יערה וידמן סמואל, רב-סרן במילואים, ניצלה כל דקה פנויה בחמ"ל, בבסיס אי שם בצפון, כדי לפתוח גמרא ושולחן ערוך במטרה ללמוד למבחני הרבנות הראשית. באזרחות היא כבר סמכות תורנית בקיבוץ הדתי עין הנציב בעמק בית שאן, מעבירה שיעורי תורה, עונה על שאלות הלכתיות ומשמשת כר"מית (רבנית-מורה) במדרשת הנשים בקיבוץ. היא למדה לימודים תורניים מעמיקים ואפילו קיבלה הסמכה מכולל מהר"ת (מוסד אורתודקסי בעולם המכשיר נשים לשמש כמנהיגות הלכתיות רוחניות-תורניות). אך כשבג"ץ קיבל הכרעה תקדימית והיסטורית, אחרי שבע שנים על המדוכה, ואילץ את הרבנות הראשית לאפשר לנשים להיבחן למבחני רבנות, לווידמן סמואל היה ברור שהיא נרשמת.
"אני עושה את זה בשביל הבת שלי שהיא בת עשר. כשהיא מגיעה איתי למדרשה ברור לה שהיא חלק מהתפילה, וכשהיא תגדל ואולי תרצה לפסוק הלכה, יהיה לה ברור שאפשר לעשות את זה במדינת ישראל, בדיוק כמו גבר. הילדים שלי גדלים בבית שבו תורה היא מילה אהובה, ואמא פוסקת הלכה זו לא מילה גסה. זה שזה לא זר להם, זה מקסים ומתוק".
איך החוויה של לימודים למבחני ההסמכה במסגרת שירות מילואים פעיל?
"זה היה רגע ישראלי יפה שבמשמרות, כשיש לי רגע ואני פותחת ספר, החבר'ה מסביב אומרים 'אל תפריעו לה, היא לומדת'. או שהמפקד החילוני שלי אומר 'תביאי את האבלות שלך (נבחנה בדיני אבלות – ת"ב)', את צריכה לעבור את המבחן".
אבל הדרך להכרה מטעם הממסד היא דרך חתחתים עבור הנשים החלוצות שצועדות בה. ב-27 באפריל הגיעה וידמן סמואל (36), נשואה למסגר ואם לשלושה, להיבחן במשרד לשירותי דת, עם שתי נשים נוספות. הגברים, אגב, נבחנו בבנייני האומה. להפרדה יש משקל, ונתעכב עליו בהמשך. אבל בחזרה לסיפורנו. רק יום קודם לכן השתחררה ממילואים. בעלה שמשרת גם הוא, כלוחם בלבנון, הגיע במיוחד בבוקר לתת יד, לשים את הילדים במסגרות ולאסוף אותם בסוף היום. הסיכום היה שהיא חוזרת אחר הצהריים הביתה והוא עולה בחזרה לקו. בדיעבד, זו הייתה תוכנית תמימה.
"קמתי מוקדם בבוקר מרוגשת, גם בלילה לא ישנתי כל כך טוב. ממש חרדה שאני אשכח את כל החומר ואעשה פדיחות. בואי, כל העיניים עליי. הממסד הרבני-גברי שיגיד 'הנה, הן למדו במוסד תורני והן לא יודעות כלום' או 'אין נשים ראויות, נשים הן טיפשות'. גם העיניים הפמיניסטיות-הדתיות עליי. מעמד מלחיץ".
ובכל זאת את יוצאת לדרך.
"כשהגעתי חיכו לי ראש הכולל שלי הרבנית אביטל אנגלברג, שהיא אחת העותרות, והרב שלי מהכולל, שהסמיך אותי, בירך וחיזק אותי שאני חלק משושלת יהודית של לומדי ולומדות תורה. גם שרו לנו בדרך לכיתה. אנחנו נכנסות לכיתה, מחכה לנו פינת קפה שהכינו לנו ובוחנות חרדיות מקסימות שמקבלות אותנו בסבר פנים יפה. בשעה עשר וחצי יש שעון גדול מולנו, המבחן אמור להתחיל, ולא קורה כלום. אנחנו שואלות את הבוחנות 'מה קורה?' והן אומרות לנו שהטפסים מתעכבים. מה זאת אומרת? 'הם לא הגיעו לבניין'. אמרנו טוב, כמה דקות. מבנייני האומה לגבעת שאול זה כמה דקות ברגל. בשעה 11, הבוחנות אומרות לנו 'הם בתדריך'. מי בתדריך? איזה תדריך? למה תדריך אחרי שהמבחן התחיל? אנחנו כותבות לעורכי הדין שהגישו את העתירה, ונמצאים בחוץ, שהבחינה מתעכבת. עדיין, לא עושות דרמה. בטוחות שזה יתחיל בקרוב".
לאיזו שעה כבר הגענו? מורט עצבים.
"כבר 12:30, שעתיים לתוך המבחן שלא קורה. אנחנו כבר מטפסות על הקירות. בוכות וצוחקות, שואלות אחת את השנייה שאלות, וכל הזמן הזה יש מתח באוויר. אנחנו פשוט לא יודעות מה קורה, אף אחד לא בא להסביר לנו. אנחנו מתקשרים לעורכי הדין, שמספרים לנו שבמחלקה המשפטית של הרבנות אמרו להם שהורו לרבנות לתת לנשים לגשת. היה ברור שזה לא תקין. עורכי הדין שלנו הגישו בקשה דחופה לבג"ץ, והשופט נעם סולברג הודיע שאם עד השעה שלוש הנשים לא מתחילות את הבחינה, כל הבחינות של אותו יום נפסלות. שעה לאחר מכן, הזמן שבו מותר לנבחנים לצאת לשירותים, עורכי הדין מבקשים שנשים את הסלולרי בצד, שלא יגידו שמישהו גילה לנו את השאלות. מחפשים אותנו, ואנחנו צריכות לדקדק עד כמה שאפשר".
מוריה רן: "עוד בילדות שנאתי את זה שהבנים משחקים כדורגל והבנות לא. הייתי הולכת עם אבא שלי לבית כנסת, יושבת לידו, עד שזה כבר לא היה מתאים. היה ממש מתסכל לגלות שאני צריכה לעבור לעזרת נשים"
היה ברור לכן שאתן נשארות עד שלוש אחר הצהריים ורק אז מתחילות בחינה של חמש שעות?
"בשתיים הבוחנות קיבלו טלפון, לקחו מאיתנו את המחברות, ארזו את הדברים שלהן ועזבו את החדר, ואנחנו לא יודעות מה לעשות. הרגשנו מושפלות ומובכות, ביקשנו שייתנו לנו ניצחון טכני על הדבר הזה. אמרו לנו שזה לא יקרה.
"ב-14:35 אני מקבלת טלפון מעובד אגף הבחינות של הרבנות הראשית ששואל אותי אם אנחנו עדיין שם, כי אם אנחנו רוצות, אנחנו יכולות לגשת למבחן. אנחנו מתלבטות. אנחנו כבר מאוד מותשות, הראש כואב והלב כואב. באנו להיבחן בהלכה ופשוט השפילו אותנו. אחי הגיע במיוחד מירושלים, עשה את הדרך ההפוכה, כדי להיות עם הילדים. כשכתבתי לו שאאחר הוא אמר לי, 'הכול בסדר, הילדים בידיים טובות', אבל לנבחנת אחרת יש תינוקת יונקת".
איך נפל הפור להישאר ולהיבחן?
"יש רגע שאני מסתכלת על רות (עגיב) ואומרת לה 'ניגש?', והיא עונה לי 'ניגש!'. הבנו שזה הדבר הנכון, זה רגע היסטורי. זה בשבילנו שלמדנו חודשים ובשביל מי שתבוא אחרינו. החלטנו להיכנס לכיתה בגב זקוף ובראש מורם".
אתן יודעות מה קרה? כי הייתה כיתה, היו בוחנות, הייתה פינת קפה. לכאורה, הרבנות בלעה את הצפרדע.
"סיפרו לנו שהרבנים שהיו אמורים לבוא לענות על שאלות שעולות בבחינה עשו שביתה איטלקית. אחד חולה, אחד לא יכול. לא היה מי שיבוא. אחרי שבג"ץ הודיע שיפסול את כל הבחינה, פתאום נמצא פתרון. הרב הראשי האשכנזי, הרב קלמן מאיר בר, הודיע שיענה על שאלות בטלפון. פתרון שהיה אפשר למצוא כבר בבוקר. אף אחת מאיתנו לא נעזרה בו. היו לי שאלות והעדפתי לא לפנות".
יערה נולדה וגדלה בבית אל. "גדלתי על לאהוב את התורה. למדתי שתורה זה דבר שאיתו אפשר לעזור לאנשים, להנהיג קהילה ולחלום בשפה יהודית. זה שהיחידים שיכולים לעסוק בתורה הם רק גברים, זה מסר שעבר מעליי, פיספסתי אותו. אני לא מרגישה שאני מורדת במקום שגדלתי בו, אלא שאני מיישמת את ערכי המקום שגדלתי בו".
כשסיימה את אולפנת עפרה, הגיעה למדרשה לנשים בעין הנציב. "זו הייתה פעם ראשונה בחיים שלי שפתחתי דלת של בית מדרש, ראיתי את כל הספרים ממלאים את הקירות, וידעתי שאני יכולה ללמוד מה שאני רוצה, ואף אחד לא יגזור לי פסקאות וילמד אותי רק משהו מסוים. אני יכולה לפתוח ספר וללמוד אותו מההתחלה ועד הסוף. שם הבנתי שזה המקום שלי".
× × ×
בשיחת וידאו עם הרבנית שרה סגל-כץ (47), נשואה למתכנת, אם לשלושה וחוקרת פמיניזם דתי והלכה שמתגוררת עם משפחתה בשלוש השנים האחרונות בניו-יורק, שם היא מלמדת ומרצה על הלכה (בין השאר באמצעות מרכז "גלויה" שהקימה), היא לוקחת אותי אחורה לימים שבהם החליטו רבניות בהסמכות פרטיות, בהן היא עצמה, לעתור לבג"ץ כדי שזה יורה לרבנות הראשית בישראל לאפשר לנשים להיבחן בבחינות ההסמכה לרבנות.
"בשנת 2018 הרבנית אביטל אנגלברג ואני מחליטות להיכנס לאתר הרבנות הראשית ולמלא את טופסי ההרשמה לבחינות. אמרנו 'יש לנו ידע, בואי ניבחן'. אני למדתי בתוכנית ההלכה הראשונה בארץ, בית מורשה (המרכז ללימודים גבוהים ביהדות), במשך חמש שנים, ואביטל למדה במהר"ת. עברנו בחינות, יש לנו תעודות וקיבלנו הסמכה מרבנים, אז עוד נזהרו וקראו לזה 'מורות הלכה' עד שהשפה הבשילה. בכל אופן, עכשיו אנחנו רוצות לקבל גושפנקה רשמית מהמדינה שלידע שלנו יש משמעות. כמו שלמדנו באוניברסיטה וקיבלנו תואר, גם פה, צברנו ידע הלכתי ואנחנו רוצות שיכירו בו".
אז אתן ממלאות את הטפסים ומה קורה?
"מבקשים תעודות שמראות ידע הלכתי והמלצות של רבנים, אוקיי, יש לנו את זה, המלצות של רבנים ורבניות. הגשנו את הטפסים כמו שצריך וקיבלנו תשובה במהירות הבזק. היא הייתה שלילית כמובן. יש שש בחינות במסלול ההסמכה, וכל בחינה עושים בנפרד. אני ביקשתי להיבחן בהלכות נידה, זה הפורטה שלי, התשובה הייתה שרק גברים יכולים להיבחן בנידה. זה לתפוס את הראש ולהגיד 'ברצינות?'".
אין לתאר. אבל בעצם זה תעלול שכזה, הרי היה ברור לכן שאין דריסת רגל לנשים במבחני הרבנות.
"בוודאי, זה היה ניסיון. הרבנות היא גוף ממלכתי שממומן מכספי מדינה, ולא יכול להיות שהמדינה לא תכיר בתופעה הולכת ומתרחבת, של נשים שראויות, שלמדו והוסמכו, ורוצות להיות שותפות בשירותי הדת. שנתיים קודם העתירה, שר הפנים דאז אריה דרעי השווה השכלה תורנית לתואר אקדמי, ומתוקף זה גברים שסיימו כוללים יכלו לגשת למכרזים ציבוריים. אנחנו, הקבוצה שעתרה, שכוללת גם את הרבניות רחל קרן, שלומית פלינט ושלומית פיאמנטה, כבר הסתדרנו. השקענו מכספנו בלימודים, אנחנו בעלות תעודת 'תורֶה, תורֶה', מלמדות, הציבור מכיר בנו. אבל מחר, מישהי בת עשרים אולי תרצה ללמוד הלכה ברצינות, ולגשת למכרז לתפקיד ציבורי, שהבחירה תהיה נתונה בידיה".
סגל-כץ נולדה בשכונת עזרת תורה החרדית בירושלים, להורים ממשפחות חרדיות שלאט-לאט התחילו לנדוד החוצה לאזורי הציונות הדתית. "באולפנת נווה חנה בגוש עציון נפתח לי עולם ההלכה, ועשיתי בגרות בגמרא כשזה עוד היה חלוצי. אחרי שנה של לימודים במדרשת שובה, התגייסתי לחיל האוויר. הייתי בתפקיד מבצעי כמפקדת במערך הבקרה. ידעתי שכשאשתחרר, אמשיך ללמוד הלכה. במסגרת תוכנית רביבים באוניברסיטה העברית עשיתי תואר ראשון ושני במקרא ומחשבת ישראל. בתמורה למלגה הנדיבה שקיבלתי, לימדתי יהדות בתיכונים חילוניים".
יערה וידמן סמואל: "כבר 12:30, שעתיים לתוך המבחן שלא קורה. אנחנו מטפסות על הקירות. השופט נעם סולברג הודיע שאם עד השעה שלוש, הנשים לא מתחילות את הבחינה, כל הבחינות של אותו יום נפסלות"
ואז את עושה את האקסטרה מייל ומחליטה ללמוד לימודי רבנות.
"התחתנתי קרוב לגיל שלושים עם חוזר בתשובה והיו לנו הרבה התמודדויות הלכתיות, והיה ברור שמישהו מאיתנו צריך ללמוד הלכה ברצינות. שנינו לקחנו אז שנה חופש מהעבודות שלנו וכל אחד למד בבית מדרש, וכשדיברנו על זה שאחד מאיתנו יעמיק, האיש שלי אמר 'את צוחקת עליי, את זו שצריכה ללכת ללמוד'".
מה המשפחה שלך, עם השורשים החרדיים, חשבה על המסלול הזה?
"יש לי חלקים במשפחה שנלחמים נגד מה שאני פועלת עבורו. כשהתחלתי ללמוד הלכה נשאלתי כל הזמן 'אבל מה בסוף?'. אני עונה שיום אחד נשים תהיינה חלק מצוות הרבנות בבית הכנסת. קהילות צריכות גם מנהיגות רוחניות שיביאו את הפרספקטיבה הנשית".
את הניצנים לשינוי בחברה הדתית היא זיהתה שנים קודם לכן. "בהתחלה הייתי יושבת עם זוג, והגבר היה אומר 'אבל את מכירה רב שאומר את זה?', ולאט-לאט, הדבר הזה נעלם. ועדיין, כולנו סוג של דור המדבר. היה לנו כבר ביטחון עצמי בידע האקדמי ובידע התורני שצברנו, בניסיון ההוראה שלנו. היינו חלק מארגון רבנים ורבניות אורתודוקסיים, 'בית הלל', שכל מי שיש לה ידע הלכתי נושאת בשם התואר 'רבנית'. זה היה ממש שינוי היסטורי, והבנו שבשלה העת להגיש עתירה לבג"ץ. ואז אנחנו פונות לארגון עיתים, והמחלקה המשפטית המצוינת שלו מנסחת את העתירה. חשוב להדגיש, לא ביקשנו סמיכה מהרבנות, אלא להיבחן בכל שש בחינות ההסמכה".
למעשה, העתירה וההחלטה שהתקבלה בבג"ץ מאפשרות לנשים לעבור את מבחני ההסמכה, אולם לא לקבל את התעודה הרשמית של הרבנות ולהיות מוכרות כרבניות על ידי המדינה. "ההישג הזה היה נראה לנו בר השגה", אומר גורם המקורב לעתירה, ורומז על "שיטת סלמי" בדרך לשוויון המלא: "לדרוש הסמכה רבנית זה כבר כניסה לשדה קרב, אבל אין ספק שלשם זה הולך. הציונות הדתית הממלכתית מכירה כיום הרבה יותר בסמכותן של נשים מבחינת הידע ההלכתי, לכן טבעי שהחברה עצמה לא תסתפק בתעודות החלקיות בלי תעודת-העל המכירה בסמכות הרבניות. זה השינוי החברתי, וזה לחץ שיבוא מהציבור, ובית המשפט פוסק בהתאם למקום שבו הציבור נמצא".
סגל-כץ מחזקת את הדברים: "את תעודת ההסמכה תלמידי ישיבות מקבלים מהישיבה שלהם, לאו דווקא מהרבנות, וחשבנו שזה הופך את העתירה לקלה מאוד. גם בית המשפט אמר די מהר שאכן יש כאן אפליה".
אז איך בכל זאת לקח כשמונה שנים עד שהעתירה שלכן התקבלה?
"הרבה פעמים מתארים את בג"ץ כפרוגרסיבי, זה לא נכון. יש קשב לציבור, והיה כאן תהליך ארוך ואינספור דיונים עם הרבנות. בג"ץ ניסו להגיע להסכמות. הרבנות ניסתה להגיד 'אנחנו לא יכולים לאפשר לנשים להיבחן. שמשרד העבודה יבחן אותן, כמו שהוא בוחן חשמלאים'. לא הסכמנו לזה, כפי שאומר הכלל המשפטי 'נפרד איננו שווה'. אגב, הם לא הצליחו לייצר מסמך משפטי ראוי עם טענות מסודרות למה אי אפשר שנשים תיבחנה. הם פשוט אמרו 'אנחנו לא יכולים'".
ואז מגיע 15 ביולי 2025, היום שבו בג"ץ מקבל את העתירה שלכן.
"יום קודם אני מדברת עם חברה לדרך ואומרת לה שאני לא רואה עתיד לעתירה, ואז למחרת מפץ של טלפונים ו-ווטסאפים. אני מקבלת את הפסיקה שכותב השופט סולברג, ושם הוא מזכיר את פרשת השבוע של אותו השבוע, את בנות צלפחד שנלחמות לקבל את מה שמגיע להן, את הנחלה של אביהן שמת. ואז אני נכנסת שוב לאתר של הרבנות כדי להירשם לבחינה. כל השנים אמרתי שזו לא עתירה תיאורטית. בבוא היום, למרות שאני כבר לא צריכה את זה, אני אבחן".
ואז הפעם את מקבלת הודעה מסודרת, מועמדותך התקבלה, הבחינה תיערך ביום זה וזה?
"תוך מספר שבועות הרבנות חסמה את האפשרות להירשם לבחינות. עבור גברים ונשים כאחד. צריך שוב להזכיר, זה אתר ממשלתי שמסתיים בסיומת gov.il. הרב הראשי הספרדי, דוד יוסף, יצא במתקפה על בג"ץ: 'הם דורכים על הרבנות ברגל גסה'".
ד"ר רות עגיב: "כשהייתי ילדה לא היה דבר כזה שנשים לומדות גמרא, ובטח שלא הלכה. ממש ראיתי מול עיניי איך זה הופך להיות קונצנזוס. אם מישהי אחרת נאבקה בשבילי, פתחה בשבילי את הדלת, עכשיו זה הזמן שלי"
ומתי סוף-סוף נפתחת ההרשמה לבחינות?
"כחצי שנה אחרי פסיקת בג"ץ. אחרי פסח מודיעים לנו ששובצנו לבחינה שתתקיים בעוד שבועיים וחצי. גם זה עקום. כל בחינה נשענת על המון-המון חומר ובעצם אין זמן מספיק להתכונן, אבל בסדר, נידה זה נושא שאני שולטת בו. בסוף הגיעה המערכה באיראן והבחינות נדחו קצת".
אבל אז את מחליטה לא לגשת. מה קרה?
"אנחנו מקבלות את המיקום, ומבינות שאנחנו נבחנות במקום נפרד מהבנים. המשמעות היא שארגז הבחינות שלנו מגיע ממקום אחר, ואפשר בקלות לזהות אותנו. אני קשובה לרבנים הראשיים, אני שומעת אותם בתקשורת. בחוברת שהופצה קראו ליום תענית כנגד היום שבו נשים נבחנו. גם את הרב טאו אני שומעת, הוא מהרבנים החרד"לים החשובים, ואם הוא אומר ששופטי בג"ץ והנשים שמבקשות להיבחן הם סרטן, אז לדרוש גוף בלתי תלוי שיבדוק שיש טוהר מידות בהליך הבחינות זה לא דבר מופרך. הנה, אחרי הסערה סביב הבחינה, הרבנים הראשיים הודיעו שאחרי הבחירות ייזמו חוק עוקף בג"ץ שיאסור על נשים לשמש בתפקיד רבני".
מתי הבחינה הבאה?
"הרבנות שוב סגרה את האפשרות לגשת במועד הקיץ, התעשתה ופתחה את מועד אוקטובר, ואני מתכוונת לגשת לבחינה. כבר נרשמתי".
לא סתם הרבנות החרדית וזו החרד"לית סערו ושיתפו פעולה בניסיון לעצור את המהלך, עם כל האמצים שלרשותן: ראיונות, פסקי הלכה, גילויי דעת ופגישות בהולות. מדובר במהפכה של ממש. הנשים הללו הן בשר מבשרה של הציונות הדתית. הן לא רפורמיות ולא קונסרבטיביות. הן גם לא מסתפקות עוד בתואר הפשרני "מורות הלכה" או "נשות הלכה". הן רבניות, והן אומרות את זה בלי להתנצל. הידע שלהן לא נופל מהידע של כל רב אחר, אחרי שבילו שעות רבות בבית מדרש או בכולל ועברו בחינות הסמכה במסלול הפרטי שבו למדו. מספר הלומדות בתוכניות ההלכה לנשים יותר מהוכפל מאז שהוגשה העתירה. כל שנה לומדות 40 נשים בישראל בתוכניות ההלכה השונות, ויש כבר כמאתיים נשים שהוסמכו כרבניות בישראל. אם בתחילת הדרך מי שעמדו בראש תוכניות ההלכה היו רבנים, כיום הרוב המוחלט הן רבניות, נשים שלמדו בתוכניות הללו והוסמכו. הרבנים זזו הצידה, והתפקיד עבר לנשים.
אז איך נראה סדר היום הרבני שלהן? אותן נשים שמקטנותן הורגלו להציץ מבעד לווילון של עזרת הנשים, כדי לשמוע דרשה שנישאת מעזרת הגברים, הפכו להיות אלו שעומדות ודורשות מעזרת הגברים, מעבירות שיעורי תורה לכלל המתפללים והמתפללות בבית הכנסת. הן מלמדות במסגרות לימוד תורניות, כמו מדרשות וישיבות, עורכות ייעוץ הלכתי אישי וזוגי ומנהלות טקסי חיים: הן עורכות זבד הבת, פדיון הבן משותף עם הכהן הפודה, ויותר ויותר מבקשים מהן לערוך חופות. לפעמים זה נערך במשותף עם רב ולעיתים החופה נערכת רק על ידי רבנית, ואז אותה חופה אינה מוכרת על ידי הרבנות. אגב, בימים אלה נידונה בבג"ץ עתירה שהגיש מרכז רקמן, שבאמצעותה מבקשות רבניות לערוך חופות שיהיו מוכרות על ידי המדינה.
סגל-כץ, למשל, ערכה חופות רבות עד שעברה לניו-יורק לפני שלוש שנים. "בהתחלה התגובות היו מופתעות, אולי זה עורר אנטגוניזם", היא מספרת, "אבל לאמיתו של דבר אין להלכה שום בעיה עם זה שאישה עורכת חופה, אם היא בקיאה בהלכות קידושין וגירושין".
שרה סגל-כץ: "הרב טאו הוא מהרבנים החרד"לים החשובים, ואם הוא אומר ששופטי בג"ץ והנשים שמבקשות להיבחן הם סרטן, אז לדרוש גוף בלתי תלוי שיבדוק שיש טוהר מידות בהליך הבחינות זה לא דבר מופרך"
× × ×
רופאת השיניים לילדים ד"ר רות עגיב (44) מלשם שבשומרון, נשואה למתכנת ואם לחמישה, לא הייתה חייבת מקצוע נוסף, תעודות או כבוד. היא הגיעה ללימודי הלכה מתוך אהבה לתורה נטו. "אני נמצאת במקצוע מאוד פרקטי, ובסופו של יום הייתה חסרה לי רוח. כל החיים אני בתהליך של חיפוש. גדלתי בעולם הדתי, ותמיד היו לי שאלות. הייתה איזו תמימות של ככה כתוב, אל תחשוב יותר מדי ואל תשאל יותר מדי. נחשבתי קצת מרדנית, אבל הכילו את זה יפה. ככל שלמדתי וניסיתי להבין, החיבור שלי לעולם הזה הלך והתחזק".
גם עגיב, שנולדה וגדלה בירושלים, המשיכה ללימודי מדרשה. "למדתי בשובה, בעפרה, אבל הכיוון שם יותר חסידי ופחות למדני. אם אני מחויבת לפרקטיקה דתית, אני רוצה להבין למה אני עושה את מה שאני עושה. למדתי בכל מיני מסגרות, פה שיעורים, שם לימודים עצמי, ככה מהצד. כבר כמה שנים שבעלי ואני לומדים את הדף היומי בגמרא. זה היה מתסכל בהתחלה, כשלא הצלחתי להבין והוא לא הצליח ללמוד אותי".
ואז את מחליטה ללמוד באופן מסודר?
"אפשר לקרוא לזה משבר גיל 40. הבנתי שמשהו חסר לי, אני לא יכולה להסתפק רק בעבודה שלי, והגעתי לתוכנית 'מורות הלכה' בבית מדרש מתן השרון, והעולם הזה מרתק אותי".
ואיך את מחליטה לגשת לבחינות ההסמכה?
"אני לומדת כבר שנתיים שני נושאים גדולים, נידה ואבלות, ונבחנתי עליהם. כשסיימנו אותם קיבלנו הודעה שהרבנות פתחה את המבחנים לנשים. זו הייתה חדשה מאוד רצינית, כי אנחנו קהל היעד של הדבר הזה. התלבטתי, כי זו שאלה אם אני רוצה להיות במרכז של המאבק הזה, להיות הפנים של זה. הראשונים הם אלה שחוטפים. אמרתי 'אולי נחכה שאחרות יעשו את הצעד, ייבחנו ונראה מה קורה'. ידעתי שזה להיכנס קצת למלחמה".
אז מה הכריע את הכף?
"באתי ללימודים מאהבת התורה והרצון להעמיק. יש לי מקצוע, ואני לא הולכת להחליף אותו. אני חלק מהעולם הדתי-תורני, ואני רוצה להיות עוד יותר שייכת. אני נכנסת לעולם ההלכתי כי היה מי שפתח לי את הדלת. כשהייתי ילדה לא היה דבר כזה שנשים לומדות גמרא, ובטח שלא הלכה. זה לא היה מקובל. ממש ראיתי מול עיניי איך משנה לשנה זה הופך להיות קונצנזוס. אם מישהי אחרת נאבקה בשבילי, פתחה בשבילי את הדלת, עכשיו זה הזמן שלי לעשות את הצעד הבא, להיות חלק מהמהלך שבסופו נשים יקבלו הכרה מהרבנות. אני מחזיקה את הדלת פתוחה כדי לאפשר לנשים שיבואו אחריי להיכנס".
איך המעגלים הקרובים אלייך הגיבו?
"ההורים מאוד תמכו בי, ואיזה יופי, ובטח שתיבחני וזה אתגר. ויש מעגל, משפחה מורחבת, שאומר 'למה את הולכת נגד, זה לא מקובל'. זה קצת עצוב שלא באמת מעניין אנשים מה ההלכה אומרת במקרה הזה, ויותר שמים את הדגש על מה מקובל או לא מקובל. הלכתית, מותר לנשים לפסוק הלכה. עד היום פשוט לא הייתה להן גישה לכל החומר. כשמדברים במושגים של 'לא מקובל' זה משהו שמאוד סוגר. אנחנו מנציחים משהו שיש לו מחיר כבד. כמו שהיה לא מקובל שנשים ייקחו חלק בבית כנסת, ובאמת נשים התרחקו. יש לי בטן מלאה על זה".
יערה סיפרה שאת היית חלק נכבד מההחלטה להישאר ולהיבחן בסוף בכל זאת.
"למדתי כל כך הרבה, ההשקעה שלי בלימוד הייתה אדירה. חודשיים שהסתגרתי בחדר ללמוד ואמרתי לילדים 'ניפגש אחרי זה'. אם לא הייתי נבחנת זה היה מפח נפש גדול, שכל זה היה לחינם".
מה את אומרת, את עוברת?
"זה היה מבחן הוגן, ויצאתי בהרגשה טובה".
הגעת לדיון בכנסת שדן באירועי יום הבחינה.
"נציגי הרבנות אמרו שרבנים סירבו לשתף פעולה ולענות על שאלות, וכל היום הם עבדו על פתרון. היה ברור שזה לא הסיפור האמיתי. היה פה מאבק בניצוחם של הרבנים הראשיים. היה צריך להוכיח לציבור שלהם שהם לא מוותרים. אבל זה לא מעניין. אני כבר לומדת לבחינה הבאה בנידה. ככל שאני לומדת אני מקבלת יותר תיאבון, ואני רוצה לגשת לכל הבחינות".
× × ×
מוריה רן, גרושה ואם לשלושה ילדים מפתח-תקווה, היא היסטוריונית וחוקרת פמיניזם דתי שמשמשת כרבנית תיכון "פלך" לבנות בתל-אביב בחמש השנים האחרונות. השנה היא בשבתון. עוד סמן לאבולוציה שקורית בציבור הדתי: רבניות בית ספר, ולא רבנים, בתיכונים לבנות. באוקטובר הקרוב תיגש למבחן בהלכות שבת. היא מספרת שהיא לומדת עשרות שעות בשבוע למבחן. "הייתי מורה להיסטוריה, תלמוד והלכה, ואחרי כמה שנים מוניתי לרבנית. שנתיים אחר כך הלכתי ללמוד בבית מדרש, ואני בתוכנית לימודים כבר ארבע שנים".
איך הגעת למסלול הזה?
"אני אוהבת ללמוד תורה, אבל זה גם נעוץ בפמיניזם. עוד בילדות שנאתי את זה שהבנים משחקים כדורגל והבנות לא. הייתי משחקת עם הבנים. הייתי הולכת עם אבא שלי לבית כנסת, יושבת לידו, עד שזה כבר לא היה מתאים. היה ממש מתסכל לגלות שאני צריכה לעבור לעזרת נשים. הדרישה מאחים שלי הייתה לקום לתפילה בשבת בבוקר, ומאיתנו הבנות, אחותי ואני, לא ביקשו. אבל בכל זאת הייתי קמה לתפילה. היה גם תסכול שהבנים בסניף בני עקיבא ידעו לפתוח גמרא ואני לא. לא ידעתי איך להסתכל בכלל על הדף. ממש הרגשתי צער. היה לי ברור שאחרי שירות לאומי אני אלך ללמוד תורה במדרשה. חיפשתי מדרשה שלא צריך לבשל בה ארוחות, שדואגים לנו להכול ואפשר פשוט לשקוע בלימוד. ההורים שלי ממש התנגדו".
למה?
"מבחינתם זה היה בזבוז זמן של שנה. הם מאוד דחפו אותי ללימודים לפני חתונה או לפחות לפני שמביאים ילדים. אחי למד בישיבה אחרי צבא, הוא לא שמע מהם שזה בזבוז זמן. אמא שלי גם הייתה אומרת כל הזמן 'מי יתחתן איתך אם תלמדי גמרא'. זה לא רגיל, זה גברי אפילו. לא משהו שנשים אמורות לעשות. זה היה ברמה שאני שילמתי בעצמי על השנה הזאת במדרשת לינדנבאום".
ומה קורה בסוף אותה שנה?
"זה שינה לי את החיים. זה הפך את הדתיות שלי לשלי. אחרי שאת לומדת כל כך הרבה, את שואלת 'איך הסתירו ממני את הדבר הזה, איך גזלו ממני את המפתח לארון הספרים היהודי?'. היה כעס גדול ותסכול. כל העושר הזה גירה אותי להמשיך בלימוד. עשיתי תואר ראשון בלימודי ארץ ישראל ותלמוד, ומשם ישירות לדוקטורט על הביוגרפיה של פרופ' אליס שלוי (מחלוצות הפמיניזם בארץ), כבבואה לתמורות במעמד האישה. למדתי במדרשה של בר-אילן, וגם בבית המדרש של מכללת הרצוג בירושלים. בשאר הזמן התפרנסתי מהוראה, גם לימדתי במסלול הגיור של הצבא".
הבנת כבר אז שאת רוצה להיות אוטוריטה הלכתית?
"זה ממש לא היה בראש שלי. עכשיו זה יותר, אבל כשהתחלתי לפני ארבע שנים, הרעיון היה – תנו לי ללמוד תורה, להגיע למקורות, להבין איך ההלכה עובדת. לא עניין אותי לפסוק הלכה. ככל שאני לומדת ואנשים באים לשאול אותי שאלות, מהמעגל האישי, הפרטי, וזה הולך ומתרחב, אני מבינה שכן, אני רוצה לעזור לאנשים".
כהיסטוריונית, השם הנכון הוא רבה ולא רבנית (שהיא במקור מילה שתיארה את אשת הרב). אז איך הכינוי רבנית תפס?
"המילה רבּה מצלצלת לנו כמילה שלקוחה מהיהדות הרקונסטרוקציוניסטית (המתחדשת, הקונסרבטיבית) או הרפורמית. זה מריח לנו כמשהו ליברלי מדי. אבל את המילה 'רבנית' רגילים לשמוע בארץ, ונשים בתוך האורתודוקסיה כל הזמן מרחיבות משמעויות. אז לקחנו מילה קיימת והרחבנו לה את התפקיד, והנה היא יכולה להתקבל הרבה יותר בקלות".
להיות רבנית וגרושה זה בטח לא פשוט. רבנים נתפסים כדמויות מופת, והדימוי שלך נסדק.
"אני גאה לספר שאני רבנית של הגרושיאדה. יש קבוצות של גרושים-גרושות ברשתות ובווטסאפ, וכשעולות שאלות הלכתיות מעניינות, כמו אם להמשיך לקיים בבית את מנהגי האבא שכבר חי בבית אחר, אני כותבת תשובה הלכתית. השאלה ההלכתית הבאה שאני רוצה לענות עליה היא הסרת כיסוי ראש לגרושות ואלמנות. תמיד התשובה קשורה לשידוך הבא, או לשאלה אם זה פוגע לה בפרנסה. אף פעם לא מסתכלים על הרצון של האישה. מה אם כבד לה מבחינה רגשית לשאת את כיסוי הראש? אני הורדתי את כיסוי הראש יום לאחר שהתגרשתי".
נכון לעכשיו הרבניות לא מתכננות עתירה נוספת שתיקח אותן עוד צעד בדרך אל השוויון. הן עסוקות ביישום פסק הדין, לשבת ללמוד לבחינות. הציבור, לעומת זאת, כבר מביט קדימה.
באשר לטענות על יום המבחן הגיבה הפרקליטות לעתירה הדחופה שהוגשה באותו יום לבג"ץ: "טופסי הבחינה לא חולקו לנשים שהגיעו להיבחן בשעה 10:30, כפי שאמור היה לקרות... מעת שהלשכה המשפטית לרבנות הראשית לישראל התוודעה לנושא, היא החלה לפעול לכך שהבחינות תתקיימנה גם לנבחנות הנשים".
מהרבנות הראשית לא נמסרה תגובה עד מועד סגירת הגיליון בנוגע לשאר הטענות העולות בכתבה.
