בודדות במליאה

חדשות הביטחון, הרכש המאסיבי וטרנד החברתיות ממלאים את דפי העיתונים הראשונים; הנושאים ה"פחות חשובים", כמו שחיתויות, סל התרופות והאלימות, יחכו לאפריל, אך עליהם לפחות ידונו מתישהו. ואילו נושא זוטר אחד נבלע, עומד יתום בינתיים - אך לא יכול לחכות: ייצוגן של נשים בכנסת. הרבה כלבים כבר נבחו על אי ייצוג מספק של נשים בפוליטיקה הישראלית, אך השיירה עדיין עוברת. אמנם, הכנסת ה-16 רשמה הישג מרשים, כאשר 15% מכלל חבריה הן נשים. אך עדיין מדובר ב-18 ח"כיות בלבד, ולכל ידוע מהו חלקן האמיתי באוכלוסייה.

הנתונים העולמיים שמים אותנו ללעג: ישראל במקום ה-59 בייצוג נשים בפרלמנטים. בפער עצום לפנינו נמצאת רואנדה עם 49% ייצוג, וגם נפאל ואפילו טרינידד וטובגו כבר לא מחכות למושיע הפמניסטי. ארצות-הברית הנאורה ניחנת באותם אחוזים מביישים כמו בישראל, אך שם הייצוג הדל עושה חיל: הילארי קלינטון וקונדוליזה רייס כבר עושות את צעדיהן בדרך לכס הנשיאות. אפילו בסוריה, רחמנא ליצלן, אסמא אל-אחרס, רעייתו של אסד, לא נאלמת ופותחת פה על הממשל העקום. ומעל 80 מדינות כבר חוקקו או נמצאות בשלבי חקיקה בדרך לבניית תשתית שוויונית ראויה יותר.  

יש שיאמרו שהדימוי הנמוך לו זוכות הנשים בג'ונגל הפוליטי מוביל לכך שגם ידיהן אינן מורמות עבורן. איני סבורה שידיה

 הרפות אך כוחניות של לימור לבנת או מסע החיפושים של דליה איציק אחר הכיסא הנכסף - דווקא הם המדביקים רבב בתדמיתנו. אם נסיר מעט את האבק מעל ההצהרות המוכרות הקוראות לשוויון, נגלה שלושה היבטים השמים לרועץ את ניסיונן של נשים לכבוש את דרכן לתהילה ולהוריד את המלחמה לקידום השוויון לטימיון: נשים אינן רצויות בפוליטיקה, נשים נרתעות מפוליטיקה ונשים מכשילות זו את זו בפוליטיקה.

אשר למפלגות עצמן, מרביתן מאמצות היום את המושג האבסורדי "אפליה מתקנת", אך עושות זאת ללא דבקות ממשית. המושג עדיין משמש עלה תאנה להמשך האפליה, כאשר למעשה, הוא מבקש "טובות" ומתייחס אל חוסר ייצוגן של נשים כאל אירוע מקרי, ולא מכוון ומתמשך מזה דורות. וכך יוצא ששיריונים במפלגות, והצבת אשה במקום ריאלי כדי להאדיר את שם המפלגה כשוויונית ולזכות בעוד מספר מנדטים - הם למעשה הנשק היחידי כמעט הפועל לטובתן של הנשים.  

על אף הישגים חוצי גבולות בהיי-טק ובמגרש העסקים הבינלאומי, הפרימיטיביות והסגירות שולטות בכנסת של המאה ה-21: המפלגות החרדיות לא מסכימות לשבת עם נשים מטעמי הלכה, ובשיווי משקל הזה מנצח, כמו תמיד, הרב על הרבנית. במפלגות הערביות מעולם לא נשמר כיסא לאשה ערבייה; למרבה הפרדוקס, תמר גוז'נסקי הייתה היחידה שחדרה את מסננת השמרניות בכנסת ה-15, כאשר ייצגה את חד"ש - והיא כידוע צברית. באותה הכנסת ניצלה חוסניה ג'בארה, ערבייה ישראלית, את החבל הליבראלי של מרצ, ונעצה היסטוריה שספק אם תחזור. אפילו בשינוי הליבראלית אין שיריון לאשה בין שורותיה.

הרכבת לא חיכתה ליחימוביץ'

בשבועות האחרונים היינו עדים לסבב קניות בין המפלגות הטוענות לכתר. כחלק מגיוס הכוחות הגיע נשיא אוניברסיטה, בכיר משטרה בדימוס וגם אומנים במגוון צבעים. וכאשר נסתיימה עונת הצייד, התפנו לנשים - אותן מתברר תמיד אפשר לגייס. אם פרופ' ברוורמן נכנע רק לאחר מסע לחצים אינטנסיבי, שלי יחימוביץ' קפצה להתפקד הישר מכס המראיינת. היא טוענת שהייתה מעדיפה תקופת צינון, אך זה לא מתאפשר. כמובן שלא; לנשים הרכבת לא תמתין יותר משתי דקות. יחימוביץ' החריפה והבלתי מתפשרת ריסקה את האידיאולוגיה שלה עצמה, וזו עובדה שיכולה להסביר מהו חלקן של הנשים בעולם הציבורי והפוליטי, בעולם בו גנרלים מוצנחים לתפקידי מפתח בממשלה.

אף שזכות זו לא תיזקף על-ידי הבוחרות הישראליות, לטובתן של הנשים בכנסת ה-16 עומדת מחוייבותן ופעילותן

הפרלמנטרית, הבולטת לאין שיעור מזו של עמיתיהן הגברים. יש הטוענים שהמאבק הממושך עד הפסגה, שהוא קשה לכולם ועל אחת כמה וכמה לנשים, מביא למשכַּן חברות-כנסת טובות יותר, כאלו המשנסות מותניהן ונאבקות על אמונותיהן. ולראיה, מבדיקה שערכתי על פעילות הח"כים גיליתי כי נשות הכנסת, שמספרן מהווה חמישית מזה של עמיתיהם הגברים, פעילות פי שניים מהם במאבק נגד האלימות החברתית הגואה. לא כל שכן, שיתוף הפעולה בין חברות-הכנסת הוא חוצה מפלגות והפך כבר למסורת העוברת בין כנסת אחת לשניה. שיתוף שכזה לא תמצאו בין מעוזי הכוח הגבריים.

הדרישות והיוזמות השונות לאורך השנים לקידום ייצוגן של נשים נתקלו בקשיים ובמשוכות, לרבות הכפשתן ב"פמיניזם", כאילו מדובר במילת גנאי. אך קולות הבוחרים יעידו ללא כל ספק, שהציבור חפץ לראות יותר נשים בין כותלי הכנסת. הנשים נתפשות כאמינות יותר, נקיות כפיים ובעלות מעורבות ומחויבות גדולה יותר לציבור הבוחרים. אולי-אולי יש בכוחה של המערבולת החברתית שתעבור כאן במרס לשנות תפישות מקובעות בשלטון ובחברה.

ח"כ אראלה גולן, שינוי