אנחנו שבועיים לתוך הסיוט המזעזע שהפך את עולמנו. בנימין נתניהו, אומרים מי שצופים בו, מתנהל טוב יותר מאשר בשבוע הראשון. אז הוא היה בהלם מוחלט. אך מי שהיה, מבחינת הברק והשליטה, איננו שם עוד. קציני צבא מדברים על זה, כמו חבריו בליכוד. ג'ו ביידן - המבוגר, האיטי - נראה בפגישה ביניהם אתמול (רביעי) עירני וחד יותר. החיבוק הנתלה של נתניהו בנשיא ביידן עם נחיתתו בישראל הוא מחזה סימבולי; הישראלים זקוקים לתחושת ביטחון. כבר שנים רבות הם לא סומכים על הממשלות פה. ממסדים פוליטיים ברחבי העולם כולו סובלים ממשבר אמון נורא. אך כאשר חמאס פלש למדינת ישראל ביום שבת הארור ההוא, התערערה תחושת הביטחון של האזרחים פה בערך מקודש ובלתי שביר לכאורה, בצה"ל. ביכולתו לגונן על כולנו. אף אחד לא מכחיש זאת, גם לא במטכ"ל.
כמה שעות אחרי שנתניהו חיבק את ביידן, בני גנץ דיבר בלווייתו של אופיר ליבשטיין ואמר שיעבור לגור בעוטף עזה. זו שפה של דוגמה אישית. של הציונות הקלאסית. אריאל שרון המנוח היה נוהג לומר "נגן על עצמנו, בכוחות עצמנו". היה לו חשוב להדגיש שישראל יודעת להגן על עצמה לבד. אלה אינם הערכים שנתניהו משדר בימים האחרונים. זה נראה שהוא כמה להיות המדינה ה־51 של ארה"ב. יש לכך מחיר, סמלי ומהותי.
הביקור של ביידן היה קריטי. הוא הבהיר לאזור שמאחורי ישראל עומדת ארה"ב, ושהשמדתה - חלום רטוב עבור מאות מיליונים סביבנו, באמת - לא תתרחש. הוא הביע בישראל תמיכה אחרי אלפי כותרות ביקורתיות (ושקריות) בעקבות הפיצוץ סמוך לבית החולים בעזה. אך כמובן, לחיבוק הדוב הזה נלווים תנאים. ישראל אמורה מעתה ללחוץ על חמאס, מבלי להביא למשבר הומניטרי ברצועת עזה. בלי תמונות של מגפות, ילדים רעבים או צמאים. העניין השני מדאיג יותר: ביידן מתח ביקורת מרומזת על הקבינט, והדגיש את הצורך במטרות בהירות למלחמה. אי־אפשר לקרוא את האמירה הזו אלא כאבחנה: כרגע, לפחות לנשיא, המטרות האלה לא די ברורות.
לישראל לא קרו ניסים ב־7 באוקטובר. לא לפניו, ולא אחריו. התברר לנו מה שידענו, מה שאמר לי גיבור צעיר מניר עוז השבוע: "יש לנו עם מדהים, מדהים, וממשלה מחורבנת". זכינו רק בחסד אחד: נשיא אמריקאי שאוהב את ישראל, מחויב לאחריות גלובלית (בניגוד לדונלד טראמפ), עם הבית הלבן שמתנהל ביעילות ועם צוות יוצא דופן (בניגוד לחבורה המדכדכת שסובבת את נתניהו).
נדב אילאביגיל עוזיהאמריקאים חשים שבעלת הברית שלהם מתנדנדת. הם חוששים מהשילוב בין היכולות הצבאיות הקטלניות של ישראל ובין תחושות פגיעות וחוסר ביטחון חריפים. הם חוששים לא פחות מהאפשרות שטהרן או ביירות יבצעו חישוב מוטעה, כזה שיוביל למלחמה אזורית עם השלכות גלובליות. לכן הם זקוקים לשליטה. האמפתיה שלהם אמיתית - אבל גם אינסטרומנטלית. זו הסיבה ששר החוץ בלינקן "משתתף" בקבינט מלחמה ישראלי. שביידן הגיע לכאן לכמה שעות בודדות. שהם שולחים לפה שתי נושאות מטוסים. לא רק כדי להגן עלינו מאויבינו, אלא כדי להגן עלינו מעצמנו. מטעויות של המנהיגים שלנו ושל מערכת הביטחון, אלה שכשלו כולם.
(הטור המלא יתפרסם מחר ב"המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות")
פורסם לראשונה: 00:00, 19.10.23
