הן ישבו בכניסה לשיכון הסדוק מול הבית של משפחת בוחניק ואי־אפשר היה שלא לגשת אליהן. קבוצה של נשים שהאימה נחרתה בפניהן והן יושבות המומות כאילו לא חלפו יותר משלושה שבועות מאז אותה שבת שחורה. הביטו בנו מצלמים את הבתים שנפגעו במתקפת המחבלים ולא הוציאו מילה. מישור הגפן היא השכונה המערבית באופקים ועל השתלשלות הקרבות כאן בבוקר מתקפת הפתע דווח כבר בהרחבה ועדיין יש עוד מה לספר. אבל לא בשביל זה באנו. באנו לראות מה שלומם של התושבים. פעולה בסיסית, אנושית, מתחייבת לאור הזוועה שעברו. הנשים המדהימות האלו, אילנה בוחניק, מזל יוסף, טלי אלפסי, חנה ויצמן, לבנה טופחי, נטלי בוזגלו ואסתר גבאי, מחכות שמישהו יבוא וישאל מה שלומן. יתעניין איך הן מרגישות. אולי הן צריכות לדבר עם איש מקצוע, לשפוך את הלב. על המצוקה בבית. אבל כלום מזה לא קרה וכבר עבר מספיק זמן.
כתבות נוספות:
"רק באזור שלנו פה בשכונה נרצחו 15 תושבים. את כולם הכרנו", אמרה בוחניק, "בכל אופקים נרצחו 52 אנשים, חלק מאלו שמתו ראינו בעיניים איך רוצחים אותם". "לי זרקו רימון לתוך החצר", סיפרה טופחי. "ארבע מחבלים היו לי מול הבית", אמרה גבאי, "והם ירו כמו מטורפים, והיו אצלי שבעה נכדים, שבעה נכדים!! כמעט לקחו לי את כולם, אתה שומע? כמעט הלכו לי הנכדים. אנחנו בוכים כל היום, שבורים". "ראינו את המוות מול העיניים, שמענו חזק את היריות, את הזעקות של השכנים שירו עליהם, הקולות האלה לא עוזבים אותי, אני לא יכולה להירדם בלילה, לא מצליחה", אמרה אלפסי ושכנתה מזל יוסף הוסיפה: "אנחנו לא מתפקדות, באמת לא מתפקדות".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"אישית אני לא יודעת איך אצא מזה", אמרה בוחניק בקול שבור, "אני כולי בחרדות", ובוזגלו אמרה בקול פגוע, מלא כעס ועלבון: "עברנו פה משהו שקשה לתאר אותו במילים ואף אחד לא מתייחס אלינו. באו פעם אחת עובדים סוציאליים אבל לא עברו בין כולם. אף אחד לא בא לשאול מה אנחנו צריכים, אולי פסיכולוגים, אולי פסיכיאטרים, אולי לצאת מפה לכמה ימים להתרענן בבית מלון. אנחנו לא רשומים ברווחה אבל אנחנו גם לא מעמד כלכלי חזק. וכל יציאה מהבית, האסון נמצא מול הפנים שלנו והתמונות חוזרות עוד פעם ועוד פעם. תראה את הבתים איך הם נראים, עברנו פה מתקפה של מחבלים, שעות היינו תחת מתקפה והם לא הפסיקו לירות ואנחנו כולנו בטראומה. אף גורם לא עבר פה שכן־שכן לשאול מה שלומו, מה הוא צריך. כולם כאן צריכים עזרה. איפה העירייה? איפה הממשלה? חברי הכנסת? המדינה? איך אפשר להפקיר אותנו ככה אחרי מה שעברנו, איך?"
אלו לא קולות מהקיבוצים של השמאל שנחרבו, של אלו שהחזיקו את המחאה נגד ממשלת הימין וההפיכה המשפטית בצומתי העוטף. הזעם, הכעס ותחושת ההפקרה הכואבת, מפושטים עכשיו כמו סרטן ששלח גרורות בגוף כולו. הם נחלת כלל הציבור הישראלי, גם במאחזים הכי קשיחים של מפלגת השלטון, במקומות שבהם נתניהו והליכוד זוכים תמיד ברוב סובייטי, מעל 50 אחוז. מי שחושב שהכעס והזעם הם נחלת השמאל בלבד, של אלו שממילא התנגדו לממשלה גם לפני פרוץ המלחמה, אין לו מושג איפה הוא חי וכנראה ניזון רק מערוץ 14. באופקים, שדרות, קריית־שמונה, אשקלון, כולן ערי ליכוד, לא דיברו כך מעולם.
זה זמן מלחמה ואין בחירות באופק והשאלה היא לא איזה פתק תשים בקלפי. אבל זה כן זמן להטות אוזן לשבר הנורא שממדיו טקטוניים, לאכזבה המרה, להתפכחות ולהבנה שהחברה הישראלית זקוקה, נואשת ממש, למנהיג אחר, ראוי הרבה יותר.
רמי שמעוני מאשקלון אומר שזה לא פשוט להבין שטעית ולדעת שהטעות הזו עלתה באסון הכבד ביותר בתולדות המדינה. הגענו למקום העבודה שלו ביום שלישי מוקדם בבוקר, למרכז הלוגיסטי של חברת אלון פוליווד שבאזור התעשייה הדרומי באשקלון, מרחק קילומטרים ספורים מצפון הרצועה. מסוק קרב שעמד בשמיים מעלינו שיחרר בדיוק טיל. רעש התותחים מהסוללה שהוצבה לא רחוק מכאן הרעיד את האדמה. עשן שחור סמיך היתמר מעל עזה.
הוא בן 48, יליד אשקלון, גרוש ואב לשלושה, מתמודד למועצת העיר ברשימת "ביחד למען אשקלון", "ליכודניק בדם ובנשמה", כדבריו. אשקלון עצמה הפכה עיר רפאים. עם למעלה מ־1,300 רקטות שנורו לעברה, 181 נפילות שהחריבו בתים, עסקים ורכבים, זה לא מפתיע בכלל. "מה שמדהים הוא שזו עיר לא ממוגנת והיא מטווחת כבר עשור", אומר שמעוני, "וכל השנים האלו הליכוד בשלטון, המפלגה שלנו, המפלגה שאנחנו תומכים בה ומצביעים לה שוב ושוב, וכלום הם לא עשו בשבילנו. הבטיחו שימגנו את אשקלון ולא מיגנו אותה. שאשקלון תוכר כאזור עדיפות א' ולא הכירו. וזו העיר הכי מופגזת בישראל, הכי מופגזת! ולא רק אשקלון הופקרה, כל אזור הדרום סביב עזה הופקר ומי שהפקיר אותו זה הליכוד. זה חתיכת אסימון שנופל לך וזה לא פשוט.
"שחטו את האחים שלנו בעוטף, בשדרות, באופקים, בקיבוצים, כן, תכתוב שהקיבוצים הם אחים שלנו, אחים! ולא ניתן שיסכסכו בינינו יותר. ומי שחיזק וטיפח את חמאס זה ביבי. 'שקט יענה בשקט' זה ביבי, 'חזק מול חמאס' זה ביבי. ואני קניתי את זה, כל החיים הייתי ביבי־ביבי־ביבי, הייתי האמ־אמא של הביביסטים, לא עניין אותי כלום. אני חושב שהוא מבין שזה נגמר, שהוא לבד יפרוש בסוף המלחמה, ואם לא אז העם יאמר את דברו".
על הצורך בריפוי החברה שמענו גם מגולן. מצאנו אותו ואת משפחתו בדופלקס עם נוף לים ברחוב שיורד לטיילת בתל־אביב מכרם התימנים. את הדירה מצאו בקבוצה בפייסבוק של בעלי בתים שהציעו מחסה לתושבי הדרום לתקופת המלחמה. הוא, אשתו ושני ילדיו חולקים את הדופלקס הזה עם עוד משפחה מאשקלון, תמורת תשלום סמלי של שקל לחודש.
בן 52, יליד אשקלון, מסורתי, מצביע כל חייו ליכוד, גר בבית פרטי בלי ממ"ד. המדינה לא הציעה לו פינוי. מפנים את החלשים יותר, את אלו שגרים בשיכונים המתפוררים. "את הדירה שאנחנו נמצאים בה נתן לנו זוג תל־אביבי מקסים. הם נתנו לנו קורת גג, ממש הצילו אותנו. קשה לתאר במילים כמה זה מרגש אותנו. אנשים שחושבים אחרת מאיתנו מתייחסים אליי ואל משפחתי כמו לאחים שלהם, כמו למשפחה. אם היינו עכשיו בבית סיכוי גבוה שהיינו חוטפים טיל כי בתים סביבנו נפגעו, יש גם כאלה שממש נהרסו. אז התובנות שלי הן בשני מישורים. הראשון הוא האחריות. הרמטכ"ל, שר הביטחון, ראש השב"כ, ראש אמ"ן, כולם ייצטרכו לחיות עם האסון הזה עד סוף חייהם. הם גם ישלמו על זה בתפקידיהם. גם ביבי שהוא המנהל הראשי, אחראי והוא ייתן את הדין. כל מי שהיה בעמדת מפתח מדינית וביטחונית ייתן את הדין. והמישור השני הוא החברתי. ביבי גמר מבחינתי כי העם צריך מישהו שיחבר אותו מחדש, מישהו מרפא, מאחה. תמיד הרגשתי שהמחנה השני, כל מי שנגד ביבי ומפגין נגדו, הם אחים שלי והידיעה העמוקה הזו עמדה בשעת מבחן גורלית. הם הושיטו יד לי ולמשפחתי. זה מה שנקרא לאחות את השברים. ביבי לא יוכל לעשות את זה".
כ־200 אלף ישראלים עזבו את בתיהם בעקבות המלחמה. בכיכר דיזנגוף בתל־אביב משפחות חוצות את הכביש עם מזוודות גדולות והילדים הקטנים משתרכים מאחור. הם עוברים ממלון אחד למלון אחר. שדרות, עיר המונה כ־34 אלף תושבים, התפזרה בין 80 בתי מלון בכל רחבי הארץ. הרוב פונו לאילת, ים המלח, תל־אביב וירושלים אבל יש גם שדרותים בבתי מלון בנתניה וטבריה. אותו הדבר קרה לתושבי קריית־שמונה.
את כליף איפרגן, 62, פגשנו בקריית־חיים. לאחותו יש שם יחידת דיור קטנה שבה הוא מעביר את המלחמה. על החולצה שהוא מסתובב איתה בימים אלו יש הדפס של אריה אוחז בדגל ישראל וכיתוב "עם של אריות". איפרגן הוא ליכודניק מלידה שתמך בכל מאודו בהפיכה המשפטית. בחודש אוגוסט השנה העלה פוסט בפייסבוק עם תמונה של מפגינים נגד ההפיכה כשאחד מהם אוחז שלט "ממשלת חורבן בית שלישי". מעל התמונה הזו הוא כתב: "זוהי סדום".
"לא האמנתי שזה מה שיקרה", הוא אומר, "באמת האמנתי שנתניהו הוא אבי האומה, בן־גוריון של זמננו, יחיד בדורו. האמנתי גם בליכוד, האמנתי שזו המפלגה שדואגת לעם, לכל העם, לכל שכבות העם. ואז אתה רואה את הבלגן והכאוס, את חוסר התפקוד. את המחדל הבלתי נתפס.
"זה אסון בסדר גודל שמחייב את נתניהו וכל ההנהגה שלנו ללכת לכותל המערבי בסוף המלחמה, להרכין ראש ולבקש סליחה מעם ישראל, ומיד אחר כך ללכת הביתה. קרה פה משהו איום ונורא, פשוט איום ונורא, וכל שרי הליכוד מתחבאים. אלו השרים שאני ואחיי בקריית־שמונה, אחיי בשדרות ואופקים ונתיבות ואשקלון, הצבענו להם. והם מתחבאים! איפה הם, למה לא שומעים אותם? שילכו למשפחות שאיבדו את יקיריהן גם אם יצעקו עליהם. שירכינו את הראש ויסתובבו בציבור, זה הזמן שלהם להראות מנהיגות. האכזבה היא כל כך גדולה, אתה לא מתאר לעצמך כמה.
"ושתבין, נשארתי באותן עמדות ימין, לא מתכוון לשנות את העמדות שלי, לחבור לארגוני שמאל או חלילה לתמוך ביאיר לפיד. אבל נתניהו חייב להבין שזה נגמר. שיחליפו אותו וילך הביתה. אדם צריך לדעת לקחת אחריות, בטח ראש ממשלה. אין מצב שהניצחון יהיה שלו והכישלון יישאר יתום, זה לא יעבוד לו במקרה הזה. הציבור לא צריך להפציר בו לקחת אחריות, הציבור צריך ריפוי של הפצעים ואיחוי של הקרעים. אני אומר חאלס, בתי הקברות מלאים באנשים שחשבו שאין להם תחליף. יהיה לו תחליף, יהיה לו".
לא כולם חושבים שמה שהחברה הישראלית צריכה עכשיו זו הנהגה מאחדת ומרפאת. יש כאלו שקלטו את המסר שמגיע מראש הממשלה וסביבתו הקרובה ופשוט מגלגלים את האחריות הלאה. את אבי שטרית פגשנו מחוץ למרכז הרפואי לין בחיפה, לשם הגיע לבדיקה. שטרית, יו"ר סניף הליכוד בקריית־שמונה, פונה לבית מלון בטיילת בתל־אביב ולבדיקה בחיפה הגיע מלווה על ידי בתו ענבל. הוא התגאה שגם ברגעיה הקשים ביותר של מדינת ישראל הוא לא זז לא ימינה ולא שמאלה, "תמיד הייתי ליכוד ונשארתי ליכוד, גם בימים הקשים האלו".
את האחריות למחדל הנורא הוא מפיל על המפגינים נגד "הרפורמה המשפטית". אומר שהפילוג ואיומי הסרבנות עודדו את חמאס לתקוף את ישראל. "בנוסף לזה", הוא מוסיף, "היה גם מחדל של מערכת הביטחון. בעצם זה שילוב של ההפגנות ומחדל של הצבא והמודיעין. הם האחראים למחדל הזה".
מה עם הדרג המדיני וראש הממשלה בראשו, להם אין שום אחריות?
"אני לא אומר שהממשלה לא אשמה, אבל הדבר הזה יתברר בבוא היום. כל אחד יצטרך לתת את הדין בבוא היום. גם נתניהו, יש לו אחריות על הביטחון ועל הכלכלה".
שטרית הבת: "אבל יש פה אבל גדול. נתניהו כמו כל מנהל טוב האציל סמכויות על אנשים מקצועיים. הוא מינה את גלנט לביטחון ואת הנגבי לראש המל"ל. הוא סמך עליהם בעיניים עצומות, שיהיו מספיק ערניים שאם קיים חשש ולו הקטן ביותר לאירוע ביטחוני בסדר גודל כזה אז שידווחו לו באופן מיידי".
שטרית האב: "זה אומר שלגלנט ישנה אחריות הרבה יותר גדולה מאשר לנתניהו. לגלנט, ראש השב"כ והרמטכ"ל".
שטרית הבת: "שכולם אגב, חוץ מגלנט, מונו בידי הממשלה הקודמת".
שטרית האב: "אם הם לא התריעו בפני נתניהו אז מה מצפים ממנו, מאיפה לו לדעת? תקום ועדת חקירה והיא תחליט מה שתחליט. עד אז שנתניהו ימשיך להוביל את עם ישראל. אנחנו 64 מנדטים, אין בעיה שנמשיך".
ונמשיך את חיינו אחרי המלחמה כאילו לא קרה האסון הזה?
שטרית הבת: "כל הצמרת הביטחונית והמודיעינית, כולם, שישימו את המפתחות אחרי המלחמה. גם גלנט".
אז הוא יהיה השעיר לעזאזל?
שטרית הבת: "למה שעיר לעזאזל? הוא שר הביטחון, הוא האחראי ברמת הדרג המדיני לפיאסקו הזה".
האזעקות רודפות אחריך בכל הארץ. בדרך לים המלח, אחרי שעברנו את ערד, הופעלה אזעקה במרחב שבין חורה לכסייפה. שברי טיל שנפלו לא הרחק מהכביש לערד פצעו תושב מהפזורה הבדואית. קודם לכן הופעלה האזעקה באילת ומי שנמלטו מהטילים והאזעקות בעוטף חיפשו את המרחבים המוגנים בבתי המלון.
סימה גל חיכתה לנו בלובי של לאונרדו קלאב ים המלח. 44, ילידת שדרות, מעולם לא עזבה. אם לארבעה, הבכור עינב חייל קרבי בגדוד נח"ל המוצב באזור הדרום, לא הרחק מהרצועה. כשפגשנו אותה כוחות צה"ל כבר היו בעומק שטח האויב ועצביה היו מתוחים בהתאם.
בשבת של 7 לאוקטובר תיכננה לצאת לרוץ. התעוררה מהאזעקות ורצה לממ"ד, ממנו יצאו היא, בעלה ושלושת הילדים רק כעבור יומיים. הבן החייל נשאר חג בבסיס, התקשר לבדוק שהכול בסדר.
קולה סדוק. צרודה מבכי, משלושה שבועות של מתח בלתי פוסק. "הדבר הזה שהאמנתי בו", היא אומרת, "שהמדינה שומרת עליי ועל המשפחה שלי, הדבר הזה נשבר לגמרי. אני סיפרתי לילדים שלי שהם מוגנים. שיש צבא ששומר עלינו מחדירות. אמרנו להם שלשדרות לא יחדרו מחבלים והילדים שלי האמינו לי.
"אני לא גנרלית ולא פרשנית צבאית או מדינית, אני בסך הכול סימה משדרות, אמא לארבעה ילדים שנשבתה בתחושת ביטחון מזויפת שלא היה לה שום כיסוי. אמרו לי שחמאס מורתע והאמנתי. תמיד הצבעתי ליכוד ונתניהו, לא בגלל איזו מסורת או הרגל, אני אישה עצמאית, משכילה, פשוט עשיתי חישוב מושכל שנתניהו הוא האיש המתאים בענייני ביטחון. היה לי ברור שהוא לא מושלם אבל בביטחון סמכתי עליו.
"אני מבינה שיש מי שמצפים מאיתנו, הציבור, כלי התקשורת, לא לצאת בביקורת עכשיו, לחכות עם זה לסוף המלחמה. אני חושבת ההפך, שאסור לנו לחכות. אין מה לחכות. אני לא אסלח לו. לא אסלח לו על כך שהייתי צריכה לקבל שיחה הזויה מהבן שלי כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה כשהוא בעצם התקשר להיפרד ממני. הילד שלי, הבכור, התקשר אליי ואמר, 'את יודעת, כנראה אנחנו נכנסים ואני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך, אוהב את כל המשפחה...' ואני במקום להכיל אותו, לתת את הכבוד הראוי לרגע הזה, מהפחד פשוט הדפתי אותו, לא רציתי לשמוע את מה שיש לו להגיד, קטעתי אותו, 'עינבי אני לא יודעת על מה אתה מדבר, אתה חוזר אלינו, אתה הבטחת לי שאתה חוזר אלינו, יש לנו עוד מיליון תוכניות ביחד...'
"אני, על הסיוט הזה שהוא לא רק שלי, של עשרות אלפי אמהות ואבות, על זה אני לא אסלח לראש הממשלה. האמנתי לסיסמה שלו שהוא חזק מול חמאס. לא כל מי שגר בפריפריה הוא ביביסט, אני לא ביביסטית, בסך הכול האמנתי לו, סמכתי עליו בעניין הזה. והכול קרס, פשוט קרס. קרה לנו אסון, החברה שלנו חוותה אסון שלא היה כדוגמתו. נקרענו בתוכנו. לא רק נתניהו ילך. כל מי שהיה אחראי לשיח הבוטה, לשנאה, ילך".
6 צפייה בגלריה
דיירות מוכות הלם בבלוק באופקים שנפגע במתקפת חמאס. ''ירו כמו מטורפים''
(צילום: גדי קבלו)
ישבנו על כורסה בלובי והבטנו החוצה לבריכה. כבר שלושה שבועות המלון מלא בפליטי מלחמה. בימים הראשונים הייתה תחושה של חופשה. הבריכה הייתה מלאה. עכשיו היא כמעט ריקה. לאנשים כבר אין חשק. הילדים בחדרים תקועים מול המסכים.
שעתיים אחר כך, בבלוק באופקים, בוחניק הציעה שנשב. שכנה הביאה בקבוק מים וכוסות. השכנה בוזגלו נאנחה. "אני כמעט בטוחה", אמרה, "שאף אחד לא ישלם על הפשלה הזו, תראו את ראש הממשלה, הוא בכלל לא לוקח אחריות, על שום דבר הוא לא לוקח אחריות, אומר אחר כך נבדוק מה היה..."
"מה אחר כך", קטעה אותה גבאי שארבעה מחבלים עמדו מול שער ביתה באותה שבת וירו לכל עבר, "מה אחר כך? עכשיו הוא צריך ללכת הביתה. הוא חייב ללכת הביתה. אנחנו כולנו היינו צריכות להיות מתות עכשיו. אף אחת כאן לא הייתה אמורה להישאר בחיים. ניצלנו בנס, בזכות שוטרים ושכנים גיבורים. את השם של השכונה הזו צריך לשנות ל'שכונת הגיבורים'. תרשום, הוא וכל הממשלה הזו צריכים ללכת".
פורסם לראשונה: 00:00, 03.11.23
