יש חיבוקים, ויש חיבוקים. החיבוק שהעניק בנימין נתניהו לנשיא ארה"ב ג'ו ביידן נראה כמו הישענות, היתלות נצמדת.
אפשר להבין מדוע. נתניהו לא חזר לעצמו אחרי 7 באוקטובר. זה מוצדק למדי: המדינה לא חזרה לעצמה. שנים קדימה, ספק אם תחזור. נתניהו הבטיח ביטחון, מיטוט חמאס, יכולת לזהות איומים; זו הייתה עיקר תהילתו, הבטחות, אבחנות ונאומים מעין אלה. הכול קרס בבוקר ההוא.
יש אנשים שמלחמה ואתגר ממלאת אותם בתחושת שליחות. שברור להם, ברגע שאומתם מותקפת, מה עליהם לעשות. הם מתמלאים בביטחון בהיר, כמעט נלהב. זה לא אומר שהם צודקים, כמובן. לג'ורג' בוש הבן היה ברור שצריך לכבוש את עיראק; זה היה אסון רב־ממדי. הוא הוביל לשורה של התפתחויות. אחת מהן הייתה נחישות אמריקנית "להביא דמוקרטיה למזרח התיכון". הבית הלבן דרש מישראל לאפשר בחירות חופשיות ברשות הפלסטינית – עם חמאס, ובלי זיופים. ישראל של אריאל שרון חרקה שיניים, ועשתה מה שאמריקה הגדולה ביקשה.
טורים נוספים של נדב איל:
חמאס ניצח. כעבור זמן קצר, הוא חולל את הפוטש שלו ברצועת עזה. מאות פלסטינים נהרגו; אנשי פתח הושלכו מהגגות. פחות משנתיים לאחר ההתנתקות מהרצועה, ארגון הטרור קיבל שטח, נמל לים, גבול עם מצרים. ישראל הגיבה בעונש (סגר תמידי) וניסתה להגיע ל"הסדרה" עם חמאס. הזרעים של אסון נורא, טבח 7 באוקטובר 2023, נזרעו. מלחמת עיראק, והשליחות המשיחית של בוש הבן, תרמו את תרומתם. הרבה אסונות במזרח התיכון משתרשרים לאיש הנחמד הזה, ג'ורג' בוש הבן.
צ'רצ'יל הבין שהניצחון במלחמה תלוי בגיבוש החברה לקראת מאבק ממושך. בישראל יש סימנים ראשוניים שהמלחמות השבטיות חוזרות; את רובם אפשר לאתר בערוץ התעמולה שהחליט לא לשדר ביום הפלישה
לעיתים, מנהיגים יודעים בדיוק מה לעשות, והשלכות מעשיהם אינן אסון אלא הצלה. איש לא היה יכול לנחש ששחקן קומי בשם וולודימיר זלנסקי יהפוך למודל בינלאומי של מנהיג מדינה העומדת בפני פלישה של תוקפן חזק. קשה היה לנחש שווינסטון צ'רצ'יל, שנכשל ברוב חייו הפוליטיים והצבאיים, יתברר כמנהיג החשוב ביותר להצלת ערכי המערב והציוויליזציה.
אנחנו שבועיים לתוך הסיוט המזעזע שהפך את עולמנו. נתניהו, אומרים מי שצופים בו, מתנהל טוב יותר מאשר בשבוע הראשון. אז הוא היה בהלם מוחלט. אך מי שהוא היה, מבחינת הברק והשליטה, איננו שם עוד. קציני צבא מדברים על זה, כמו גם חבריו בליכוד. ביידן – המבוגר, האיטי – נראה ערני וחד יותר. ולא מדובר רק בקבלת החלטות מבצעיות. יש קונצנזוס גמור במערכת הפוליטית שהממשלה לא מתפקדת במישור האזרחי. בעלי עסקים לא יודעים איך יפוצו ומתי. תגובת משרדי הממשלה איטית, אם בכלל מתקיימת. צ'רצ'יל הבין שהניצחון במלחמה תלוי, בראש ובראשונה, בגיבוש החברה לקראת מאבק ממושך. בישראל יש סימנים ראשוניים שהמלחמות השבטיות חוזרות; את רובם אפשר לאתר בערוץ התעמולה הטלוויזיוני, זה שהחליט כלל לא לשדר ביום הפלישה לישראל.
סימנים אחרים קשורים לכך שהזעם בציבור היהודי הולך וגובר, כמו גם תחושת חוסר הביטחון. שמועות כזב מתפשטות במהירות, וחלקן מנסות להסית נגד ערביי ישראל. מכון טרומן באוניברסיטה העברית העביר לידיי סקר שממחיש נתונים מעניינים: הציבור היהודי לא משערך נכון את תמיכת רוב מוחלט של האזרחים הערבים־ישראלים בזכות ישראל להגן על עצמה. היהודים אומרים שרק 40% מהערבים מתנגדים למתקפת חמאס; המציאות קרובה יותר ל־80%. ברור לי שרבים מהקוראים יגידו – ומה עם חמישית מהערבים, מדוע הם לא מביעים עמדה ברורה נגד מעשי הטבח. שאלה טובה.
איך שלא מביטים בכך, נדרשת כעת יד חזקה מאוד על ההגה, רגועה ואחראית, כדי שהחברה הישראלית לא תידרדר לשיסוע סופני. נתניהו הוא פשוט האיש הלא־נכון, בזמן הלא־נכון.
החיבוק הנתלה של נתניהו בנשיא ביידן עם נחיתתו בישראל הוא מחזה סימבולי; הישראלים זקוקים לתחושת ביטחון. כבר שנים רבות הם לא סומכים על הממשלות פה. ממסדים פוליטיים ברחבי העולם כולו סובלים ממשבר אמון נורא. אך כאשר חמאס פלש למדינת ישראל ביום שבת הארור ההוא, התערערה תחושת הביטחון של האזרחים פה בערך מקודש ובלתי שביר לכאורה, בצה"ל. ביכולתו לגונן על כולנו. אף אחד לא מכחיש זאת, גם לא במטכ"ל.
כמה שעות אחרי שנתניהו חיבק את ביידן, בני גנץ דיבר בלווייתו של אופיר ליבשטיין ואמר שיעבור לגור בעוטף עזה. זו שפה של דוגמה אישית. של הציונות הקלאסית. אריאל שרון המנוח היה נוהג לומר, "נגן על עצמנו, בכוחות עצמנו". היה לו חשוב להדגיש שישראל יודעת להגן על עצמה לבד. אלה אינם הערכים שנתניהו משדר בימים האחרונים. זה נראה שהוא כמה להיות המדינה ה־51 של ארה"ב. יש לכך מחיר, סמלי ומהותי.
הביקור של ביידן היה קריטי. הוא הבהיר לאזור שמאחורי ישראל עומדת ארה"ב, ושהשמדתה – חלום רטוב עבור מאות מיליונים סביבנו, באמת – לא תתרחש. הוא הביע בישראל תמיכה אחרי אלפי כותרות ביקורתיות (ושקריות) בעקבות הפיצוץ סמוך לבית החולים בעזה. אך כמובן, לחיבוק הדוב הזה נלווים תנאים. ישראל אמורה מעתה ללחוץ על חמאס, מבלי להביא למשבר הומניטרי ברצועת עזה. בלי תמונות של מגפות, ילדים רעבים או צמאים. העניין השני מדאיג יותר: ביידן מתח ביקורת מרומזת על הקבינט, והדגיש את הצורך במטרות בהירות למלחמה. אי־אפשר לקרוא את האמירה הזו אלא כאבחנה: כרגע, לפחות לנשיא, המטרות האלה לא די ברורות.
לישראל לא קרו ניסים ב־7 באוקטובר. לא לפניו, ולא אחריו. התברר לנו מה שידענו, מה שאמר לי גיבור צעיר מניר עוז השבוע: "יש לנו עם מדהים, מדהים, וממשלה מחורבנת". זכינו רק בחסד אחד: נשיא אמריקני שאוהב את ישראל, מחויב לאחריות גלובלית (בניגוד לדונלד טראמפ), עם בית הלבן שמתנהל ביעילות ועם צוות יוצא דופן (בניגוד לחבורה המדכדכת שסובבת את נתניהו).
האמריקנים חשים שבעלת הברית שלהם מתנדנדת. הם חוששים מהשילוב בין היכולות הצבאיות הקטלניות של ישראל לבין תחושות פגיעות וחוסר ביטחון חריפים. הם חוששים לא פחות מהאפשרות שטהרן או ביירות יבצעו חישוב מוטעה, כזה שיוביל למלחמה אזורית עם השלכות גלובליות. לכן הם זקוקים לשליטה. האמפתיה שלהם אמיתית – אבל גם אינסטרומנטלית. זו הסיבה ששר החוץ בלינקן "משתתף" בקבינט מלחמה ישראלי. שביידן הגיע לכאן לכמה שעות בודדות. שהם שולחים לפה שתי נושאות מטוסים. לא רק כדי להגן עלינו מאויבינו, אלא כדי להגן עלינו מעצמנו. מטעויות של המנהיגים שלנו ושל מערכת הביטחון, אלה שכשלו כולם.
השבוע פתחו מחדש את הגנים של קיבוץ ניר עוז, במבנה זמני במועדון הצלילה של ישרוטל באילת. במלון ים סוף באילת שוהה הקיבוץ כולו, יחד עם תושבי קיבוץ כרם שלום. על הדלתות הדביקו שלטים: גן תות ודובדבן. גן רימון וניצנים. הדביקו גם כוכבים ורודים עם שמות הילדים. לא כל הילדים, כמובן. עומר סימן טוב, לדוגמה, בן ארבע, נרצח עם כל משפחתו: ההורים, ג'וני (יונתן) ותמר קדם סימן טוב, ואחיותיו, שחר וארבל. בנות שש.
יישובי העוטף ספגו מכות קשות מאוד; בבארי מספר הנרצחים הוא הגבוה ביותר. אך בניר עוז, קהילה קטנה של כ־400 בני אדם, 1 מכל 4 תושבים נרצח או נעדר. סיוון להבי, בן הקיבוץ, אומר שיש 78 נעדרים שהם בחזקת חטופים, ועוד "כ־20 נרצחים". "אתה יודע, ישראל למרבה הצער חוותה כבר אסונות גדולים. והיו עמודים ראשונים בעיתון עם התמונות של כולם, מאסון המסוקים ועד לאסון מירון. אבל אף אחד במדינה לא הכיר אישית את כולם, את כל המתים באסון. פה, בניר עוז, כולם מכירים כל אדם שנפגע, נפצע, נרצח או נחטף. תחשוב על המשמעות".
ברוך החזיק את דלת הממ"ד בכוח 7 שעות. יש לו זקן, קעקועים, עיגולים גדולים באוזניים. "אני לא מאמין בעולם יותר ואני גם לא חוזר לניר עוז, אלא אם כן אני אראה את חוף הים של עזה מהקיבוץ"
הגננות של הקיבוץ, רוקסנה ומלי, מנהלות את המפגשים בגן. אלה משחקים קטנים של היכרות מחודשת; חיה אהובה, פרי אהוב. אחת הילדות אומרת שהחיה האהובה עליה היא חד־קרן; זו החיה האהובה על הבת שלי. יש רמזים חדים למה שקרה. ילדה אחרת עם צמה שחורה רצה לפתע מתוך החדר החוצה, למסדרון, ושואלת איפה אבא. מחזירים אותה פנימה. "מחר", אומרת מלי לילדים, "נהיה פה עד שעה יותר מאוחרת. עד אחת. אתם יכולים להביא איתכם חפץ אחד". אבא אחד בא לאסוף את בנו מוקדם. ילדה הולכת לגננת ומתשאלת: למה הוא הולך. לאן הוא הולך. למה הוא הולך עכשיו.
אחר כך הילדים הולכים לפארק מים. אני מלווה את הגננת מלי בדרך החוצה. בעלה, ברוך, החזיק את דלת הממ"ד בכוח במשך שבע שעות. יש לו זקן, קעקועים, עיגולים גדולים באוזניים. "הוא הציל את כולנו", אומרת מלי. כאשר האירוע החל, ברוך הכניס את ילדיו ואשתו לממ"ד, ונעמד עם מצ'טה בסלון. "זה לא בשבילי חללים סגורים. מה שיבוא, אני אתמודד. ואז אני רואה אותם, הולכים, והיה ברור שהמצ'טה שלי לא תעזור מול מה שהיה להם. זה היה נחיל". הוא נסגר בממ"ד, והם נצמדו לקבוצת הווטסאפ והרשת הפנימית של הקיבוץ; עדות כתובה לזוועות. "אני לא מאמין בעולם יותר", ברוך אומר לי, "ואני גם לא חוזר לשם, לניר עוז, אלא אם כן אני אראה את חוף הים של עזה מהקיבוץ". זו אמירה מקובלת ביישובי העוטף; מבחינתם, ביטחונם לא יושב אלא אם עזה תורחק מהם, מהגדר, באופן שישנה את המציאות לתמיד. שלא יהיה שם כל איום, או פוטנציאל לאיום.
ביציאה מהגן פוגשת אותי אמו של תמיר אדר, חבר כיתת הכוננות של ניר עוז. "אמרו לי שהוא נעדר. אמרתי להם – לא נעדר. הוא שבוי. צריך לומר את זה". הוא בן 38. היא מראה לי תמונה מהבית ההרוס. "כאן זה עץ הבננות שהוא שתל ובדיוק התחיל לתת פרי. הוא היה גאה בו. וזו הסוכה השרופה. הם חשבו לישון שם בלילה שלפני חמאס, כי לא הספיקו בסוכות. מזל שלא עשו את זה". חברי כיתת הכוננות נתקלו במחבלים, וההודעה האחרונה של תמיר לרעייתו הייתה "את לא פותחת לאף אחד, גם אם זה אני שמבקש ממך לפתוח". הוא כבר הבין, אומרת אמא שלו, מה עומד לקרות פה.
הבריכה היפה של המלון ריקה למדי, למרות מזג האוויר החמים. ילדה אחת יוצאת מהמים, ואביה עוטף אותה במגבת, ומנגב. יש משהו בתמונה הזו שנראה עכשיו אחרת לגמרי. תמונה נורמלית, עבור מתבונן מבחוץ. שום דבר מסביב לא נורמלי.
6 צפייה בגלריה
התיעוד ממצלמות התנועה של ברעד. בניר עוז מעריכים שהאישה שהועלתה על האופנוע היא גריצבסקי
(צילום: צילום מסך)
בעידן אחר לגמרי, טוב יותר, לאייל ברעד הייתה בעיה. בכביש הקרוב לבית שלו בניר עוז, היו נוסעים במהירות מופרזת. הוא מהנדס, וחשב על פתרון כמהנדס. ברעד התקין מצלמה עם חיישן שמצלם תמונות סטילס לפי הגדרות מהירות. כאשר התקפת חמאס החלה, הוא השתמש במצלמה כדי להבין מה קורה מחוץ לביתו. הוא גם שינה את ההגדרות, כך שהיא תצלם כל תנועה. הוא מראה לי בסמארטפון שורה של תמונות המתארות סיפור.
הנה אנשים עם נשק שעומדים ליד חלון פתוח של ממ"ד, בבית שניצב מול המצלמה. צללית שחורה, כנראה של אישה, שהוצאה או יצאה מהחלון. התמונה הבאה: אישה עם שמלה שמושיבים על אופנוע. ואז שק לבן מונח על ראשה של האישה. האופנוע בתנועה. האופנוע מסתובב לצד שני, ונעלם, לעזה. עדות חשובה לכך שהיא נלקחה בחיים.
בקיבוץ העריכו בפניי שהאישה הצעירה היא אילנה גריצבסקי. היא הגיעה לארץ ממרכז אמריקה במסגרת פרויקט נעל"ה לפני שנים, ומוגדרת כעת נעדרת. גריצבסקי והחבר שלה, מתן צנגאוקר, עבדו בחממות הקנאביס הרפואי של הקיבוץ. גם מתן מוגדר נעדר, אך המצלמה לא קלטה אף תמונה שלו. הוא לא הוצא מהממ"ד.
לאייל ברעד ורעייתו יש שלושה ילדים. שתי בנות ובן. בבוקר של המתקפה, הוא ישן בחדר של הבנות, שהוא הממ"ד. אשתו ישנה בחדר השינה שלהם עם בן השנה וחצי. הבת הגדולה שלו, בת שש, על הרצף האוטיסטי. בסביבות 06:30 החלו התרעות צבע אדום. "קפצתי, אשתי נכנסה עם הקטן, סגרתי את הדלת ואת חלון הברזל, וחזרנו למיטה לישון. נקום עוד שעתיים־שלוש, ומקסימום ניסע, כמו תמיד במקרים כאלה. ואז אני במיטה שומע פתאום רעשי ירי רגיל. אני קם, סוגר את הדלת ונועל אותה. התחלתי לשלוח הודעות. קיבלתי הודעה מנילי מרגלית ששגיא דקל־חן זיהה שיש מחבלים בקיבוץ. מחבלים ליד המרפאה. למזלי, כל הילדים עוד ישנים. ניסיתי להסתיר מאשתי בהתחלה. אוקיי, יש מחבלים, חצי שעה גג, הצבא מגיע ונגמר האירוע. אני ממשיך להתכתב עם החבר'ה שלי. נילי כותבת לי שהיה קרב ענק ליד הגן הכחול, אחד מגני הקיבוץ. ואז היא מפסיקה לענות לי. הדבר האחרון שהיא כותבת זה שהיא מפחדת ומסתתרת מתחת לשמיכה. וגם יונתן סימן טוב מפסיק לענות לי. לילה קודם הוא ישב אצלי על המרפסת עד חצות, ישבנו וצחקנו".
בסביבות 9:00 הילדים של משפחת ברעד מתעוררים. הם רוצים לצאת החוצה. ההורים מודיעים להם שאסור. "היו לנו שני בקבוקי מים קטנים שנשארו מהלילה של הבנות. פיפי עשינו על הדלת. ואז ברשת המקומית של הקיבוץ אנחנו רואים הודעות שהמחבלים שורפים. אנחנו רואים שם את כל הזוועה הבלתי נגמרת הזו. הבן הקטן שלי, שנה וחצי, היה שקט יחסית. לא ביקש אוכל. הוא הרגיש שמשהו נורא קורה. אמרתי לבת האמצעית שלי, שהיא בת ארבע, שיש אנשים רעים בקיבוץ. אם נפתח את הדלת ונעשה רעש, הם יהרגו אותנו".
הגדולה שלו, בת שש, עם צרכים מיוחדים, רצתה לצאת החוצה. "זה היה קשה, הייתי כל הזמן עם יד על הדלת. לראות שהיא לא מתחממת. שהם לא שורפים את הבית. אבל הגדולה לא מצליחה להבין. היא מתחילה לצעוק. הגענו למצב שאני מחזיק אותה באחיזת דוב כזו, עם יד על הפה. ואני מפחד שהיא תיחנק. ואני רואה במצלמה שיש מחבל על המרפסת". קורה דבר משונה: המחבלים מסביב לביתו, אבל לא נכנסים אליו. "יש לי תיאוריה, אבל אני לא מבין איך זה קרה. ככל שהשעות חולפות, אנשים מפסיקים לענות לי בווטסאפ. לא כולם, אבל מלא. אני שולח הודעות וההודעה לא עוברת".
בסביבות השעה 14:00 הילדים נרדמים. "אני לא מבין איך. באיזשהו שלב, ההורים של אשתי, אורנה וגדעון פאוקר, מפסיקים לענות לי. המחבלים ירו בגדעון דרך הדלת. הוא נפצע בידיים, ופשוט דימם למוות בזרועותיה. הם כנראה דפקו את המנגנון של הדלת, ולא הצליחו להיכנס".
"בשלב מסוים מגיעים נשים וילדים קטנים פלסטינים. הם מסתובבים עם ידיים אדומות, ומצביעים למחבלים איפה יש אנשים. הייתה אחת שנכנסה לבית והחליפה לנטפליקס בערבית"
משתרר שקט בניר עוז. המחבלים עזבו. כעבור שעה צה"ל הגיע. "איך שהוציאו אותנו, רצתי לקחת את התרופה של הבת שלי. היא גם אפילפטית. ואז הגענו למקלט. ואני מחפש אנשים. ולא מוצא. גם הוותיקים שבנו את המקום, והם חלק חשוב ומשפיע, וגם הדור הבא".
וכל הזמן הזה הוא מביט במצלמה. "ואתה יודע מה ראיתי? שבשלב מסוים מגיעים לניר עוז נשים וילדים קטנים פלסטינים. והם מסתובבים בקיבוץ עם ידיים אדומות, ומצביעים למחבלים איפה יש אנשים בבתים, כדי שהם יוכלו להרוג אותם. אשכרה ראיתי אחת מהן רצה למחבל, מצביעה, והוא נותן ריצה. אתה יודע, הייתה פלסטינית אחת שנכנסה לבית של חברת קיבוץ והחליפה לנטפליקס בערבית. חברת הקיבוץ הסתתרה בממ"ד. היא הבינה שמדובר באישה פלסטינית כי שמעה אותה שרה בסלון שלה. ואז היא בחרה מהארון שלה בגדים".
יונתן סימן טוב נרצח עם כל משפחתו. הבית של נילי מרגלית, כולל הממ"ד, נמצא שרוף לחלוטין והיא נעדרת. שגיא דקל־חן, שיצא החוצה וניסה להדוף באומץ את המחבלים, נעדר אף הוא.
"אם אתה שואל אותי", אומר לי אייל, "אני אחזור לקיבוץ ניר עוז אם יבנו אותו מחדש. 50 מטר מהחוף של עזה. אבל זה לא יקרה. ניר עוז, מה שהיה, אני לא רואה איך חוזרים לשם. אנחנו רוצים להישאר ביחד כקהילה. אבל אני לא רואה איך ארגיש מספיק בטוח לשוב, ולתת לילדות שלי להסתובב בחוץ. איך נישן בלילה. וזה מקום שגדלתי בו. אני בן 40. כל אבן בקיבוץ אני מכיר, ועשיתי איתה משהו בחיי. בכלל, כרגע, אין לנו שום דבר ודאי בחיינו. גדעון, סבא של הילדים שלי, אנחנו יודעים שהוא מת. אבל משום מה הוא מוגדר נעדר. ויש עוד כאלה. הציפייה שלי היא שיבנו תוכנית אמיתית, אמיתית, להחזרת הביטחון. שכל מי שאחראי, בדרג המדיני והצבאי יתפטרו. שיחזירו לנו את האמון בצבא ובמדינה. אני, כרגע, לא מאמין לכלום. פשוט לא".
אני יושב במרפסת של המלון ומולי יושב בן דנציג. הוא בן קיבוץ, מוזיקאי ואמן שגר שנים רבות בתל־אביב. אביו, אלכס דנציג, בן 75, נעדר. אמו, רחל דנציג־אלגרט, הייתה עם שתי נכדותיה בממ"ד. היא החזיקה את דלת הממ"ד והצילה את בתו, ואת אחייניתו. אביו הוא היסטוריון של השואה שעוסק בדיאלוג יהודי־פולני, ובמשלחות לפולין. בפולין החל קמפיין לשחרורו.
"אני יודע שאני נראה ככה, מעורער", הוא אומר לי, "ואני מודיע לך שחיסלתי את מפעל חיי ב־25 שנים האחרונות. אני רוצה לגור ליד אמא שלי, הגיבורה, שהצילה את הבת שלי. הצילה אותה. הבת שלי אומרת – 'אבא, אל תגיד שאלה חיות. חיות לא עושות דברים כאלה. מפלצות'. והמילה הזו גם לא מספקת. אתה יודע, היום בסרטים, בסוף יש איזה משהו במפלצות, יש משהו אנושי שעולה. לא פה". הוא אומר שהוא רוצה להקדיש את חייו לתיעוד הקיבוץ שהיה, ואנשיו הטובים, "נוף הילדות שלי, שנמחק באחת", אבל הוא לא רוצה לחזור. "לאמא שלי אין בית, לאחותי אין בית. וקיבוץ ניר עוז הוא אדמת דם מקוללת, ואני מתחנן לאמי, גיבורת חיי, שלעולם לא תחזור לשם. ואני רואה מידי פעם מסך טלוויזיה, ומבין שממשיכים להתווכח שם. כאשר נשים, ילדים וטף נמצאים בידי המפלצות האלה! מבחינתי, שהרצי הלוי בעצמו יעלה על מסוק וייסע לעזה ויחזיר אותם! אחרי זה תכתשו אותם, תחסלו אותם. לא לתלות, לא לאנוס, לא לנסר אותם. אבל מכת בכורות לגברברי עזה? בטח".
דנציג נחשב למוזיקאי מוכשר מאוד. אחרי שאני הולך, הוא שולח לי שיר שחיבר לפני שנים, אחרי עוד "סבב" עם חמאס. השיר נקרא "צבע אדום". "מים ושמים נפגשים/ המציאות מכה לי בפנים/ אנשים עכשיו שקופים/ אדמה בוערת מעצמה/ רוח ואיתה האש עולה/ מבקשת נשימה". הוא אומר שזה נכתב "כאשר הבית של אמא שלי, הגיבורה, נחרב באחד המבצעים. שנים של הזנחה פושעת שהסתיימו ביום העצוב בחיינו".
תוך כדי השיחה, מסתבר שסיגל יהוד, רעייתו של דולב, ילדה בבית החולים. עשרה ימים אחרי הטבח. דולב נעדר. חברי הקיבוץ לקחו חתיכת קרטון, חום כזה, והתחילו לכתוב ברכות לסיגל, להביא לה לבית החולים. יש שם הרבה לבבות ואיחולים. מה זה, שואל בן דנציג. "סיגל ילדה", אומר לו מי שמגיש את הקרטון, "אבל דולב!", אומר דנציג ומתחיל לבכות. "זה ניצחון קטן בדרך לניצחון גדול", משיב הגבר עם שלט הקרטון, יפתח אצילי. אחיו נעדר.
מה שפגשתי במלון ים סוף הוא אומץ. אתה מסתובב, וכמעט כל מי שמסביבך מחזיק בטרגדיה אישית מזעזעת, שהיא חלק מטרגדיה לאומית. במקביל, אנשים צריכים, לתפקד. לחיות. לאכול. הם יושבים בערב על כסאות הפלסטיק ומעשנים. הם צוחקים ומתבדחים בהומור סרקסטי על המצב. הם אוספים את הילדים. האווירה עניינית. אלה קיבוצניקים קשוחים ורגישים; מדינת ישראל הפקירה אותם ל"סבבים" מול חמאס לפני שנים רבות. הם היו הגבול שלנו. קושי לא זר להם.
לכל אחד חשוב להדגיש משהו אחר. יזהר ליפשיץ, בנם של יוכקה והעיתונאי עודד ליפשיץ, שניהם כבר מזמן חצו את ה־80, מדגיש בפניי את היושר של אבא שלו. שראה והבין מהו חמאס, אבל במקביל הסיע פלסטינים לטיפולים כימותרפיים בישראל. "זה סוג הבנאדם, שהולך ישר. שלא משלה את עצמו. שמבין שצריך להילחם פה, אבל רואה את האדם בכל מקום. שנלחם על זכויות בדואים. לוחם צדק, שיודע גם להילחם באמת. הוא הסביר לי חד־משמעית שהוא מתנגד לכיפת ברזל. כי אי־אפשר לבזבז 200 אלף דולר על כל חתיכת ברזל שיורים עליך ועלתה 100 דולר. במקביל הוא חי כאן".
אומץ. ערן סמילנסקי הוא בן 28. שירת בהנדסה קרבית. הוא לא רצה נשק. "אני, תן לי לגלוש. מה אני צריך את זה בבית". הרבש"ץ התעקש. "בבוקר שבת שמעתי צבע אדום חריג. קיצוני. ותוך זמן קצר צעקות בערבית. אני מבין שהם אומרים "לכו לשם". מזהה רימונים, אר־פי־ג'י, מאגים. הרבש"ץ חוטף כדור מחוץ לבית שלו. בהתחלה חשבתי שזה צה"ל נלחם בהם. לאחר מכן התברר שאנחנו פה לבד". הוא לוקח נשק, ממלא מחסנית, "ואני מסתכל עליהם מהחלון, ויש הרבה, והם הולכים בסבבה שלהם. יש שם כל מיני סוגים: לוחמי קומנדו שנראים כמו סיירת מטכ"ל שלנו, מבחינת ציוד. וכאלה שיש להם כובעים כאלה, כאילו הם תיירים בריטים". כיתת הכוננות מבינה שהקיבוץ הוצף במחבלים. ערן נסוג לממ"ד שלו, מכניס כדור לקנה. ומסתתר בארון, עם נשק לכיוון הדלת. "ארגנתי קרטון כזה, שאדע שמישהו מתקרב". בוזזים לו את הבית כמה פעמים. "ואז הם נכנסים לחדר. המחבל פותח את הארון, והוא בהלם לראות אותי. גם לי יש חצי שנייה, ואז אני יורה". הוא יורה גם בשני, הם נמלטים. מהרגע הזה, סמילנסקי מבין שהוא זוהה. הוא מבצע ירי מאזור הבית שלו לכיוון המחבלים שמתגודדים בקיבוץ. "כמו בתרגול, כמו במשחק וידאו. יורה, תופס מחסה, משנה מיקום. פעם ראשונה שראיתי אותם מסתתרים. יש שם מחבל שמן שהם לא פינו, אולי כי היה כבד מדי. אני חושב שאני הורדתי אותו".
אין צה"ל בקיבוץ ובעצם לא היה; רק אחרי שהכול נגמר. זה הדבר המיוחד והנורא לגבי ניר עוז. בניר עוז המחבלים נתקלו בכיתת הכוננות, ורק בה. כאשר כוח השייטת מגיע לשם, אין מחבל אחד. הם עשו בה כרצונם; חטפו, רצחו ושרפו – ואז עזבו את המקום, בסביבות 13:30 בצהריים. בצה"ל הם מעולם לא נתקלו.
סמילנסקי ועוד חבר מחלצים אנשים מעולפים מתוך בתים בוערים, אפופים עשן, ומניחים אותם על הדשא; הוא מכווין טלפונית את הנחתת הכוח של השייטת, וכניסתה לקיבוץ. "כשהשייטים הגיעו, הם חשבו שבאו לחסל מחבלים. אמרתי להם להירגע. אין פה מחבלים כבר שעה".
ואז יש לסמילנסקי תפקיד: הוא מראה ללוחמי צה"ל לאן ללכת, וכמה אנשים הם מחפשים בכל בית. "עשיתי איתם הסכם שאני לא מסתכל. ובאמת שמרתי על עצמי, על העיניים שלי, מהזוועות". הוא אומר למפקד הצוות של השייטת לאן ללכת, והם מחלצים אנשים מהממ"דים. או שהמפקד מניח יד על הכתף שלו ואומר: "אני נורא מצטער", ומספר לו מה הם מצאו. "היו אנשים שלקח איזה רבע שעה לשכנע אותם מי אני. הם לא רצו לפתוח. אמרתי להם – 'אני ערן סמילנסקי, הבן של דיאנה, אני מכיר את הילדים שלך, אלה השמות שלהם'. הם לא רצו לפתוח".
הוא צעיר, וחייו לפניו. "אף אחד לא צריך לחזור לניר עוז לעולם. כמו שלא מכריחים שורדי שואה לחזור לאושוויץ. זה רע מאוד. אני בטוח לא אחזור, ולא אתן לאמא שלי לחזור. אחרי 15 שנים שהאכילו אותנו קסאמים. אחרי האשליה של כיפת ברזל, שלא באמת נתנה ביטחון. שגרמה לנו לישון על האף, מדינה שלמה. בסוף הם נכנסו כמו פלנגות. הקהילה צריכה להישאר ביחד. לעבור את זה ביחד. אבל לא שם".
אולי אתם שואלים את עצמכם מה צריך קיבוץ ניר עוז, ומה צריכים הקיבוצים והיישובים האלה בכלל. משיחות עם עשרות שורדים, הנה התשובות ששמעתי: הבטחה שהקהילות נשארות יחד כל כמה שהן רוצות, עד שהן חוזרות ליישוב קבע. הבטחה שיישוב הקבע שלהן הוא היכן שיקבעו יחד עם המדינה – בכל מקום במדינת ישראל, או במיקום המקורי, לשיקול הקיבוצים, ולשיקול כל חבר בנפרד. התחייבות שהקיבוצים והתנועה הקיבוצית מחליטים מה יקרה לביתם ולאדמות שעיבדו תחת אש במשך שנים רבות; אף ממשלה או תנועה אידיאולוגית אחרת לא מנסה לנשל אותם, בחסות האסון.
ממשלה טובה, ממשלה סבירה, הייתה צריכה להחליט כך מיד, בישיבת הממשלה הראשונה לאחר האסון. לא רק "תקומה", כשם המינהלת שהוקמה, אלא גם החלמה, הזדהות, צדק.
לפני 15 שנים, בדצמבר 2008, נכנסתי עם משלחת צה"ל והמוסד לבית חב"ד, בית נארימן, במומבאי. הלילה היה חמים. בחזית הבית המעשן ומרוסס הכדורים העמיד הקומנדו ההודי סיר גדול של אורז ושל דאל; הלוחמים ישבו לאכול אחרי שהקרב נגמר. זה היה סופה של אחת ממתקפות הטרור הגדולות בהיסטוריה של הודו. במשך יומיים וחצי, מחבלים איסלאמיסטים השתלטו ורצחו כמה שיכלו ברחבי העיר.
בהודו חיים יותר ממיליארד בני אדם. המחבלים רצחו 207 בני אדם. הודו זועזעה עד היסוד.
השבוע חשבתי על המתקפה במומבאי כאשר מספר הנרצחים שלנו הלך והתברר, והאמיר. איפה אנחנו, ואיפה 207 נרצחים. ישראל חיה תמיד על הר הגעש, ולפעמים הוא התפרץ. אבל הלבה הרותחת של השנאה מעולם לא זרמה ודרסה את גבולותינו וצבאנו. עד 7 באוקטובר.
אחרי שהצבא ההודי הרג את המחבלים, והתברר כי אף בן ערובה לא נותר חי, התחייבו ההודים לאפשר לישראלים להיכנס ראשונים אל הבית. לפנות את גופות הישראלים. כתב "הארץ" אנשיל פפר ואני נכנסנו עם המשלחת הרשמית לתוך בניין הרוס, עם תחמושת, רימונים חיים ושרידי המחבלים סביבנו. ראינו את גופות הישראלים הרצוחים. חלקם כפותים. זה לא היה עוד פיגוע; המאבק התרחש במשך יממות. סימני מסע הרצח המתמשך היו טראומטיים.
המחבלים הג'יהאדיסטים כיוונו במיוחד על בית חב"ד משום שהיה מקום התכנסות יהודי. זה נחשב בעיניהם ל"יעד איכותי". הפיגוע זכה להתייחסות נרחבת בישראל; בין היתר, בשל הטרגדיה של מוישי הולצברג. הוריו, הרב גבריאל ורבקה הולצברג ז"ל, נרצחו; המטפלת ההודית הצילה את מוישי בן השנתיים.
חשבתי השבוע על מומבאי כי ניסיתי להיזכר, כעיתונאי, איפה בכלל ראיתי דברים דומים לאלה שהתרחשו פה. לא רק מתקפת טרור גדולה, אלא מסע של רצח המוני מתמשך. התמונות מבית חב"ד היו דומות לבתים ההרוסים של בארי, כפר עזה וניר עוז, אך בית חב"ד, בסופו של דבר, לא היה כפר, מושב, קיבוץ בארצנו. הוא היה נטע זר בלב עיר זרה.
לקח זמן, אבל בסוף נפל האסימון. מה שראיתי בעוטף עזה, מה שראינו כולנו, דומה לפשעים נגד האנושות שהתרחשו במדינות יוגוסלביה לשעבר. ספציפית, למקום שבו בוצע רצח עם וטיהור אתני – סרברניצה, בבוסניה. הייתי שם, שוחחתי עם שורדים. אני זוכר את הביקור במרכז לזיהוי קורבנות שם, את הכניסה למקרר הגופות והשרידים, והשיחה עם הפתולוגית. עשרות שנים לאחר רצח העם שביצעו סרבים בבוסנים, קרובי משפחה עודם מחפשים את שלדי יקיריהם. זה קשה, כי הרוצחים ניסו להסתיר את פשעיהם. הם חפרו בטרקטורים את קברי ההמונים.
אצלנו לא הסתירו דבר.
מה שחמאס ביצע ביישובי עוטף עזה הוא טיהור אתני המשולב ברצח עם. רצח עם הוא בדרך כלל תוכנית סדורה שכוללת השמדה. טיהור אתני עושה שימוש בהשמדה, אך גם בטרנספר, חטיפה, אונס. מה שמיוחד בטיהור אתני, הוא שההתקפה מתרחשת בבית. המקום הבטוח ביותר הופך לגיא הריגה. הכפרים והערים של הנרצחים הם מחנה המוות, והאירוע הוא אישי מאוד: השכנים שלך הם שבאים להרוג.
בסרברניצה נאספו ונרצחו 8,000 בני אדם, כולם גברים ונערים. לנשים ולילדים הניחו. רוצחי ההמונים הפלסטינים היו אכזריים בהרבה. בעודי כותב את השורות האלה, מתפרסמת הידיעה על עוד גופות שנמצאו בבארי. בין היתר, גופת ילד ישראלי, יהודי, שנשרף למוות בעליית הגג כאשר התחבא מהמפלצות.
במרכז לזיהוי הקורבנות בבוסניה, קשישה ישבה בחוץ על ספסל ושוחחה איתי. היא חיפשה עדיין את בנה. לא האמנתי, היא אמרה לי, שבני אדם שהם שכנים שלי, גם אם אנחנו מסוכסכים, יכולים לבוא ולעשות מעשים כאלה. אני עדיין לא מאמינה.
דברים דומים שמעתי השבוע, משורדי קיבוץ ניר עוז.
