ג'וי וומאק יודעת איך זה לחיות בסביבה לא בטוחה. הרי היא הייתה רק בת 15 כשעזבה את ארצות־הברית ונסעה לבד לגור ברוסיה, שם התמודדה עם עלבונות גם על היותה אמריקאית וגם על היותה יהודייה למחצה. ״אנשים הסתכלו עליי מלמעלה כי אני אמריקאית״, היא נזכרת עכשיו, ״ולפעמים זרקו הערות מטומטמות על האף שלי כי אני יהודייה״. כפי שיהיה אפשר לראות בהמשך, אלה היו טרדות קטנות יחסית למה שעבר עליה בדרך להגשמת החלום להיות רקדנית הבלט האמריקאית הראשונה שהוצע לה חוזה בבולשוי. היא רק לא חשבה שהטרדות האלה יהיו קטנות גם ביחס לחיים שלה היום, כשהיא בת 30, עובדת וחיה בצרפת.
כתבות נוספות למנויים:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
״מאז 7 באוקטובר המצב הרבה יותר גרוע עבורי בצרפת מאשר היה ברוסיה בכל שנותיי שם״, אומרת וומאק בשיחה מדירתה בפריז, מניחה שתי אצבעות על שרשרת מגן דוד שעל צווארה. ״איבדתי חברים כי אני תומכת בישראל וחושבת שהיא צריכה להתקיים במקום שהיא נמצאת בו״.
היו תקריות מפחידות ממש? ״נהג מונית אמר שכדאי לי להוריד את השרשרת כי אחרת יתקיפו אותי, אבל לרגע לא חשבתי לעשות את זה. גם בעבודה אמרו לי להוריד אותה. אנשים הולכים עם שרשרת של צלב או סמלים דתיים אחרים, אבל אני לא יכולה? למה אתם אומרים לי להוריד ולאחרים לא? מותר לאדם להיות גאה בכל מוצא שלו, חוץ מאשר אם הוא יהודי? אני לא מוכנה לקבל את זה. אף פעם לא נתתי לפחד לנהל אותי ובוודאי שלא אתחיל עכשיו״.
להגיד שג׳וי וומאק מעולם לא נתנה לפחד לנהל אותה, זה באמת אנדרסטייטמנט. היא ידעה כבר בעריסה שתהיה רקדנית בלט מפורסמת ולא הסירה עיניים מהמטרה, עד שהשיגה אותה. זה עלה לה במחיר כבד, שאותו היא מבינה רק בשנים האחרונות, אבל אם הייתה צריכה לעשות הכול מחדש, נראה שאכן הייתה עושה זאת שוב. אולי עם תיקונים קטנים פה ושם, אבל עם אותה אובססיה שגם לקחה אותה לפסגות וגם השליכה אותה לתהום. ״זה היה תמיד רק בלט״, אומרת וומאק, אישה חביבה ופתוחה, ״בבלט קיבלתי את תשומת הלב, בבלט מצאתי את הייחוד שלי, זה תמיד היה הבית״.
וומאק נולדה בלוס־אנג׳לס, אחת מתשעת ילדיהם של אם יהודייה ואבא נוצרי, וקיבלה מגיל צעיר חינוך בלט אמריקאי. בגיל 12 החיים שלה השתנו באופן שלקח לה שנים להבין. ״למדתי בבית ספר טוב מאוד בלוס־אנג׳לס״, היא מספרת, ״אבל אז ההורים החליטו לעבור לטקסס. אמא שלי רופאה בוגרת הרווארד, היא פרקטית וחשבה שבלט הוא רק משהו זמני עבורי, אבל אני כעסתי על המעבר וסירבתי ללכת לבית הספר. רציתי רק לרקוד. אמא אמרה שאני יכולה ללמוד בבית בתנאי שאשיג ציון A בכל המקצועות. עשיתי את זה שלושה חודשים, ואמא הרימה ידיים. היא מצאה לי מורה לבלט שלימדה בסגנון רוסי ואמרה שאני צריכה להתמקד בסגנון הזה. היא נתנה לי ספרים והראתה לי סרטים ופשוט התאהבתי״. ג׳וי העריצה כל כך את נטליה אוסיפובה, כוכבת הבולשוי שהופיעה עם הבלט האמריקאי, עד שפרצה בבכי בפעם הראשונה שראתה אותה בהופעה. ״מעולם לא ראיתי רקדנים כאלה״, היא נזכרת.
3 צפייה בגלריה
מתוך הסרט "ג'ויקה"
מתוך הסרט "ג'ויקה"
מתוך הסרט "ג'ויקה"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
בגיל 12 עברה וומאק לבדה לוושינגטון והצטרפה לבית ספר לבלט יוקרתי ויקר, שהיו בו מורים מרוסיה. אחרי שנתיים התברר לה כי אנשי הבולשוי עקבו אחריה, והיא קיבלה הצעה להצטרף לאקדמיה של צעירי התיאטרון במוסקבה. ״הסברתי להורים שאני צריכה לעשות את זה״, אומרת וומאק, ״הם מאוד לא התלהבו. לא היה להם כסף לבוא איתי והם היו ברורים מאוד כשאמרו שאסע לבד ולא יהיה מי שידאג לי שם. הם צדקו, אבל שום דבר לא היה יכול לעצור אותי אז. חברה של חברה של חברה אספה אותי בשדה התעופה במוסקבה והורידה אותי בבית הספר. כבר בשבועיים הראשונים גנבו לי מתוך מכונת הכביסה את הבגדים היפים שאמא הוציאה עליהם הרבה כסף לפני הנסיעה שלי, וגנבו לי גם את הוויטמינים שלי. לא היה לי מושג מה אני עושה, הגעתי פצועה מרוב אימונים וכל הזמן כאב לי״.
מצאת שם חברים? ״עם הזמן כן, אבל כולם היו גברים. תמיד היה לי קל יותר להתחבר עם גברים מאשר עם נשים, אבל רוב הזמן הייתי מאוד לבד. המורים אמרו לי מההתחלה שאם אני תלויה במישהו אחר כדי שינחם אותי בימים רעים, אז אין לי מה לחפש בצמרת של המקצוע הזה״.
מכאן מתחיל סיפור שכמעט לא הייתה לו ברירה אלא להפוך לסרט. ׳ג׳ויקה׳, סרטו של הבמאי הניו־זילנדי ג׳יימס נאפייר־רובינזון, שמוצג עכשיו בבתי הקולנוע, מתחיל כשוומאק מגיעה לאקדמיה למחול של הבולשוי ברוסיה בסוף 2009. הוא מתאר באיפוק מתוח את סיר הלחץ שאליו נשאבים רקדנים צעירים שמתמודדים על מעט מאוד מקומות בלהקת הבלט המפורסמת בעולם, ואת הקשיים של רקדנית זרה, במיוחד אמריקאית, ברוסיה. טליה ריידר נכנסת היטב לדמותה של וומאק, ודיאן קרוגר הנהדרת ("ממזרים חסרי כבוד" וזוכת פרס השחקנית הטובה בפסטיבל קאן על הסרט In the Fade) מגלמת דמות פיקטיבית שמורכבת משלוש דמויות של מורות ובמאיות אמיתיות שליוו את וומאק.
סרטים ש"מבוססים על סיפור אמיתי" זו הגדרה רחבה. כמה ממה שרואים בסרט אכן אמיתי? ״הרוב. הדברים החשובים באמת קרו״.
הדבר החשוב הראשון היה פציעה ברגל ממש זמן קצר אחרי שהגיעה למוסקבה. ג'וי הייתה בין קבוצת תלמידי אקדמיה שנבחרו להופיע יחד עם כוכבי בלט הבולשוי עצמם, אבל ביום הגדול היו לה כאבי תופת בכף הרגל. היא לרגע לא חשבה לוותר. המורים שמו לה קרח, היא עלתה לבמה ואיכשהו רקדה. מאוחר יותר התברר כי היא זקוקה לניתוח עקב פגיעה בעצם, בעיה נפוצה אצל רקדנים, אבל לא היה לה כסף לממן אותו. במקביל אמרו לה הוריה שהם לא יכולים להרשות לעצמם יותר את תשלום שכר הלימוד. איכשהו קרו לוומאק שני ניסים: בכנסייה שאליה הלכה במוסקבה, הציע מישהו לשלם עבור הניתוח. אחר כך הוריה אמרו כי יצליחו בכל זאת לממן לה את המשך הלימודים. היא עברה את הניתוח והתאוששה תוך חודש. ״ידעתי שאם אחזור לארצות־הברית, כבר לא אשוב יותר לרוסיה״, נזכרת וומאק, ״זה היה הרגע שבו החלטתי שאני בוחרת ברוסיה, כי שם אני רוצה לרקוד. המורים שלי ראו שאני מחויבת ומאותו רגע הם עזרו לי מאוד״.
3 צפייה בגלריה
מתוך הסרט "ג'ויקה"
מתוך הסרט "ג'ויקה"
מתוך הסרט "ג'ויקה"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
ההתקדמות שלה הייתה מטאורית, ובגיל 17 קיבלה הצעה לחתום על חוזה בבולשוי, אבל עוד לפני שחתמה, הכול נעשה אפל מאוד. ״זו הייתה תקופה סוערת בבולשוי״, היא מספרת על שנת 2013, אז רקדן תקף את מנהל הבולשוי, סרגיי פלין, באמצעות חומצה שגרמה לו לכוויות קשות והפכה אותו לעיוור בעין אחת. וומאק הבינה אז שכישרון זה לא הכול, אפילו בלהקה החשובה בעולם.
״כישרון עוזר מאוד״, היא אומרת, ״אבל למדתי שאת צריכה הרבה מאוד קשרים פוליטיים, בוודאי ברוסיה. כשאת צעירה כל כך זה אכזרי מאוד כשאומרים לך בפרצוף ׳או שתשחקי את המשחק או שתישארי מאחור׳. היו כמה מקרים שהכריחו אותי להתבגר מהר מאוד״.
לדוגמה? ״במאי אחד אמר שכדאי לי לשלם לו כדי לקבל סולו, ומישהו אחר בעמדת השפעה הזמין אותי לבלות והציע לי עשרת אלפים דולר אם אבוא איתו הביתה״.
לא עשית את זה. ״לא. לאורך השנים שאלתי את עצמי אם זו הייתה ההחלטה הנכונה. אמנית צעירה רעבה, בלי שום כסף, הדלתות נסגרות לך בפנים ואנשים אומרים לך שטעית כשלא הלכת איתו הביתה. אבל אני זוכרת שאמרתי לעצמי שגם אם לא אגיע לרמות הכי גבוהות בגלל זה, לפחות אדע שלא חציתי קו שלא הייתי יכולה לחזור ממנו״.
כחלק ממרוץ העכברים אחרי התהילה וכדי להיחשב ליותר רוסייה מאמריקאית, נישאה וומאק למי שהיה אז החבר הרוסי שלה. ״זה היה קצר וכואב, אבל אני לא מתחרטת״, היא אומרת. ״למדתי הרבה. שנינו היינו מאוד צעירים ולא ידענו מה אנחנו עושים. אהבתי בלט יותר מכל דבר, לא היה לי חבר לפני הבחור הזה ולא הייתי מוכנה בכלל. גם לא היינו מאץ׳ מוצלח בכל מקרה. זו הייתה סיטואציה רעילה. עכשיו אני נשואה באושר גדול, אבל לקח לי הרבה זמן להתאושש״.
ב־2013 החליטה וומאק לעזוב את הבולשוי, לא לפני שהעניקה ריאיון לעיתון רוסי ובו סיפרה על ניסיון הסחיטה של הבמאי והאשימה את המוסד בשחיתות. שנה אחר כך הפכה לרקדנית ראשית של בלט הקרמלין ויצאה לקריירה המפוארת שאליה שאפה מגיל אפס. המחיר היה הקרבת כל חלק אחר של חייה. ״אמביציה הפכה לפילגש שלי״, היא אומרת. ״בודדתי את עצמי כל כך, שלא היה מקום לקולות שיאזנו אותי. ככל שהשקעתי יותר בריקוד, ככה קיבלתי יותר הצעות עבודה, והמוח שלי ממש התמכר לזה. לא סתם וורקוהוליזם אלא ניתוק מוחלט מהכול. אני לא צריכה משפחה, אני לא צריכה אף אחד אחר בחיי, אני רק צריכה בלט ולעבוד כל הזמן. הגעתי למצב ששקלתי 42 קילוגרם, ומכיוון שלא עושים כסף מריקוד, גם לא היה לי גרוש על הנשמה״. בסופו של דבר היא החליטה לחזור לארצות־הברית והצטרפה לבלט של בוסטון. היא לא חשבה שתתגעגע לרוסיה מהר כל כך.
״למרות שנולדתי בארצות־הברית, אף פעם לא הרגשתי ממש אמריקאית״, אומרת וומאק, שלשפת האם שלה מתלווה עכשיו מבטא רוסי, ״עם כל הקשיים ברוסיה הייתה לי תחושה שאני בבית. החזרה לארצות־הברית הייתה רעה מאוד, לא מצאתי את עצמי. ב־2019 רקדתי הכי טוב אי פעם, אבל גם הייתי חולה יותר מתמיד. היו לי הפרעות אכילה איומות. עבדתי בלי הפסקה בבלט של בוסטון, לא אכלתי כמו שצריך, והגעתי למצב שלקחתי כמה חודשי הפסקה רק כדי לטפל בבריאות שלי. אני כנראה האדם היחיד שאומר ׳תודה לאל על הקורונה׳, כי היא עצרה הכול ונתנה לי אפשרות להביט במראה. תמיד חשבתי שאם אני לא סובלת מכאבים בזמן שאני רוקדת, אז אני לא רוקדת באמת. תהליך השחרור מהתפיסה הרעילה הזו היה ארוך וקשה והוא נמשך גם עכשיו. אני הרבה יותר בריאה, פיזית ונפשית, אבל לא פחות אמביציוזית ממה שהייתי. ההבדל הוא שעכשיו אני לא הורסת את עצמי״.
וומאק חזרה לרוסיה בתחילת המגפה והתחילה להתאושש. ״השתלבתי טוב״, היא אומרת, ״הייתי חלק מהתרבות. אחרי הקורונה עבדתי שנתיים באחד האזורים הכי עניים ברוסיה, בנינו שם בלט ופגשתי אנשים נהדרים שאוהבים אמנות. יש דברים בתוך המערכת הרוסית שהם טובים מאוד והלוואי עלינו״.
למשל? ״הדאגה שלכל אחד תהיה גישה לחינוך ולתרבות. אפשר לקנות כרטיס לבלט ברוסיה בחמישה דולר, עכשיו תנסי לקנות כרטיס לאופרה של פריז״.
3 צפייה בגלריה
מתוך הסרט "ג'ויקה"
מתוך הסרט "ג'ויקה"
מתוך הסרט "ג'ויקה"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
היא כל כך השתלבה ברוסיה, עד שהחלה לעבוד עם משרד התרבות, וב־2021 גם קיבלה דרכון, אבל אז הגיעה המלחמה באוקראינה. ״עזבנו במהירות״, היא אומרת, ״אפילו לא יכולתי לחזור לשם לקחת את החפצים שלי. מכיוון שהשתתפנו בכמה אירועים אנטי־מלחמתיים, יכול להיות שאהיה בצרות אם אחזור עכשיו, כי בצורה שבה הם מפרשים את החוקים, כל דבר הכי קטן יכול להיחשב לבגידה. אני מתנגדת למלחמה, לכל מלחמה, אני אוהבת את החברים הרוסים והאוקראינים שלי, אני רק רוצה שנחזור לרקוד״.
עכשיו היא בפריז, עדיין רוקדת, ומשתתפת בצילומי סדרה חדשה של "אמזון", שאת שמה היא עוד לא יכולה לחשוף. בשביל הנשמה היא עומדת בראש עמותה שפועלת להקמת בית ספר לבלט בניגריה.
אז איך את מגדירה את עצמך? אמריקאית? רוסייה? ״אני אמריקאית־רוסייה ויש לי רגשות פטריוטיים לשתי המדינות, ועכשיו אני גם אסירת תודה לצרפת. הבלט הפך לדרכון שלי, אני אזרחית העולם. בעלי, אנדרו קליי, הוא אמריקאי קלאסי, אם תעשי חיתוך של הגוף שלו תראי בפנים את צבעי הדגל, האדום־כחול־לבן, אבל אני לא. אני רוצה לבלות את כל חיי בטיולים בעולם ולראות כמה שיותר מדינות. אני מקווה שכשאהיה זקנה עדיין יראו אותי גוררת מזוודה בשדה התעופה, מנסה להביא אנשים לבלט. כי אם יש משהו שלמדתי זה שאם אדם בוחר להיות רקדן בלט, כדאי לו מאוד שיהיו כמה שיותר אנשים לצידו״.
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"