על הספה בביתה המקסים והטובל בירק של דיצה אור, שבדרום השומרון, נמצא פוסטר קרטון של בנה אבינתן בגודל כמעט טבעי. זו תמונה שנלקחה בזמנים אחרים, לפני שנחטף לעזה, והוא נראה בה גבוה ויפה וזהוב שיער ממש כמו כוכב קולנוע. "איזה חתיך הוא", אני פולטת בלי לחשוב. "אבינתן ? כן, הוא חתיך אש", היא אומרת ומחייכת. בחיוך שלה רואים המון גאווה של אמא על הבן המוצלח שלה, זה שתמיד מצטיין בכל דבר שהוא נוגע בו. אבינתן סיים תואר בהנדסת חשמל ומיד התקבל לעבוד בצוות פיתוח בחברת ענק בינלאומית, "אנבידיה". אבל אלו גם הדברים הקטנים שהוא עושה, שתמיד יוצאים הכי יפה ומדויק שיש. כמו הספרייה שבנה לאמא שלו בעצמו או העוגה שאפה לה ביום ההולדת האחרון. "עוגה מדהימה, פאי לימון עם פיסטוקים. עוגה ברמה של שף קונדיטור שהוא אפה בלי ללמוד, הכל מהאינטרנט ומחברים".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
ושוב היא מחייכת חיוך שכולו נחת מהילד, וזה כמו שמש שמאירה לרגע את שמי החורף האפורים שנשקפים מהחלונות. ואולי זה מצליח להאיר קצת גם את השחור שאורב לה בלב. זה שהיא נלחמת בגבורה גדולה שלא להרגיש. כבר כמעט ארבעה חודשים שאבינתן נמצא שם, בשבי חמאס. לדיצה ולירון, אבי ילדיה שחי בנפרד ממנה, אין ולו בדל של מידע על מה שקורה לו שם. "כל מה שאנחנו יודעים זה שהוא בריא ושלם בסרטון שבו רואים אותו נחטף עם נועה", דיצה אומרת, "לצערנו, מעדויות של אנשים ששבו משם אנחנו יודעים שברגע שהם הגיעו לעומק השאול, שם בעזה, המחבלים הפרידו בין גברים לנשים. בין השבים בעסקה הראשונה היו מי שאמרו שנועה בסדר, ברוך השם, ושהיא כל הזמן מדברת רק על אבינתן. שמשגע אותה שהיא לא יודעת מה קורה איתו. אבל אף אחד מהשבים לא ראה את אבינתן. אנחנו לא יודעים עליו כלום, כלום".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
נועה היא כמובן נועה ארגמני, אהובת ליבו של אבינתן ובת זוגו כבר שנתיים. כולנו מכירים את אבינתן ואת נועה מסרטון החטיפה שלהם, שהפך לאחד הסמלים הבולטים של 7 באוקטובר. הסרט הנורא הזה הפך אותם לרומיאו ויוליה של המלחמה, שני צעירים יפים כמו ציור ומאוהבים כל כך, שברגע אחד פשוט באים וקורעים אותם בכוח זה מזה. זה לא מפתיע לשמוע שגם בשבי כל מה שמעניין את נועה זה איפה אבינתן. כזו אהבה יש להם, מהסוג שאי־אפשר לא לרצות בשבילה הפי אנד.
האמת היא שאני די בהקלה מזה שדיצה הזכירה את נועה, כי לא היה לי כל כך נעים לשאול אותה עליה ועל סיפור האהבה שלהם. אבינתן הוא גבר צעיר שנחטף, אחד מעשרות הגברים שעדיין נמצאים בשבי חמאס, ויש איזו תחושה שהגברים האלו? הם נדחקו לסוף הרשימה מבחינת המודעות הציבורית. אנחנו יותר מדי טרודים בלרחם על הבנות המסכנות שעדיין נמצאות שם. מה שמושך את רוב תשומת הלב הם סיפורים, מאוד חטטניים, בואו נודה, על התעללויות ופגיעות מיניות. ולכן כשבאתי לפה, נשבעתי שאתן לסיפור של אבינתן את הכבוד שראוי לו. אומרים שנשים וילדים באים תחילה, אבל גם הוא ילד, הוא הילד האהוב של דיצה.
דיצה אישה מאוד חכמה ורגישה, וקולטת שאני פה גם כדי לשמוע על נועה ועל הזוגיות. וכן, למרות שאין כאן שום תמונה של נועה, אני חייבת להגיד שהנוכחות שלה מאוד קיימת בבית, כמו איזו צרחה אילמת. איפה אבינתן ואיפה נועה, למה הם לא יושבים פה ביחד מול דיצה, מחזיקים ידיים, שותים את תה הצמחים הטעים שהכינה מערוגות התבלין שלה, צוחקים איתה, מדברים על התוכניות שלהם לעתיד משותף?
ומה שעוד יותר מכאיב זה שלדיצה עוד לא יצא לפגוש את נועה. אבינתן ונועה הכירו באוניברסיטת בן־גוריון למרות שלא למדו באותו חוג, התאהבו מעל הראש ומאז לא נפרדו. "חיכיתי לראות שזה באמת רציני ביניהם", היא אומרת. דיצה היא אישה דתייה, מאמינה, היא גרה כבר 28 שנה ביישוב שילה בין שני הרים ירוקים, ואומרת שהיא לא חשבה שהיא צריכה לפגוש את נועה עד שיהיה ברור שזה מוביל לחתונה. "בנובמבר האחרון הם היו אמורים לעבור לגור יחד בתל־אביב", היא אומרת, "אמרתי לו 'אבינוש, בוא תביא אותה, נתקדם', וכבר התחלנו לנסות למצוא תאריכים. אז בשבת הזאת אי־אפשר היה כי לנועה היה מבחן, בזאת שאחריה היא טסה לחו"ל, אבל היה ברור שהנה, זה עומד לקרות".
היום זה כבר נראה כל כך רחוק, אבל דיצה אומרת שאז זה היה חשוב מבחינתה, כאישה מאמינה, שאבינתן יביא אותה לפגוש את אמא רק כשכבר מתכננים להתחתן. ומצד שני, היא לא ניסתה לכפות עליו שום דבר. היא אדם מאוד פתוח ומכיל, בעבודה שלה היא משמשת כיועצת רגשית ורוחנית. מלמדת חסידות ותורת הנפש ועורכת סדנאות במודעות יהודית ברוח תורת הבעש”ט, אבל אין לה שום בעיה גם לדבר על מזלות ואסטרולוגיה. "ידעתי שאני רוצה לראות אותו בטוב, את יודעת, מסודר. אבל גם שאני משחררת את הרצון הזה. נתתי לו את החיים שלו באהבה, לא בשביל אילוץ או מאבק. ואני לא רוצה לראות אותו נכנע לרצון שלי שיסתדר, אלא בוחר בעצמו".
אבינתן הסיר את הכיפה שלו בסביבות גיל 19. "הוא סיים ישיבה תיכונית בירושלים, נתיב מאיר, אחרי זה עוד שנה של ישיבה גבוהה בחברון ולקראת הסיום שם, הוא הוריד את הכיפה".
ולא הפריע לך שהוא חי חיים חילוניים? גר בתל־אביב, עובד בהייטק, מבלה?
"ממש לא. אני קוראת לאבינתן הילד המחפש שלי, וזה בסדר כי גם אני מחפשת. וכל אחד נמצא בתחנה אחרת בחיפוש. אבינתן מחפש אמת ומחפש אהבה. הוא מצא אהבה, ואת האמת הוא עדיין בודק, וזה בסדר גמור מבחינתי. ובכלל, המרחק בינינו הוא לא נפשי, הוא רוחני. כי בנפשי אנחנו כל כך קרובים ומחוברים, ויש כזו אהבה גדולה בינינו. ומבחינתי כאמא זה בסדר לדבר איתו רק את שפת הלב. לתת לו את המסע שלו, את התחנות שהוא עובר".
אבינתן הוא השני מבין שבעת ילדיה. שלושה מהם כבר נשואים עם ילדים, והיא, קשה להאמין, סבתא לתשעה נכדים. "בתקופה הראשונה, כשזה רק קרה, כל הילדים באו לפה וישנו איתי כאן. הבית היה מלא. אני קוראת לזה התקופה של השיגעון, והאמת היא שאני לא כל כך זוכרת מה היה שם. הכל מעורפל לי, מטושטש, מה אכלתי, על מה דיברנו".
"בדרך כלל הוא מתקשר אליי כל יום שישי. עם המתיקות הזאת אני נכנסת להדלקת נרות. בשישי הזה הוא לא התקשר, וזה היה ממש בסדר כי יום קודם התראינו. ולא רק שלא ידעתי שהוא הולך למסיבה - לא ידעתי שקיימות במדינה מסיבות כאלו. רק אחרי זה ראיתי סרטונים שלהם רוקדים במסיבה לפני ההתקפה, ונדהמתי. וואו, איזה ילדים יפים וזוהרים"
אבל התקופה הזו נגמרה, ועכשיו, אחרי יותר מדי חודשים שחלפו, היא נמצאת כמו רוב האמהות בשלב השני של הציפייה. היא יושבת לבד בבית, יש לה המון שקט וכאילו שגרת יומיום, אבל בפועל, לא ברור איזה שלב כואב יותר. כאב כמו של דיצה אי־אפשר לנרמל. כל מה שצורח בה עדיין צורח, אולי אפילו שומעים את זה יותר בשלווה הנינוחה ובתקתוקי השעון של הבית. "גם בגיהינום יש גוונים", אמרה קודם, "זה מה שאני לוקחת איתי מהתקופה הקשה הזו. יש מדור שאפשר לחיות איתו ויש יותר עמוק, יש אש כזו ויש אש אחרת. הגיהינום הוא לא איזה גיהינום מונוליתי כזה, דבר אחד וזהו. יש קומות, גוונים, סגנונות. למשל, הגיהינום של ההורים של נועה, שהיא בת יחידה. קודם כל היא בת, זה כבר מפחיד בפני עצמו, ושנית, היא היחידה שיש להם. ואמא שלה, שסובלת מסרטן ראש מתקדם, זה עוד גוון של גיהינום. אני רק לא מבינה למה זה כרוך בכל כך הרבה סבל. זו שאלה כל כך גדולה בעולם - למה צריך לעבור כל כך הרבה חושך בדרך לאור? ואני חיה עם השאלה. ממשיכה גם לאהוב את השם עם השאלה הזו".
דיצה לא ידעה על המסיבה ברעים שאליה הלך אבינתן עם נועה. "בדרך כלל הוא מתקשר אליי כל יום שישי, מספר מה היה השבוע, דברים שהוא מתכנן. עם המתיקות הזאת אני נכנסת להדלקת נרות שבת. ביום שישי הזה הוא לא התקשר, וזה היה ממש בסדר כי יום קודם התראינו. ולא רק שלא ידעתי שהוא הולך למסיבה - לא ידעתי שקיימות במדינה מסיבות כאלו. רק אחרי זה ראיתי סרטונים שלהם רוקדים במסיבה לפני ההתקפה, ונדהמתי. וואו, איזה ילדים יפים וזוהרים וכמה הם רוקדים בחופשיות, איזו תפאורת ענק ואיזו השקעה!"
הייתה לך איזו תחושה רעה, מקדימה?
"לא, שום תחושת בטן אימהית שמשהו קורה, הייתי אצל אמא שלי בירושלים. באזעקה הראשונה בכלל ישנתי. וגם כשקמתי ושמעתי אזעקות מרחוק אמרנו לעצמנו, 'טוב, בטוח תקלה'. ירושלמים, נו. לא פתחנו את הטלפון וגם לא ירדנו למקלט. לא הרגשנו שיש פיקוח נפש".
אז המלחמה התחילה ולא ידעת כלום?
"יש לאמא עובד זר הודי, אז הוא פתח את הטלפון והתחיל לספר לי. ככה קלטנו שקורה משהו חמור. אבל המשכנו כרגיל. תפילות, סעודות. חג. לאט־לאט התחילו לזרום ידיעות, הפלישה לאופקים, הסוואנות שנכנסו. ובין לבין הוא סיפר על מסיבה שהייתה שם בעוטף, ועל התקפה של מחבלים. זה היה מאוד מזעזע, דאגתי לעם שלי ולמדינה, אבל לא קישרתי את זה לאבינתן. הבן שלי גר בתל־אביב, מה לו ולזה? איזו אטימות מדהימה. תארי לעצמך שאפילו הלכתי לישון צהריים. בסביבות שתיים כזה נכנסתי למיטה ונרדמתי, עד שדפקו בדלת. באמצע השינה שמעתי צעדים בשביל שנכנס לבית של אמא שלי ומשום מה הצעדים תפסו לי את האוזן. הקשבתי להם. כשדפקו בדלת אמרתי לעצמי, 'לא, אני לא פותחת'. אפילו לא יודעת למה. ואז עוד דפיקה, ועוד אחת, עד שהעובד פתח. ואז שמעתי את הקול של הבת שלי, תומר דבורה, וחשבתי 'אוקיי, משהו פה לא בסדר'. ועדיין, לא פתחתי את הדלת של חדר השינה".
אני כל כך מבינה אותך, גם אני לא הייתי רוצה לדעת, הייתי בורחת מבשורה.
"זה קטע שאני לא אוהבת לספר. נשארתי בצד הבטוח של הדלת והם בצד השני, הבת שלי והבן שלי חיימיץ והעובד, והם דופקים לי בדלת ואני לא פותחת. בסוף הבת שלי פתחה את הדלת, ואני זוכרת שהסתכלתי עליה. בא איתה גם הפסיכולוג של המועצה, אני מכירה אותו, והבנתי. הבת שלי אמרה 'אמא, הייתה מתקפת מחבלים, פרצה מלחמה ואבינתן נחטף'. היא אמרה את זה פשוט. ככה. להגיד שזה השוק של חיי? זה עפר, זה אבק לקרוא לזה הלם. מה זה ‘נחטף’? זו מילה שלא השתמשנו בה לפני. ואני זוכרת שאמרתי רק משפט אחד שוב ושוב: 'לא, לא אבינוש, רק לא אבינוש'.
"אומרים שאחרי שיש פיגוע, לא עלינו, נופלת דממת מוות. אף אחד לא צועק, יש איזה רגע כזה שכל העולם שותק. וזה מה שקרה לי כשהבנתי שהבן שלי חטוף. זה כמו פיגוע בתוך הנפש, ודממה. גם אחרי ששמעתי, נשארתי אצל אמא שלי וסיימתי את השבת. ישבתי וחיכיתי שלוש שעות לצאת השבת ולהבדלה. אני זוכרת שנהייתי צמאה כמו שלא הייתי מעולם. ישבתי על כיסא, אפילו לא על ספה, וניסיתי להכניס את זה פנימה. מה זה אומר, חטוף? איפה חטוף? אני זוכרת ששאלתי את הבת שלי, 'אבל למה באתם עכשיו? למה לא חיכיתם למוצאי שבת? מה אני יכולה לעשות עם הידיעה הזאת? בשביל מה לחלל שבת?’"
אחרי זה סיפרו לה שזה ודאי. חבר של אבינתן מצא שם את סרטון החטיפה. "איזה סרט מושקע הוא קיבל", היא אומרת ואיזה כעס נדלק בעיניה מלאות ההבעה, "חתיכת בימוי, הא?"
ברור לי לגמרי למה היא כועסת. השטנים האלו לקחו את הרגע הכי נורא בחיי בנה והפכו אותו להפקת פרופגנדה מסוגננת. לא הזיז להם שהשחקנים לא רוצים להיות שם, שהם סובלים מאימה שלא תתואר בעוד הם מכוונים עדשות. רואים שם את נועה, יושבת על אופנוע כמו נסיכה יפהפייה, שולחת יד אומללה קדימה והפנים שלה מתעוותים מפחד טהור ומצער. אבינתן, אפשר לקרוא את השפתיים שלה צורחות למרות שאין קול בסרט, אבינתן, והלב שלך משלים - אל תעזוב אותי עם המפלצות האלו לבד. ובעוד היא נעלמת מהפריים אנחנו רואים את אבינתן הולך לידה בשדה ברגל. ארבעה מחבלים מקיפים אותו ומכריחים אותו באיומי נשק להמשיך לצעוד. אבינתן רוצה לחמוק מהם ולרוץ להציל את נועה, זה כל כך בולט בכל רעד זועם שעובר בשרירי הזרוע שלו, ובכלל, כמו שאמא שלו סיפרה, אבינתן הוא אביר, הוא חייל וג'נטלמן, אם רק היה יכול הוא היה מעיף להם אגרוף.
"זה אפילו יותר מרומיאו ויוליה", דיצה אומרת, "האהבה של אבינתן לנועה הכתיבה לו את כל ההחלטות. את יודעת שסיפרו לי שהיו לו הזדמנויות למלט את עצמו, לברוח. הוא טיפוס שיודע לעשות את זה, שמוכשר לזה. אבל הוא נשאר כדי להגן עליה וכדי לא להפקיר אותה. הוא הלך אחריה כדי שלא תישאר לבד. אבינתן הוא מה שנקרא 'ללכת שבי אחרייך': הוא הלך איתה לשבי, עם אהובת ליבו".
"הייאוש זמין לי. כאילו אורב כל הזמן מעבר לפינה ואם אני רק קצת מרפה, מיד כל התמונות הכי גרועות מתחילות לצוף לי במוח. אז אני נותנת לעצמי להרגיש את זה, אבל רק עד 11 בבוקר. לא יותר. אז אני סוגרת השער לכל הפחדים השחורים ומתרכזת בלהאמין"
אני יוצאת למרפסת של דיצה, פה היא עומדת כל בוקר ומקיימת את טקס הבוקר הקבוע שלה מאז שבנה נחטף לעזה. בהתחלה היא מתפללת וקוראת תהלים ואחר כך היא פותחת את השער של הנפש שלה ומכניסה פנימה את כל הפחדים הכי שחורים. "זה מאוד קל להתייאש", היא הסבירה קודם, "הייאוש, הוא זמין לי. כאילו אורב כל הזמן מעבר לפינה ואם אני רק קצת מרפה, מיד כל התמונות הכי גרועות מתחילות לצוף לי במוח. על המנהרות, על מה שיש שם. על אבינתן ומה שמעוללים לו, לא רוצה אפילו לומר את זה במילים. אז אני נותנת לעצמי להרגיש את זה - אבל רק עד 11 בבוקר. לא יותר. אז אני סוגרת השער לכל הפחדים השחורים ומתרכזת בלהאמין, בלהיות חזקה".
לפחדים שלה דיצה קוראת "המחבלים התודעתיים שלה". ממש כמו מחבלים הם חודרים לנפש וזורעים הרס קטלני. "הייאוש הוא מסוכן לנו", היא אומרת, "זה כמו שאת הולכת לטייל והולכת לאיבוד בניווט. הרי לא תישארי למטה, בוואדי החשוך, ותיכנעי לפחד. את תעלי למעלה, להר הכי גבוה שתצליחי למצוא, ומשם תשקיפי. ככה אני משתדלת לעשות. את יודעת, אלוקים הוא גם מלך, גם אבא שלנו, גם בן זוג. והוא גם חבר. החבר הכי טוב. אז אני לא בדיוק כועסת עליו, אבל כן אומרת לו 'מה עשית לנו? ככה לא מתנהגים בין חברים'".
העצב לא זר לדיצה, וגם לי לא. יש לי איזה דיכאון שתמיד שוחה מתחתיי כמו צל ארוך ושחור במים. מפלצת מעמקים. היא אומרת שזה מצחיק, כי השם שלה הוא דיצה תרצה. דיצה שזה שמחה, ותרצה שזה גם לִרְצות וגם לְרַצות. שמות מאושרים. היא אומרת שככה זה, או שהשם שלך משקף אותך בדיוק או שבתוך השם שלך יש תיקון. והנה, דווקא היא, שתמיד אולי נלחמה במלנכוליה, קיבלה את הניסיון הכי גדול שאמא יכולה לקבל. "יש איזה משהו שהייתי אומרת לילדים שלי בכל פעם שהם התגייסו לצבא. הייתי אומרת להם, 'שיהיה בהצלחה, תבחרו איזה מסלול שאתם רוצים, אבל תמיד, בכל מצב, אני לא מרשה להיות שבוי'. ואני מתכוונת לכל הבחירות האחרות כולל כולן, גם מוות, רק לא להיות שבוי. כי שבוי זה יותר נורא, זה הכי נורא מהכל. לוקחים לך את החיים ואין לך שום שליטה, אפשר לעשות איתך הכל".
ועכשיו את חיה את הפחד הכי גדול שלך.
"כן, ממש ככה. אבל היום הייתי אומרת את זה אולי אחרת. שיש לאבינתן את העולם הפנימי שלו גם כשלקחו ממנו הכל. אני מאמינה בעוצמה שיש לו בתוכו. את יודעת, בהתחלה לא ראיתי את הסרט שלהם, לקח לי שבוע לצפות בו. אבל האמת היא שכשראיתי? ראיתי את העוצמה שלו. ראיתי אותו הולך זקוף, יפה, כל האלו שלידו הם גמדים. הם קטנים והם נבזיים והם נאלחים. בכלל אין שום חיבור בינו לבינם באיכויות".
בסוף, בגלל החטיפה, יצא שהיא פגשה את ההורים של נועה לפני שהיא פגשה את המיועדת. "הפגישה הייתה בתל־אביב, וישר התחברתי אליהם. ליאורה מדהימה ויעקב הוא איש חם ומקסים. הוא וליאורה אוהבים את אבינתן מאוד. הם סיפרו לי שמההתחלה הם התחילו לקרוא לו 'החתן שלי'. קיבלו אותו כבן. הם רוצים מאוד לראות אותם נשואים. אמא של נועה רוצה לראות אותם חוזרים, קודם כל, אבל אז יש לה עוד חלום, לעמוד בחתונה שלהם ולהיות רגועה שהיא ראתה את זה. הם נחטפו ביחד והם צריכים לחזור ביחד, זה הסיפור ולזה אנחנו מחכים".
ראית את הסרטונים החדשים שהחלאות פירסמו עם נועה?
"ראיתי את הסרטון הראשון של נועה, אבל לא את השני. הראשון זה 'סרט נקי', מה שנקרא, הם רק מדברים שם, אז יכולתי לצפות בו. הסתכלתי על נועה והרגשתי שאני מאוד־מאוד אוהבת אותה. כל כך רוצה שהיא כבר תבוא ותהיה במקום מוגן ושמור ושיהיה אפשר לחבק אותה ולומר לה שהכל בסדר. היא תבוא לפה בעזרת השם, היא ואבינתן, הם יעמדו פה בסלון הזה ויחזיקו ידיים".
