בתרבות בת-זמננו. |
|
איך היית מתאר את זירת הפופ והרוק של המוסיקה הישראלית ביחס לתמונת המצב העולמית?
הזירה הישראלית די דומה למקבילותיה בארצות רבות. יש טווח נרחב למדי של סגנונות, אשר נע מפופ קליל של "אמצע הדרך" ועד לקצוות אלטרנטיביים ואפילו אוונגרדיים,
כשבתווך סגנונות כמו היפ-הופ, רוק גיטרות מלודי, דאנס אלקטרוני, אפילו קצת מטאל. כמו כן, יש כאן נוכחות גדושה של פופ-רוק אתני, שניזון מהשפעות מזרח-תיכוניות וים-תיכוניות.
בנוסף, הפופ-רוק בישראל מצוי במצב של לגיטימציה חלקית, כאשר אמניו הקאנוניים (אריק איינשטיין, שלמה ארצי, שלום חנוך, יהודית רביץ ועוד) כבר נהנים מהכרה גורפת ב"ישראליות", וחלקם גם ב"אמנותיות" שלהם. באמצעות יבוא של מופעים, השמעות ברדיו, כתיבת מומחים בעיתונות ועוד אפיקים, הזירה המקומית גם מטפחת את ההתעדכנות המתמדת עם חידושים סגנוניים בעולם, ומוזיקאים ספורים מתוכה אף תורמים פה ושם לחידושים מסוג זה.
הזירה הישראלית דומה בכך לזירות בארצות שונות באירופה, באמריקה הלטינית ובמזרח אסיה, שבהן התמסדו סגנונות פופ-רוק בעלי גוון מקומי מובהק, אשר מצד אחד מתכתבים עם מוזיקה מסורתית, אך מצד שני מתעדכנים בחדשנות העולמית. |
|
| |
בוב דילן (שמו המקורי: רוברט אלן צימרמן, יליד 1941), זמר אמריקאי. מחשובי המלחינים/מבצעים, זמרי העם והרוק של המאה ה-20.
לערך המלא
|
|
לו נתבקשת לבחור שלושה רגעים מכוננים בתרבות הפופ והרוק העולמית – במה היית בוחר?
בעניין זה אני די צמוד לתפיסות מקובלות. רגע אחד הינו הופעת התקליט Highway 61 Revisited של בוב דילן,
ב-1965, שבו השלים את המעבר מעולם הפולק אל מוזיקת הרוק, וכונן את התבנית הכמעט אולטימטיבית של אמן הרוק – המחבר-המבצע שמלחין, כותב, מנגן ושר.
רגע שני הינו הופעת הגיליון הראשון של מגזין הרוק Rolling Stone, בנובמבר 1967, אשר מסמל עד היום את התחלתה של כתיבה מקצועית, מבקרת ומתמחה על אודות מוזיקת הפופ-רוק כאמנות עכשווית.
רגע שלישי הינו צאת התקליט Natty Dread של בוב מארלי ב-1975, ששילח אותו להכרה והערכה עולמית. ההצלחה המסחרית והאמנותית של פופ-רוק מהעולם השלישי המחישה את הגלובליות של הפופ-רוק ואת היותה של מוזיקה זו "מקומית" ולא רק אנגלו-אמריקנית. |
|
לו יכולת להיפגש לשיחת "אחד על אחד" עם כל יוצר מוסיקלי בהיסטוריה האנושית, מי היה "הנבחר"?
למען האמת, אני לא בטוח שיש לי תשובה לכך. יש רשימה ארוכה מאד של יוצרים או יוצרות שאולי הייתי שמח לגלגל איתם שיחה, מתוך אהדה והערכה רבה לעבודתם. רובם המכריע יהיו בני דורי, פחות או יותר (בוב דילן, אלביס קוסטלו, טום ורלין, ריי דייויס, לוסינדה ויליאמס, הזוג ג'ורג'יה האבלי ואיירה קפלן – הלא הם חברי יוֹ לָה טֶנגוֹ, ועוד רבים).
אולם מצד שני, הרבה פעמים יש משהו מביך במפגש של מי שמנתח, מבקר ומפרש מוזיקה עם יוצרים שאינם בהכרח מודעים למשמעויות שהחוקר מוצא בעבודתם, והרבה פעמים גם אינם אוהבים את הפרשנויות והניתוחים. |
|
"רעיון מורכב בשפה פשוטה" – פרופ' מוטי רגב מציג נקודה למחשבה:
קוסמופוליטיות תרבותית, או אסתטית, הינו מונח שבו אני ואחרים עושים שימוש כדי לאפיין את המצב התרבותי בן-זמננו בארצות רבות. המונח מציין מצב שבו התרבות המקומית, הלאומית, מעדכנת באופן תדיר את ההגדרה העצמית שלה, במוצהר ומתוך התכוונות, באמצעות צורות וסגנונות אמנותיים אשר כוללים רכיבים "מבחוץ", ממקורות שאינם ילידיים. זאת בניגוד למצב קודם, שבו תרבויות לאומיות השתדלו מאד להסתיר השפעות "זרות" ולהתכחש אליהן, ולהציג את עצמן ככל שניתן כילידיות ואותנטיות "טהורות".
מוזיקת הפופ-רוק היא אחד הביטויים המובהקים לקוסמופוליטיות אסתטית. סגנון השירה, צלילי הגיטרה החשמלית, ועוד רכיבים, הם אמצעי ביטוי שמסתובבים בעולם ומבוייתים אל תוך תרבויות מקומיות ולאומיות. דבר זה יוצר מכנה משותף אסתטי ביניהן, סוג של חפיפה וקירבה בחוויה התרבותית היחודית של מקומיות ולאומיות. כאשר סגנונות פופ-רוק זוכים בהכרה כמוזיקה "לאומית" של ארץ כלשהי, הלאומיות המוזיקלית של ארצות שונות נעשית קרובה, סמוכה, חופפת. גם אם עדיין נשמרת שוֹנוּת ונותרים הבדלים, הזרות והמרחק התרבותי מצטמצמים. |
|
ולסיום, ציטוט חביב עליך:
בחרתי שני ציטוטים - אחד אקדמי, השני מתוך שיר:
"עשיית מוזיקה והאזנה למוזיקה הינן, יש לומר, עניינים גופניים. הן כרוכות במה שניתן לכנותו תנועות חברתיות" (סיימון פרית').
"אבא, מדוע כל הילדים מתייפחים?
הם סתם, רק בוכים, בני
או, האם הם סתם, רק בוכים?
כן, התייפחות אמיתית עוד תבוא"
(ניק קייב, שיר ההתייפחות) |
|
|
| | | יליד 1954, בואנוס איירס. פרופסור-חבר במחלקה לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת, ראש התכנית לתואר שני בלימודי תרבות, האוניברסיטה הפתוחה. סוציולוג המתמחה בתרבות ואמנות. חוקר מוזיקה פופולרית.
נושאים עליהם כתב: מוזיקת הפופ-רוק בין אמנות לתרבות פופולרית, הרוק הישראלי, המוזיקה המזרחית בישראל. בשנים האחרונות מתמקד בחקר הפופ-רוק בהקשר של הגלובליזציה התרבותית. נשוי, אב לשתיים, גר בתל-אביב |
|
| עוד שאלות מחקר | | |
|
|
|