היה קר השבוע בוושינגטון. מעגלי השלטון החדשים עברו בין נשף לנאום, בין ארוחה לחגיגה. הניצחון בבחירות אמריקאיות תמיד מתוק. אין מו"מ קואליציוני רקוב ומותח עצבים. הבחירות הבאות לנשיאות הן בעוד ארבע שנים, לא משנה מה. הנשיא הוא מלך נבחר. מסעו בתפקיד תמיד מתחיל בזרי דפנה. לעיתים הוא נגמר, כמו עם ג'ו ביידן, בחנינות ששוגרו ברגע האחרון למדפסת.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
אבוי למנוצחים, אמרו ברומא. אוי ואבוי למנוצחים, אומרים כעת בוושינגטון. זהו איננו דונלד טראמפ של 2016, שבתחילה לא האמין שניצח בכלל, שהיה ונשאר לאורך כל כהונתו בלתי אהוב. הנשיא החדש מתחיל את כהונתו כדמות פופולרית ואהודה. בכוח הכריזמה שלו לבדה הוא הצליח לשנות מגמות דמוגרפיות ארוכות שנים. יותר ויותר מיעוטים איתו. והרבה יותר צעירים. הדמוקרטים עוד יכולים לגמור כמו מפלגת העבודה: אהודה בעיקר בקרב גמלאים אקדמאים ומבוססים.
תתעלמו מהרעש. הדבר המרכזי שעשה טראמפ השבוע הוא להתמקד בהגירה, ובגבול. זהו סדר העדיפויות העליון של הממשל החדש. בעידן הקודם של הפוליטיקה, אנשי ציבור נהגו לפזר הבטחות, ואז להגיע לשלטון – ולשקול מחדש. לעדן. לשנות. לסבן. טראמפ אוהב להגשים את הבטחותיו, מילולית. ומהר. הוא נהנה מהזעזוע; השבוע סיפר בעליצות כיצד דחה הצעה לפרוס על פני שבוע את החתימה על צווים נשיאותיים, כדי לרכך את המכה.
אנחנו לא בעידן שמרככים בו שום דבר יותר.
הממשל הנכנס חגג השבוע את ההישג הבינלאומי הראשון שלו – תחילת הפסקת האש והשבת החטופות מרצועת עזה. הרבה דברים קרו, והם קרו בבת אחת: אמילי דמארי, רומי גונן ודורון שטיינברכר חזרו הביתה. הפסקת האש ברצועה הוכרזה, צה"ל החל נסוג ותושבים פלסטינים יצאו לדרכם צפונה.
השליח הנשיאותי סטיב וויטקוף מתברר כאיש החשוב ביותר של טראמפ למזרח התיכון; הוא מדבר על נורמליזציה, נסיעתו הקרובה לציר נצרים וציר פילדלפי, והרצון לשחרר את החטופים כולם. אנשי נתניהו מגלים סימני פאניקה מתקדמים; בין אם הם אחראים לפרסום בערוץ 14 על קשריו העסקיים של וויטקוף עם קטאר, ובין אם לאו, הפרסום הזה הגיע עד הבית הלבן. הניסיון להפעיל על וויטקוף את הטקטיקות הרגילות של מקורבי נתניהו יכול להסתיים רע מאוד. ולא עבורו.
השאלה היא ממי ראש הממשלה חושש יותר. בשלב זה, נראה כאילו סמוטריץ' מפחיד אותו הרבה יותר מהבית הלבן. הצלת הקואליציה היא צו השעה, וכל דבר יגויס למטרה – מטיהורים במטכ"ל ועד למבצע בג'נין.
וכמובן – גורל החטופים. נתניהו משגר מסרים שפינוי פילדלפי אחרי 42 ימים לא מחויב המציאות. בכך, הוא מעמיד בסכנה לא רק את השלב השני של העסקה, אלא בעיקר את סוף השלב הראשון. ספציפית, שחרור החטופים הגברים וגופות הישראלים בין סוף פברואר לראשית מארס. אם חמאס ישתכנע שישראל לא תממש את פינוי פילדלפי, נפתחת בפניו אפשרות להפר את ההסכם עוד קודם.
חמאס יושב ולומד. השבוע פנה אחד מבכיריו לממשל טראמפ והציע "לדבר", כאשר "הכל על השולחן". אלה מילים המותאמות ללשון הטראמפיסטית; הן מעידות על תהליך למידה. זה משהו שלמדנו מאז 7 באוקטובר: ישראל טעתה לגבי חמאס, טעות היסטורית. היא ראתה אותו כארגון פחות מתוחכם מחיזבאללה. פגיע יותר. כזה שאפשר להגיע אתו ל"הסדרה". היא לא זיהתה בו תחכום מיוחד או איום קיומי. בניגוד לחיזבאללה, ובוודאי איראן.
זו הייתה שגיאה קשה מאוד. השבוע חמאס שיחרר את החטופות והעניק להן "תעודות שחרור" בעברית ושקית מזכרות. זו דרגת תחכום יוצאת דופן לארגון טרור; מודרניות מפלצתית כזו, שמחשבת איך כל פריים ייראה בטיקטוק.
מידת התחכום שקולה לרשעות. בעסקה לפני שנה, סיפרו חטופים כי שוביהם איימו עליהם רגע לפני השחרור כי מוטב שיעזבו את המדינה, ו־7 באוקטובר "גדול יותר" עומד להתרגש על ישראל.
ובכן, מסתבר שלפחות לחלק מהחטופות ששוחררו השבוע, הושמע איום זהה. ההערכה כעת בישראל היא שמדובר בהוראה מגבוה של פיקוד חמאס, לשלוח את החטופות והחטופים עם המסר הזה בחזרה הביתה. להמשיך בקו שקבע יחיא סינוואר, שהפך את חמאס לדאעש מבחינת זריעת האימה והאכזריות.
נגד דאעש קמה קואליציה בינלאומית. הטיפול בחמאס הוא עלינו, לבד. "בסוף, מוחמד סינוואר חייב למות", אמר לי השבוע בכיר במערכת הביטחון. הוא לא ביאר מהו "הסוף".

בשעות הבוקר המוקדמות של 7 באוקטובר, לפני שלוש וחצי, התקבלה החלטה להעיר את הרמטכ"ל. זה לא היה מובן מאליו; הסימנים שהתקבלו מעזה היו מגומגמים, והפיקוד הבכיר של אמ"ן היה בשינה עמוקה. אם לא אמיתית, אז מטפורית. אך רל"ש הרמטכ"ל החליט שהתרעת שב"כ על פתיחת הסימים הישראליים ברצועה וסימנים נוספים הקשורים לאמצעי חירום של חמאס מצדיקים את עדכון הרמטכ"ל. בשלב הראשון, המילה הייתה "עדכון". אלוף פיקוד הדרום כבר קיים הערכות מצב. לא היה ברור שנדרשת החלטה מטכ"לית.
צריך לעצור ולכתוב משהו קריטי על כישלונות מודיעיניים ועל הפתעות אסטרטגיות. באנגלית המושג קרוי 20/20 hindsight. חוכמה לאחר מעשה. כזו שרואה 6/6, מושלם – רגע אחרי התוצאה. מי שלא יודע כמה פעמים מעירים את שר הביטחון, ראש אמ"ן והרמטכ"ל בלילה, שלא חווה התרעה מודיעינית שהתבדתה, שלא זוכר ש"חומת יריחו" היה אירוע נידח יחסית בפאתי הצבא, ששוכח את ההערכה העיקשת של אמ"ן שחמאס מורתע – צפוי לגבש חוות דעת חד-משמעית: הכל היה ברור. העיוורון היה בלתי נתפס, ולא הייתה כל תוצאה מתבקשת אחרת לבד מהקפצת צה"ל כולו.
זו חוכמה בדיעבד. מומלץ למי שלוקה בה לקרוא קצת על ההתרעות שנמסרו לארה"ב בחודשים לפני 11 בספטמבר. האחרונה שבהן, באוגוסט: "בן לאדן נחוש להכות בארה"ב". האחרות כללו פגישות חירום של ראשי ה־CIA בבית הלבן עם היועצת לביטחון לאומי קונדוליזה רייס, שבהן הוזהרה נמרצות ממתקפת טרור מיידית ורחבה נגד אמריקה. לבית הלבן הוצגו ידיעות על טרוריסטים שלומדים טיסה בארה"ב. בסך הכל עשרות אזהרות רציניות סופקו; ארה"ב לא הקשיבה. לא היה ברור – גם כאשר הכל היה ברור, מנוסח כהלכה, עשיר באינפורמציה.
שירותי המודיעין של ישראל לא סיפקו מסמך התרעה סדור אחד – לרמטכ"ל, לראש הממשלה, לשר הביטחון – שהזהיר כי חמאס מתכנן מתקפה רחבה. האפשרות של פשיטה רחבה של חמאס, "חומת יריחו", הוצגה ברחבי צה"ל. זו איננה התרעה של ממש. ראו אותה פינקלמן כראש חטיבת המבצעים, ראש אמ"ן חליוה (פעמיים) ומפקד פיקוד הדרום הקודם טולדנו. אזהרותיהם של מי שצילצלו בפעמונים, כמו הנגדת ו' או הקמ"נים שכתבו את המצגת והסתובבו איתה בצה"ל, טבעו בים הקונספציה.
נחזור לבוקר המוקדם של 7 באוקטובר. מכאן והלאה, כל מה שאכתוב הוא תוצר של שיחות עם גורמים שונים, חלקם בכירים במערכת הביטחון. חלק מהפרטים מופיעים כאן לראשונה. לא ראיינתי את הרמטכ"ל. האירוע נמצא בתחקיר, שטרם פורסם.
אם כבר התעוררנו, אמר הרמטכ"ל לבן שיחו – נעשה את זה מסודר. אלוף פינקלמן היה בעיצומן של שיחות עם פקודיו. הרמטכ"ל ביקש שיעלו אותו לשיחה רחבה יותר. שיחה כזו קרויה "שיחת מפקדים"; היא לא חיתוך מצב רשמי. זו התרחשה כעבור כ־20 דקות.
הדף של הלוי ממחיש את הטרגדיה האמיתית של הכשל: ראש השב"כ, הרמטכ"ל, וגם ראש אגף המבצעים ואלוף פד"ם, היו ערים לגמרי. הם דווקא חשבו, התעוררו, רשמו לעצמם הערות – והגיעו למסקנות הפוכות מהמציאות. קלות דעת לא הייתה שם. האפשרות של פשיטת ענק של חמאס הייתה מעבר למרחב האפשרויות הקודרות שלהם.
את הלוי מעירים בלילה כבר עשרות שנים. הוא לא מקבל החלטות בשכיבה. ראש המוסד צבי זמיר סיפר פעם איך הודיע לראש לשכתו, מלונדון, על פגישתו הדרמטית עם הסוכן המצרי אשרף מרואן ערב מלחמת יום הכיפורים. הוא התקשר בשתיים וחצי לפנות בוקר ופקד על הרל"ש: לך, תשים את הרגליים בגיגית מים. הוא רצה לוודא שהאיש בערנות מלאה כאשר הוא מכתיב לו התרעה מיידית על מלחמה.
הרמטכ"ל יצא מחדר השינה והלך לחדר העבודה. ושם קרה דבר מעניין מאוד: הלוי ניסה לעבד מה שנאמר לו. הוא נטל דף נייר והחל רושם לעצמו מה יכולה להיות המשמעות של הסיגנלים המודיעיניים שהתקבלו מרצועת עזה. בדיעבד, שר הביטחון לשעבר, יואב גלנט, יודע על הפתק ההוא. גם אחרים, במטכ"ל.
מה כתוב שם בדיוק, אינני יודע. תכליתו של הרמטכ"ל הייתה לבחון את הנחות היסוד שלו ותרחישים אפשריים. על עניין אחד יש הסכמה: דבר ממה שנכתב שם איננו פלישה רבתי למדינת ישראל, פיגוע אסטרטגי או משהו שמתקרב לכך.
הרושם שעלה מהדיונים הוא שחמאס אולי מכין משהו, אבל זה לא מיידי. בלשון מקצועית: לא תז"מי, לא תזמון מיידי. זה ההקשר שרבים מחמיצים – הדיונים נערכים תחת ההסכמה הגורפת שייתכן שיקרה משהו – אבל לא בלילה. ההנחה ברחבי צה"ל, מפיקוד הדרום ועד המטה הכללי, דרך שב"כ, הייתה שלפני מהלך גדול של חמאס, בוודאי מלחמה כוללת, יתקבל מודיעין איכותי ומדויק מאגף המודיעין.
ושם ההיבריס שלט. איך אמר לי בכיר במודיעין אחרי 7 באוקטובר? "חשבנו שאם הם חולמים בלילה על פיגוע, בבוקר הם כבר עצורים. או מחוסלים". הנה כמה דברים שעולים מהתחקיר באמ"ן, וחלקם פורסמו בטור זה בראשית המלחמה. בידי 8200 בשלב הזה מודיעין ללא תוכן, מדל"ת, שמעיד ללא ספק שחמאס נמצא בתנועה חריגה ביותר ברצועת עזה. רק שהם יגלו את זה בדיעבד, אחרי 7 באוקטובר. מדוע? כי אף אחד מפיקוד היחידה לא יזם הקפצות נרחבות של חיילים וקצינים באותו לילה, לא נעשו בדיקות מחמירות ולא נשלפו כל החומרים שנאגרו בשרתי היחידה. כתוצאה מכך, הקברניטים לא יודעים שיש סימן מעיד שני, קריטי, שנמצא בידי צה"ל ושוכב במרתף. הם גם לא יודעים על היערכות חריגה של מערך הנ"ט בחמאס; ראשי אמ"ן לא העבירו גם את זה הלאה, למרות שחיילים ב־8200 התריעו על כך. בידי מודיעין חיל אוויר היה מידע על פעילות חריגה במערך הכטב"מים של חמאס. זה גם לא הגיע לאלוף פיקוד הדרום, או לרמטכ"ל.
השעה היא בערך ארבע. בחדר העבודה מקיים הלוי את השיחה המפורסמת, עם אלוף פד"ם. ראש אגף המבצעים, האלוף עודד בסיוק, מצטרף לשיחה ביוזמתו – אחרי שווידא שראש להק אוויר בחיל האוויר, ופיקוד חיל הים, יודעים על הסיגנלים מעזה. אפשר להניח שהרמטכ"ל עושה שימוש בנקודות שרשם לעצמו, כדי לבחון את ההחלטות. ראש אמ"ן לא שם, למרות שנאמר לאנשיו שהשיחה מתקיימת. בדיעבד הודה האלוף חליוה – בכנות ראויה – שלא היה כל טעם שיעלה על הקו; הוא היה מביע את עמדת אמ"ן, שחמאס מורתע, ושאין אינדיקציה לפעולה מלחמתית שלו נגד מדינת ישראל.
בסיום השיחה מתקבלות החלטות, מתואמות עם השב"כ, שכוללות פעולות מוגבלות – העלאת כטב"מים נוספים לאוויר, וגם מהלכים נוספים. נקבע חיתוך מצב ל־08:30 בבוקר.
הרמטכ"ל וראש אגף המבצעים, בסיכומים זהים למדי, מעלים השערות. הם לא יודעים שבשלב זה, מחצית מהמודיעין בידי צה"ל בכלל לא נמצאת בידיהם, כי היא תקועה בדרגים נמוכים יותר באמ"ן.
האפשרויות המועלות בסיכומי השיחה הן תרגיל של חמאס, כוננות של הארגון מתקיפה ישראלית, ולאחר מכן אירועים מצומצמים וטקטיים כמו ניסיון פיגוע מהים, או מהגדר (להבדיל מפשיטה כוללת).
רוח הדברים היא שלא עומד לקרות כלום בקרוב; הסיכומים מבקשים לשמור על ביטחון מקורות מודיעיניים. גורמי ההערכה משדרים מסרי הרגעה. השב"כ יכתוב שפניו של חמאס אינן להסלמה, שעתיים לפני שמחבלי הנוח'בה פרצו לישראל. אמ"ן מספק סימנים מצננים. החשובה בהם הוא הקביעה: הזרוע הצבאית של חמאס והנוח'בה בשגרה.
זה משפט חשוב, מן הסתם.
לוחמי הגדודים בגזרות החטיבה הצפונית והדרומית לא מקבלים התרעה על אפשרות כלשהי להסלמה. זאת למרות שהפיקוד, האוגדה והקצינים הבכירים בדרום כבר מוקפצים (פינקלמן כידוע חוזר עוד בלילה לפיקוד מחופשה משפחתית בצפון הארץ).
הייתי על גבול עזה המדמם, יומיים מאוחר יותר. הכל היה אחרת אם היו נותנים התרעה של שעה, אמר לי מג"ד של גולני בזעם. הוא צודק, כמובן.

הרמטכ"ל התפטר השבוע. התפטרות ראויה. אחריותו של הרצי הלוי לכישלון איננה בספק, ושום דבר שנכתב כאן לא נועד לדלל זאת. אך השאלה לא צריכה להתמקד במי שכבר לקחו אחריות, אלא במי שמנסים לחמוק ממנה – ובמקביל, לנסות לעצב את המטכ"ל הבא. מי שעוסקים במינויים ובתדרוכים, בעודם מפילים בכנסת הצעות לוועדת חקירה ממלכתית.
ולכן הנייר שכתב הלוי באותו הלילה – גם אם הוא מכיל חמש־שש שורות משורבטות – חשוב. הוא חשוב בשל שני טיעונים המועלים בציבוריות הישראלית, בעיקר בסביבת שופרות נתניהו. הראשון נקלה, השני מטופש. הראשון הוא כאילו הדרג הביטחוני מנע מידע מנתניהו, מסיבות זרות. אין טעם לבזבז על כך מילים; יש אנשים שגם יאמינו שחייזרים רצחו את הנשיא קנדי, או שכדור הארץ שטוח. ככל שהם ישהו יותר ברשתות חברתיות, או יצפו בערוץ מסוים בטלוויזיה, הם יאמינו בכך יותר.
האגדה ממשיכה הלאה: אילו רק היו מעירים את נתניהו, הוא היה מקפיץ את המערכת כולה. זה טיעון היפותטי של כת אישיות. אם לשפוט מהתנהגותו של נתניהו בעדכונים ביטחוניים אחרים, באמצע הלילה או במהלך היום, הוא לעיתים נדירות – כמעט אף פעם – איננו חולק על הדרג המקצועי. בוודאי שלא מורה על הקפצת צה"ל. כדאי להזכיר שהיה זה נתניהו שזילזל בהתרעות למלחמה בשנה שלפני כן, בעוד ראשי מערכת הביטחון היו מוטרדים מאוד.
הטיעון השני הוא המטופש: שהאישים האלה לא לקחו ברצינות את האיום, שהם "חזרו לישון". הדף של הלוי ממחיש את הטרגדיה האמיתית של הכשל: ראש השב"כ, הרמטכ"ל, וגם ראש אגף המבצעים ואלוף פד"ם, היו ערים לגמרי. הם דווקא חשבו, התעוררו, שמו את רגליהם בגיגית מים מטפורית, רשמו לעצמם הערות – והגיעו למסקנות הפוכות מהמציאות. קלות דעת לא הייתה שם. האפשרות של פשיטת ענק של חמאס הייתה מעבר למרחב האפשרויות הקודרות שלהם. המודיעין המלא לא נמסר להם. אמ"ן לא ביצע פעולות אקטיביות, מתחייבות כדי לפענח את המתרחש.
את המילים הבאות אני כותב בזהירות: ההתנהלות בחלקים מאגף המודיעין, בקרב ראשיו, צריכה להיבדק מחשש לרשלנות ממש.
כאשר כתב השבוע שהכישלון ילווה אותו כל חייו, הרמטכ"ל התכוון לכך. זו הייתה הצהרת אחריות שלא נראתה כדוגמתה מאז דבריו של יצחק רבין המנוח, אחרי הפעולה הכושלת שבה נרצח נחשון וקסמן ונפל סרן ניר פורז. אך תכליתה איננה להסתיר את השאלות הנוקבות בנוגע להחלטות שקיבל.
יש הטוענים כי הרמטכ"ל נמנע מהעלאת הכוננות על גבול עזה מחשש לחשיפת מקורות מודיעיניים. הם מנתחים: זה קשור להיסטוריה שלו, כמפקד סיירת מטכ"ל השקטה. משיחותיי במערכת הביטחון זו איננה הסיבה. הכוננות לא הועלתה כי המעורבים סברו שאין חשש של ממש לאירוע ביטחוני מיידי. לכן גם לא עודכן ראש הממשלה ואפילו לא העירו את שר הביטחון. השמירה על המקורות מוזכרת בסיכומים, אבל היא תוצר לוואי של הקונספציה (חמאס מורתע) ושל ההערכה המשתמעת שלא יהיה אירוע ביטחוני משמעותי. ובמילים אחרות: אם הלוי ופינקלמן היו מאמינים לרגע שיש סיכוי לפיגוע גדול, לא מלחמה נרחבת, רק פיגוע – הם לא היו סופרים את שמירת המקורות. מחזיקים מקורות בדיוק עבור רגע כזה.
נתניהו באמת ובתמים חשב שמערכת הביטחון ממציאה או מעצימה איומים, כי היא מסורה לאינטרסים של "קפלן". זהו נתניהו שהלך לערוץ 14 ונשאל על הערכת אמ"ן ל-2023, שהסיכוי למלחמה גבר, ואמר בלגלוג ש'אני חושב שיש הפרזה בזה'.
הנה שתי טעויות אפשריות של הרמטכ"ל ועמיתיו באותו לילה. תפיסת אמ"ן נשענת על זהירות: אם יש אינדיקציות לוחמתיות, ואלה לא הוכחו מודיעינית כתרגיל, יש להניח הנחה מחמירה ביותר. שמדובר באירוע אמת. אחד מהבכירים באותו לילה הודה בפניי ש"לא הבנו מה קורה". הרי הסימים הוחדרו לחמאס בידי שב"כ בגלל חשש לפשיטה. הם הופעלו. אם לא הוכחת הפוך – צריך להניח פשיטה. אבל כאן נכנסת ההערכה שהגיעה מקציני המודיעין של הפיקוד והאוגדה: הזרוע הצבאית של חמאס בשגרה. ושב"כ מוסיף: הסימים הופעלו בעבר.
עניין אחר הוא מערכתי. אם הרמטכ"ל היה דורש נוכחות אמ"ן בשיחת המפקדים לפנות בוקר, או יוזם חיתוך מצב מסודר, היה קורה מה שתמיד קורה בצה"ל: המערכת הייתה נדרכת, כל הדרך עד המשמרת של 8200 שישבה בבסיס ירקון, ותחת אחריותה עזה וחמאס. עשרות או מאות אנשים היו מתעוררים.
האם היו מספיקים לזהות את תוכנית חמאס עד שש וחצי בבוקר? לאור העיוורון הגמור במודיעין הישראלי, נראה שלא. ראשי מערכת הביטחון, מילולית, הורדמו. קצין אחד הציע למי שהתקשרו אליו לחזור לישון. אחרים דיברו על "הטרללת" של השב"כ. באוגדת עזה הייתה קבוצת ווטסאפ פעילה באותו לילה, של אנשי מודיעין. שמה ‑ התבדחות תפלה על שב"כ.

בואו נדבר על רשלנות ועל שאלה אסטרטגית: מה עשה ראש הממשלה בנימין נתניהו אל מול ההתרעות שקיבל.
זו שאלה חמורה, משום שכאשר חמאס מבצע את מסע הרצח וההרס שלו, הרצי הלוי או ירון פינקלמן נמצאים בתפקידם מספר חודשים. נתניהו נמצא בתפקיד ראש הממשלה, כמעט רצוף, במשך כ־14 שנים. הוא ארכיטקט הגישה הישראלית כלפי חמאס במשך שני עשורים. העובדות ידועות לכולם: נתניהו הוא זה שהתעקש על העברת הכסף מקטאר. הוא שהחליט לא להפיל את שלטון חמאס – למרות שהתחייב לכך. הוא שסירב להצעות חוזרות ונשנות של שני ראשי שב"כ, נדב ארגמן ורונן בר, להרוג את הנהגת חמאס ובייחוד את יחיא סינוואר. הוא שקיבל את ההחלטה לשחרר את סינוואר, ואיתו למעלה מאלף אסירים פלסטינים בעסקת שליט. בכוחו כראש ממשלה, עיצב נתניהו את מערכת הביטחון בדרכים אינספור – מהמכשול ברצועת עזה, דרך הגישה שראתה בפיצול בין עזה לגדה המערבית כחיובית לישראל, ועד ראיית חמאס כסוג של נכס אסטרטגי נגד הקמת מדינה פלסטינית.
אך החל בפברואר־מארס 2023, נתניהו החל לקבל התרעות של ממש ממערכת הביטחון על האפשרות לעימות אזורי. כפי שפורסם ב"ידיעות אחרונות", אגף המודיעין הזהיר אותו בשורת מכתבים שאויבי ישראל מזהים שעת כושר היסטורית כדי לתקוף. עד כמה שאנחנו יודעים, הוא לא הגיב למכתבים הללו, ולא יזם כל תהליך חשיבה סדור – כדי לשמוע עוד.
הרקע היה כמובן ההפיכה המשפטית, והדרך שבה שיבשה וקרעה את החברה הישראלית לחלוטין. ממשלת ישראל יזמה מהלך שנתפס כבלתי לגיטימי, והיה הופך את ישראל – אם היה מתקבל במלואו – למדינה לא דמוקרטית. מאז 7 באוקטובר יש ניסיון מאורגן ביותר לטפול על המחאה, או על מי שאמרו שיפסיקו להתנדב לשירות מילואים, את האחריות למהלך מדינתי וממשלתי. מי שאחראית למהלך ממשלתי, חקיקתי, היא היוזמת – הממשלה. והאחראי העליון הוא העומד בראשה. לא רון שרף מ"אחים לנשק", אלא בוגר אחר של סיירת מטכ"ל, שיושב בלשכת ראש הממשלה.
מדוע נתניהו סירב אפילו להיפגש עם ראש השב"כ והרמטכ"ל, ערב ההצבעה בכנסת? מדוע התעלם ואף פיטר את שר הביטחון שלו, שהזהיר מפגיעה חמורה אפשרית בביטחון, והתבסס על אותו מודיעין עצמו?
התשובה היא שהוא זילזל בהערכות המודיעיניות שנמסרו לו. נתניהו חשב שמדובר בפוליטיקה. הוא באמת ובתמים חשב שמערכת הביטחון ממציאה או מעצימה איומים, כי היא מסורה לאינטרסים של "קפלן". זהו נתניהו שהלך לערוץ 14 ונשאל על הערכת אמ"ן ל־2023, שהסיכוי למלחמה גבר, ואמר בלגלוג ש"אני חושב שיש הפרזה בזה".
זו זכותו של ראש הממשלה לקבוע זאת. אך יש פה בעיה. גדולה מאוד עבור נתניהו. ביום שיתייצב בפני ועדת חקירה ממלכתית, חבריה ישאלו אותו שאלה אחת קצרה: מה עשית אל מול ההתרעות. איפה ישבת וסיכמת לעצמך, או בדיון מקצועי, את הסיכונים הנשקפים. אלה שקבעו כי ישראל בנקודת חולשה היסטורית באזור. שסיכויי המלחמה גוברים. שאויביה סבורים שישראל בסכנת קריסה מיידית – ושהדברים קשורים בצעדי ממשלתך.
לאחר מכן יבוא מבול של שאלות. אדוני ראש הממשלה, מתי קיימת פגישה עם ראש השב"כ אחרי שמסר לך "התרעה על מלחמה"? ואם לא קיימת פגישה כזו, מדוע לא קיימת אותה – למרות אזהרה דרמטית? מתי התרחש דיון קבינט על מכתבי אמ"ן?
נכון, מר נתניהו, לא אמרו לך שזה יגיע מרצועת עזה. אבל כאלה הן התרעות כלליות; הן לא מדויקות. מה עשית כדי להכין את ישראל למלחמה, בעזה – או בכלל? אילו תהליכים הובלת? האם לא האמנת לרמטכ"ל, לשר הביטחון ולראש השב"כ? אנא – פתח את יומניך, הקלטות שיחותיך, המסמכים שהוגשו לך. ואם לא עשית שום דבר, ממש כלום, עם מכתבים ואזהרות ששוגרו אליך שוב ושוב – הסבר לנו, מדוע זו איננה רשלנות מצידך? ואדוני ראש הממשלה, מה קרה למל"ל בתקופתך?
ובמשפט קצר אחד, וההבדל בין נתניהו לרב-אלוף הלוי:
מר נתניהו, איפה הדף שלך? איפה שירבטת את האפשרויות השונות, כאשר ההתרעות הוגשו לך לוהטות, עקשניות? איפה הראיה שנהגת בניסיון ליסודיות כלשהי, להבדיל מזחיחות? האם בכך שזילזלת בהערכות צה"ל והשב"כ, לא ביצעת פוליטיזציה בשיקולי הביטחון. כזו שתרמה לאסון הגדול בתולדות ישראל?
הקוראים בוודאי מבינים כעת היטב מדוע נתניהו מסרב בכל תוקף לוועדת חקירה ממלכתית, ומדוע מערכת הביטחון רוצה בה. הרושם הוא שנתניהו לא עצר לרגע לחשוב. אין לו דף.
אם כי, לאור הדרך שבה נוהגים בפרוטוקולים במשרד רה"מ, אולי אפשר להמציא אחד.