בפתח ספרו של אדיר שור, "שסעת וכיפורים", שיצא לאור בימים אלה, גבר יוצא מקברו. זהו אייזיק שניאור, תלמיד חכם מספרד של ימי הביניים, שמת בעקבות נשיכת ערפד. עכשיו גם הוא ערפד, גופו זקוק לדם כדי להתקיים, אבל הבחירה אם לנהוג כמפלצת רצחנית או כערפד מוסרי נתונה בידיו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
שדים יהודים מככבים בזמן האחרון בספרים ישראליים רבים: "חרשתא" ו"שגרירות השדים" של יהודית קגן, "הרואה" על שני חלקיו מאת יובל אטיאס, טרילוגיית "מלאכיות עליון" מאת נעמה בר שירה ועוד. הספרים האלה אמנם נכתבו לפני 7 באוקטובר, אך מושכים תשומת לב מיוחדת בימים אלה בגלל הצורך הבוער שלנו לברוח מהמציאות הקודרת לעולם הפנטזיה. "סיפורים כאלה עוזרים להתמודד עם האימה מהמפלצות האמיתיות שמסביבנו ונותנים תקווה, כי לרוב הטוב מנצח בהם", אומרת אודליה ברקין קמיל, ערפדיולוגית, חוקרת ומרצה על מיתוס הערפדים, שייעצה לשור בתחום המומחיות שלה.
ברקין קמיל (47) מגבעתיים, נשואה ואם לילד, אינה ערפדיולוגית במשרה מלאה. בשעות היום, שבהן ערפדים מתחבאים מהשמש, היא מנהלת את תחום הקולנוע ועורכת תוכן בסל תרבות ארצי - התוכנית של משרד החינוך לצפייה באמנות במסגרת בית הספר, מטעם החברה למתנ"סים. בלילות היא חוקרת ואף מרצה בפני קהלים מגוונים על משמעותו של מיתוס הערפד בתרבות. עבודת התזה שלה בתואר שני בתקשורת באוניברסיטה העברית, "ללטף את העטלף", הוקדשה לקשר בין ערפדים לטראומה. זה כשנה שהיא והדס בשן, אשת תוכן ואקטיביסטית, מגישות את הפודקאסט "נתמודד עם הכול חוץ מארנבים". הפודקאסט עוסק בהתמודדות עם אירועי היומיום באמצעות תובנות מהסדרה "באפי קוטלת הערפדים" ("דיסני פלוס") ומראה כיצד יתדות העץ של הקוטלת מסייעות לנו להתמודד עם חרבות הברזל מסביבנו.
ברקין קמיל, שנולדה עם שיתוק מוחין קל המקשה על ההליכה, משמשת גם כשגרירה של "חודש פברואר יוצא מן הכלל". זו יוזמה של החברה למתנ"סים להעלאת המודעות הציבורית ליצירת חברה מכלילה של אנשים עם וללא מוגבלויות. השנה, כחלק מהמיזם, השף יובל בן נריה (מסעדת a בתל אביב) יצר מנה בהשראת אישיותה של ברקין קמיל: סשימי טונה כחולת סנפיר, ריבת נורי ופונזו, צ'יפס ארטישוק ירושלמי, אבוקדו ומנדרינות. בן נריה מסביר כי כמו הערפד, נתח הטונה שבמנה עובר טרנספורמציה דרך ריבת נורי ופונזו. ואילו ברקין קמיל מחדדת: "שילוב החומרים ממחיש כיצד חברה שנותנת הזדמנויות שוות לכולם יוצאת נשכרת, כי כך היא נחשפת לזוויות שונות ומפתחת חוסן וסובלנות.
"המיתוס של הערפד חי ופועם בדמיון הקולקטיבי מתחילת ההיסטוריה האנושית ועד היום", היא מחזירה אותנו לנושא שלשמו התכנסנו ומדגימה זאת בעזרת שלל ספרים, סדרות וסרטים מהתרבות הפופולרית כמו "דמדומים" ו"יומני הערפד". בימים אלה מוקרן עיבוד עכשווי לסרט "נוספרטו" ובהמשך השנה יוקרן עיבוד ל"דרקולה". הסדרה "באפי קוטלת הערפדים" מצטלמת כעת לסדרת המשך.
איך את מגדירה ערפד?
"ערפד הוא אדם כמוני וכמוך שננשך על ידי ערפד אחר ומת. לאחר מותו הוא קם לתחייה כמעין מפלצת, שחייבת לשתות דם כדי לשרוד. כל דור מצייר את מיתוס הערפד בהתאם לצרכים שלו. הייצוג הכי בולט של הערפד בתרבות הוא דרקולה, גיבור ספרו של בראם סטוקר מ-1897, שבמרכזו ערפד שהוא אציל אירופי מתוחכם ומפתה, החוגג את דחפיו ונכנע ליצרו. אין לו שום בעיה עם תאוות הדם שלו. דרקולה היה איום על החברה הוויקטוריאנית השמרנית והמודחקת.
"בסרט הגרמני 'נוספרטו' מ־1922, עיבוד קולנועי ראשון לאותו רומן, הבמאי פרידריך מורנאו עיצב את הערפד באופן שונה לגמרי מאשר בספר. יצור לא אנושי, קירח עם ניבים בולטים, ציפורניים ארוכות ואוזניים מחודדות. מפלצת שמתכננת להשתלט על רפובליקת ויימר המתאוששת ממלחמת העולם הראשונה ולשתות את דמה. זה מזכיר את התפיסה האנטישמית של היהודי 'צמא הדם', זה שמעלילים עליו עלילות דם על כך שהוא מתכוון להשתלט על העולם כמו בפרוטוקול זקני ציון ומשתמש בדם של ילדים נוצרים להכנת מצות.
"גם היום הדימוי השתנה בהתאם לרוח התקופה - ערפדים הם כבר לא בודדים ומפחידים כמו דרקולה. בסדרות 'דמדומים' ו'יומני הערפד' וגם בספר 'שסעת וכיפורים', יש קהילות של ערפדים. אם פעם הם היו מפלצות, היום הם בני 17, יפי הבלורית והתואר. הם ביטוי לתרבות הבוטוקס, השאיפה לנעורי נצח והמלחמה בהזדקנות. פעם היו בורחים מערפד, היום הוא סוג של סלב, סמל סקס, גיבור-על. לא רק שלא בורחים ממנו אלא נמשכים אליו ומבקשים ממנו חתימה".
"אני מנתחת את הנשיכה המובילה למוות והפיכה לערפד כטראומה, ואת ההתמודדות המתמשכת עם הערפדוּת - כפוסט־טראומה. זה רלוונטי במיוחד לימים קשים ומצלקים אלה. אם הערפד תקוע בטראומה, הוא חוזר ומשחזר אותה על ידי נשיכת בני אדם אחרים. אם הוא מנסה לעבד אותה, הוא שולט ביצור צמא הדם שבתוכו. הוא בוחר, למשל, לשתות דם של בעלי חיים ולא רוצח בני אדם כדי להזין את עצמו. זהו ערפד מוסרי ולרוב גם מיוסר. הבחירה בחיים, בהצטרפות מחודשת לחברת בני האדם, מאפשרת לו להתמודד עם הפיכתו למפלצת".
אז יש ערפדים טובים?
"בהחלט. ערפד ששולט ביצרו ומשתלב בחברה יכול להיות מועיל ומשמעותי. מי שחי לנצח יכול לספק תובנות ופרספקטיבה אחרת לחיים, לעזור לאחרים, להרוג מפלצות בעזרת החוזק העל-אנושי שלו. הוא לא מידבק ולא מסוכן".
את מאמינה שערפדים קיימים באמת?
"לדעתי כן. ערפדות זו תכונה - אדם רעיל, נרקיסיסט, רואה רק את עצמו ומשתמש באחר לצרכיו. אדם כזה מיטיב להפעיל מניפולציות על אחרים, ניזון מתשומת הלב ומהמסירות שלהם, מציג את עצמו כפצוע שצריך להציל ולטפל בו. לרוב הוא גם כריזמטי ומושך. האנשים האלה 'מתעלקים' על אחרים ו'מוצצים להם את הדם'. במיתוס הקלאסי לערפד אין השתקפות משלו במראה והוא ניזון מאחרים כדי לראות את עצמו. חובה לזהות ערפדים כאלה כדי להתגונן מפניהם".
וערפדים יהודים יש?
"כמעט בכל תרבות קיים מיתוס של יצור מוצץ דם שקם לתחייה לאחר המוות ובא לרדוף אחרים. וכן, יש גם ערפדים כשרים למהדרין. לילית, למשל, יכולה להיחשב לערפדית. לילית היא התגלמות של האישה המפתה, מסמלת את היצר הרע הדוחק בגברים לממש פנטזיות ולהשחית זרע לבטלה. מאז ועד היום ערפדים מקושרים למיניות מתפרצת, פיתוי ומימוש דחפים מודחקים.
"לילית נחשבת לאשתו הראשונה של אדם. היא הייתה שווה לאדם, 'זכר ונקבה ברא אותם', מחוברת לרצונות שלה ודורשת שוויון מלא, גם במיטה. לפי אחת הפרשנויות, לילית עזבה את אדם בגן עדן לאחר שזה לא הסכים שהיא תהיה מעליו כשהם שוכבים. היא נהפכה למלכת השדים, אשתו של אשמדאי. אלוהים שלח מלאכים שיחזירו אותה לגן עדן, אך היא סירבה וטענה שתרדוף את ילדיה של חוה".
בהרצאות שלך את מדברת גם על עשיו כערפד.
"הרב נתן סליפקין מדגים כיצד אפשר לקרוא את עשיו כערפד. במקורות עשיו מתואר כאיש וציד בפיו, ולא סתם מרגיש שהוא עומד למות ומוכן אף לוותר על הבכורה בשביל 'האדום אדום הזה'. הנזיד הוא דם ובלעדיו ימות. נפילתו על צווארו של יעקב עשויה להתפרש כנשיכה ולא כנשיקה, כי כתוב 'וירץ לקראתו ויישקהו', ללא הנו"ן. לאחר מכן שניהם בוכים, לא משמחה אלא מכאב.
"בספר חסידים שכתב רבי יהודה החסיד בימי הביניים יש אזכור ל'סטריאות', נשים שחייבות לשתות דם כדי לחיות. דמויות כאלה קיימות גם בספרות היוונית והצרפתית של ימי הביניים, אבל ביהדות היחס אליהן הוא כאל חולות ולא כאל מפלצות. מקבלים אותן, מאפשרים להן ריפוי, והן עצמן יכולות לבחור לרפא את מי שנשכו".
"ארון הספרים היהודי מלא בפנטזיה", אומר אדיר שור, עובד סוציאלי, על ספר הביכורים שלו "שסעת וכיפורים" (הוצאת קינמון). לדבריו, המילה "ערפד" מוזכרת לראשונה במקורות היהודיים ובעברית במסכת בבא קמא ט"ז: "צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה עטלף, עטלף לאחר שבע שנים נעשה ערפד".
הספר מתאר עובדת סוציאלית שמתחילה לטפל בהוסטל לפגועי נפש בירושלים ומנהלת קהילה מסתורית, כדי להבין את נפשה השסועה של אמה. בד בבד עם כניסתה לעבודה מטפלים ומטופלים מתחילים להיעלם. האם הם נפלו קורבן לערפד אייזיק שניאור, תלמיד חכם שיצא מקברו לאחר מאות שנים? "שור לוקח סיפורים מהמקורות היהודיים (הגולם מפראג, למשל), צובע אותם בהקשר ערפדי יצירתי ומשכנע, שמעשיר את המיתוס ברבדים נוספים", אומרת ברקין קמיל, ששימשה כאמור יועצת לספר.
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
