סדר פסח 1968

אחר-כך הגיע פסח ועמו ליל הסדר. סבא הושב בראש השולחן, ההגדה הונחה לפניו ועמה ציווי של סבתא: קרא בקול את יציאת מצריים! סבתא הכינה הכל, הכשירה סירי אלומיניום גדולים, הורידה את כלי הפסח מהארון הגבוה במטבח, לשה 'קינייר-פותלו' - לביבות מצה, וערכה את שולחן הסדר.

אימי ישבה במקומה ומבטה היה נעוץ בקיר ממול. היא דיברה מעט ובקול מעובה וידיה רעדו. אבי הניח על ראשו כובע טמבל ישן וניסה להתבדח: הסיפור עתיק וידוע, בואו נאכל. סבתא הזעיפה פנים והניחה על השולחן את קערת הפסח בחבטה. אחי ישב לידי, ידו הריקה תופפה על השולחן. טח-טח-טח.

ארז'יבת-טנטי לבשה לכבוד הארוע שמלה חגיגית שנראתה כאילו נשלפה ממזוודת הפליטה עמה עלתה ארצה באונייה תיאודור הרצל בשנות החמישים. טפח רחב מפירמידות שדיה נגלה מבעד למחשוף שמלתה, ונרעד כפודינג עם כל תנועה שלה. היא שרה בסופרן אופראי את עבדים היינו ומפעם לפעם הביטה באימי וספקה ידיה. אישתנם!

אולגה-טנטי התרוצצה בעקבות סבתא עד שזו התעצבנה ואמרה לה - שבי כבר! אני לא צריכה שתעזרי לי, ואולגה-טנטי הנעלבת הניחה את אגנה הרחב על אחד הכסאות ושתקה בזעם. יושקו-באצ'י, בעלה, ישב בקצה השולחן בגלל הרגליים הארוכות מידי. שן בודדת זהרה בחיוכו הרחב. בהתמדה עיקשת סירב להתקין את התותבות שהכין לו רופא השיניים. הן מכאיבות, הסביר את חניכיו הריקים, מה לעשות שכל השיניים נשברו מכת הרובה, אז במסע האחרון... מספיק עם זה, סבתא נוזפת, מדברים ביציאת מצריים, לא ביציאת אירופה!

יולישקו-טנטי, אמו הישישה עטופת המלמלות של יושקו-באצ'י נרדמה לפרקים וראשה צנח על צלחת החרסינה בקול נקישה דק. אולגה-טנטי טפחה קלות על כתפה ויולישקו-טנטי זקפה בבהלה ראש מנומנם ועיני קטרקט מטושטשות. דקה או שתיים היא כך ושוב נעצמות עיניה ומוחה מוצף השכחה שוקע בחלום תחרות נעוריה הרחוקים.

סבא משתדל להתרכז ומתחיל במלמול ההגדה. מפעם לפעם הוא חוזר למלחמה הראשונה. כמו עבדים היינו שם, כן, בשוחות, אבל עשר המכות נפלו עלינו, לא עליהם. עוד ועוד פצצות... סבתא מתפוצצת, אבל בשקט, הפנים שלה מאדימות. נו, היא אומרת לו, שאנדור, קרא לנו בהגדה, ליל הסדר עכשיו, והוא ממלמל בינו לבינו די-דיינו.

מרגע שנעטף האפיקומן עיני עוקבות אחריו. אבא מחביא אותו. הוא מביט בי ובאחי ובתנועה כמו סודית, מניח את

המצה מתחת לכרית הספה הצרה. בשניה אני מוצאת אותו, מקדימה את אחי שממשיך לתופף על המפה באצבעותיו, סבתא אסרה עליו להביא את הכדור לשולחן. אחי ואני שרים 'מה נשתנה' זועף, ואני חושבת הלוואי שישתנה. שישתנה משהו.

תמורת האפיקומן אני מבקשת בובה אמיתית, ברבי, כזאת שיש לילדות המשחקות בחוץ, בובה עם שדי פלסטיק ושיער ארוך ועיניים נעצמות ונפקחות. בבקשה, אני מתחננת, השנה תקני לי באמת מתנה. סבתא אומרת – נראה, ואני יודעת שכשכמעט יגיע כבר קיץ, ואני אשאל את סבתא שוב ושוב, מה עם המתנה של האפיקומן שלי? מה עם הברבי שביקשתי? היא תגיד מה זה ברבי? שטויות!

כשתרד לשוק תלפיות היא תקנה שם סרט שיער עשוי סטן צהוב או כחול, וכשתשוב, ותניח באנחה את סלי הפלסטיק העמוסים על רצפת המטבח, תגיש לי את שקית הנייר החומה בנזיפה: הנה משהו בשבילך, ושלא תבלבלי לי את המוח עם ברבר, או איך שקוראים לבובה הזאת... ואני אדע. גם השנה לא ישתנה דבר.

אסתי ג.חיים, סופרת ומחזאית. בין ספריה: "רקדנית שחורה בלהקת יחיד", "חיינו השניים", "מחר יקרה לנו משהו טוב" ו"שלושתם". לקריאת סיפור נוסף של ג. חיים לחצו כאן