בתוך הכותרות שהתפרסמו לאחרונה על אוכלוסיית העולם שהגיעה ל-8 מיליארד אנשים, הסתתר לו עוד סיפור חשוב ביותר - סין עומדת לאבד את מעמדה כמדינה המאוכלסת בעולם לטובת הודו. כבר עכשיו המספרים צמודים מאוד: לפי סקר האו"ם האחרון, אוכלוסיית סין מונה 1.43 מיליארד איש לעומת 1.41 מיליארד איש בהודו. בשנה הבאה צפוי להתרחש המהפך, ויש הטוענים שהוא כבר קרה וטרם פורסם רשמית מפני שאומדני האוכלוסין בסין לא מדויקים. למספרים הללו יש משמעות. הודו היא מעצמה עולמית, חשוב לה שנכיר בה ככזאת, וכבר היום היא נוקטת צעדים אקטיביים כדי להבהיר לעולם את עוצמתה וחשיבותה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
עבור רוב הישראלים הודו עדיין נקשרת תרבותית ל"טיול של אחרי הצבא" ופחות למעצמה הבינלאומית שהיא. "כשאומרים לישראלי הממוצע הודו הוא חושב קודם כל על סמים ואז על עוני, אבל זה לא נכון. זו מעצמה בצמיחה. הודו רואה את עצמה ככוח עולה. היא רוצה להוביל מדיניות. היא חוששת מסין, רואה בה אויב ורוצה לאתגר אותה", אומרת לורן דגן עמוס, דוקטורנטית למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן הכותבת את הדוקטורט שלה על הודו. "המצב בהודו קיצוני: בדלהי יש מלונות פאר מצד אחד והרבה מחוסרי דיור מהצד השני. זה קשור לעניין התרבותי: הם לא רואים את זה כסבל או בעיה אלא כדרך חיים סגפנית. המורכבות הזו היא היתרון והחיסרון של הודו.
"מצד אחד עלייה בדמוגרפיה משמעותה כוח נוסף, ככל שיש יותר אנשים זה יותר טוב. אבל אם האוכלוסייה בורה, אנאלפבתית, ללא ביטחון תזונתי - זו נקודת חולשה. הודו משתמשת בנקודה הזו בו-זמנית כיתרון וכחיסרון", מסבירה דגן עמוס. "הממשלה מנסה לעשות רפורמות, למשל בנושאי מים וחקלאות, וזה עובד. בנוסף, יש עלייה באיכות החיים: בחלק מהבתים היום יש אסלות. אבל צריך לזכור שמדובר בתרבות. אפשר לומר שזו אוכלוסיה ענייה ובורה וכו', אבל זו התרבות שלהם, חלק מהדנ"א שלהם. יכולות להיות רפורמות, אבל רוב האוכלוסייה ההינדואית מאמינה בגלגול נשמות. הם רואים את זה כ'נולדתי ענייה, ובגלגול הבא אני אהיה עשירה'".
פרופ' טים דייסון, מומחה לדמוגרפיה של הודו מבית הספר לכלכלה של לונדון (LSE) ומחבר הספר "היסטוריית הדמוגרפיה של הודו: מהאנשים המודרנים הראשונים אל ימינו" (2018), לא מופתע מהבשורות הדמוגרפיות: "היה ברור שהודו תעקוף את סין, רק לא היה ידוע בדיוק מתי", הוא אומר. "האו"ם אומר בעוד שנה, אבל ייתכן שזה כבר קרה או שזה יקרה בשנת 2024. זו לא הערכה מדויקת מאוד".
החדשות על הגידול הדמוגרפי אומנם אינן מפתיעות, מסביר פרופ' דייסון, אך חשובות. הוא מתנסח בזהירות רבה לגבי ההשלכות הצפויות לדמוקרטיה הגדולה בעולם. "אני לא יודע לומר מתי, אבל חושד שהעובדה שהודו היא המאוכלסת ביותר בעולם תחזק, ובצדק פחות או יותר, את הטיעון שלה כדי להפוך לחברה קבועה במועצת הביטחון של האו"ם (כרגע הודו אינה חלק מחמש החברות הקבועות: רוסיה, סין, צרפת, בריטניה וארצות הברית - נ"פ)".
ד"ר רוני פרצ'ק, מרצה בחוג למזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב: "בניגוד לסין, הודו היא דמוקרטיה. בתקופת משטר החירום הוטלו בהודו הגבלות על ילודה והיו עיקורים כפויים, הם מאוד לא רוצים לחזור לשם"
מהן ההשלכות של הגידול הדמוגרפי בהודו עצמה?
"בתוך הודו עצמה, גדילת האוכלוסייה יצרה יותר מחוזות. זה השפיע גם על יצירת מדינות חדשות בתוך הודו, שרוצות לעמוד בזכות עצמן. בנוסף, קשה לשלוט על כל כך הרבה אנשים במקום אחד, בעיקר בהינתן שהודו הטרוגנית מכל הבחינות - לשונית, דתית ועוד. גודל האוכלוסייה הביא לדה-צֶנְטְרָלִיזַצְיָה של קבלת ההחלטות, כלומר ההחלטות מתקבלות ברמת המדינות הפנימיות בהודו. בדלהי מתמודדים למשל עם יחסים בינלאומיים, אבל לא עם ענייני הפנים. עבורי כאיש צעיר, הודו הייתה עולם בפני עצמו. היא עדיין כזו, כי יש בה כל כך הרבה סוגי אנשים והיא כל כך מגוונת. זה הופך אותה למקום נפלא וגם לכזה שקשה לנהל אותו".
איך הגידול באוכלוסייה ישפיע על המלחמה בתת-התזונה ובעוני?
"האתגר לכל המדינות ב'עולם המתפתח' לכאורה הוא להפחית את שיעורי הילודה שלהן, וכך להפחית את קצב גדילת האוכלוסייה. הודו לא עשתה זאת, ולכן האוכלוסייה גדלה בצורה כזו. האם אני חושב שהמצב הכלכלי והתזונתי היה יכול להיות טוב יותר כיום אם שיעור הילודה היה יורד? כן. אני חושב שזה מאוד מאתגר את בעיית העוני וחוסר התזונה, שהיא חמורה מבחינת סטנדרטים בינלאומיים. עם זאת, המצב של ההודי הממוצע כיום טוב בהרבה מאשר כשהמדינה יצאה לעצמאות ב-1947. מספר האנשים בהודו שחיים בעוני, על אף שתלוי איך את מגדירה 'עוני', כנראה זהה לזה שהיה בשנת 1947, אבל מכיוון שהאוכלוסייה גדלה מדובר למעשה בשיעור נמוך יותר".
נובמבר 1976, שעת צהריים מאוחרת בכפר המוסלמי אוטהוואר (Uttawar) בהודו. הימים הם ימי "ממשלת החירום", שבהם ראשת ממשלת הודו, אינדירה גנדי (אין קרבה משפחתית למהטמה), הכריזה על מצב חירום ובכך לקחה לעצמה סמכויות דיקטטוריות. אחד הפרויקטים שבהם פצחה היה שליטה בגודל האוכלוסייה על ידי סירוס גברים עניים. הכפר אוטהוואר היה אחד מרבים שבהם גברים נלקחו לניתוחים בכפייה. עוד בספטמבר אספקת החשמל לכפר נותקה על ידי הממשל, והמשטרה הפצירה בגברים "להתנדב" ולהגיע לניתוח חסימת צינור הזרע. אם הגברים לא יגיעו כדי לעבור את הניתוח, הסבירו השוטרים, הם לא יחדשו את החשמל. אף אחד מהגברים לא התנדב.
באותו יום בנובמבר, בשעה 15:00 בצהריים, המשטרה הפסיקה לחכות למתנדבים והגיעה לקחת את הגברים בכוח. השוטרים הגיעו אל הכפר הקטן במשאיות ענק, חמושים ברמקולים ניידים שבהם איימו: "אנחנו המשטרה. הכפר מוקף. יש לנו נשק. יש לנו בנזין. אל תנסו לרוץ. נירה בכם ונשרוף את הכפר. כל הגברים והנערים נדרשים לבוא בשקט". הצעירים נלקחו לכלא, שבו נשארו למשך חודש. המבוגרים נלקחו לבית חולים שדה מאולתר, שבו עברו את הניתוח בכפייה. לאחר מכן קיבלו פיסת נייר שבה נכתב שהם "עברו עיקור בהתנדבות בבית חולים אזרחי". אם יאבדו את האישור, הזהירו אותם, יעברו "עיקור מחדש". בכתבה ב"וושינגטון פוסט" מ-1977, שתיעדה את העיקורים הכפויים שנעשו בחסות "מצב החירום", מספרים הגברים על קושי נפשי לחזור לתפקוד בחיי היומיום שלהם. הם סבלו מטראומה.
מה שהתרחש בכפר הקטן היה רק אחד הסיפורים הקשים על אחת התקופות האפלות בהיסטוריה של הודו. במסגרת אותו מצב חירום כלאה גנדי את מתנגדיה מהאופוזיציה והטילה צנזורה על העיתונות ועל התרבות. בנוסף, היא הציבה לה כמשימה לצמצם את האוכלוסייה. כאלפיים גברים מתו כתוצאה מהניתוחים. בשנה אחת בלבד עברו 6.2 מיליון גברים עיקור, "פי 15 יותר ממספרם של אלו שעברו עיקור על ידי הנאצים", הסבירה מרה האביסטנדהל ל-BBC.
דוד קינן, סגן יו"ר לשכת המסחר הודו-ישראל: "בהודו יש שילוב של הכמות הכי גדולה של תושבים בגיל העבודה ומערכת חינוך יחסית סבירה. העובדים יוצאים ממערכת החינוך כשהם מסוגלים לתת תפוקה שהיא מעבר לעבודת כפיים"
הטראומה הזו מתקופת החירום לא תאפשר להודו לחזור אל הגבלת הילודה, כך שלא סביר שהיא תאמץ מדיניות דוגמת "הילד האחד" של סין. "בניגוד לסין, הודו היא דמוקרטיה", מבהירה ד"ר רוני פרצ'ק, מרצה בחוג למזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב. "בתקופת משטר החירום הוטלו בהודו הגבלות על ילודה והיו עיקורים כפויים, הם מאוד לא רוצים לחזור לשם".
עם זאת, גם אם לא צפויה מדיניות ממשלתית להגבלת ילודה בהודו, ישנם מחוזות שבהם מתמרצים אנשים לשמור על תא משפחתי מצומצם. "ישנם תמריצים ספציפיים. מדינות מחוז מסוימות ייתנו תמריצים לזוגות או ליחידים שיעברו עיקור. בתמורה לעיקור הם יקבלו למשל מכשיר חשמלי קטן", מפרטת פרצ'ק. "מדינות מסוימות יעודדו תכנון משפחה באופן שלא יתרום לפיצוץ אוכלוסין, אבל מדיניות גורפת או התערבות כפויה בגופם של אזרחים זה דבר שהודו לא תבצע. חשוב לה לשמור על צביון דמוקרטי".
למה הצביון הדמוקרטי חשוב לה בעצם?
"זה משמעותי בזירה הבינלאומית. זה טוב לעסקים".
איש העסקים הישראלי דוד קינן, שחי בהודו כבר עשרים שנה, מסביר שלהודו יש יתרון שקשור במערכת החינוך שלה. "בהודו יש שילוב של הכמות הכי גדולה של תושבים בגיל העבודה ומערכת חינוך יחסית סבירה. העובדים שיוצאים ממערכת החינוך מסוגלים לתת תפוקה שהיא מעבר לעבודת כפיים", מסביר קינן. "מערכות החינוך בפקיסטן, בבנגלדש ובניגריה הן פחות טובות. לכן, בהודו יש את המאגר הכי גדול של אנשים בעלי השכלה שיכולים להיות עובדים בכלכלת המידע המודרנית".
קינן הוא סגן יו"ר לשכת המסחר הודו-ישראל, וכן בעלים ומנכ"ל של חברת Vandey Consultancy המגייסת ומעסיקה עובדים הודים עבור חברות ישראליות - מהנדסים, אנשי כספים ועוד. בטוויטר הוא מצייץ בנושא עולם ההיי-טק בהודו ובכלל תחת היוזר "רו"ח, מין, הון". נקודת המפנה לטענתו ביחס כלפי הודו הייתה במהלך הקורונה, אז הבינו בעולם שאפשר לעבוד באמצעות זום מרחוק, והמרחק של המערב מהודו הפסיק להציב בעיה.
"בקרב לקוחותיי ולקוחותיי הפוטנציאליים, אני לא מרגיש גזענות", הוא מדגיש. "כישראלים אנחנו פחות גזענים כלפי ההודים מאשר האדם הלבן. יש תחושת עליונות מסוימת, אבל לא גזענות. למעט התעשיות הביטחוניות, רוב הלקוחות הפוטנציאליים מתייחסים להודו בחשדנות. רמת הידע של חברות ישראליות לגבי הודו יחסית נמוכה. יש הבדל מהותי בין ישראל לבין ארצות הברית, שם יש פזורה הודית גדולה. אין חברת טכנולוגיה אמריקאית שאין בה מנהל בכיר ממוצא הודי, שלרוב מהווה את הגשר. אבל בישראל אין תושבים זרים, ותחום ההיי-טק שייך לישראלים ולא לזרים".
את מורת הרוח שהודו חשה לגבי היחס של המערב כלפיה ואת שאיפותיה הגלובליות ביטא שר החוץ שלה, סוברמנייאם ג'יישנקר, בנאום שנשא לפני כחצי שנה בכנס Globsec בסלובקיה ושהפך לוויראלי: "אירופה צריכה לצאת מהחשיבה שהבעיות של אירופה הן הבעיות של העולם, אבל הבעיות של העולם הן לא של אירופה. אם זה אתה, זה שלך, אם זה אני, זה שלנו. [...] יש חיבור שעשו בין סין והודו למה שקורה באוקראינה, אבל זה קרה הרבה לפני. אני חמישית מאוכלוסיית העולם, אני הכלכלה החמישית או השישית הגדולה בעולם. מגיע לי להחליט את ההחלטות שלי בעצמי".
הודו רואה בגידול הדמוגרפי עובדה מוגמרת, ורוצה לנצל אותו לצרכיה הפוליטיים. כיאה למעצמה עולמית היא חברה בארגונים בינלאומיים רבים, בהם גם ה-G20 המורכב מהכלכלות הגדולות בעולם, והיא מכוונת להגיע למקומות גבוהים יותר. "הודו מגיעה בעמדה חד-משמעית שאומרת - הנה מימד של כוח. אם אני המדינה הכי מאוכלסת בעולם, אז תתייחסו למה שאני אומרת", מאשרת דגן עמוס.
לפי דגן עמוס, ראש הממשלה של הודו, נרנדרה מודי, הביא איתו גישה חדשה, שמתאפיינת במיקוד ובבהירות רבה יותר ובהצבת יעדים - למשל מושב קבוע במועצת הביטחון של האו"ם. "עד 2014, מסיבות שונות של אי יציבות פוליטית ושחיתות, היה גמגום גדול בכל מה שקשור ליחסי החוץ של הודו", היא מסבירה, "העיסוק המרכזי היה בענייני פנים ולא חוץ. כשמודי עלה לשלטון, האג'נדה שלו הייתה שהודו היא כבר מעצמה. הוא ביסס את זה על הצמיחה בכלכלה, שהתרחשה למרות משבר הקורונה הקשה בהודו".
המעורבות של הודו ביחסי חוץ השפיעה גם על ישראל. כך למשל, אחרי הסכמי אברהם היא הצטרפה לפורום המרובע הבינלאומי I2U2, שהביא לשיתוף פעולה בין ישראל, הודו, איחוד האמירויות וארה"ב בייצור מזון בחוות חקלאיות בהודו עם השקעות מצד האמירויות. "הודו רוצה למצב את עצמה כשחקנית חשובה במערכת הבינלאומית", מסכמת דגן עמוס.
מודי, מדגישה דגן עמוס, משתמש בטקטיקה של חיזוק רגשות פטריוטיים-לאומיים כדי לחזק ולאחד את האומה ההודית כולה. "ביקרתי לאחרונה בהודו והתרשמתי שקמפיין הבחירות שלו כבר התחיל. הנוכחות בפורום G20 וחגיגות 75 שנה להודו נמצאות בכל מקום, וזה מאוד בולט. זה מחזק תחושות של לאומיות שעד לשנת 2014 נדחקו. אם מודי ימשיך ככה, יש לו סיכוי גדול לנצח בבחירות של 2024".
הגידול הדמוגרפי מעניק להודו הזדמנות ייחודית מבחינה בינלאומית וכלכלית. "העובדה שהודו מונה אוכלוסייה כה גדולה הופכת אותה לשוק ענקי ואטרקטיבי להשקעות מבחוץ, מהסקטור הפורמלי ועד לפרטי, כלומר לאנשי עסקים", מסבירה פרצ'ק. "זה שוק ענק וצומח. מספר הצרכנים וכוחות העבודה הוא עצום".
