לא רחוק מהכניסה לגדרה, ממש בסמוך לכביש 40, ניצב מבנה אימתני, נטוש ומוזנח. השם הרשמי של המקום הוא ''מצודת קטרה'', והוא הוקם בשנות ה־30 כחלק מפרויקט ''מצודות טגארט'', סדרה של מבנים מבוצרים שבנו הבריטים ברחבי הארץ. אחר כך המקום שימש כתחנת משטרת ישראל. על פי פרסומים זרים, בערב מלחמת ששת הימים פונתה המצודה מיושביה, ולתוכה נכנסו לוחמים יחד עם מתקן גרעיני פרימיטיבי ראשון שייצרה ישראל, ממתינים להוראה לצאת למצרים כדי לפוצץ אותו, במקרה שהמלחמה לא תתנהל כמתוכנן. בשנות ה־90 הפך המקום למרכז קליטה לעולים מאתיופיה. מאז הוא עומד בשיממונו.
כתבות נוספות למנויים:
אבל גם היום מעטים יודעים שלאורך שנים ארוכות היה למצודה עוד תפקיד חשאי: זה היה מתקן החקירות ובית הסוהר הסודי של יחידה 504 של אמ"ן. שם נכלאו האנשים שהמדינה לא רצתה שאף אחד יידע שהם בידיה, איך נלכדו, ואפילו מדוע נשפטו. כאן נאסרו כמה מאלו שזכו לכינוי ''אסירי X''.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
שם הקוד הראשוני של המצודה היה ''עדן'', סוג של הומור פנימי שחור, "כי מי שמגיע לשם", משחזר אחד מוותיקי 504, "יש סיכוי שייצא רק בנתיב מעלה־מעלה". ואכן, לפחות שניים מהנחקרים במקום התאבדו, ואחרים נותרו נכים. בהמשך שונה שם הקוד של המתקן ל''גבעול''.
גם היום מצודת קטרה היא מקום לא סימפתי. הצמחייה גדלה פרא בחצר הפנימית של המבנה המלבני, והחדרים הפרוסים לאורכה הרוסים, מוצפים שברי זכוכית וגרפיטי. אבל כל זה הוא כאין וכאפס לעומת מה שהתחולל בין כותלי המצודה, כשכמה מאסירי ה־X שישראל ביקשה להעלים היו כלואים בתוכה.
באחד מימי תחילת 1976 הובאו לכאן בחשאי לא פחות מחמישה אסירי X חדשים, שפעלו בשליחות החזית העממית לשחרור פלסטין. הם נלכדו זמן קצר קודם לכן בניירובי, קניה. חלקם נתפסו על מסלול שדה התעופה בעיר כשהם חמושים בטילי כתף. התוכנית שלהם הייתה ליירט מטוס אל על שעמד לנחות שם, כשעל סיפונו 143 ישראלים. שניים מהמחבלים הללו היו אזרחי גרמניה: בריגיטה שולץ ותומאס רויטר.
כאשר נלכדו בניירובי, נחקרו החמישה על ידי הקנייתים באלימות ועינויים – שולץ אף טענה כי הותקפה שם מינית – אבל לא נשברו. בינתיים, בארץ נוצרה דילמה: מצד אחד, היה ברור שהחמישה יודעים הרבה על החזית העממית, ואולי גם על פיגועים קרובים נוספים. מצד שני, אם בארגון הטרור ישמעו שהם בידי ישראל, הם עלולים לחטוף בני ערובה ולדרוש תמורתם את שחרור החמישה. גם הקנייתים דרשו שאם ישראל לוקחת את החמישה, שאף אחד לא יידע על כך. לדיון המתוח בנושא הגיע אלוף רחבעם זאבי עם פתרון מקורי: עזבו את החקירות, בואו נשליך אותם ממטוס לים סוף. ראש הממשלה רבין היסס, אבל היו עוד שרים שתמכו ברעיון. רבין קרא ליועץ המשפטי לממשלה, פרופ' אהרן ברק, שהיה בטוח שהשרים השתגעו. "אלה שני אזרחים גרמנים שאנחנו הולכים להרוג כשהם כפותים ומורדמים על מטוס צבאי ישראלי", אמר, ושם ברקס לתוכנית.
מה הפתרון שנמצא? להביא את החמישה לארץ - ולהפוך אותם לאסירי X. כך הם גם יוכלו להיחקר, וגם אף אחד לא יידע שהם נעצרו בקניה והועברו לארץ. פוף. נעלמו.
וזה בדיוק מה שקרה. ישראל שלחה לניירובי מטוס ובתוכו חוקרים של 504, מלווים ברופא מרדים. החמישה סוממו, נקשרו לאלונקות, הועמסו על מטוס והושלכו לתוך התאים שבמצודת קטרה. איש לא ראה, איש לא שמע.
חמשת אסירי ה־X נחקרו על ידי חוקרי השב"כ, ובראשם ראש אגף החקירות של השירות דאז, אריה הדר ("פשוש"). "התחלנו לעשות עליהם שיגועים של רוחות ושדים", מספר פשוש. "צעקנו והשתוללנו במסכות, כאילו הם מתו ועלו לשמיים. אחר כך הבנו שהם בכלל פירשו את צעקות הג'יבריש שלנו כאילו הם נותרו באפריקה ונפלו קורבן לאיזה טקס של שבט". פשוש מדגיש כי זולת התרגיל עם הצעקות היחס לאסירי ה־X הגרמנים היה אדיב, אפילו אדיב מאוד, ולא כלל אלימות. "בערבים טיפלו אחרת", הוא אומר, בלי לפרש.
עו"ד לאה צמל, שפעלה בהמשך למען בריגיטה שולץ, טוענת שבמצודה היו גם שיטות חקירה נוספות לאסירי X. "אנשים שנחקרו שם אמרו שהיה נגדם שימוש בכלבים, בעינויים. אבל זה לא מה שהיה הכי מפחיד".
אז מה כן?
"שחלק מהנחקרים היו אינקוגניטו, איש לא ידע על קיומם, וגם הצלב האדום לא הגיע לבקר. החוקרים אמרו להם: 'אף אחד לא יודע על קיומך פה, אתה נחשב כמת'".
זה לא היה קל, אבל בסופו של דבר שני אסירי ה־X הגרמנים דיברו. פשוש מספר שהוא פשוט הצליח לרכוש את אמונם, במיוחד את זה של בריגיטה. אחרי שכבר מסרו כל מה שידעו, בריגיטה הייתה מיועדת לעבור לכלא נווה תרצה. שם, כאסירת X, היא תוחזק בצריף מוקף גדר אטומה, ללא כל מגע עם שאר האסירות. רק כעבור שנה ישראל בכלל תודה שהיא מחזיקה בה. ביומה האחרון במצודה בגדרה פשוש הגיע להיפרד מהנחקרת שלו. "ואני לוקח את היד שלה ואומר: 'בריגיטה, נניח שיום אחד תחזרי לגרמניה, והחברים אומרים לך שצריך להרוג אותי. מה את עושה?'. והיא עונה לי, בלי למצמץ: 'אני לא יכולה להרוג אותך, אחרי כל מה שעשית בשבילי'. שמחתי לרגע אחד קצר. חשבתי שאולי לפחות משהו השתנה אצלה לטובה. אבל אז היא הוסיפה עוד משפט..."
איזה?
"אני אבקש ממישהו אחר לירות בך".
בשבועות האחרונים צללנו למעמקי הסיפורים של אסירי ה־X בישראל: האנשים שהמדינה מחזיקה אותם לאורך שנים במאסר, מבלי שכמעט אף אחד יודע על כך. שוחחנו עם אנשי קהילת המודיעין, שב"ס, חוקרי משטרה, משפטנים וקרובי משפחות של האיקסים. נברנו בפרוטוקולים ובעדויות. ניסינו להבין בעיקר איך בעידן המודרני המנגנון החשאי הזה – לקחת אדם ולמחוק כמעט כל נוכחות שלו – יכול לפעול, ועוד במדינה דמוקרטית. ראינו איך סביב כל אסיר X נבנתה מעטפת סודית שלמה, שכוללת תנאי כליאה מבוּדדים תחת שמות בדויים וסיפורי כיסוי מורכבים. לפעמים אפילו מפקד הכלא לא ידע מי אסור אצלו. לא אחת גם משפחות אסירי ה־X הוכרחו להיות חלק ממנגנון ההסתרה הזה. ואם חלילה משהו כן ידלוף, אז כל תיק כזה כלל גם צווי איסור פרסום ואיפול כבד של הצנזורה.
ככל הידוע, ישראל היא המדינה המערבית היחידה שבה ניתן כיום לעצור, לחקור, לשפוט ולהחזיק במאסר לתקופה ממושכת אדם מבלי שאיש יודע על כך. ארה"ב הפעילה בתקופה מסוימת, לאחר פיגועי 11 בספטמבר, את מה שכונה בסי־איי־איי Rendition, העברה בחשאי של עצירי טרור בטיסות לא מסומנות, חלקם הגיעו למחנה הידוע לשמצה בגואנטנמו. אבל גם העידן הזה הסתיים, ויש כיום רישום מדויק של כל הנמצאים שם.
אז למה ישראל עושה זאת? יש כמה סיבות שמערכת הביטחון מחליטה להפוך מישהו לאסיר X: לפעמים זה משום שאותו אסיר מחזיק במידע סודי שאסור שידלוף, גם אחרי שנלכד ונכלא. לפעמים זה בגלל שהאיש נחטף או הועלם ממדינה זרה, אירוע שיכול לחולל תקרית דיפלומטית קשה. ולפעמים, בעיקר כשמדובר במרגלים, זה כדי שארגון הביון הזר שהפעיל את המרגל לא יידע איך הסוכן שלו נלכד.
זה, למשל, היה הסיפור עם אחד מאסירי X המפורסמים ביותר, פרופ' מרקוס קלינגברג, שכיהן כסגן מנהל המכון הביולוגי בנס־ציונה. עד היום נחשב קלינגברג למרגל שהסב את הנזק החמור ביותר לישראל. במשך מספר שנים חשדו בשב"כ כי קלינגברג, ששם הקוד שלו בקג"ב היה ''יעקב'', מוסר מידע ביטחוני סופר־רגיש לבריה"מ. אבל בגלל מחסור בראיות הוא נעצר רק ב־1983. זה קרה בזכות סוכן קג"ב שפעל בארץ, והשב"כ גייס כסוכן כפול. להכפיל סוכן קג"ב זה הישג מודיעיני אדיר, אבל אם המעצר יתפרסם, הרוסים יבינו שהסוכן שלהם כפול. מה עושים? מעלימים הכול. הופכים את קלינגברג לאסיר X.
קלינגברג נידון בחשאי ל־20 שנות מאסר. הוא נכלא בבית הסוהר שקמה באשקלון תחת השם הבדוי ''אברהם גרינברג'', וזהותו האמיתית הוסתרה אפילו ממנהל הכלא. רק מעטים הורשו לפגוש אותו, וגם הם אולצו לשמור על מעטה של חשאיות. זה כלל גם את משפחתו. נכדו יאן ברוסה, למשל, היה משוכנע לאורך שנים שהוא פוגש את סבא שלו בבית חולים. "אני נולדתי ב־1980, וסבא שלי נעצר ב־1983", מספר ברוסה. "מאז ועד שהייתי בן שש, כשהייתי מגיע לביקורים בכלא עם אמא היא הסבירה לי שהוא חלה ושכאן הוא מאושפז. לא היה לי מושג שהוא מרגל".
ממש כמו סבו, הנכד ברוסה, המתגורר כיום בצרפת, הוא קומוניסט אדוק, ומכהן מטעם המפלגה הקומוניסטית בתפקיד בכיר בעיריית פריז. "בביקורים מה שהיה הכי מסובך בשבילי זה לא לטעות בשם (הבדוי של הסב)", מספר ברוסה בעברית מתובלת במבטא צרפתי כבד. "הייתי תמיד בלחץ שצריך להגיד את השם הנכון. נפגשנו עם סבא באזור הביקורים של הכלא, אבל מבלי שהיו עוד אסירים בסביבה. גם הסוהרים שהשגיחו עלינו לא ידעו את השם האמיתי שלו".
למשפחה לא היו יותר מדי אפשרויות, אלא לשתף פעולה עם ההעלמה של קלינגברג. ברוסה: "אם היינו מגלים, לא היו לנו ביקורים. הקשר היה מנותק. כשהייתי בן שבע סבתא סיפרה לי לראשונה את האמת. לא כל כך הצלחתי להבין, הייתי ילד, אז היא אמרה לי שאני לא צריך לדאוג, שהוא לא הרג אף אחד".
זה סוד שהיה קשה להסתיר?
"בטח. זה דבר נורא. הרי אנשים בשכונה היו אומרים כל מיני דברים. שהוא נעשה משוגע, למשל, ובגלל זה נעלם. היו כל מיני שמועות עליו, ולא יכולנו להגיד שום דבר".
במשך כשנתיים איש מחוץ לקהילת המודיעין לא ידע איפה קלינגברג, פרט לאשתו ונדה, בתו היחידה סילביה, הנכד ברוסה ופרקליטו, עו"ד אמנון זכרוני. בינתיים נפוצו אינספור שמועות, חלקן ככל הנראה הופצו בכוונה. אמרו שהוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי בשווייץ. אמרו שהוא ערק לבריה"מ. אמרו שהוא הוטס לניתוח סבוך בחו"ל. "לאן נעלם המדען?", תהתה הכותרת ב'ידיעות אחרונות' ב־9 בספטמבר 1985. ורק בודדים ידעו שהוא לא נעלם, אלא הועלם.
כל ניסיון לפרסם מידע שהגיע באותן שנים ל''ידיעות אחרונות'' על אודות הפרשה נתקל בחומות הבצורות של הצנזורה הצבאית. במערכת ביקשו את עזרתו של ראש ועדת החוקה באותה עת, ח"כ דדי צוקר, והוא פנה לשב"ס וביקש לבקר את קלינגברג. "על קלינגברג לא ידענו כלום", נזכר צוקר, "פשוט העלימו בן אדם".
איך התרשמת ממנו?
"קלינגברג היה בפנים כמו שהיה בחוץ: אדם עם הכרת ערך גבוהה. הוא ידע למה עשה את מה שעשה, וסיפר את זה לא בעמדה של התגוננות או מתוך בושה. אתה מוצא בן אדם גאה".
הוא שמַח לראות אותך?
"המילה 'שמח' לא מדויקת. הוא לא אחד שמפגין רגשות. אבל בשבילו זה היה, 'אה, מישהו יודע עליי, ועוד מישהו מהפרלמנט'. זה בעצם היה העניין מאחורי הביקור שלי: שהוא יבין שיודעים עליו, שהוא לא נעלם".
סיפורו של קלינגברג נחשף בעיתונות הזרה ב־1987, אבל בישראל הותר לפרסום רק ב־1994. זה לא ממש עזר לו: במערכת הביטחון התנגדו לשחרורו גם כשמצבו הרפואי החמיר. הוא שוחרר תחת מגבלות חמורות רק ב־1998. אחר כך היגר לפריז, שם נפטר ב־2015, לאחר שמעולם לא הביע חרטה על מעשיו.
אגב, באותו ביקור בתא של קלינגברג ציפתה לח"כ צוקר הפתעה. הוא הבחין שבפינה מוצבת מיטת קומותיים, "עם שני מזרנים", מדגיש צוקר. "היו שם גם מדפים שעליהם ארגזים עם חפצים, מזוודות, בגדים. הצבעתי על הבגדים ושאלתי את קלינגברג: 'רגע, של מי זה?', ואז הוא מספר לי שהוא חולק את התא עם מי שהיה קצין הביטחון של משרד ראש הממשלה, והתגלה כמרגל".
וכך, ממש על הדרך, גילה ראש ועדת החוקה של הכנסת שיש עוד אסיר X בתא. זה היה שמעון לוינזון, לשעבר קצין באמ"ן, שאחר כך שירת במוסד ובשב"כ. ב־1983, בעודו מוצב כפקיד או"ם בתאילנד, לוינזון ניגש מיוזמתו לשגרירות בריה"מ בבנגקוק והציע את שירותיו כמרגל. לאחר שעבר קורסים בתחומי האיסוף וההצפנה שב לישראל, הצליח להתמנות לקב"ט במשרד ראש הממשלה, ובמשך שנים העביר מידע מסווג למוסקבה. הוא קיבל בתמורה סכום מצטבר של כ־30 אלף דולר. זה היה מחיר הבגידה. "אני מודה שבמקרה של לוינזון העבירה שלו הכי מקוממת", אומר צוקר. "במקרה של קלינגברג לפחות הייתה אידיאולוגיה".
לוינזון נתפס רק ב־1991, ולאחר שנשפט בסתר הצטרף כאסיר X לתאו של קלינגברג. השניים לא הסתדרו. "סבא לא אהב את לוינזון", אומר נכדו של קלינגברג. "הוא חשב ששָמו את לוינזון בתא כדי שירגל אחריו. הם היו רבים כל הזמן. הוא העדיף להיות לבד".
"זה היה תא קטן, והם חיו שם שניים", אומר צוקר. "עבור קלינגברג זו הייתה פגיעה במוניטין שלו בעיני עצמו. הוא לא ריגל בשביל כסף, והוא יושב עם לוינזון, מישהו שהוא בז לו. ההתייחסות הערכית שלו אל לוינזון הייתה נמוכה, אבל הם צריכים להסתדר".
לוינזון, שנשפט ל־12 שנות מאסר, השתחרר מהכלא ב־1999 לאחר שנוכה שליש ממאסרו. ב־2003 פקעה הגבלת יציאתו לחו"ל, והוא עזב את ישראל לתאילנד. אלא שכעת מתברר לראשונה, כי בשנים האחרונות מתגורר לוינזון בן ה־88 בירושלים. "לא נוח לי לדבר על זה", אומר אחיו, בנימין, המצוי בקשר טוב עימו. "עברו שנים, חזרנו לחיים נורמליים".
בעקבות הביקורים אצל אסירי ה־X פנה צוקר לשר הביטחון דאז יצחק רבין ולפרקליטת המדינה דורית בייניש בדרישה לחשוף האם יש עוד אסירים נעלמים בבתי הכלא בישראל. צוקר: "קיבלתי מכתב מרבין, שמעתה מותר להסתיר את מעצרו של אדם לפרק זמן מוגבל, עד שהמודיעין מסיים את עבודתו. אחר כך, ועוד לפני המשפט, דבר מעצרו יקבל פומבי".
וההוראה הזו קוימה?
"ממש לא".
קשה להצביע מתי בדיוק החל בישראל הנוהג של אסירי X. בהיסטוריה הפרועה של שנות המדינה הראשונות נעלמו לא מעט אנשים. רובם לא זכו להיות אפילו אסירים אלא פשוט חוסלו.
אבל אולי אפשר להצמיד את התואר המפוקפק ''אסיר X הראשון'' לזאב אבני. אבני היה קומוניסט מושבע שיצר קשרים עם המודיעין הצבאי הסובייטי עוד בשנות ה־40, בטרם עלה לארץ. כאן הצליח להתברג לתפקידים דיפלומטיים בכירים, והקשר עם הרוסים חודש. באפריל 1956 ביקש להצטרף למוסד ועורר את חשדו של ראש הארגון דאז, איסר הראל. הוא זימן את אבני לפגישה, ובלי שום ראיות הטיח בו: "אתה סוכן סובייטי! הודה!". אבני הודה מיד.
באותו רגע יצא מהחדר הסמוך איש השב"כ אברהם וולפנזון עם מכשיר הקלטה, שתיעד את ההודאה. בשב"כ ניסו להפוך את אבני לסוכן כפול, אבל הוא סירב. הוא גם מיאן להסגיר איזה מידע העביר למפעיליו. לכן השב"כניקים החליטו לעשות מעשה: באישון לילה אבני הובל בטנדר, אזוק בידיו ועיניו מכוסות במשקפי רתכים כהים, לשדה אי־שם מחוץ לתל־אביב. "חשבתי שזהו", יספר לימים, "עכשיו תבוא הירייה ונגמר הסיפור". הירייה לא הגיעה. זה היה רק תרגיל הונאה אכזרי במיוחד במטרה לשבור אותו. אבל אבני לא נשבר.
"אחרי זה לקחנו את אבני לכלא רמלה, והכניסו אותו פנימה בלי שרשמו את שמו", מספר וולפנזון. אבני הפך לאסיר X, עוד לפני שהמושג הזה נולד. "הסוהרים לא שאלו שאלות. הם היו רגילים למצבים כאלה". כמעט מיותר לציין שגם מערכת המשפט לא הוכנסה בסוד העניינים. "שיתפנו את היועמ"ש, חיים כהן, רק אחרי שידענו בוודאות שהסובייטים עלו על זה שאבני נתפס", מסביר וולפנזון.
בכלא הושם אבני בתא ללא שותפים, ושם נחקר במשך חודשים. את החקירה הוביל איש המשטרה יהודה פראג, לימים ניצב ואיש מוסד. פראג הלך לעולמו ב־2004, אבל סיפר לבנו דיוויד בפירוט על אירועי האסיר X אבני. "שיטת החקירה של אבא הייתה שונה מזו של אנשי השירות", מספר דיוויד. "הוא לא תקף את אבני, אלא החל לדבר איתו על קומוניזם ועל היסטוריה".
למה?
"כי צריך להבין שאבני לא קיבל שקל מהרוסים. הוא פעל ממקום של אידיאולוגיה, ולכן רק ככה אפשר היה להגיע אליו".
מה אבא ניסה להוציא ממנו?
"העניין המרכזי בשלב הראשוני הזה היה בקרת נזקים. בחקירה הראשונית אתה מנסה לקבל הודאה או הוכחות שהאדם אכן מרגל. רק אחרי כן להבין אילו שמות, כתובות וחוּלשות של אנשים הוא יודע. זה מידע בעל ערך מטורף, שהוציאו ממנו רק אחר כך".
כמו אצל קלינגברג, גם במקרה של אבני בני המשפחה שיתפו פעולה בשמירה על הסוד. אשתו של אבני, מיכל, סיפרה לבנם המשותף מיקי שאביו ממשיך לעבוד בשירות המדינה ברחבי העולם. כאשר הותר לאבני לצאת לחופשות מהכלא, הוא היה מגיע הביתה מצויד ב''מתנה'', שהביא כביכול לבנו מחו"ל. את ביקוריו בבית המשפחה איבטחו תמיד כמה אנשי שב"כ. רק כשהיה בן 17 גילה מיקי לאן נעלם אביו כל אותן שנים.
אבני נשפט בדלתיים סגורות ונגזרו עליו 14 שנות מאסר. בכלא הוא למד פסיכולוגיה תחת שם בדוי. לאחר שהביע חרטה, עונשו נקצב והוא שוחרר כעבור שבע שנים. הוא עבד כפסיכולוג, ובין השאר גם טיפל בהלומי קרב ממלחמת יום כיפור. כל זה לא הפריע למנגנון ההסתרה להמשיך לעבוד: רק ב־1993, כמעט 40 שנה מאז היה אסיר X, הותר לפרסום דבר מעצרו של אבני ומעט פרטים על הנזק שהסב למדינת ישראל.
כמה חודשים אחרי מעצרו הצטרף לאבני בכלא רמלה אסיר X נוסף. סביב הפרשה שלו המושג אסיר X יגיע לראשונה לתקשורת, למרות הצנזורה הכבדה.
יוני 1958, חדר הביקורים של הכלא. אחת המבקרות, שהגיעה למקום לפגוש ידיד אסיר שלה, מבחינה בגבר כבן 30, נאה למדי, שהולך בגפו במסדרון. הוא נראה לה מוכר מאיפשהו. בסוף היא נזכרה: זה מוטק'ה קידר, עימו נפגשה בעבר, והיא מכירה את בן דודו. כשיצאה מהביקור הרימה טלפון לבן הדוד וסיפרה לו שראתה את קידר בכלא. בן הדוד היה המום: מזה זמן שקידר נעלם, ואף אחד לא ידע איפה הוא.
קידר היה צעיר מפוקפק מחדרה, שנחשד בעבר במעשה רצח ובשוד, שניהם זיעזעו את המדינה בשנותיה הראשונות. הוא לא הורשע, ובמקום זאת גויס ליחידה 188 של אמ"ן, שעסקה במבצעים מיוחדים בחו"ל. אנשי המודיעין חשבו שדווקא אנשים בעלי נגיעה לעולם הפלילי יצטיינו בהסתננות אל מעבר לקווי האויב. כדי לבנות לו סיפור כיסוי אמין נשלח קידר לארגנטינה, מדינה שאירחה אז גולים רבים מהמזרח התיכון. הוא היה אמור לפגוש שם איש קשר יהודי, שיפגיש אותו עם אנשי הקהילה המצרית לקראת החדרתו לקהיר. אבל לקידר היו תוכניות אחרות: הוא רצח את איש הקשר, ולקח את הכסף שנועד לביצוע המשימה, כ־15 אלף דולר, לעצמו. את הגופה החביא בדירה שביקש מהסייען לשכור בבואנוס־איירס, כביכול לפגישות חשאיות.
קידר הודיע למפעיליו בארץ שהשלטונות הארגנטינאים חושדים בו, וקיבל הוראה לחזור מיידית. מה שהוא לא ידע זה שהגופה כבר נמצאה, ושסגן מפקד יחידה 188, יוסק'ה יריב, חושד בו. "יריב הבין מיד שקידר רצח אותו ועשה לו תרגיל כאילו הכול בסדר והזמין אותו לישראל", נזכר ויקטור כהן, לימים ראש אגף החקירות בשב"כ, שמונה לחקור את הפרשה. קידר גם לא ידע שבחיפוש חשאי במזוודה שלו התגלו חבילות המזומנים בתחתית כפולה. הוא נכלא באותו מתקן חקירות סודי של השב"כ, לא הרחק מבית המעצר באבו־כביר היום, ושם פגש את החוקר כהן.
"היו מעט מאוד אנשים מתוך האלפים שחקרתי שפחדתי מהם. ממנו פחדתי", סיפר כהן. "הוא היה אחד האנשים המיוחדים, החזקים והאפלים שאי פעם חקרתי. אני זוכר שתוך כדי החקירות התברר לי שאחד מהתחביבים שלו היה לצוד דורבנים ולראות את הדם שלהם ניגר. הוא מצא בזה הנאה גדולה. אתה לא יכול לקחת רוצח ושודד ולהפוך אותו לאיש מודיעין ערכי וממושמע".
בישראל חששו שהרצח בארגנטינה יביא לעימות בין המדינות, והוחלט שמעצרו, משפטו ומאסרו של קידר יהיו תחת איפול מוחלט. אסיר X חדש נולד. מי שנבחר לייצג אותו היה עו"ד שמואל תמיר, לימים שר המשפטים, עם עו”ד אריה מרינסקי. יוסף תמיר, בנו של המשפטן המנוח: "במשך חודשים קידר לא נפגש עם איש. אז לא ראו את הזכות לייצוג משפטי כמובנת מאליה. בשב"כ הסכימו לכך כמי שכפאם שד. למרות שיש נוסטלגיה עצומה לתקופה הזו, המדינה לא קמה כמדינה דמוקרטית לחלוטין".
קידר נכלא בבידוד בכלא רמלה תחת שם בדוי ובתא שנבנה במיוחד עבורו. אבל כבר ב־1959 דבר המעצר דלף, ורמזים עדינים לקיומו של האסיר X החלו להופיע בתקשורת, בעיקר ב''העולם הזה''. הצנזורה פעלה במהירות: צו איסור פרסום גורף הוטל על הפרשה.
משפטו של קידר הסתיים רק ב־1962, ובשל היותו אסיר X נערך במתקן החקירות של השב"כ בפרדסים ליד אבו־כביר. "זה היה משפט צבאי שהוטל איפול מלא על הפרטים שלו", מספר יוסף תמיר. קידר הורשע ברצח וגניבה, ונידון ל־20 שנות מאסר. במשך שבע שנים לאחר שנלכד הוא היה בבידוד מוחלט, וגם אחר כך משפחתו כמעט שלא ראתה אותו. "לא רצינו קשר איתו, אני הייתי היחיד מבני המשפחה שביקר אותו בכלא", מספר היום בן הדוד, שקיבל את השיחה ההיא מהמבקרת בכלא, "והאמת היא שאני שמח שהוא הלך (קידר נפטר בחודש שעבר – ר"ב, א"א)", הוא אומר ומנתק את הטלפון.
קידר השתחרר ב־1974, לאחר שריצה את מרבית שנות המאסר שנגזרו עליו. הוא עזב את הארץ והיגר לארה"ב. הוא טען לאורך השנים לחפותו, ואף דרש משפט חוזר לטיהור שמו, אך סורב. לאחר שחרורו מהכלא בוטל צו איסור הפרסום על שמו, אבל החיסיון על מסמכי הפרשה תקף עד היום. כן, למעלה מחצי מאה אחרי, ולאחר שקידר נפטר, ישראל עדיין מנסה להשאיר אותו במצב של אסיר X. "המסמכים המשפטיים של אבי בנוגע לפרשה שמורים אצלי בכספת", מבטיח יוסף תמיר. גם הפרק שכתב שמואל תמיר על הפרשה, במסגרת הביוגרפיה שפירסם, נגנז בהוראת הצנזורה. "לא אישרו לנו", אומר הבן.
ואיפה החומר?
"גם זה שמור אצלנו בכספת".
בחזרה לחדרי החקירות של חמשת האיקסים במצודה המסתורית בגדרה, וביניהם בריגיטה שולץ. ביולי 1976, כאשר אנשי החזית העממית חטפו את מטוס אייר פראנס והחזיקו את החטופים הישראלים בטרמינל באנטבה, הם דרשו לשחרר כמה עשרות מחבלים שהיו כלואים בארץ ובעולם. ברשימה הופיעו גם חמשת חברי הארגון שנעלמו זמן קצר קודם לכן בקניה. איכשהו, הסוד הכמוס שהם בעצם אסירי X בישראל דלף לעיתונאי באחד העיתונים היומיים, שהגיש את הידיעה שכתב לצנזורה. הידיעה, כמובן, נפסלה. כשהעניין נודע לראש הממשלה יצחק רבין, הוא הלם באגרופו על השולחן. "אני ממש מזועזע", הוא רעם בישיבת הקבינט, "זה שאי אפשר במדינה הזאת לקחת כתב צבאי ולחבוש אותו בבית הסוהר ולחקור אותו מהיכן ידוע לו המידע, הדבר הזה ימיט עלינו אסון".
בינתיים, בגרמניה, הוריה של בריגיטה שולץ, שלא שמעו מבתם חודשים ארוכים, עשו אחת ועוד אחת: אם בריגיטה מופיעה ברשימת הדרישות של החוטפים יש כנראה רק מקום אחד שבו היא יכולה להיות. הטלפון הבא שלהם היה לעו"ד לאה צמל, שייצגה אסירים ביטחוניים רבים. "בישראל דבר ראשון הכחישו", מספרת צמל. "הרמתי טלפונים, ניסיתי לבדוק, ולא קיבלתי אישורים. אבל היו בנות פלסטיניות שהכרתי בנווה תרצה, והן רמזו שיש שם משהו מוזר. אז החלטנו לעשות מסיבת עיתונאים". צמל, יחד עם הוריה של שולץ, התייצבו במלון אמריקן קולוני במזרח ירושלים וסיפרו לעולם שבתם עצורה בישראל. הסוד נחשף.
כמה ימים אחר כך נחת בתיבת הדואר של צמל מכתב אנונימי. צמל: "נכתב שם משהו בסגנון של 'אני חייל במתקן מסוים ואני מופקד על שמירתם של שולץ ורויטר'".
עכשיו, כשהכל היה גלוי, בריגיטה כבר לא הייתה אסירה X, ותחת לחץ של ממשלת גרמניה הוריה של שולץ הגיעו לארץ ונפגשו עימה לחצי שעה בנווה תרצה. לאחר הפגישה אמרו ההורים כי מכל הדברים בתם מתלוננת על איכות הספרים שהיא מקבלת לתא. "רומנים מסוג אהבה, במקום ספרים רציניים שאליהם היא רגילה", אמרה האם.
ב־1979 נפתח משפטם של שולץ וחברה רויטר. בדלתיים סגורות, כמובן. הם נידונו בבית דין צבאי לעשר שנות מאסר, אבל כדי לא לייצר עימות עם גרמניה, וכדי לאפשר שחרור מוקדם, הרמטכ"ל רפאל (רפול) איתן המתיק את עונשם לחמש שנים בלבד. בדצמבר 1980, קצת לפני חג המולד, הועלו אסירי ה־X לשעבר שולץ ורויטר על מטוס אל על – כמו זה שרצו להפיל – לגרמניה ושוחררו.
שלושת אסירי ה־X הפלסטינים שהגיעו עם הגרמנים למצודה בגדרה נידונו למאסר עולם. כולם שוחררו ב־1985, במסגרת עסקת ג'יבריל.
לסיפורם של אסירי ה־X בישראל יש עוד צלע מרתקת: עורכי הדין שלהם. האסירים הללו נשפטים בדלתיים סגורות, ולא אחת במהלך המשפט נחשפים כמה מהסודות הכמוסים של המדינה, או כאלה שיכולים לחולל משבר דיפלומטי בזירה הבינלאומית. כמו במקרה של עו"ד צמל, המדינה לא מאשרת לכל פרקליט להיחשף לחומרים הללו. לאורך השנים היו כמה עורכי דין שסומנו בידי המערכת כמי שניתן לסמוך עליהם במקרים רגישים שכאלה. ביניהם ניתן למנות את אביגדור פלדמן, אמנון זכרוני ואלי זהר.
אבל בשנים המוקדמות יותר מי שטיפל באסירי ה־X היו עורכי הדין שמואל תמיר ואריה מרינסקי, שייצגו כאמור את מרדכי קידר. באחד מימי החורף של 1958 פרצה בסערה למשרדם אישה, שנופפה בידה במעטפה. היא הייתה היסטרית לחלוטין והייתה לה סיבה טובה. "בעלי נעלם!" זעקה, "אתם חייבים לעזור לי!"
כמה חודשים לפני כן התקבלו בשב"כ מספר ידיעות שהעלו את החשד כי חפרפרת של סוכנות הביון הפולנית פועלת בקודש הקודשים של השירות: היחידה המבצעית. החשד נפל על לוי (לוציאן) לוי, עולה מפולין, שסימן ההיכר שלו היה לבוש אלגנטי ושפם גזוז בקפידה. לוי כנראה חש שהטבעת מתהדקת סביב צווארו. כשזומן לפגישה מסתורית במשרדי השב"כ הוא הפקיד בידי אשתו מלכה מכתב שיועד לעורכי הדין תמיר ומרינסקי. "אם לא אחזור מהפגישה", אמר לה, "לכי אליהם".
הבחירה בתמיר ומרינסקי לא הייתה מקרית. כמו היום גם אז היה השב"כ ארגון רב עוצמה, ובאותן שנים גם כמעט נטול מנגנוני פיקוח וריסון. תמיר ומרינסקי, שני בית"ריסטים ואנשי אצ"ל, לא היססו להתנגח בממסד המפא"יניקי במדינה. "הם נתפסו כאנטי־ממסדיים", מספר בנו של מרינסקי, פנחס. "כשבשב"כ ביקשו מהם לחתום על הצהרת סודיות, הם אמרו: 'נחתום רק אחרי שבן־גוריון יעשה זאת'".
כאשר אשתו של לוי אמרה להם שבעלה נעלם, השניים מיד הבינו: מדובר במקרה של אסיר X. הם טילפנו לראש השב"כ דאז, עמוס מנור, שדי מהר אישר כי לוי עצור בחשאי בכלא רמלה. שני הפרקליטים נסעו לכלא והובלו לחצר הטיולים, שרוקנה מאסירים אחרים. הם התיישבו על גזע עץ כרות, וראו כיצד אסיר ה־X מובא אליהם. "הסוהרים, שהביאו את לוי לוי לפגישה, לא הבינו מה קורה", מספר בנו של מרינסקי, פנחס. "זה לא היה המקום הנורמלי שבו עציר מקיים פגישות עם עורכי הדין שלו".
המשפט התנהל בדלתיים סגורות ונמשך כשנתיים. כל אותה עת הוחזק לוי בבידוד מבלי שהידיעה על מעצרו דולפת החוצה. "ההליך התנהל כולו מחוץ לבית המשפט, בכל מיני דירות באזור תל־אביב", מספר הבן פנחס. "אחת מהדירות הועמדה על ידי התובע בתיק, גבריאל בך (לימים שופט בעליון). אני מתאר לעצמי שזו הייתה דירה שהשב"כ אישר".
בנובמבר 1959 הורשע לוי במגע עם סוכן זר ונידון לעשר שנות מאסר. הוא ריצה שני שלישים ממאסרו ואחר כך היגר לאוסטרליה, שם נפטר כעבור כמה שנים. במשך כמעט 30 שנה נותרה הפרשה כולה תחת איפול. רק בשנות השמונים, כאשר עו"ד מרינסקי ביקש לפרסם את הביוגרפיה שלו, התוודע בנו לסוד הגדול. "עד אז זה לא היה מסוג הדברים שמדברים עליהם בבית", הוא מסביר. הבן פנה לבית המשפט והצליח לצמצם את צו איסור הפרסום על הפרשה. בעקבות כך קיבל לידיו עותקים מהפרוטוקולים של המשפט, כאשר חלקים מהם מחוקים. מתברר שגם היום אסור לגלות את הסודות שגילה לוי לוי לפולנים.
"התנאי הבסיסי לייצוג של אסיר X הוא שעורך הדין עובר תחקיר ומקבל סיווג ביטחוני מהשב"כ", מסביר עו"ד רועי בלכר, פרקליטו של אסיר ה־X האחרון (הידוע), בן זיגייר. "כל עורך דין שיש לו סיווג ביטחוני יכול לטפל באסיר X, אבל במקרה של בן עברתי הליך קצר יותר של סיווג. הסיבה היא שזמן קצר לפני כן ייצגתי את ראש הממשלה אולמרט בוועדת וינוגרד, ונחשפתי לחומרים מסווגים שחייבו אותי לעבור סיווג כבר אז".
כיצד מתמודד עורך הדין עם ניגוד העניינים המובנה? מצד אחד הוא מקבל סיווג ביטחוני ממערכת הביטחון, ומצד שני עומד מולה בבית המשפט?
"אין כאן ניגוד עניינים. הסיווג הביטחוני הוא לא פרס שמקבלים ממערכת הביטחון. זו אחת הדרישות שמאפשרות לסנגור לייצג. וחוץ מזה, ההתמודדות בבית המשפט אינה עם מערכת הביטחון, אלא מול הפרקליטות".
מדוברות בתי המשפט נמסר: "בתי המשפט נדרשים לדון לא פעם בתיקים ביטחוניים מסווגים, לרבות תיקי אסירי ה־X, שהינם נדירים ביותר. זכויות החשוד בתיקים אלו נשמרות על פי הדין, לרבות סוגיית החיסיון, והחשוד מיוצג על ידי סנגור מהשלב הראשון".
אחרי הפרשות הסוערות של שנות השמונים והתשעים, היה נדמה כי במאה ה־12 המושג ''אסיר X'' נעלם ונשכח. הימים הם ימי הרשתות החברתיות; כל שביב מידע יכול להתפרסם מיד בבלוג כלשהו בחו"ל, הרחק מידם הארוכה של אנשי השב"כ והצנזורה. איך אפשר להעלים אדם ככה? אבל ב־2013 התברר שאפשר, ושמדינת ישראל ממשיכה בנוהל אסירי ה־X שלה. זה קרה מיד כשפרשת התאבדותו של בן זיגייר התפוצצה ברעש עולמי גדול.
זיגייר, איש המוסד לשעבר, היה במשך כחצי שנה אסיר X בכלא איילון, בתא שכלל שלוש מצלמות שתיעדו את כל מעשיו. ב־15 בדצמבר 2010, באזור השעה שש בערב, ניתן היה לראות במצלמות האבטחה הללו את צלליתו של זיגייר מתנועעת בתוך חדר השירותים בתאו, בעת שכרך סדין סביב סורגי החלון. שלוש שעות אחר כך הוא נמצא תלוי וללא רוח חיים. סוד מאסרו ומותו נשמר במשך כשנתיים וחצי, ואז פורסם לראשונה בארץ הולדתו, אוסטרליה.
כמו בתיקים אחרים של אסירי X, צו איסור הפרסום הגורף בפרשת זיגייר עדיין בתוקף, ואסור לספר במה הואשם או כיצד נתפס. "אני לא יכול לפרט", אומר גורם שמכיר את הפרטים, "אך מה שזיגייר עשה אמנם הסתיים במזל בנזק קל בלבד, אבל היה עלול להסתיים בדרמה גדולה, אם לא יותר מזה". עם זאת, מסמכים מסווגים שהגיעו לידי ''7 ימים'', מספקים הצצה מאלפת לחודשים האחרונים בחייו של אסיר ה־X, שסיים את חייו בתוך הכלא.
זיגייר נקלט בכלא איילון בתחילת 2010 ושובץ תחת מעטה חשאיות לאגף 15, שזכה לכינוי "אגף האיקסים". הוא לא עבר שרשרת קליטה רגילה, ולצוות הסוהרים הובהר כי רק לקצין המודיעין של הכלא, עודד עג'מי (היום מפקד בית המעצר באבו־כביר), יש אישור לעסוק בענייניו השוטפים. "הכול היה סודי ושושו", יספר בהמשך אחד הסוהרים. אפילו מפקד הכלא, שנכנס לתפקידו תוך כדי תקופת המאסר, לא ידע הרבה על זיגייר. "מבחינתך, האיש הזה לא קיים", נאמר לו בתהליך החפיפה.
המידור סביב זיגייר היה כה מוקפד, עד שפעם אחת, בעת שצפה במשחק של נבחרת אוסטרליה מול גרמניה במסגרת המונדיאל, נכנס לתאו אחד הסוהרים ושאל בטבעיות איזו קבוצה הוא אוהד. זיגייר ענה אינסטינקטיבית "אוסטרליה", אף על פי שנאסר עליו לחלוק את המידע הזה. כשהסוהר שאל מה הקשר בין זיגייר לאוסטרליה, האסיר התעשת ואמר שהוא תמיד מעדיף את קבוצת האנדרדוג.
הכניסה לחלל הכליאה של זיגייר, שבו הוחזק קודם לכן יגאל עמיר, נעשתה דרך שני תאי מעבר מסורגים, שהובילו לחצר הטיולים הפרטית שלו, שהייתה מבוטנת מכל צדדיה ועם רשת ברזל מלמעלה. התא והחצר רושתו במצלמות, ובחשיכה נדלקה בתא מנורת אינפרא־אדום, שהגבירה את יכולת הצפייה שלהן.
אלא שתחקיר שנערך בשב"ס בעקבות ההתאבדות גילה שאיכותן של מצלמות האבטחה בתא הייתה ירודה. במשך חודשים פנו אנשי הכלא לממונים עליהם בבקשה כי המצלמות ישודרגו, אבל הקמ"ן עג'מי לא אישר לאנשי שב"ס להיכנס לתא כל עוד זיגייר נמצא בפנים. הוא חשש מדליפת מידע.
למידור של זיגייר הייתה השפעה טרגית. הוא אמנם נפגש 57 פעמים עם עובדת סוציאלית וקיבל גם טיפול מפסיכיאטר, אך הגורמים הללו לא ידעו מיהו, מה מוצאו, ומדוע הוא נמצא בכלא. "מדובר באסיר שקשה מאוד לתקשר איתו בגלל המידור והסיטואציה המאוד מיוחדת", הודו בפרקליטות לאחר ההתאבדות.
בתקופת מעצרו, היו במערכת הביטחון ובפרקליטות כאלו שדגלו בעסקת טיעון עם עונש מופחת, ובלבד שהעניינים הרגישים ביותר של המוסד לא יגיעו לבית המשפט. לכן הציעה הפרקליטות לזיגייר עסקת טיעון, שכללה קצת יותר מעשר שנות מאסר. זה אמנם פחות מ־18 השנים שהתכוונו לדרוש במשפט, אבל עדיין מדובר בעונש כבד מאוד. עורך דינו של זיגייר, משה מרוז, ייצג אותו במו"מ שבו היו מעורבים גם פרקליט המדינה והיועמ"ש. הוא היה דווקא אופטימי כי ניתן היה לסגור עסקה על שמונה־תשע שנים, ולפי עדות של איש מערכת הביטחון, אכן בנקודה הזו התכוונו לסגור את העסקה. אבל המו"מ מעולם לא הבשיל.
בבוקר האחרון בחייו נפגש זיגייר עם אשתו בתאו, וקיבל ממנה בשורה לא נעימה. על פי הפרסומים, היא הודיעה כי בכוונתה להיפרד ממנו.
שעתיים מאוחר יותר, על פי בקשת זיגייר, שהועברה באמצעות אמו, הוא נפגש עם גורם בכיר במוסד. האיש, שכעס מאוד על מה שזיגייר עשה, מעשה שהיה "עלול להוביל כמה אנשים אל חבל התלייה", כדבריו, לא התלהב לפגוש אותו. אבל בסופו של הוא דבר נענה, כי ראה בזיגייר, "חייל שלנו, שעשה גם דברים טובים וגם דברים נוראיים, אבל בסוף - חייל".
הבכיר לא ידע שהוא מגיע במקרה ביום הכי נורא שעבר על אסיר ה־X מהמוסד. הוא עבר את כל שערי הכניסה והמחסומים בואכה התא המבודד, הביט בזיגייר ופלט אנחה. זיגייר, שהיה חיוור, רזה ורעד כעלה נידף, הביט בו בחזרה ואז התמוטט, ממרר בבכי מרורים. הבכיר שלמרות כעסו רחמיו נכמרו עליו, ניגש לזיגייר שגעה בבכי וחיבק אותו.
חצי שעה הם עמדו כך, חבוקים, וזיגייר לא יכול אפילו לדבר. ואז נרגע מעט ולא הפסיק להתנצל על מעשיו, אמר שהוא לא יודע מה קרה לו, ואיך נתן לעצמו להידרדר למעשים הללו. הבכיר סיים את הפגישה בלב כבד, גם על מעשיו של זיגייר, וגם על האיש המסכן, שאמנם, כך חשב הבכיר, עצור על דברים חמורים, אבל בסופו של דבר, הוא איש מוסד שלא התכוון במזיד לפגוע בביטחון המדינה.
הבכיר חזר לעבודה במפקדה בגלילות ומשם לביתו. עוד לפני שהספיק להגיע הביתה השיג אותו צלצול הטלפון. זיגייר התאבד בתאו.
להלווייתו של זיגייר באוסטרליה נשלח מפקדו במוסד, שגם נשא שם הספד מרגש. "הייתי בכמה סיטואציות קשות בחיים שלי", יאמר אחר כך האיש. "וזאת אולי הסיטואציה הכי קשה שהייתה לי".
שאלנו השבוע את דובר השב"כ אם יש כרגע בישראל אסירי X נוספים. בשב”כ סירבו להתייחס לשאלה.
פורסם לראשונה: 07:33, 12.03.21
