את ספרה החדש כתבה גלילה רון-פדר–עמית כשסעדה את בעלה, משולם עמית ז"ל, שנפטר לפני כשנה מסרטן. בזמן שהסתגרה בביתה, אוחזת בציפורניים בשאריות חייו של אהובה וממאנת להחמיץ רגע מהזמן שנותר לו, עבדה על "שבועת אישה" (הוצאת מודן), ספר רחב יריעה שמתפרס על פני 501 עמודים. "הכתיבה הייתה העוגן והאסקפיזם שלי", היא אומרת. "ביני ובין משולם הייתה אהבה גדולה, לא יכולתי להעלות על דעתי להביא לו מטפל אחר, הרגשתי שזו הזכות שלי ללוות אותו ליומו האחרון. הוא מת בזרועותיי, עד נשימתו האחרונה ישנתי איתו באותו חדר. כמעט לא יצאתי מהבית, והעובדה שלא יכולתי לצאת מהבית - יותר נכון, לא רציתי - הביאה אותי לכתוב את הספר ברציפות כמעט שנתיים, כמשך הזמן שמשולם היה חולה. בלי לנסוע לשום מקום יצאתי למאה ה־19 ולראשית המאה ה־20 כדי להביא משם את סיפורן של הנשים שאף אחד לא מזכיר בספרי ההיסטוריה, כי ההיסטוריה היא סיפור של הגברים".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
הייתם נשואים 33 שנים, זו פרידה קשה.
"הדעיכה שלו הייתה איטית ונמשכה שנתיים. היה לי הרבה זמן להתרגל לרעיון הפרידה וגם שוחחנו על זה. בזמן הזה העברנו אליי תפקידים שהוא מילא. ההיעדר שלו מורגש חזק כשקורים כאן דברים במישור הלאומי. עד יומו האחרון הוא רצה לדעת מה קורה והייתי מעדכנת אותו בחדשות. אני זוכרת במיוחד את מבצע הביפרים שפורסם אחרי מותו, כמה קשה היה לי כשלא יכולתי לספר לו. לעומת זאת, הרבה פעמים אני אומרת לעצמי, 'טוב שהוא לא יודע מה הולך כאן היום'. זה היה מקצר את חייו".
איך נראית השגרה שלך מאז מותו?
"ההיעדר הותיר אותי עם הרבה געגועים, אבל עם שגרה דומה לזו שהייתה לפני המחלה. כיוון שכמפקד מג"ב לשעבר הוא קבור בבית הקברות הצבאי בהר הרצל, מרחק עשר דקות הליכה מביתנו, אני יכולה לבקר אצלו בתדירות גבוהה. אנחנו משפחה מאוד קרובה, שניים מילדיי גרים בירושלים ושלישית גרה לא רחוק, וגם שני בניו של משולם גרים בסביבה. יש לו שמונה נכדים ואני סבתא גם שלהם.
"בשנתיים שבהן סעדתי את משולם כמעט לא נסעתי למפגשים עם קוראים, ואחרי מותו חזרתי לנסוע למפגשים, בעיקר עם מבוגרים. כששאל אותי איך ייראו חיי אחרי לכתו, אמרתי לו שאקח כלב. תמיד היו לנו חתולים וכלבים, אבל לפני עשר שנים, כשכולם נפטרו בשיבה טובה ועברנו לדירה ללא חצר, לא הכנסנו הביתה כלב או חתול. כמה ימים אחרי השבעה נסעתי במכונית, וגור חתולים קטנטן קפץ לכביש וכמעט דרסתי אותו. עצרתי בחריקה ולקחתי אותו. התברר שזו נקבה והיא חיה איתי בבית עד היום. מאוחר יותר הבאתי לה חבר, והיום חיים איתי שני חתולים".
"שבועת אישה" הוא ספר המשך ל"הכלה האחרת" שיצא לאור לפני שנה (גם הוא בהוצאת מודן). אחרי שכתבה בו על חמש נשים חזקות ועוצמתיות שעזבו את ביתן במזרח אירופה ועלו לישראל, היא מקדישה את הספר החדש לבנותיהן שגדלו בצלן. דרכיהן של הבנות סופיה, דבורי'לי, מרים, בלה וסימונה מצטלבות, כשברקע העלייה הראשונה והשנייה והפוגרומים במזרח אירופה, והן נאבקות יחד ולחוד על זכותן להגשים את עצמן ולבחור לעצמן בן זוג ללא התערבות חיצונית.
בספר היא שוזרת משפטי העצמה ברוח הניו אייג' שהיה אפשר להגדירם כפמיניסטיים אם המילה הזאת הייתה קיימת אז. למשל: "תני לכוחותייך הפנימיים להיחלץ מבית הסוהר שאליו שלחת אותם", או "לא סתם באנו לעולם, יש לנו תפקיד והוא להוכיח שנשים אינן נופלות מגברים בשום תחום".
"עד היום אני מדליקה נר בערב יום הזיכרון לזכרו של איתי גלאון, גיבורו של רומן היסטורי שכתבתי בנעוריי, שנהרג במלחמת השחרור, למרות שהוא לא היה ולא נברא"
"אני מגדירה את עצמי כפמיניסטית, אבל לא מהקיצוניות, אפשר להגיד שאני פמיניסטית רכה", היא אומרת. "אכפת לי מאוד שנשים נפגעות, יש לי סולידריות רבה עם נשים, אבל לא הייתי רוצה לשנות את העברית למשל. העובדה שאצלנו רבים זה בלשון זכר לא מפריעה לי, זה שאלוהים הוא בלשון זכר לא מפריע לי, אבל שלא יקבלו אישה לתפקיד מסוים רק כי היא אישה, זה מפריע לי".
את הספר מקדישה רון-פדר–עמית לזכרן של התצפיתניות שנפלו במלחמת "חרבות ברזל" ולכבודן של אלו ששרדו. "אני מקווה מאוד להמשיך לכתוב וללוות את הנשים לאורך ההיסטוריה עד שאגיע לרחל אדרי מאופקים", היא אומרת. "ב־7 באוקטובר התגלו לנו נשים עם עוצמות בלתי רגילות. החלטתי לכתוב את הספרים האלה הרבה לפני כן, אבל את שרשרת הנשים הזאת אי אפשר לנתק. דווקא בקרב נשים שלא היו במרכז, מתגלות העוצמות הכי גדולות".
ההשראה לספר הגיעה מסיפורה של פייגל גורדון, אשתו של א"ד גורדון, שאליו התוודעה כשהצטרפה לוועד המנהל של ארגון "השומר החדש" לפני 15 שנה. "כל מפגש של הארגון מתחיל בהקראת קטע מכתביו של א"ד גורדון, והסקרנות הובילה אותי לחקור את סיפור חייו", היא מספרת. "התברר לי שהוא בכלל לא התכוון להגיע לארץ ישראל. רק אחרי שהוריו נפטרו, כשהיה בן 48, עזב את אוקראינה והתכוון לנסוע לאמריקה. הציעו לו שם משרה של מורה, אבל אשתו פייגל התעקשה להגיע לארץ ישראל. היא אמרה שלא עוזבים את הגולה לעוד גולה. פה הוא נהיה דמות חשובה, ואף אחד לא יודע שרק בזכות פייגל הוא הגיע. כמוה היו נשים רבות שהודרו מההיסטוריה. למשל, לפי הבלדה הידועה (מאת יורם טהרלב, ד"ח) יואל משה סלומון וחבריו באו לפתח תקווה ולא שמעו ציפורים כי 'המוות פה מולך'. התחלתי לדמיין את הרוכבים מספרים לנשים שלהם שהם קנו את אדמות פתח תקווה למרות שהמוות מולך בה. הן אלה שהגיעו לפתח תקווה בעוד בעליהן התרוצצו בין ירושלים ליפו. הן נשארו כל הזמן על האדמה מוכת המלריה, גידלו בה ילדים, אבל עליהן לא כתבו בלדה".
לצורך כתיבת הספר נעזרה רון־פדר–עמית בספרות היסטורית ובעיתונות עברית של התקופה, כמו "המליץ", "המגיד" ו"לבנון". "האירועים ההיסטוריים שמשולבים בספר קרו באמת, אבל הדמויות ברובן בדיוניות", היא אומרת. "למשל הדמות של דבורי'לי, שמאוהבת באברהם שפירא, ראש השומרים בפתח תקווה, היא דמות בדיונית, אבל שפירא היה קיים. ממה שקראתי עליו הוא היה אדם כל כך מרשים, שברור שכל הרווקות היו מאוהבות בו".
היית רוצה לחיות בתקופה הזאת?
"לא, כי הפרספקטיבה ההיסטורית שנפתחה לי גורמת לי להעריך את מה שהשגנו מאז. למשל, כשמדברים היום על הזקנה במסדרון בית החולים ואומרים 'אוי אוי אוי', אני אומרת 'מזל שיש לנו מסדרון כי פעם לא היה".
אמרת פעם שכשאת כותבת על גיבורייך, ההזדהות שלך איתם כל כך גדולה, שאתם הופכים לישות אחת.
"נכון, כשאני כותבת אני חייבת לחיות חיים כפולים, גם את החיים שלי וגם את החיים של הגיבורים שלי. תחשבי על אדם שצופה בסרט קולנוע ומתחיל לבכות. הרי לא קרה לו שום דבר, אז למה הוא בוכה? מה שקרה זה שהיטשטשו הגבולות בינו ובין הדמויות בסרט. אקצין ואומר שההזדהות שלי כל כך טוטאלית, שעד היום אני מדליקה נר בערב יום הזיכרון לזכרו של איתי גלאון, גיבורו של רומן היסטורי שכתבתי בנעוריי, שנהרג במלחמת השחרור, למרות שהוא לא היה ולא נברא (הרומן יצא בשני חלקים ב־1984, 'אהבה במחתרת' ו'אהבה חשאית'. ד"ח). פעם נפגשתי עם קבוצה של פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים והם אמרו לי, 'תגידי, נבדקת פעם? את מבינה שזה פיצול אישיות רציני?', ועניתי שהמבחן הוא אם אני יודעת מי אני במציאות, ואני יודעת שאני גלילה".
רון־פדר–עמית (75) נולדה וגדלה בשכונת אחוזה בחיפה. אביה, משה רון, היה מנהל בנק, ואמה מזל הייתה מורה. היא למדה בבית הספר הריאלי, ולאחר שירות צבאי בנח"ל למדה ספרות ומקרא באוניברסיטה העברית בירושלים.
היא התחתנה פעמיים: בגיל 21 נישאה לאבי פדר, שהיה קצין משטרה. השניים הורים לשלושה ילדים וסבים לשלושה נכדים. לאחר גירושיה מפדר פגשה באירוע חברתי את בעלה השני, ניצב משולם עמית ז"ל, מפקד משמר הגבול בדימוס, שנפטר ביולי 2024 בגיל 86.
ספרה הראשון, "ילדי השכונה במחתרת", פורסם ב־1972. מאז כתבה בעיקר לילדים ובעיקר סדרות, בין היתר "ילדים אלמונים", "להתבגר", "ג'ינג'י" ו"מנהרת הזמן". בנוסף עסקה בבעיות של בני נוער, כמו התמכרות לסמים (ב"מסטול") ואלכוהול (ב"מקפיצים טקילה").
הספר "אל עצמי", המביא את סיפורו של הילד ציון כהן מבית שאן שנשלח למשפחה אומנת בחיפה, הוא הספר הכי מצליח שלה: הוא תורגם לתשע שפות (כולל יפנית וקוריאנית), עובד לסרט, להצגה ולספר קומיקס, ובספטמבר יעלה כסדרת טלוויזיה בערוץ ניקולדיאון. מפתיע לגלות שהספר הפופולרי, שיצא בשנת 1975, כמעט ולא ראה אור, לאחר שנדחה על ידי הוצאת הספרים. "שלחתי את כתב היד להוצאה גדולה ומכובדת שלא אנקוב בשמה, והם החזירו אותו וכתבו לי שככה לא כותבים ספרים. למזלי קיבלתי רוח גבית מיעקב אשמן, העורך של עיתון הילדים 'הארץ שלנו', שהסכים לפרסם אותו בהמשכים, והוא נהיה להיט", היא מספרת.
הספר נולד כשהמשפחה שלך הייתה משפחת אומנה לילד עם רקע דומה.
"הייתי בסך הכול בת 22, סטודנטית ונשואה טרייה, והרגשתי שזה מה שאני צריכה לעשות. אחר כך לקחתי עוד ילד כי לא רציתי שהראשון יהיה לבד, ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים, בעלי גויס לחצי שנה, ואני נשארתי עם שני הילדים. כשהוא חזר לקחנו ילד שלישי, ואז התרחבנו למעון משפחתי עם עשרה ילדים. כשהילד הראשון היה אצלי, הרגשתי צורך לבטא את מה שעובר עליו, מתוך ביקורת כלפי החברה שבאתי ממנה. חברים שלי התייחסו אל הילד הזה בהתנשאות, וכשפתחתי את המעון בכלל ירדו עליי. החלטתי לכתוב מה עובר עליו דרך העיניים שלו. כתבתי את הספר בשלושה שבועות, חוויתי מפץ של השראה. אני זוכרת שהעיתונאית ציפי רומן ביקרה במעון ועשתה עלינו את הכתבה הראשונה בעיתון 'לאשה'. לא תיארתי לעצמי שמעשה החסד הזה יגרום לי לכתוב את הספר המצליח ביותר שלי".
את עדיין בקשר עם ילדי האומנה שלך?
"עם חלקם בוודאי. היום הם כבר בני 60 פלוס, ובאופן טבעי הקשר מתרופף".
רון־פדר–עמית היא אחת הסופרות הפוריות ביותר בעולם הספרות הישראלי, אבל היא מבהירה: "אני לא משתייכת לשום ברנז'ה ואף פעם לא רציתי להשתייך. קנה המידה שלי לא היה עמוס עוז או מאיר שלו, אני רציתי להיות דבורה עומר. מה שהיה חשוב לי זה שביום מן הימים אתקבל כמו שהיא התקבלה, ואת הקו הזה יישרתי. גם היינו חברות טובות".
כשמדברים על סופרות ישראליות במחקרים אקדמיים או במוספי הספרות, בדרך כלל שמך לא מוזכר.
"אני לא מקופחת, ולא משנה לי אם לא מזכירים אותי ברשימות מסוימות, מה שמשנה לי שיש לי קוראים נאמנים, וגם כשהם בגרו הילדים שלהם קוראים אותי, וזה מרגש".
אבל למה לא מזכירים אותך ברשימות מסוימות?
"מההתחלה זה היה ככה. כתבתי על האצ"ל והלח"י, ולא סלחו לי על זה. כעסו עליי והחרימו אותי מסיבה פוליטית. לא החזיקו ספרים שלי בחנויות של ספרית פועלים והקיבוץ הארצי, כי נתפסתי כעוכרת ישראל".
גדלת בבית אריסטוקרטי בחיפה האדומה. מה לך וללח"י ולאצ"ל?
"אכן גדלתי בבית מפא"יניקי, למדתי בריאלי, ידעתי שהיו ההגנה והפלמ"ח, ומעולם לא שמעתי על האצ"ל והלח"י. יום אחד קראתי בעיתון על המאבק בין המחתרות ונחרדתי, רציתי לדעת למה אף פעם לא סיפרו לי על זה. תמיד הלכתי עם האנדרדוג, אז אמרתי, 'יהי חלקי עם החלשים'. קניתי את הספר 'המרד' של מנחם בגין, ובהשראתו כתבתי ספר על נערה שמאוהבת באיש אצ"ל. לא הכרתי אף אחד שהיה באצ"ל, סביבי כולם היו פלמ"ח והגנה, אז כתבתי מכתב למנחם בגין, שהיה אז שר בממשלת האחדות של לוי אשכול. הוא ביקש שאשלח לו את כתב היד והזמין אותי לביתו במוצאי שבת. הגעתי לדירתו הצנועה, שני חדרים ברחוב רוזנבאום בתל אביב, הוא התפעל ממני והבטיח לעשות הכול כדי לעזור להוציא את הספר לאור. כשסיפרתי לאבא שלי עליו השלום, הוא אמר: 'לעולם אל תקבלי כסף מפוליטיקאי, אם צריך אני אעזור'. בסוף לא הוצאתי את הספר".
את עדיין משתייכת לימין הפוליטי?
"אני כבר לא יודעת מה זה ימין, אני יודעת מה זה ביבי ומה זה לא ביבי, ואני לא ביבי. אף פעם לא הייתי ליכודניקית, הימין שלי התבטא בזה שפעם אחת הצבעתי למפלגת 'התחיה'. אני מרכז, למרות שיש שיגידו שזו מילה גסה. כשמדברים על אביגדור ליברמן אומרים שהוא שייך לגוש השמאל, אבל הוא יותר ימין מימין. אני חושבת שמדינת ישראל צריכה חוקה, שצריך להפריד בין דת למדינה, שצריך חוק גיוס שווה לכולם, אז מה זה, ימין או שמאל? מעניין שהשמאל הישראלי צמח מהעלייה השנייה הסוציאליסטית, והימין צמח מהאיכרים ואנשי המושבות של העלייה הראשונה, אבל בעניין הערבים גישתם הייתה בדיוק ההפך מהיום: בני המושבות מהעלייה הראשונה רצו שומרים ועובדים ערבים, הם דיברו ערבית ועשו הכול כדי להשתלב במרחב. מי שרצו רק עבודה עברית היו הסוציאליסטים מהעלייה השנייה ודווקא הם נקראים שמאל".
מה עמדתך הפוליטית היום?
"אחרי רצח רבין בוודאי שזזתי קצת שמאלה. הצבעתי גם לאהוד ברק בזמנו, הוא היה תקווה גדולה. בבחירות האחרונות הצבעתי לבני גנץ, אבל אני לא בטוחה שאצביע לו שוב. אני מרגישה תחושה עמוקה שאין כאן מבוגר אחראי. הייתי רוצה לקום מחר בבוקר ולדעת שיש פה ממשלה אחרת. כשאני רואה מה קורה היום במדינה אני מזועזעת יחד עם רוב העם".
מה רוצה רוב העם? הממשלה הנוכחית מקבלת יותר מ-20 מנדטים בסקרים.
"כן, כי שנאה מולידה שנאה שכנגד, והמחנה שהיה רוצה להפיל את הממשלה הזאת, ואני איתו, הולך בדרך לא חכמה. השנאה וההתלהמות שמולידה הסיסמה 'רק לא ביבי' לא עוזרות כרגע, אני מכירה כמה אנשים שהצביעו לביבי רק בגללה. הדרכים להפלת הממשלה צריכות להיות מתלהמות פחות".
ב"שבועת אישה" אחת הדמויות שואלת: "האם אין לנו די אויבים מבחוץ שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתפלג בתוכנו?". את חושבת שנגזר עלינו תמיד לחיות עם הפילוג?
"השאלה הזאת ליוותה את עם ישראל לאורך כל הדורות. כבר בגולה חסידים ומתנגדים שנאו אלה את אלה והסגירו אלה את אלה לשלטונות. בארץ ישראל שררה שנאה תהומית בין אנשי העלייה הראשונה לאנשי העלייה השנייה. המחלוקות המשיכו אחר כך למחתרות ולפילוג בתנועה הקיבוצית. משפחות נקרעו, אחים לא דיברו בגלל הפילוג הזה. אמרו שבית שני נהרס בגלל שנאה בין יהודים ליהודים, וזה חוזר גם היום".
את חושבת שאנחנו הולכים לקראת חורבן בית שלישי?
"לא, אני אופטימית. אני חושבת שרוב אזרחי ישראל לא לוקחים חלק בשום צד. אצלם תחושת השייכות והתחושה שאחים אנחנו עדיין קיימות. דווקא בגלל שאני כל כך שקועה בהיסטוריה, אני יכולה להגיד שבסוף נשרוד את כל המחלוקות, כמו ששרדנו עד עכשיו".
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
