בחודש שעבר שוחחה עדינה סאש עם אחד הרבנים שבהם היא נאבקת כבר שנים רבות בשמן של נשים אורתודוקסיות עגונות. סאש, כפי שאפשר יהיה לראות בהמשך, מעולם לא פגשה מאבק לשוויון זכויות לנשים אורתודוקסיות - זכויות אדם, בעצם - שהיא פחדה להיכנס אליו. את השיחה הזו עם הרב קיימה כחלק מהמאבק הספציפי שלה לנסות לשחרר את מלכי ברקוביץ, עגונה בת 29, שבעלה מסרב כבר ארבע שנים לתת לה גט. ״אמרתי לרבי״, מספרת סאש, אקטיביסטית עם לב בוער וחוש הומור, ״שאם הם לא ימצאו דרך ללחוץ על הבעל לתת למלכי גט, אני אביא מצעד גאווה לוויליאמסבורג בברוקלין. הוא עשה פרצוף תמים ושאל ׳מה זה מצעד גאווה׳. הוא יודע בדיוק מה זה. גברים הולכים למקווה ועושים הרבה כיף שם, אז אל תשחק לי אותה טיפש״.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
האיום הזה לא עזר, וסאש ופעילות אורתודוקסיות נוספות הפעילו את נשק יום הדין: שביתת סקס. כבר חודשיים שמאות נשים אורתודוקסיות בקהילות ברחבי מדינות ניו־יורק וניו־ג׳רזי עושות את מה שעד לא מזמן היה בלתי מתקבל על הדעת - הן אומרות לא. ״הרבה נשים אורתודוקסיות מכל הזרמים אמרו לי, ׳אנחנו רוצות לעזור לעגונות ולעשות שינוי, אבל כשאני מדברת עם הרבי שלי הוא לא לוקח אותי ברצינות’״, מספרת סאש, ״’אני אישה והם מזלזלים בקול שלי. הלוואי שהגברים היו מתערבים, מדברים עם הרב או עם מסרב הגט ומשכנעים אותם׳. התחנַּנו שיקומו גברים ויעזרו לנו מול המערכת הפטריארכלית הזו של בתי הדין הרבניים, אבל זה לא עבד״.
שביתת סקס זו עדיין החלטה קיצונית, בוודאי בעולם שלך.
״אין ברירה, במציאות שבה לא מקשיבים לנשים, הדרך היחידה היא ללחוץ דווקא על הגברים לעשות משהו. זה כלי נשק לנשים שחושבות שסקס ב׳ליל המצווה׳ אחרי ההליכה למקווה, זה ייהרג ובל יעבור. כן, את חייבת ללכת למקווה כדי לעשות סקס, אבל מי אמר שאת חייבת ללכת ביום שלישי? ואם לא בא לך? תדחי ביום, תדחי ביומיים, או תחליטי שפשוט לא. זו גם דרך ללמד נשים שהגוף שייך לנו ואפילו אם אנחנו נשואות, רק אנחנו צריכות להחליט מה לעשות איתו״.
כמה נשים משתתפות בשביתה?
״כבר בשבוע הראשון היו לנו 800 נשים וזה רק גדל מאז. כל אחת עושה את זה בדרכה ובזמן שנראה לה. המטרה היא לתת לנשים אומץ ולגרום לכולן להבין שלא נפתור את המשבר הזה בלהיות נחמדות. שינוי לא קורה על ידי בקשות מנומסות, שינוי קורה כשמפעילים לחץ. לכעוס ולצעוק ולהיות אקטיביות זו הדרך היחידה להילחם בדיכוי כל כך עמוק״.
קריית יואל, או Kiryas Joel, היא מעין כפר שנמצא במרחק של כשעת נסיעה צפונית מערבית לניו־יורק. מובלעת שבה גרים כמעט 40 אלף איש מהזרם המחמיר ביותר בקהילה האורתודוקסית. זה אחד המקומות העניים בארה״ב עם שיעור עוני גדול פי ארבעה מהממוצע הלאומי, וכמעט כל התושבים מקבלים טיפול רפואי דרך “מדיקייד”, שהוא ביטוח בריאות ממשלתי המיועד רק לעניים ביותר. למעשה קריית יואל זה ׳שטעטל אמריקאי׳, כמו שם הספר שכתבו עליו הפרופסורים היהודים דיוויד מאיירס ונעמי סטולזנברג. הם תיארו את המקום לא כהעתק של עיירה יהודית אותנטית במזרח אירופה, אלא כגרסה אמריקאית שמרנית מאוד, שבה חופש הדת וקדושת הקניין הפרטי נמצאים מעל לכל. סטייה דתית או תרבותית נענשת בחומרה והיו שם לא מעט מקרים של חיתוכי צמיגים, שריפת מכוניות, ניפוץ חלונות וגם תקיפות פיזיות ממש נגד מי שמנסים לערער על פסיקות הרבנים.
במקום הזה גדלה מלכי ברקוביץ. כשהייתה בת 22 פגשה למשך עשר דקות את וולבי, הגבר ששידכו לה וצעיר ממנה בשלוש שנים. היא לא ידעה עליו כלום וסמכה על מה שאמרו ההורים והשדכנים. ״יש לו בעיות נפשיות קשות מאוד״, אומרת עדינה סאש, ״ואף אחד לא סיפר לה או הכין אותה. היא לא הרגישה בנוח עם השידוך, אבל כמובן לא ידעה שהיא יכולה להגיד ׳אני לא רוצה׳. בקהילה הזו את עושה מה שאת חייבת לעשות: להתחתן ולהביא ילדים. את לא מאושרת? אז מה, אפשר לחשוב, ביג דיל, מי כן מאושר בעולם הזה״.
זה אפל.
״אם את לא מאושרת, זה אומר שאת עושה משהו נכון״.
מתי היא נשברה?
״לפני ארבע שנים. היא נורא סבלה ויום אחד אמרה שהיא פשוט לא יכולה יותר, קמה ועזבה. מאז היא מבקשת גט ואף אחד לא מקשיב לה״.
היה לה בכלל למי לפנות?
״צריך להבין שמבחינת הרבנים בקריית יואל גט זה לא דבר שקיים באמת, זו לא אופציה, זה משהו מודרני, משהו של גויים. האפשרות היחידה על השולחן היא לתקן את הנישואים. רבנים אומרים לגברים, ׳אם תחזיקו מעמד מספיק זמן, האשה תישבר. היא תבין שהיא לא יכולה להמשיך בלי משפחה ומערכת יחסים, ותחזור הביתה׳. מלכי הייתה בחמישה בתי דין רבניים שונים וכולם הוציאו מסמכים חסרי משמעות, של נידוי לבעל או החלטה שמכירה בכך שהקשר הופסק למעשה, אבל אף מסמך לא נאכף למצב של קבלת גט״.
מה אומרת המשפחה של בעלה?
״בכל יום הם אומרים משהו אחר, שזו תופעה שכיחה אצל סרבני גט. רק אתמול העברתי איתם חמש שעות בניסיון להגיע לעסקה. הם אומרים ׳אנחנו רוצים שוולבי ייתן לה גט׳. אם כך, אז אולי תלחצו עליו קצת? אתם הרי מממנים הכל בשבילו, משלמים לו שכר דירה, אולי תיקחו לו את הכסף, תצעקו עליו, תעשו משהו? אבל אז הם אומרים ׳זה יותר מדי, הוא צריך לרצות את זה בליבו׳. הוא לעולם לא ירצה את זה בליבו, הוא בכלל לא מגיע לדיונים בבית הדין, הוא רוצה שהיא תחזור ולא מוכן לשמוע שום דבר. לפעמים המשפחה שלו מתלוננת שמלכי לא נותנת לו לראות את הילדים. זה לא נכון, הוא יכול לבוא לראות את הילדים מתי שהוא רוצה, אבל מבחינתם היא זו שצריכה להביא אותם אליו. אם היא לא עושה את זה, אז ׳היא לא נותנת לו לראות את הילדים׳. זה פשוט מובן מאליו עבורם שהיא למעשה עובדת אצלו״.
האזכור המוכר הראשון של שביתת מין נמצא בקומדיה היוונית העתיקה “ליזיסטרטה”, שאותה כתב אריסטופנס בשנת 411 לפנה“ס: הגיבורה ליזיסטרטה קוראת לנשים להפסיק לשכב עם בעליהן עד שהגברים יקיימו משא ומתן לסיום המלחמה הפלופונסית. כמעט 2,000 שנה מאוחר יותר, בשנות ה־30 של המאה ה־20, השתמשו נשים מניקרגואה בטקטיקה הזו כדי למחות נגד סחר העבדים הספרדי.
ב־2003 הובילה ליימה גאבווי מליבריה קמפיין למען סיום מלחמת האזרחים האכזרית במדינתה, ובין היתר הציעה לנשים למנוע סקס מבעליהן. למרות שהשביתה לא ממש יושמה, האיום לבדו משך תשומת לב עולמית. "סקס הוא דבר אקזוטי ואנשים רבים יגידו שזה טאבו", אמרה גאבווי אחרי שזכתה בפרס נובל לשלום ב־2011, ״אבל כשמישהו מדבר על שביתת סקס, אנשים מתחילים לשאול למה זה קורה. זה גרם לגברים לדבר על הסיבות ולהבין שנשים לא מוכנות יותר לחיות במציאות של מלחמה״.
ב־2008 התחייבו מאות נשים בנאפולי להפסיק לקיים יחסי מין, אלא אם הגברים יסכימו להימנע מהצתת זיקוקים מסוכנים ולא חוקיים בחגיגות השנה החדשה. שנה אחר כך עשו נשים בקניה שביתת מין בת שבוע - שאולי יותר נכון לקרוא לה עיצומים - שוב, כדי למחות נגד מלחמה. פטרישיה ניאונדי, ממובילות הקמפיין, אמרה אז: ”הרבה החלטות מצוינות מתקבלות במהלך שיחת כריות, אז אנחנו מבקשות שבאותו רגע אינטימי נשים ישאלו את הבעל: ׳יקירי, אתה יכול לעשות משהו למען קניה?‘".
ובשנה שעברה קראה השחקנית ההוליוודית אליסה מילאנו, שמוכרת בעיקר מ"מי הבוס" וממי טו, לנשים באמריקה להפסיק לקיים יחסי מין עם בני זוג גברים כדי למחות נגד חוקי הפלות חדשים ברחבי ארה״ב. "הצטרפו אליי בכך שלא תעשו סקס עד שנחזיר לעצמנו את האוטונומיה הגופנית", כתבה מילאנו, ״כל עוד אין לנו שליטה חוקית על הגוף שלנו, אנחנו פשוט לא יכולות להסתכן בכניסה להיריון. זו דרך לפנות לגברים סטרייטים, כדי שיבינו את ההשלכות הפיזיות של מחיקת הזכויות שלנו. לצורת המחאה הזו יש פוטנציאל להצית שיח רחב ולעזור לכולם להבין את חומרת המצב“.
לא כולן חושבות ששביתת סקס היא צעד מוצלח. דפני לזר פרייס, מנכ"לית הברית הפמיניסטית היהודית־אורתודוקסית, אמרה לאתר החדשות היהודי JTA כי "לא צריך איום של נשים למנוע סקס מבעליהן כדי למשוך את תשומת הלב של גברים. השימוש במין כסוג של כפייה הוא גם בעייתי ביותר”. הפסיכולוגית פגי דרקסלר, חוקרת מין ומגדר, אמרה ל־BBC כי, ״שביתת מין מחזקת את הרעיון שנשים מקיימות יחסים רק כדי לרצות גברים או כדי להביא תינוקות. זה לוקח מהנשים את ההחלטה שלהן לרצות לעשות סקס רק בשביל הסקס“.
עדינה סאש מכירה את הטענה, אבל לא מסכימה איתה, בוודאי לא במקרה הספציפי של נשים בקהילה האורתודוקסית שבה היא חיה - זו הרי קהילה שבה לדבריה נשים אכן אמורות לקיים יחסי מין רק כדי לרצות גברים או להביא תינוקות. ״מה שאנחנו עושות זה ניצול של סדק במערכת״, היא אומרת, ״אם נשים אומרות ׳אנחנו לא מוכנות לעשות סקס׳, אז הרבנים יידעו שצריך למצוא פתרון, כי איום כזה יכול להפיל את כל המערכת”.
יש נשים שמתנגדות לרעיון?
״יש נשים שאומרות שלא אכפת להן ממה שקורה לעגונות, אבל הן לא מבינות שהן יכולות להיות עגונות מחר בבוקר. הן לא יודעות איך המערכת עובדת, כי אנחנו לא מודעות לחוקים שמפעילים נגדנו כשאנחנו רוצות להתגרש. אלה דברים שלא מלמדים אותנו בקהילה״.
איך גברים מגיבים?
״שמעתי על מישהו שאמר לאשתו ׳כשאת לוקחת סקס ממני את מנסה לשלוט בגוף שלי’״.
חזרי שנית.
״כן, עד כדי כך הגברים בטוחים שגוף האישה שייך להם, ואם היא לא עושה מה שהם רוצים, אז היא למעשה לוקחת משהו שהוא שלהם בחוק. אתם כועסים שמונעים מכם סקס, אבל לא אכפת לכם שמלכי לא עשתה סקס ארבע שנים? מלכי לא מעורבת בקמפיין, היא אישה תמימה שבטוחה שאם תמשיך להתפלל כל יום, אז ממש בכל רגע אלוהים והתורה יצילו אותה, אבל זה לא יקרה. אם אנחנו לא נציל אותה, היא תהיה עגונה לנצח״.
הרבנים לא נבהלים מאיומי השביתה?
״בוודאי שכן. רבי אחד אמר לי ׳את לא יכולה לעשות שביתת סקס כי את חייבת להביא ילדים׳. אכפת להם רק כשהגבר מתלונן. מה שעושים לעגונות זו התעללות, אבל כשנשים מנסות לשחרר זו את זו באמצעים קיצוניים, אז כמובן שאסור. אם אתם לא נותנים לנו כוח בקהילה, אם אתם מתכחשים לכבוד ולזכויות שלנו, אל תהיו כל כך מופתעים כשניקח את כל הכוח שנותר לנו. לתורה דווקא יש פתרונות, אבל ההנהגה מסרבת להשתמש בהם ומעדיפה במקום זאת להשאיר נשים לכודות״.
תני דוגמה לפתרון.
״פעם הרבנים גדולי הדור נהגו לעשות ביטול נישואים, מה שנקרא ׳מקח טעות׳, אבל עכשיו משום מה זה הפך שנוי במחלוקת, פתאום הרבנים אומרים שהם לא יודעים איך לעשות את זה. אנחנו לא מבקשות שיבטלו את הגט, אנחנו רק רוצות שיחזירו להפעיל את נוהל 'מקח טעות' וישחררו את הנשים״.
כמה עגונות יש בקהילה האורתודוקסית?
״אין מחקרים מדויקים. ההערכה היא שיש כ־2,000 עגונות, אבל צריך להבין שחוץ מהעגונות יש עשרות אלפי נשים שכדי לקבל גט ויתרו על הילדים, ויתרו על בית, כסף, מזונות, ביטלו האשמות באונס. גם נשים שאינן עגונות טכנית או הלכתית נסחטו, ובתי הדין אומרים להן ׳את צריכה לוותר על דברים בשביל חופש׳. לפעמים אני מתקשרת לרבי ואומרת שאני מנסה לעזור לאישה שמחכה שנתיים, אז הוא הוא אומר ׳שנתיים זה לא ביג דיל. דברים לוקחים זמן׳. אני מכירה אישה שמחכה 17 שנה לגט, ובעלה אומר שייתן לה אותו רק אם היא תוותר לו על הבית שירשה מההורים שלה״.
זה הרי חייב להיות לא חוקי. איך זה לא מנוגד לחוק בארה״ב?
״יש תמיד מתח בין הרשויות האמריקאיות לקהילות הללו. רואים את זה בכל מיני נושאים, מתוכניות לימודים ועד חיסונים, הרשויות לא תמיד שמחות להתערב. אנחנו עובדים עכשיו על קמפיין שנקרא Make It a Felony (להפוך את זה לפשע), שמטרתו להכניס את סירוב הגט לתוך קטגוריה של Coercive Control, שליטה בכפייה, שזו עבירה פלילית בארה״ב. אבל גם זה לא באמת פתרון, כי כדי שאישה בכלל תלך לבית משפט שהוא לא בית דין רבני, היא צריכה לקבל היתר מהרבי. וגם אם היא תלך לבית המשפט, זה עדיין יכול להימשך שנים״.
יש כאן גם שיקולים כלכליים, אפשר להניח.
״בוודאי, זו מערכת מושחתת לגמרי. כל דיון עולה מאות דולרים. כשהבעל כבר מסכים לבוא לדיון, הוא מבהיר שהוא לא ישלם, והרבי אומר לאישה ׳את זו שרוצה חופש, אז את צריכה לשלם׳״.
עדינה סאש, שנולדה בברוקלין וגרה שם עד היום, אף פעם לא הייתה ילדה רגילה. ״תמיד רציתי להגן על נשים בקהילה האורתודוקסית״, היא אומרת, ״אמא שלי הייתה מאוד קולנית לגבי שוויון, אבל רק בתוך המשפחה ידעו את הדעות שלה. לפני יותר מ־20 שנה היא הודיעה למשפחה שהיא תדבר בבר־המצווה של אחי. אמרו לה ׳לא, אסור לך, את לא יכולה׳, והיא ענתה ׳אל תגידו לי מה לעשות, אני אדבר בבר־המצווה של הבן שלי׳. זה נתן לי השראה, אבל גם תיסכל אותי שהמסר שלה לא גדול ומוכר הרבה יותר״.
את מגדירה את עצמך פמיניסטית?
״אני 100 אחוז פמיניסטית. פמיניסטית קולנית וכועסת. אם תשאלי נשים אחרות בקהילה, שבדעותיהן הן לגמרי פמיניסטיות, הן יגידו לך בבהלה ׳לא, בשום אופן׳״.
הן פוחדות מהמילה.
״בדיוק. ׳אני רוצה שוויון לנשים אבל אני לא פמיניסטית׳. נו, באמת. את יודעת מי עוד היו פמיניסטיות? אסתר המלכה, דבורה הנביאה, שרה, רחל ולאה. למה אתם כל כך פוחדים מפמיניזם כשפמיניזם נמצא בתורה?״
סאש נשואה זה 18 שנה ואמא לשני ילדים, מלמדת בקולג׳ ומתנדבת ב"עזרת נשים", ארגון שמספק שירותי רפואת חירום לנשים חרדיות. יש לה נוכחות מדיה חברתית תוססת וחשבון אינסטגרם פעיל מאוד, ועם כל זאת היא מנהלת בית אורתודוקסי לחלוטין. הילדים הולכים לישיבה, היא שומרת שבת וכשרות והולכת למקווה. ״אני לא תמיד אוהבת ללכת למקווה, אבל לפעמים דווקא כן בא לי. וזו הבעיה, הקונספט של המקווה לא מתחשב בכלל ברצון האישה״.
מה בעלך אומר על כל זה?
״הוא לגמרי תומך בי, למרות שיש הרבה רגעים לא נעימים. איומים בטלפון, איומים על המשפחה, אנשים שאומרים לי ׳אני יודע איפה את גרה׳. אבל אני לא מוכנה שיתייחסו אליי כאל אדם נחות, תפסיקו לשלוח אותי אל מעבר למחיצה, תפסיקו למחוק את התמונה שלי בעיתונים אורתודוקסיים״.
בעיתונים חרדיים בישראל היו מחיקות תמונות של נשים שנרצחו ב־7 באוקטובר או נחטפו.
״זה בלתי נתפס״.
איך הגיבו בקהילה החרדית בניו־יורק ל־7 באוקטובר?
״ברוב הזרמים כולם היו הרוסים לגמרי ממה שקרה. שלחנו כסף, התפללנו, אנחנו מרגישים מאוד לבד כי יש כל כך הרבה אנטישמיות. אבל יש כמובן קהילות שלא אכפת להן מארץ ישראל. אחרי שאמרתי לרבי שאני אביא מצעד גאווה לוויליאמסבורג, אנשים אמרו לי ׳אם את רוצה ממש להפחיד אותו, תגידי לו שתביאי מצעד גאווה ישראלי׳. זו לא יהדות, זה אנטי־יהדות, ולא במקרה אלה הקהילות שבהן יש גם את בעיית העגונות הכי חמורה״.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.03.24
