מחצית מחיי ביליתי על דוכן הנאשמים. בחודש שעבר, הדרמה המשפטית בת 18 השנים שלי סוף סוף הגיעה לסיומה, כאשר בית המשפט העליון של איטליה הרשיע אותי סופית בעבירה פלילית של הוצאת דיבה. רוב האנשים שמעו על ההרשעה הלא מוצדקת שלי ברצח מרדית קרצ'ר, אבל האישום הנוכחי והפחות חמור, שמקורו בהצהרות עליהן חתמתי במהלך חקירתי, הוא זה שהמשיך לרדוף אותי. מקור האישום בשקר שהמציאה המשטרה: היותי נוכחת בזמן ששותפתי לדירה מרדית' הותקפה מינית ונרצחה בבית שלנו בפרוג'ה, בשנת 2007. כל מה שהשתבש לאחר מכן בחקירה ובתביעה – הראייה הצרה, הפסאודו-מדע, העדים המשוחדים – היו פועל יוצא של השקר הזה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
החקירה שעברתי הייתה ונותרה החוויה המפחידה בחיי. מפחידה יותר מפסק הדין הראשון והמרסק שמצא אותי אשמה וגזר עליי 26 שנות מאסר; מפחידה יותר מהכלא עצמו. הייתי בת 20, ונחקרתי במשך יותר מ-53 שעות, במשך חמישה ימים, בשפה שרק התחלתי ללמוד לדבר בה. בליל הרצח של מרדית' הייתי עם רפאל סולצ'יטו, בחור צעיר שרק התחלתי לצאת איתו. אבל לא משנה כמה פעמים אמרתי את זה, המשטרה סירבה להאמין לי. צעקו עליי, איימו עליי, שיקרו לי וסטרו לי, ובסופו של דבר איבדתי את שפיות והתחלתי להאמין בשקרים שהמשטרה סיפרה לי. הסכמתי לחתום על הצהרות לפיהן שהיתי בבית, ביחד עם אדם נוסף חף מפשע, בעת התרחשות הפשע. חזרתי בי לאחר שעות ספורות, אבל זה כבר לא שינה. הוכרחתי לחתום על ההצהרות, ובהמשך הואשמתי בגינן בהוצאת דיבה פלילית (המשטרה, שלא תיעדה את החקירה כפי שהייתה אמורה לעשות, מכחישה שהוכיתי או שהופעל עליי לחץ לתת את ההצהרות הללו).
ההרשעה בהוצאת דיבה תייגה אותי כשקרנית זדונית, והדביקה לי כתם של חשד גם לאחר שזוכיתי מהרצח ושוחררתי מהכלא. במקום לקחת אחריות על המחדל, היא אפשרה לרשויות באיטליה להפוך אותי לשעיר לעזאזל בתואנה שהטעיתי את החוקרים. ועכשיו יהיה עליי לחיות עם ההרשעה הלא המוצדקת הזו עד סוף חיי.
בימים הראשונים של החקירה, המשטרה איתרה ממצא שנראה כמו שערות שחורות על גופה של מרדית', והניחה שהן שייכות למישהו ממוצא אפריקאי. צעיר שגר בדירה שמתחת לדירה שלנו, סיפר למשטרה שאדם שחור המכונה "הברון" ביקר בדירתו בעבר. המשטרה המתינה עדיין לתוצאות המעבדה על טביעות האצבע והדנ"א, ובינתיים ראתה במידע הזה קצה חוט מרכזי.
לאחר שעות ארוכות שבהן הואשמתי בשקר, חשתי כמעט הקלה מהמחשבה שאולי אני פשוט סובלת מאמנזיה שנגרמה מטראומה. אבל עדיין לא זכרתי שום פרט, למעט העובדה שהעברתי את הלילה בחברת רפאל. לכן המשטרה "עזרה" לי להוסיף פרטים נוספים: אנחנו יודעים שנפגשת עם פטריק באותו לילה. איפה פגשת אותו? מרדית הייתה בבית כשהכנסת אותו? ניסיתי כמיטב יכולתי לדמיין את מה שהם דרשו שאזכור
אבל המשטרה חשדה גם בי. ג'וליאנו מנייני, התובע שהוביל את החקירה, היה משוכנע שהתוקף לא פרץ לדירה שלנו, למרות הממצאים (חלון מנופץ, אבן שנמצאה בתוך הבית). כשהוא מסתמך על תחושת בטן, מנייני החליט שהפריצה בוימה, ולכן שמישהו עם גישה לדירה שלנו היה מעורב ברצח ובטיוח. מבין שלוש השותפות לדירה של מרדית', בלטתי כצעירה ביותר וכחסרת הניסיון ביותר. הייתי גם הזרה היחידה (שתי האחרות היו איטלקיות שעבדו במשרדי עורכי דין). אחת מהן שהתה מחוץ לעיר, ואילו השנייה צרחה ובכתה לאחר שנחשפה לזירה המזעזעת בחדר השינה של מרדית. אני מעולם לא נכנסתי לראות את החדר, וגם לא הבנתי הרבה מהצעקות וחילופי הדברים המהירים שהתנהלו שם באיטלקית. לקח לי יותר זמן להבין מה קרה בפועל, ובזמן הזה נתפסתי כקרה וחסרת רגשות בהשוואה לשאר.
בנוסף, אחת מהשותפות שלי לדירה ביקשה ממני לשקר למשטרה על כך שעישנו מריחואנה. היא אמרה שהיא תאבד את מקום עבודתה אם מישהו יגלה. הסכמתי לחפות עליה. אבל המשטרה מצאה צמחי מריחואנה בדירה שמתחת לדירה שלנו (עובדה שלא הייתי מודעת לה), והחלה לתהות אם אני מסתירה מהם עוד דברים.
כשהמשטרה חוקרת אותך, הדבר הראשון שהיא עושה זה לבודד אותך. הבידוד אינו רק לשהות לבד בחדר (ללא חלונות וללא שעונים). בידוד הוא גם לגרום לך להרגיש שהמשטרה היא מערכת התמיכה היחידה שלך. עבור משטרת פרוג'ה זו הייתה משימה קלה. הייתי במדינה זרה, אלפי קילומטרים מהמשפחה שלי, ורוב הזמן לא הבנתי מה מבקשים ממני. הנחתי שהסיבה לסירובה של המשטרה להאמין לי היא האיטלקית העילגת שלי. המשטרה גם צותתה לטלפון שלי, וידעה שאמי עלתה על מטוס לאיטליה כדי להגיע לעזור לי, ושבקרוב כבר לא אהיה לבד. וכך, בשעות שלפני הגעתה, הם שברו אותי סופית בחקירה.
המשטרה מצאה בטלפון שלי הודעת טקסט ששלחתי לידידי פטריק לומומבה, ביום הרצח של מרדית'. פטריק היה המעסיק שלי. עבדתי במשרה חלקית כמארחת בפאב שלו, "לה-שיק". באותו ערב הוא נתן לי חופש, ואני עניתי: " Certo. Ci vediamo più tardi, buona serata" . הניסוח היה ניסיון שלי לתרגם את הביטוי באנגלית see you later"" ("להתראות בקרוב"), אבל המשטרה האיטלקית פירשה זאת מילולית, כאילו קבעתי לפגוש את פטריק מאוחר יותר באותו לילה. בינגו.
פטריק היה מהגר מקונגו, כך שהנה גם נמצא האפריקאי המסתורי, המקור לאותן שערות. המשטרה הייתה משוכנעת שהזמנתי את פטריק, הוא תקף ורצח את מרדית', ואני ביימתי את הפריצה כדי לחפות עליו.
החקירה הפכה למאמץ בלתי נלאה לסחוט ממני הודאה. בדיעבד למדתי שהטקטיקות שהמשטרה הפעילה נגדי היו גרסה של טכניקת Reid, טקטיקת החקירה הנפוצה בעולם. פעילים למען רפורמה במשטרה טוענים כי השיטה מגבירה אצל הנחקר את הלחץ שמקושר להכחשה, ובמקביל מפחיתה את הלחץ שמקושר להודאה. הבעיה היא שהשיטה הזו פועלת נגד אשמים וחפים מפשע כאחד, ומחקרים הראו שהמשטרה לא טובה יותר מהטלת מטבע בכל הקשור לניבוי אם חשוד משקר - למרות שלמרבה הצער, היא חשה ביטחון רב בשיקול הדעת שלה. (חברת Reid מכחישה שהטכניקה מגבירה את הסיכון להודאות שווא, וטוענת שהדבר קורה רק אם החוקרים לא נצמדים להנחיות שלה).
החוקרים פתחו בכך שסתרו את דבריי ללא הרף. אינספור פעמים הכחשתי שנפגשתי עם פטריק או שידעתי משהו על הרצח. אבל הם לא הקשיבו. הם נטפלו לכל פרט שולי בעדות שלי על הלילה שביליתי עם רפאל - האם אכלת ארוחת ערב ב-21:30 או ב-22:00? האם קיימתם יחסי מין לפני או אחרי? וכמה זמן זה נמשך? במקרה של חשוד אשם, הטכניקה הזו יעילה כדי לחשוף חורים בשקרים, אבל במקרה שלי, חשודה חפה מפשע, היא רק ערערה את הביטחון שלי בזיכרון שלי.
ואז הם שיקרו לי: יש לנו ראיות מוצקות שממקמות אותך בזירת הפשע באותו לילה. אנחנו יודעים שהיית שם. כמו רוב האנשים, הנחתי שהמשטרה מחויבת לקוד אתי כלשהו של אמירת אמת. לא עלה בדעתי שהם ירצו לשקר לי, או שיהיו רשאים לעשות זאת.
כל אלה - בשילוב הבריונות, התשישות, ההבטחות והאיומים – הביאו לשינוי בתחושת המציאות שלי, וגרמו לי לחשוב שאני לא יודעת כבר מה נכון ומה לא. בנקודה הזו, החוקרים הציעו לי הסבר מדוע איני זוכרת שהייתי נוכחת בזירת הפשע: כנראה הייתי עדה למשהו כל כך טראומטי, שחסמתי את הזיכרון.
זו הייתה טקטיקה שמכונה "מינימיזציה של העבירה", שנועדה לשכנע אותי שאני רק עדה, לא חשודה. לאחר שעות ארוכות שבהן הואשמתי בשקר, חשתי כמעט הקלה מהמחשבה שאולי אני פשוט סובלת מאמנזיה שנגרמה מטראומה. אבל עדיין לא זכרתי שום פרט, למעט העובדה שהעברתי את הלילה בחברת רפאל. לכן המשטרה "עזרה" לי להוסיף פרטים נוספים: אנחנו יודעים שנפגשת עם פטריק באותו לילה. איפה פגשת אותו? מרדית הייתה בבית כשהכנסת אותו? ניסיתי כמיטב יכולתי לדמיין את מה שהם דרשו שאזכור. חיברתי ביחד שברי זיכרונות אמיתיים - הז'קט החום של פטריק, מגרש הכדורסל בדרך לבית שלי, המטבח שלנו. אבל גם כשאיימו עלי בשלושים שנות מאסר אם לא אתן להם את התשובות שהם רצו, עדיין לא הצלחתי לדמיין משהו שיהיה קשור לרצח עצמו.
השיא היה כאשר שוטרת בשם ריטה פייארה סטרה לי על העורף וצעקה, "תיזכרי! תיזכרי!" עד שאיבדתי לחלוטין את שפיותי, ופלטתי, "זה היה פטריק!". הפתעתי אפילו את עצמי. הייתי כל כך בטראומה, באמת האמנתי שאני על סף שחזור זיכרון אבוד.
החוקרים חלקו טפיחות והריעו, ואז הקלידו את השטויות שלי. בשעה 01:45 בלילה חתמתי על ההצהרה, והם מיהרו לעצור את פטריק. בינתיים אמי הגיעה לאיטליה וניסתה להתקשר אליי לטלפון, אבל המשטרה לא נתנה לי לענות. הם אמרו שהטלפון שלי הוא ראיה עכשיו. כמה שעות לאחר מכן הגיע התובע מנייני, כדי לקבל הצהרה נוספת שתשלים את החורים שבהצהרה הראשונה. הנחתי הנחות על סמך הצעותיו.
שמעת אותה צורחת?
אני לא יודעת.
אנחנו יודעים שהיית שם. איך לא שמעת אותה צורחת?
אני מניחה שבטח שמעתי אותה צורחת.
המשטרה הקלידה את דבריי. כנועה ונטולת התמצאות, חתמתי גם על ההצהרה הזו ב-5:45 בבוקר. רק אז נתנו לי לנוח. התכרבלתי על שני כיסאות פלסטיק ונרדמתי.
כשהתעוררתי כמה שעות לאחר מכן, ה"זיכרונות" שהלחץ שהופעל עליי גרם לי לדמיין לא נראו לי אמיתיים. אמרתי למשטרה שלא אוכל לסבול להעיד נגד פטריק. הם התעלמו ממני. אחד מהם הרגיע אותי, הזיכרונות שלך יחזרו עם הזמן. דרשתי עט ונייר וכתבתי הכחשה. הסברתי שהתבלבלתי ושהופעל עליי לחץ להפליל את פטריק. כתבתי, "האם הראיות המוכיחות את נוחכותי (הטעות במקור) בזמן ובמקום הפשע הן אמינות? אם כן, מה זה אומר על הזיכרון שלי? הוא אמין?" ו"מי הרוציח (הטעות במקור) האמיתי ?"
מסרתי את ההכחשה הכתובה (שתהפוך להיות מסמך ה-memoriale שלי) למשטרה. הם אזקו אותי והובילו אותי לכלא קפאנה. אפילו אז, עדיין האמנתי להם כשהם אמרו שאני רק עדה. רק ימים לאחר מכן, כשהואשמתי רשמית ברצח, הבנתי שהייתי על תקן חשודה.
לפטריק, תודה לאל, היה אליבי מוצק. אבל למרות האליבי שלו וההכחשה שלי, המשטרה עדיין סירבה לשחררו. הם החזיקו אותו במעצר גם לאחר שהגיעו הראיות הפורנזיות, שלימדו שהשערות שנמצאו לא היו של בני אדם; סביר להניח שהיו סיבי צמר. בדגימות ובראיות הרבות שנאספו מחדרה של מרדית, לא נמצא שום זכר לפטריק - או לי.
5 צפייה בגלריה
אבל למרות האליבי שלו וההכחשה שלי, המשטרה עדיין סירבה לשחרר את פטריק
(צילום: AP Photo/Antonio Calanni )
במקום זאת, העדויות החלו להצביע על פורץ מקומי בשם רודי גודה, שכינויו היה "הברון". הרוצח הותיר מאחור עקבות בדמה של מרדית, טביעות אצבע, טביעת רגל יחפה וטביעות נעליים מרובות. שבוע בלבד לפני הרצח, גודה נעצר במילאנו לאחר שפרץ לגן ילדים, ונתפס עם סכין גדולה. לאחר הרצח הוא ברח לגרמניה. עד מהרה פרסמה המשטרה את שמו ותמונתו של גודה לתקשורת והוציאה נגדו צו מעצר. בשיחת סקייפ שעשה עם חבר, ושהמשטרה צותתה לה בחשאי, גודה אמר שהוא היה עם מרדית בבית באותו לילה, ושאני לא הייתי שם, בניגוד למה שדווח בתקשורת. הוא לא הזכיר את פטריק.
לאחר שגודה נתפס, פטריק שוחרר. התקשורת הקדישה לכך תשומת לב מועטה, שכן גבר שחור אחד הוחלף בגבר שחור אחר (המשטרה השאירה את הבר "לה שיק" סגור במשך חודשים, ובסופו של דבר פטריק איבד את העסק). במקום זאת, התקשורת התמקדה בי, "פוקסי נוקסי", הבחורה המסוממת והפרועה מהחדר הסמוך, שתכננה עם גודה ורפאל את מה שעכשיו תואר כבר כאורגיית מוות. במשפט המהיר שנערך לו, גודה הואשם והורשע בתקיפה מינית ורצח "עם שותפים למעשה"; שנה לאחר מכן, רפאל ואני הואשמנו והורשענו בתקיפה המינית וברצח (גודה טען שהוא חף מפשע, והמשיך להתעקש שרפאל ואני ביצענו את הפשע).
השקר ולפיו שהיתי בבית בזמן הרצח, גרם שוב ושוב לשגיאה המכונה "הטיית אישוש בממצאים פורנזיים". השקר צבע את האיסוף והניתוח של כל שאר העדויות. הוא הוביל את המשטרה להתעלם מעדויות שוללות (כמו היעדר מניע מצדי וכן כל היסטוריה של אלימות או מחלת נפש), מהאליבי שלי, ומחוסר האפשרות המובהק להשתתף ברצח כל כך אכזרי מבלי להשאיר כל עקבות דנ"א בחדר. השקר גם הוביל אותם לעוות ולנפח את המשמעות של ראיות טריוויאליות, כמו העובדה שהדנ"א שלי נמצא בחדר האמבטיה שבו ניסה גודה לנקות את דמה של מרדית. כמובן שהדנ"א שלי נמצא שם - זה היה גם חדר האמבטיה שלי.
תופעת הטיית האישוש בממצאים הוכחה על ידי מדען המוח הקוגניטיבי איתיאל דרור. במחקר משנת 2006, הוא נתן לשישה מומחי טביעות אצבע שישה צמדים של טביעות אצבע להשוואה. המומחים לא ידעו שמדובר בטביעות אצבע שהם בדקו בעבר את התאמתן לפשע בתיק שבו העידו. לכל צמד טביעות אצבע התלווה רקע מומצא. במקרה של אי התאמה בין שתי הטביעות, נאמר למומחה שהחשוד הודה בפשע; ואילו במקרה שהייתה התאמה, נאמר כי לחשוד יש אליבי מוצק. המידע המומצא הביא לכך ששני שליש מהמומחים שינו חלק מקביעותיהם המקוריות. עצם הידיעה שחשוד הודה, שינתה את האובייקטיביות לכאורה של מומחים מדעיים. דרור המשיך והראה אפקט דומה בתחומים אחרים של ראיות פליליות, כולל ניתוח דנ"א וניתוח פתולוגי.
זיק ההבנה הראשון שלי היה בכלא, כאשר קיבלתי מכתב מסול קסין, פסיכולוג ומומחה להודאות שווא. מה שקרה לי התאים לשיטה ששימשה כנגד מאות – ואולי אלפים – של חפים מפשע אחרים. הבידוד, הבריונות, ההיטפלות לפרטים שוליים בזיכרון שלי, משך הזמן הארוך של החקירה, הסירוב להפסקות אוכל ושירותים (אפילו כאשר קיבלתי מחזור ודיממתי דרך המכנסיים), המינימיזציה וההונאה - כולם נעשו לפי הספר.
גם חבר המושבעים הושפע מהשקר, אם כי אני מאמינה בכל לבי שאם הם היו יכולים לצפות בחקירה שלי, הם היו פוסקים אחרת. אבל החקירה שלי לא תועדה, לכן אף אחד לא ראה את הצעקות, הסטירות והמניפולציות הפסיכולוגיות שהופעלו עליי. האירוניה היא שבאותה תקופה, איטליה הייתה יותר מתקדמת מארצות הברית בנושא הזה, והקלטת חקירות הייתה חובה. אבל המשטרה והתביעה טענו שהחקירה שלי הייתה בסך הכל "ראיון", וכי לא הייתי חשודה אלא רק עדה, ולכן לא זכאית לעורך דין או להקלטה.
הערכאות באיטליה קבעו לבסוף שהחקירה שלי לא חוקית, ושההצהרות שחתמתי עליהן אינן קבילות כראיה לאישום ברצח. אבל בזמן שנשפטתי על רצח, נשפטתי במקביל על ידי אותו חבר מושבעים על הוצאת דיבה פלילית, והשופט התיר את ההצהרות כראיה באישום הדיבה. כך שהמושבעים קיבלו הוראה להתעלם מההצהרות לגבי האישום הראשון, אך להעמיק בהן לצורך האישום השני. אבסורד לחשוב שהאחד לא השפיע על השני. אלמלא הואשמתי בדיבה, ייתכן מאוד שגם הרשעתי השגויה ברצח לא הייתה קורית.
בשנת 2011, לאחר ארבע שנות מאסר, רפאל ואני זוכינו מאשמת הרצח, לאחר שמומחי הדנ"א שמינה בית המשפט גילו שהשרידים הזעירים הקושרים אותנו כביכול לפשע אינם אמינים, וככל הנראה הם תוצאה של זיהום הראיות במעבדה. אבל התביעה ערערה על הזיכוי שלנו, וב-2014 שבנו והורשענו באותו פשע, בעיקר בהתבסס על עדויות אופי כוזבות. בשנת 2015 הגיע הזיכוי הסופי מבית המשפט העליון. במהלך כל המשפטים, הרשעתי בדיבה נותרה על כנה, עם עונש של שלוש שנים, שקוזז מהזמן שריציתי. בפסק הדין המזכה מ-2015, בית המשפט העליון גם אישר את השקר הראשוני של המשטרה. כך שכל אלה שעדיין האמינו באשמתי, הצביעו על "עובדה שיפוטית" זו כתומכת בתיאוריה שלהם: אמנדה נוקס היא שקרנית, היא הייתה שם באותו לילה. גם אם היא חפה מפשע, היא יודעת יותר ממה שהיא מספרת.
יצאתי לחופשי, אבל הורשעתי שלא בצדק; הרשעתי אפשרה לגודה להימנע מלקחת אחריות מלאה על פשעיו, והותירה את משפחת קרצ'ר עם ענן מיותר של אי ודאות.
מאז אני מנסה לערער על הרשעתי בהוצאת הדיבה. בשנת 2019, בית הדין האירופי לזכויות אדם פסק לטובתי, והטיל סנקציות על איטליה על כך שלא העמידה לרשותי עורך דין במהלך החקירה. בהמשך, בסיוע "פרויקט החפות" האיטלקי, ערערתי לבית המשפט העליון כדי לפתוח מחדש את התיק, ובשנת 2023, בוטלה הרשעתי בהוצאת דיבה והתיק נשלח בחזרה לערכאת הערעור למשפט חוזר. בית המשפט העליון הגביל את המשפט החדש לבחינת ראיה אחת בלבד. ההצהרות שנלחצתי לחתום עליהן כבר לא היו קבילות. כל מה שהשופטים וחבר המושבעים הורשו לשקול, היה ההכחשה שכתבתי בכתב ידי, מסמך ה- memoriale שלי, שם כתבתי משפטים כמו "אני לא בטוחה לגבי האמת", ו"אני לא חושבת שאני יחולה לשמש עדת טביעה (הטעויות במקור)".
ביוני 2024 חזרתי לאיטליה לשימוע, והעדתי פעם נוספת. השופטים והמושבעים התדיינו במשך שעתיים, וכשחזרו, מצאו אותי אשמה. הייתי המומה, ושקעתי לדיכאון. מבחינה משפטית, ההרשעה דרשה ששני דברים יהיו נכונים: שההאשמות שהעליתי היו אשמות שווא, ושעשיתי זאת ביודעין. באשר להאשמת השווא, השופט הראשי הצביע על השורה הזו במסמך ה- memoriale שלי: "אני עומדת מאחורי הצהרותיי מאמש לגבי האירועים שיכולים היו להתרחש בביתי עם פטריק". כתבתי את זה כדי לאשר למשטרה, לאחר שהואשמתי שוב ושוב בשקר, שאני באמת מבולבלת. המשך המשפט היה "אבל אני רוצה להבהיר בצורה ברורה שהאירועים האלה נראים לי יותר לא אמיתיים ממה שאמרתי קודם, שנשארתי בבית של רפאל".
באשר לדרישה השנייה, בית המשפט ציטט מתוך מסמך ה- memoriale שלי את המשפט הבא: "אני רואה את עצמי מתכווצת במטבח עם ידיי על האוזניים כי בראש שלי יכולתי לשמוע את מרדית צורחת. אבל כמו שכבר אמרתי הרבה פעמים כדי להבהיר: הדברים האלה נראים לי לא אמיתיים, כמו חלום". למרות הבלבול הברור בדבריי, בית המשפט טען שהאזכור של הצרחות הוא עדות בלתי ניתנת להפרכה לנוכחותי בדירה, והוכחה שידעתי מי נמצא ומי לא נמצא שם. בקיצור, בית המשפט קבע שמסמך ה- memoriale שלי היה גם שקרי ומוציא דיבה, וגם מדויק ומהימן.
ערערתי על פסק הדין לבית המשפט העליון בניסיון אחרון לטהר את שמי. והנה אנחנו כאן.
באיטליה יש מושג שנקרא "בלה פיגורה" – לשמור על מראית עין שהכל בסדר. קדושת העולם הישן נשענת על מוניטין; השמצות והוצאת דיבה נלקחות ברצינות רבה, ונושאי משרה מפחדים להיראות רע – אצל כולם האגו מונח על כף המאזניים. עורך דין איטלקי הסביר לי פעם את ההרשעה שלי בדיבה במילה contentina - "סיפוק קטן". בית המשפט העליון נתן את ההרשעה כמחווה לערכאות הנמוכות יותר ולתובעים. כאשר בית המשפט העליון זיכה אותי מרצח וציין "כשלים סנסציוניים" בחקירה ו"מחדלים ראויים לגינוי" בפרקליטות, הוא גרם למבוכה גדולה לכל המעורבים. לכן הוא השאיר על כנה את ההרשעה בדיבה, כמעין פרס ניחומים לבעלי התפקידים שננזפו. כך הם היו פטורים מאחריות לשיבוש הצדק, משום שהם יכלו להאשים אותי, השקרנית, בהסטת החקירה מכיוונה.
העובדה שאיטליה עיגנה את השקר הזה ברישום פלילי, ושאין לי כל דרך נוספת לטהר את שמי במדינה זו, ריסקה אותי.
איני שקרנית ואיני מוציאת דיבה. אבל בתוך כל הסיפור, יש מי שכן הוציא דיבה, למרות שמעולם לא הואשם בכך. לאחר מעצרו, רודי גודה האשים אותי ואת רפאל בפשע שהוא ביצע; באחד הראיונות שנתן מהכלא, הוא אמר שהוא בטוח "ב-101 אחוז" שהייתי שם בליל הרצח. כיום הוא אדם חופשי, לאחר שריצה 13 שנות מאסר בלבד, אך מואשם ונחקר בגין התעללות מינית ופיזית בצעירה אחרת. (הוא מכחיש את ההאשמות). גודה ממשיך להכפיש את רפאל ואותי. לאחר שחרורו אמר בראיון: "המסמכים אומרים שאחרים היו שם, ושלא אני גרמתי לפצעים הקטלניים".
השקרים של גודה (ועונשו הקצר יחסית) הם פועל יוצא של השקר שהמציאה המשטרה, על כך שהראיות מיקמו אותי בזירת הפשע. במשך זמן רב האשמתי את עצמי שנכנעתי ללחץ והאמנתי לשקר הזה. עד שהבנתי שמה שקרה לי הוא לא יוצא דופן.
זיק ההבנה הראשון שלי היה בכלא, כאשר קיבלתי מכתב מסול קסין, פסיכולוג ומומחה להודאות שווא. מה שקרה לי התאים לשיטה ששימשה כנגד מאות – ואולי אלפים – של חפים מפשע אחרים. הבידוד, הבריונות, ההיטפלות לפרטים שוליים בזיכרון שלי, משך הזמן הארוך של החקירה, הסירוב להפסקות אוכל ושירותים (אפילו כאשר קיבלתי מחזור ודיממתי דרך המכנסיים), המינימיזציה וההונאה - כולם נעשו לפי הספר. תחושת הקלה עצומה שטפה אותי כשהבנתי שמה שקרה לי אינו באשמתי, ומצאתי עצמי חולקת אחווה עם עוד אנשים שעברו חקירות כפייה.
"האם את יכולה לתאר לעצמך", אמר לי קסין לאחרונה, כשראיינתי אותו לסדרת פודקאסט שהפקתי בשם "הודאות שווא", "שבתיק האונס של "החמישייה מסנטרל פארק", כל אחד מהחמישה היה מואשם בהוצאת דיבה על כך שהפליל את האחרים?" גם להם שיקרו לגבי הראיות נגדם. וכמוני, כולם האמינו שהם בסך הכל עדים, ושהם ישוחררו לאחר שיחתמו על הודאותיהם.
אבל המקרה שאני רואה כדומה ביותר לשלי הוא זה של מרטי טנקלף, שהואשם ברצח הוריו בלונג איילנד בשנת 1988. במהלך החקירה נאמר לו שאביו התעורר מהתרדמת, ואמר שבנו עשה את המעשה. טנקלף לא הצליח להבין בשום אופן איך אביו ישקר לגבי דבר כזה, ולאחר שהמשטרה הציעה לו את הסוגסטיה של אובדן זיכרון טראומטי, הוא החל להאמין שהוא היה מעורב, מספיק זמן כדי שהמשטרה תשיג ממנו הודאה. הוא נשלח לכלא ל-17 שנים, עד שזוכה.
הבעיה עם שקרים של חוקרים היא לא שהם שוברים את כוח הרצון. הבידוד, גילויי הבריונות והתשישות הם שעושים את זה. הבעיה היא שהשקרים מערערים את האחיזה שלך במציאות. זו הסיבה שפעילים בארה"ב דוחפים כעת לאסור על המשטרה לעשות שימוש בשקרים במהלך חקירות, דבר שכבר מזמן אינו חוקי בבריטניה, גרמניה, צרפת, אוסטרליה, ועוד מדינות.
בשנים האחרונות הועברו במדינות שונות בארה"ב חוקים האוסרים על המשטרה לשקר לחשודים במהלך חקירות שנערכות לאחר מעצרם, אך כולם מוגבלים לקטינים. אלא שגם מבוגרים פגיעים ללחצים כאלה. בגיל 20, בכל כך הרבה מובנים הייתי עדיין ילדה תמימה. בשנה שעברה, כאשר העדתי בפני בית המחוקקים של מדינת וושינגטון כחלק מהתמיכה בהצעת חוק שתאסור על שימוש בכל עדות שהושגה באמצעות הונאה משטרתית, ללא קשר לגילו של החשוד, הזדעזעתי לשמוע את נציג אכיפת החוק מודה בכנות שהמשטרה צריכה לשקר כדי לעשות את עבודתה. בסופו של דבר הצעת החוק נמחקה; בשבוע הבא אעיד במסגרת קידום נוסח חדש של החוק.
כאשר המשטרה אומרת את האמת, היא לא רק מוסרית יותר - היא גם יעילה יותר. שיטת חקירה בשם PEACE , המבוססת על יצירת יחסי קרבה, אומצה על ידי בריטניה, קנדה ומספר מדינות נוספות. שיטה זו נמנעת מהטעיה, ובמקום זה מאמצת שאלות פתוחות, ונמצא כי היא משיגה מידע טוב יותר מאשר טכניקות של הטלת אשמה. ויש לה יתרון נוסף: היא אינה הורסת את האמון בין כוחות המשטרה לקהילות שהם אמורים להגן ולשרת.
היום אני מתכוונת להרשות לעצמי להתאבל על הפסיקה הסופית בתיק שלי. אבל מחר אני הולכת להרים את עצמי ולהמשיך לפעול לשינוי החוק בעתיד. יצאתי מהסאגה המשפטית הזו עם הבנה עמוקה על האופן שבו שקרים מסוגלים לדרדר את מהלך הצדק. כאשר המשטרה משקרת לחשודים בנוגע לראיות נגדם, היא בדרך כלל עושה זאת מתוך כוונות טובות. החוקרים לא מנסים לסחוט הודאות שווא, אבל השקרים האלה עלולים לשלוח את החפים מפשע לכלא, לשחרר את האשמים לחופשי, ולמנוע מהקורבנות את סגירת המעגל שמגיעה להם.
