הקרב במוצב נחל עוז הוא כנראה הנורא בתולדות קרבות צה"ל. פרטי התחקיר הוצגו אתמול למשפחות הנופלות והנופלים. זה היה באיחור רב. ההתעכבות סביב נחל עוז הובילה לנרטיבים מרים, שמועות, האשמות שהושמעו כלפי חלק מהחיילים ששרדו, וגם אלה שנפלו. ובעיקר: משפחות שכולות שחשו שהאמת מוסתרת מהן. שבנותיהן הופקרו ושהן מופקרות. לפני כמה שבועות הגיעו אליי פיסות חשובות מהתחקיר. ההחלטה הייתה להמתין להשלמתו המלאה, להצגתו בפני המשפחות השכולות, שזכאיות לשמוע ראשונות את גרסת צה"ל ביחס למות יקירותיהן ויקיריהן. הטקסט בטור זה איננו ממצה את הבדיקה הצה"לית כולה; הוא מכיל רק כמה נקודות חשובות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
במקרה של נחל עוז, יש עומס של מידע. מעבר לעדויות שורדי הקרב, קיימות מצלמות של צה"ל. תיעוד של חמאס. שעוני דופק של לוחמים. תיעוד מהאוויר של כלי טיס בלתי מאוישים. הקלטות והודעות. מתוך 162 חיילות וחיילים בבסיס, נפלו 53. התצפיתניות שלא נרצחו, נלקחו בשבי. 22 תומכי לחימה נהרגו.
חמאס הבין את כל תפיסת ההגנה של צה"ל בגזרה. הם למדו את הבסיס, והגיעו למסקנה שאם תוך רבע שעה הם מצליחים להגיע לשעריו, מרגע החדירה דרך גדר הרצועה – הוא יוכרע. האמת, כפי שעולה מהתחקיר, היא שגם עם סד"כ קטן בהרבה חמאס היה מצליח כנראה להשתלט על נחל עוז
הנה חלק מהמסקנות בתחקיר צה"ל, בשפה עובדתית.
זה היה כישלון חרוץ של צה"ל. וב"כישלון" אין הכוונה רק לכיבוש הבסיס, או להפתעה המוחלטת של התקפת חמאס. הבסיס נבנה בקרבה לגדר, 800 מטרים, והתנהל כאילו מדובר במחנה עורפי מנומנם. התכנון שלו, הדרך שבה החמ"ל נבנה, העמדות, המיגוניות – שום דבר לא היה מותאם למציאות של בסיס על גבול עם אויב אכזר, רצחני. לא הוצגו תרגולות ברורות. לא היה ברור לחיילים מה בדיוק עושים אם יש חדירה לבסיס.
התחקיר בדק מה ידעו בארגון הטרור לפני ההתקפה. התברר כי חמאס הבין את כל תפיסת ההגנה של צה"ל בגזרה. הם למדו את הבסיס, והגיעו למסקנה שאם תוך רבע שעה הם מצליחים להגיע לשעריו, מרגע החדירה דרך גדר הרצועה – הוא יוכרע. האמת, כפי שעולה מהתחקיר, היא שגם עם סד"כ קטן בהרבה חמאס היה מצליח כנראה להשתלט על נחל עוז. הבסיס היה בנוי להגנה על יושביו למקרה של ירי תלול מסלול. מאז הקמת המכשול הגדול בגבול רצועת עזה, היהירות הצה"לית גברה. התחושה המרכזית הייתה שאין סיכוי לחדירה, לא כל שכן פשיטה. בבוקר 7 באוקטובר היה לוחם אחד בלבד בש"ג (עם האזעקה, הצטרפו אליו עוד שניים; שלושתם מנהלים קרב ארוך). זהו כישלון מערכתי, לאורך זמן. למקום הזה מביאים את התצפיתניות ותומכי לחימה אחרים.
סגן מפקד גדוד 13, רס"ן ניר בוימפלק, חותר למגע מיד, ונפצע בראשו באופן קשה. רוב הזמן, אין בעצם שרשרת פיקוד מתפקדת במוצב וסביבותיו לאורך הקרב, אלא כוחות שונים, בעיקר של גדוד 13, שפועלים בנפרד בניסיון נואש, תוך חירוף נפש, לבלום גלים של מחבלים, מאות במספר. כידוע, התצפיתניות שומרות על מקצועיות שיא. התחקיר ממחיש שהן הבינו בדיוק מה משמעות החדירות שעליהן התריעו, שהן הפנימו שהמחבלים בדרך אליהן – והמשיכו לדווח, לתת תמונת מצב מדויקת לגזרה כולה. הן גילו קור רוח מעורר השראה תחת אש. יש הרבה סיפורי גבורה כאלה. סרן עדן נימרי ז"ל נאבקה במחבלים באחת המיגוניות עד מוות; בזמן הזה, חיילות הצליחו לברוח משם, בזכותה. המחבלים ממשיכים להשליך רימונים וחודרים למיגונית; הם רוצחים שמונה חיילות. אחרות מצליחות להיחלץ. שבע נחטפות, וביניהן אורי מגידיש (שתחולץ על ידי כוח השב"כ) ונועה מרציאנו ז"ל, שנרצחה בשבי.
התחקיר ממליץ על שני לוחמים לעיטור העוז. הראשון הוא רב-סרן שילה הר-אבן ז"ל, מפקד פלוגה בגדוד 13. הר־אבן ניהל שורת קרבות בתוך המוצב ומחוצה לו, שימש למעשה מפקד הגזרה - ואז אירגן כוח קטן בניסיון לכבוש מחדש את נחל עוז; הוא מספיק לעשות להם תדרוך ושיחת מוטיבציה, רגע לפני שהם מסתערים מעטים מול מחבלים רבים. כל לוחמי הכוח והוא עצמו נהרגים בשער המוצב בעת ההסתערות.
משעה 10:00 בבוקר, בכל רגע נתון, יש בערך 100 מחבלים בתוך המוצב. זהו מצב כאוטי, חסר שליטה. דוגמה: חלק מהחיילות מצליחות להיחלץ למגורים. המחבלים בעקבותיהם. כלי טיס בלתי מאויש של צה"ל מזהה מחבלים, ומשגר. החלונות במגורים מתפוצצים מההדף, אבל המחבלים בורחים.
לוחמי גולני מנסים להחזיק בגבורה את העמדות, אבל סופגים אש מקלעים ונ"ט. חלקם מצליחים להגיע ולהתבצר – ללא הקצינים שלהם – במיגונית. יש שם בערך 30 לוחמים, שמנהלים קרבות אש מול מחבלים מסביבם, ומחליפים ביניהם את העמידה בכניסות המיגונית, לעיתים יוצאים לתת חיפוי לחבריהם, וסופגים רימונים וגם אבידות. לפי התחקיר, הלוחמים לא יודעים מה קורה בשלב זה בשאר חלקי הבסיס – בחמ"ל, או במקומות אחרים. ומסבירים גורמים בצה"ל שהמצב כולו היה "כאוטי, קיצוני. היו מי שנכנסו למצב הישרדותי מוחלט". בצה"ל נשמעו טענות על בעיה בחתירה למגע, בכך שהלוחמים נותרו באזור המיגונית; התחקיר לא מוצא בעיה בחתירה למגע בתנאים שנוצרו בנחל עוז, ומציין כי באזור המיגוניות הרגו הלוחמים מחבלי חמאס לאורך הקרב כולו, שהם פעלו בעוז והפגינו נחישות ראויה להערכה.
הגשש החטיבתי רס"ב איברהים ח'רובה ז"ל פיקד על הגנת החמ"ל. שם נמצאות תצפיתניות, קציני מטה של גולני, תומכי לחימה ואחרים. ח'רובה, יחד עם שני קצינים של גדוד 13, סגן נמרוד אלירז, סגן יוחאי דוכן ז"ל, ולוחם, סמ"ר איתי רון ז"ל, מנסים לבלום את המחבלים בדלת החמ"ל. זו לא דלת שאמורה לבלום מתקפה כזו. מתנהל קרב ארוך של שעות. המחבלים מנסים לשכנע את ח'רובה בערבית להיכנע; הוא אומר להם שהם לעולם לא ייכנעו. הרביעייה נלחמת בחירוף נפש.
בשלב מסוים, נעמד ח'רובה ואומר לתצפיתניות שלכבוד הוא לו למות עבורן, ולמען מדינת ישראל. גופתו תימצא בעמדה הקרובה ביותר לדלת החמ"ל. התחקיר ממליץ להעניק לו את עיטור העוז.
המחבלים מחליטים להצית את החמ"ל, וזורקים אמצעי בעירה כלשהו. עשן שחור חודר דרך מערכות התקשורת והאוורור. התצפיתניות וחלק מתומכי הלחימה במחסה בחדר אחורי. רביעיית מגיני החמ"ל מנסה לכבות את השריפה, ללא הועיל. ההתפתחות הופכת למהירה ודרמטית מאוד. העשן חודר לחדר האחורי, והדלת נפתחת, אבל יש עוד עשן במסדרון. סוגרים את הדלת, פותחים אותה שוב. מישהו צועק, "תנסו להגיע לשירותים". יש קבוצה שיוצאת: חמישה קציני מטה, חייל אחד ותצפיתנית. יש בעיית נשימה וראייה. הם מצליחים לשבור את החלון בשירותים, ונחלצים. כל מי שנותר מאחור - התצפיתניות וכל השאר – נספים בחמ"ל.
האירוע הזה נמצא בלב הביקורת העמוקה מצד חלק ממשפחות התצפיתניות. שרון אשל, אמה של התצפיתנית סמלת רוני אשל ז"ל, שנפלה בקרב בחמ"ל, אמרה לוועדת החקירה האזרחית בחודש ספטמבר כי "הם ברחו מהחלון והשאירו את הבנות מאחור. איפה נשמע שקציני צה"ל בורחים ראשונים ומשאירים חיילות מאחור, מפקירים אותן?"
מסקנת תחקיר צה"ל היא שאי-אפשר לשפוט את מעשי היוצאים בסיטואציה שנוצרה, אבל "בצה"ל צריך לחתור ולפעול שקצינים ייצאו אחרי חיילים". יש פה ניסיון לקבוע אומדן ערכי, בלי לעשות שיפוט שדה לקצינים. בשעת כתיבת שורות אלה, טרם פורסמה תגובת המשפחות לתחקיר כולו, ובפרט למרכיב הזה.
קובע התחקיר: התורם המרכזי לכיבוש נחל עוז הוא פער עמוק ביחס בין ההיערכות לאיום על המוצב. ולפער הזה יש אחריות ברמת הגדוד, החטיבה והאוגדה.
ובמילים אחרות: הכישלון והסיאוב החלו שנים לפני כן. הכישלון היה מערכתי.
בין 6 ל-7 באוקטובר, בסביבות חמש בבוקר, הגיעו המפקדים בבסיס ירקון של יחידה 8200 למסקנה שאין עוד הרבה מה לעשות. המשמרת העייפה, שעבדה שעות ארוכות כדי לנסות להבין מה קורה ברצועת עזה, צריכה לקבל מעט הפוגה. לפי פרטי התחקירים, חיילים נשלחו ל"מנוחה". בלשון העם, הם חזרו לישון. ראוי להדגיש: החיילים האלה הם האנשים היחידים ב-8200 שעשו את עבודתם היטב באותו הלילה. הבעיה הייתה בפיקוד. בכל מקרה, הם לא נחו הרבה: כעבור פחות משעה וחצי החלה פלישה בהיקף אוגדתי למדינת ישראל.
זו רק דוגמה אחת. רוצים עוד? בבקשה. שיחה עם בכיר לשעבר ב-8200, שהיה לו ממשק הדוק עם כלי מודיעיני סודי, יוצא מהכלל טכנולוגית. כפי שפורסם בטור זה בראשית פברואר לפני שנה, היחידה התמכרה לכלי המודיעיני הזה. ההתמכרות איננה הבחנה של חוכמה בדיעבד; עוד לפני האסון, הוזהרו מפקדים באמ"ן מהתלות שהתפתחה בכלי המודיעיני, שהיה מאותגר קשות. הבכיר סיפר לי מה טיב ההתמכרות. "הם היו מתקשרים אליי מבסיס ירקון ואומרים לי שהכלי נפל", אמר לי, "והם שם משחקים שש-בש. כי אין להם מה לעשות בלעדיו. אני לא יודע אם זה היה ביטוי, אבל זה לא משנה. אמרתי להם – יש לכם אפשרויות אחרות. תשתמשו בהן. לא היה עם מי לדבר".
ועוד דוגמה: אלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן נוסע באותו לילה מחופשה משפחתית באצבע הגליל בחזרה לפיקוד. ראש השב"כ נוסע למטה. הרמטכ"ל מקיים שיחת הערכה. צוותי טקילה מוקפצים. אגף מבצעים מוציא הנחיות. כולם ערים. כמה אנשים קפצו מהבית ב־8200, היחידה הגדולה בצה"ל? התשובה היא שניים. אחד לבסיס בגלילות, והשני למטה השב"כ. אף אחד לא יצא את גבול גוש דן. לפחות שתי דמויות משמעותיות ורלוונטיות לגזרת עזה, בלתי ניתנות להשגה. לא עונות לטלפון, עד האזעקה בשש וחצי בבוקר.
המשמרת בירקון, שניסתה לפענח מה קורה בעזה, התמודדה עם בעיות טכניות בכלי המודיעיני, הממכר והכוזב. למרות מאמציה, חלפו שעות רבות עד שמפקד היחידה, יוסי שריאל, הורה לעשות דבר מובן מאליו – ולהביא מישהו מהבית.
נמשיך. כמה הערכות מצב ביצע ראש אמ"ן חליוה באגף באותו לילה? אפס. כמה הערכות מצב ביצעה יחידת ההתרעה המרכזית של צה"ל, היחידה הגדולה בצה"ל, היחידה שמקבלת יותר משאבים מכל יחידה אחרת, 8200? אפס. בעצם, כמה שיחות של מפקדים בחיל המודיעין התקיימו עם יותר משני אנשים על הקו? התייעצות, שיח מפקדים, חיתוך מצב, משהו? התשובה היא אפס.
מה שעשה תא"ל שריאל היה מכוון: באצטלה של רצון לחשבון נפש כולל של הצבא, כולל התאוננות "שלא מצאנו שלוש שעות" לשבת "כולנו" כדי לדבר על כיצד צה"ל כשל, הוא בעצם חילק את האחריות. פיזר אותה. זו טקטיקה מוכרת של יועצים אסטרטגיים. כשכולם אשמים, אף אחד לא אשם
העובדות הללו מובאות כאן כי הזיכרון קצר, ואנחנו בעיצומו של קמפיין. הכרזה על מלחמת גנרלים. השבוע, פתחו קצינים בצה"ל את "ידיעות אחרונות" ונדהמו. אלה ששלחו לי הודעות – לא בכירים, לא אלופים, בדרך כלל קצינים בדרגות ביניים - השתמשו במילה אחת. אצל אחד זו הייתה "בושה". אצל אחר "חרפה" והשלישי תימצת ב"חוצפה". בעמוד הראשון התנוססה תמונתו של אדם אלמוני למדי לציבור הישראלי, תא"ל שריאל, מפקד יחידה 8200 בעת פלישת 7 באוקטובר. הכותרת הבלעדית סיפרה על נאום חוצב להבות של שריאל בכנס מפקדים, מוקדם יותר השבוע. "אני מאשים" נגד צה"ל כולו, על כל מערכיו, ובפרט מפקדיו והרמטכ"ל.
בתמצית, שריאל נתן משפט וחצי של יציאה ידי חובה על "אחריות": "לא עמדתי במשימה כפי שציפו ממני... אני, יוסי, כשלתי", וביקש סליחה. לפי הידיעה, הוא לא פירט במה נכשל, מה קרה בדיוק; לא התייחס למילה ממה שהתרחש ביחידה בפיקודו. ההפך. הוא החמיא עמוקות לעצמו ולאמ"ן על תהליכי התחקור שהיו "מורכבים, עוצמתיים וכנים". ואז עבר למתקפה כוללת נגד שאר צה"ל. אתמצת לכם: כולם מאשימים את המודיעין, אבל לא נבחן הכישלון הצה"לי המלא. הוא אמר שצה"ל היה צריך להיות ערוך ומוכן, גם אם המודיעין אומר שההתרחשויות בעזה הן רק תרגיל. "כל המפקדים הם פתאום עיוורים שעברו באור אדום כי כלב הנחייה אמר להם לעבור באור אדום", אמר שריאל, וסיפק סוג של מחמאה: איך קרה שצה"ל, קבוצה ברמה של ברצלונה, ספגה 15:0 ממכבי חיפה (על תקן חמאס).
אנשים מעידים על עצמם באמצעות מילותיהם. הנה הערה: זה דימוי מזעזע בניתוק שלו. כאשר גורם כלשהו הוציא את נאומו המלא, מילה במילה, של שריאל, היינו בעיצומו של שבוע בו הובאה למנוחות משפחת ביבס. 7 באוקטובר הוא האסון הגדול ביותר שפקד את העם היהודי מאז השואה, והכישלון הצבאי הגדול ביותר של צה"ל. דימויי שירים ושערים חנפניים הם עניין שראוי למעט בו בהתחשב בנסיבות. ועוד הערה, עובדתית: המודיעין לא אמר שיש תרגיל של חמאס. חשוב להדגיש זאת. המודיעין של מדינת ישראל למעשה לא אמר כלום באותו הלילה. יש שלושה סוגים של מסרים שאמ"ן יכול להוציא: מידע התרעתי, התארגנות והתרעה. אמ"ן לא הוציא דבר. למעשה, אמ"ן לא הוציא שום מסמך סדור במשך הלילה.
מעבר לסמנטיקה, מה שעשה שריאל היה מכוון: באצטלה של רצון לחשבון נפש כולל של הצבא, כולל התאוננות "שלא מצאנו שלוש שעות" לשבת "כולנו" כדי לדבר על כיצד צה"ל כשל, הוא בעצם חילק את האחריות. פיזר אותה. זו טקטיקה מוכרת של יועצים אסטרטגיים. כשכולם אשמים, אף אחד לא אשם.
הנה תגובה פופולרית: יש מספיק כישלון לכולם. כולם נכשלו. כדאי להזהיר מהמגמה הזו, היא מסוכנת מאוד. כאשר כולם אחראים למחדל – אף אחד לא אחראי. ולכן כדאי לזכור שיש פער בין רשלנות, ובין טעות קשה בתום לב. מה זו התרשלות? הנה שורה מתוך הידיעה של הכתב הצבאי יואב זיתון, בעקבות התחקירים שפורסמו השבוע על ההתרחשות ב־8200 ואגף המודיעין:
"לא הייתה שום תמונת איכונים מאמ"ן. גם לא ב־7.10, למרות שאלפי מכשירי טלפון ומכשירי קשר של מחבלים פעלו במשך שעות ארוכות בשטח ישראל. היינו חירשים ועיוורים בשני הצדדים של 7.10, עוד בשישי בצהריים, כאשר החלה ברצועת עזה ההתארגנות להפעלת תוכנית הפלישה, מכמה עשרות שעודכנו בה לחמאס, לכמה מאות בערב שבת ולאלפי עזתים במהלך הלילה. אחד הפעילים שחדר ונעצר סיפר בחקירתו שהספיק להיפרד ממשפחתו בטלפון והתקשר למפקדו בעזה לעדכן שהוא חוזר לרצועה לאחר שפלש כי שכח לקחת את רקטת האר.פי.ג'י".
ואחרי שכתבתי את כל זה: אין ספק שיש שני כישלונות גדולים של צה"ל. הכישלון הראשון הוא מודיעיני. עצם ההפתעה. השני הוא מבצעי: לאחר שהופתעת, וגם בהינתן הפלישה, לא ייתכן שהביצועים של צה"ל יהיו לקויים כל כך, עד כדי כך שאמהות אוחזות בדלת הממ"ד מול רוצחים אכזריים, בתחומי מדינת ישראל, שש-שבע שעות אחרי שהתקפת חמאס החלה; או שתצפיתניות מופקרות למותן. לכן חשוב שכל הגורמים המעורבים – מהרמטכ"ל הפורש ולמטה – יקבלו אחריות וישלמו מחיר אישי. חשוב יותר להסיק מסקנות כדי שהתפקוד והפיקוד והשליטה לא ייכשלו כך בעתיד. לא היה שום דבר חדש בטענותיו של שריאל על הכישלון המבצעי של צה"ל. דבריו על מחלה בתוך צה"ל שהובילה לכישלון הם, פחות או יותר, קונצנזוס בצבא.
היה בדבריו מרכיב נטול קשר עם המציאות. באמ"ן יש הסכמה שהתחקיר שנעשה ב־8200 איננו הצלחה. או כפי שאמר לי גורם אחד בצה"ל: "זה תחקיר שמסביר מה ידענו, ומה לא יכולנו לדעת. הוא רק 'שוכח' לענות על שאלה פשוטה: למה לא ידענו שחמאס החליט לצאת למלחמה והיה ממוקד בכך בכל כוחו, מבצעית. למה לא ידענו שהם מדברים על השמדת ישראל ממש עם חיזבאללה, בפגישות בלבנון. ואלה רק דוגמאות".
בתחקיר של אמ"ן נקבע באשר ל־8200 שבעוד שביחידה נעשו מאמצים גדולים לברר מידע בתחומים מוגבלים, היחידה פעלה כ"ספקית מידע", לא "מיצתה את כל מקורות האיסוף" ולא הייתה שותפה לשיח המודיעיני. ההתייחסות שלו לתחקיר ב־8200, חוסר ההבנה כי בצה"ל הוא התקבל בביקורת רבה, קצת מזכירה את החיבור למציאות שהפגין שריאל בבוקר 8 באוקטובר, כאשר זימן בכירים לשעבר ב־8200 למטה היחידה להתייעצות, וכשהגיעו הם הזדעזעו לגלות כיבוד ואוכל בסגנון אתר נופש באיים הקריביים. ועוד לא הגענו לטיפול הכושל של 8200 ב"חומת יריחו"; בכך שלא הוקם פרויקט מודיעיני סדור לטיפול בידיעה חמורה כל כך; בחיסול מעמד הקב"ר, קצין הבינה הרשתית, שהיה פעם "הקב"ר הג'אבר", הכל יכול, שהיה מרכז מסביבו עבודה ייעודית לטיפול באתגרי מודיעין, ובנרטיב היחידה הולך עם תפיסותיו עד הרמטכ"ל.
היחידה המפוארת הזו, שהביאה לדוגמה את ההצלחה היוצאת מהכלל של איתור מנהרות חיזבאללה רק לפני כמה שנים, הפכה ל"יחידת דוורים שמעבירים מידע, במקום קציני מודיעין", כלשון אחד מבכיריה. אל מול הכשלים האלה, הייתה הזדמנות פז לשריאל לחשבון נפש. אך זה היה נאום שהוא זריקת אחריות, לא מאוד מתוחכמת. זה היה אלי זעירא פינת גורודיש.
איך אני יודע? כי הגיעה לידיי דוגמה לנטילת אחריות אמיתית, מלאה באמ"ן. לניתוח קשה וחריף, שהופץ בצה"ל במספר עותקים מוגבל, לפני כארבעה חודשים. זה מסמך שממחיש שאמ"ן – שמצטיין מראשית המלחמה, ומביא הישגים יוצאי דופן, מעזה ועד הצפון ואיראן – מבין את אחריותו.
הכותב הוא תת־אלוף ש', מפקד יחידה 9900. זו יחידה גדולה באמ"ן, האמונה על איסוף מידע חזותי־גיאוגרפי, ובכלל זה לוויינים, רחפנים, לחימה מבוססת מודיעין. באופן מעניין, מפקד יחידה 9900 חושב שחשבון נפש מתחיל מבפנים, מאמ"ן. נקפוץ ישר לשורה התחתונה של ש', שמופיעה באותיות קידוש לבנה: "בשורה התחתונה, אמ"ן שאמון על תיאור המציאות בהווה, על סמך בקיאות בעבר, לטובת הערכת העתיד, כשל בתיאור ההווה, לא היה בקיא בעבר, והמתין ל'פתרון בית ספר' אודות העתיד. בראייתי אמ"ן לא פיספס הזדמנות להיכשל בעצמו, ברמה האסטרטגית, האופרטיבית והטקטית, ובכך לא פיספס הזדמנות להכשיל את המפקדים והציר המבצעי, מדרגת המטכ"ל ומטה".
ש' קובע כי "כישלון אוקטובר 2023 חמור מכישלון 1973". הוא אומר שלקראת מלחמת יום הכיפורים, לא היה ויכוח על העובדות, אלא על "הערכות המודיעין (כוונות ויכולות), ובעיקר היה ויכוח!!!" (סימני הקריאה במקור). הוא מכוון לכך שבשנה שלפני מתקפת הפתע של מצרים וסוריה, אמ"ן עסק כל העת בסיכוי למלחמה. בספטמבר ואוקטובר 1973 הוא העריך סיכוי לכך ב"סבירות נמוכה". אך רמת המוטרדות הכללית בצה"ל הייתה גבוהה מאוד. כמה גבוהה? אלוף פיקוד הצפון, הצנוע והנבון, יצחק חופי, קרא את המודיעין ודרש לקבל תגבורות לרמת הגולן. כך עלתה לרמה, לפני המלחמה, חטיבה 7. במילים אחרות - ואלה מילים שלי – אמ"ן כשל ב־1973, אבל המידע שסיפק הספיק למפקדים בגזרות השונות לקבל החלטות מושכלות. ללא חטיבה 7, מי יודע לאן הסורים היו מגיעים.
"באירועי אוקטובר 2023 ההפתעה הייתה מוחלטת!" כותב ש', "לא היה ויכוח על תמונת המודיעין (החלקית שהוצגה), לא היה ויכוח על הערכת המודיעין (שלא בוצעה) שהתקבלה בתמימות דעים על ידי כל דרגי המודיעין וכמעט לא השאירה ספק, זמן, ואולי גם מקום למפקדים לפעול אחרת".
זה חשוב מאוד. ש' מאשים שהכשלים של אמ"ן היו כה גדולים ועצומים, שהוא הוביל את צה"ל כולו, כמו החלילן מהמלין, לאסון. ובמילותיו: "זווית הכניסה לליל 6־7 באוקטובר הייתה בלתי אפשרית לגישור על ידי אמ"ן, ובטח שעל ידי המפקדים". הוא מסביר שהטעויות המצטברות של שבע שנים נערמו ללילה אחד. וכך זה ממשיך וממשיך: היעדר מקצועיות של מחקר צבאי תורתי סדור בגזרת הדרום, נתק בין מחקר יכולות לכוונות, אי־גיבוש תמונת מודיעין סדורה למטכ"ל בליל 7 באוקטובר, היעדר הערכת מצב בכל הרמות באמ"ן, יהירות, היעדר אווירת מלחמה באמ"ן כ"פועל יוצא מתפיסה שגויה לפיה תמו מלחמות בהפתעה", פער תרבותי תפיסתי בהבנת האויב כ"אחר". הוא מעיר שאמ"ן התמקד בשנים האחרונות בגיוס, תגמול ושימור כוח אדם עם נתונים אישיים טובים, "אך צה"ל קיבל תוצר מודיעיני פחות טוב".
המסמך של ש' איננו תחקיר רשמי של אמ"ן. אחריו הגיע תחקיר, רציני, וכזה שהתחשב ברבות מהביקורות שהופיעו במכתב שמפקד 9900 שיגר. אבל אנא השוו בין הטקסט הזה שקראתם פה ובין הנאום של יוסי שריאל. ההבדל מאוד פשוט: אחד מתמקד בטעויותיו, והשני מתמקד בטעויות האחר. לסיכום: לא כולם אשמים באותה מידה במחדל. 7 באוקטובר הוא מחדל מודיעיני בקנה מידה היסטורי, בינלאומי. הוא גם כישלון מבצעי נורא של צה"ל. מי שרוצים באחריות וטובת הצבא, שידברו על כשליהם שלהם, לא של האחרים. ואם הם חושבים שעשו זאת כבר, ראוי להם להתעטף בשתיקה. יש להם הרבה על מה לשתוק.
