האל שהכזיב

מתקין לחצני המצוקה זעם. יכולת לראות את זה בכתמים האדמדמים שפשטו על פניו. יכולת לראות את זה בווריד צווארו שנלחץ החוצה. יכולת לשמוע את זה בשאון נשימותיו. במחשבה שנייה, נכון יותר לכתוב שיכולת לחוש בכל אלה רק אם באמת הכרת אותו, אבל דבורה בהחלט הכירה אותו. חמישים ושש שנים תמימות שהם יחד, מאז היו בני שבע עשרה ונפגשו באוטובוס שלקח אותם מתל אביב לחוות ההכשרה, לקראת עלייתם המתוכננת לקרקע.

עד היום צרובה בזיכרונה תמונתו מאותו בוקר ראשון. יושב בספסל הקדמי של האוטובוס וקורא ספר. בשעתו זה נחשב לספר אסור, מהסוג שהושמץ בפי כל כ"עוד תוצר של מכונת התעמולה הקפיטליסטית". עד היום היא זוכרת את שמו: "האל שהכזיב" מאת ריצ'רד קרוסמן.

הוא לא הרים את מבטו מעל הספר כשהיא וחברתה דליה עלו לאוטובוס בפינת אנגל. זה היה כל כך מתריס בעיניה ("כל כך לא ראוי", לחשה לה דליה כשהן התיישבו באחד המושבים האחוריים "כאילו הציונות קמה כדי שנשוב להיות טפילים קוראי ספרים ולא פועלים החיים מיגיע כפם..." ומישהי מאחור הוסיפה בקול רם במיוחד "ועוד את הספר הזה! למה הוא מצטרף אלינו אם הוא בעדם? את זה אני לא מבינה").

תעוזתו סיקרנה אותה. תמיד נמשכה לאלה שיצאו נגד ההמון. כך שלמרות לחישותיה של דליה שלא פסקו, כשהאוטובוס נעצר בפתח בית החולים החדש "צהלון" ביפו, היא לא התאפקה והתיישבה לידו. הרים את עיניו לרגע וחזר אל הספר.

"מעניין?" שאלה.

הוא הופתע. "חשוב".

"אז לא מעניין?" עקשנותה הפתיעה את עצמה. היא לא חשבה אף פעם שהיא מהסוג הזה.

"מעניין זה מותרות. קודם צריך לעשות את מה שצריך, את מה שחשוב" הוא אמר והיא כמעט השתתקה אל מול תקיפותו המתריסה.

"ומה חשוב?". למרות קולה, זו לא הייתה היא ששאלה. כל כך לא היא.

"שלא האל הכזיב. זה האדם שמאכזב. את זה צריך ללמוד ולמגר".

"ואתה לא מסייע להפצתו בזה שאתה קורא אותו?" – היא חזרה על דברים שדליה אמרה לה לפני מספר דקות. הוא שתק מעט ואז אמר "אז אם אני קורא את שלום אש, אני מיד מתנצר?"

הם שתקו את המשך הדרך. הוא חזר לספר והיא התעלמה ממבטי דליה ושאר החברות שננעצו בגבה. שנתיים אחר כך התחתנו. הזוג הראשון של הגרעין.

השירה התחזקה באולם הסמוך, שהוא כבר מזמן מסרב לקרוא לו חדר אוכל ("אפילו במסעדות בעיר לא גובים כסף בכניסה, רק ביציאה... נעשינו אפילו גרועים מהם..."). הוא הביט בקשישה שמולו, שהבוקר פגש לראשונה כשהוזעק בדחיפות על ידי בנה לתקן את לחצן המצוקה בדירתה.

הוא זיהה אותה כמובן – הייתה מזכירת קיבוץ בימים ההם, לפני שנתנו לתפקידים שמות חדשים ששינו את

הכול ("מנהלי קהילה..." – גרס לעצמו בלעג – "מנהלים גדולים כולם...") והוא שמע אותה נואמת בלא מעט אירועים של התנועה. ישבה בוהה כשהפיליפיני לצידה מחייך כל הזמן. כדי לשבור את השקט הוא שאל את בנה לגבי הערב: "אתם עושים פה סדר?"

"מי שרוצה יכול לבוא לחדר אוכל ... בכסף כמובן", נענה.

"העיקר שאמא תהנה" הוא אמר, לא יודע למה.

"אה, היא לא תבוא" אמר הבן בלי לגמגם, "חבל על הכסף. היא בלאו הכי לא ממש מבינה מה קורה סביבה".

המחשבה שמישהי כמותה תבלה את ליל הסדר לבדה בביתה עם הפיליפיני ליוותה אותו כל הנסיעה חזרה למשק. כשהגיע ממש לצומת הכניסה לקיבוץ, הסתובב ונסע את כל הדרך כדי לדחוף את כסא הגלגלים שלה ואת הפיליפיני המחייך לרכבו ולצרפם לארוחת הסדר שדבורה ערכה עבורם כשהבינה שהוא לשם לא מתכוון ללכת.

יובל אלבשן, משפטן, מרצה, מנהל מרכזי הזכויות של עמותת "ידיד". בין ספריו: "אתמול סיימו לגזום את השיחים - שירים", ו"תמיד פלורה"