ובל אלבשן: הוא כל מה שהיא יודעת באמת. לכן היא לפעמים מתחייכת כשהיא נתקלת בסימני זעמו. כמו עיוור בביתו, שידו נפגשת בידית הדלת שהוא מבקש לפתוח בלי בעיה. חיוך של ביטחון. של אישוש. כמו עכשיו. כנראה שהיא חייכה גם כלפי חוץ כי הפיליפיני שמולה חייך אליה בתשובה. יש לו שיניים יפות
ירי רוזובסקי: הסיבה הרשמית היתה שהרחבנו את הבית. סוף סוף הרחבנו את הבית. הסיבה הלא רשמית היתה שרציתי להכריז ניצחון. או לפחות הפסקת אש. 15 שנים שאני ובעלי (לשעבר) כבר לא ביחד. על הכל התגברנו. על הבגידה שלו. על החתונה איתה. על שני התאומים המכוערים שלהם. על הויכוחים לגבי הסעות, נסיעות, הצמדות, איסורים, היתרים. איך אומרים? את יכולה להתגרש מהבעל אבל לא מהאבא של הילדים שלך
וסי אבני לוי: הילד יושב על שרפרף נמוך, ועוזר לאמא לברור אורז. הוא מלקט מתוך הגרגרים הלבנים אבנים זעירות ומיני פסולת. גופו הקטן מתקשח. הוא פוחד, אבל משהו חזק צומח בקרבו, חזק בהרבה מן הפחד. חזק מן האשמה. כי הילד כבר יודע. שנים יחלפו, והידיעה הזו תלוש בו את דרכה למלים
סתי ג. חיים: סבא משתדל להתרכז ומתחיל במלמול ההגדה. מפעם לפעם הוא חוזר למלחמה הראשונה. כמו עבדים היינו שם, כן, בשוחות, אבל עשר המכות נפלו עלינו, לא עליהם. עוד ועוד פצצות... סבתא מתפוצצת, אבל בשקט, הפנים שלה מאדימות. נו, היא אומרת לו, שאנדור, קרא לנו בהגדה, ליל הסדר עכשיו, והוא ממלמל בינו לבינו די-דיינו
