באמצע שנות ה־50 נחשב איש הביון הישראלי רפי סיטון לאחד מטובי מגייסי הסוכנים. אבל סיטון, שחלש אז על גזרת ירדן בשב"כ, התמודד באותם ימים עם קשיי תקשורת עם המרגלים שגייס. אז צץ במוחו רעיון, כל כך הגיוני, כמעט מתבקש. "כמפעיל סוכנים בירדן, היה לי צורך לתקשר עימם והיו כל מיני שיטות שהתבססו על המגע הפיזי הקרוב בינינו. הירדנים ישבו אז בירושלים, לאורך הקו העירוני, מארמון הנציב ועד גן הסנהדרין. כשרציתי שסוכן ייצור איתי קשר הייתי תולה שמלה אדומה או צהובה על הכנסייה, מול השער החדש של העיר העתיקה או על הגג, מול אחד המנזרים. אחרי שלוש שעות, הסוכן, שהיה איש מנזר, היה מגיע למעבר מנדלבאום".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"באותם ימים", הוא ממשיך, "התוודעתי ל'קול ישראל בערבית'. הכרתי את אלבר שמש, מנהל התחנה, ואת הסגן שלו יעקב חזמה, ובשלב מסוים החלטנו לנצל את 'קול ישראל' לצורכי מודיעין - רצינו שתהיה לנו אפשרות, אם נרצה, להזעיק סוכן שלא יושב סמוך לקו הגבול. אני זוכר שישבתי עם אלבר והוצאנו מהמחזור של התקליטים 20 שירים שונים".
להיטים?
"אני לא אומר להיטים. שירים לא ארוכים במיוחד, שאלבר התחייב לא לשדר אותם בשום תוכנית, כולל לא ב'תוכנית כבקשתך'. אחר כך הייתי מתקשר אליו: 'היום בשעה כך וכך תשים את השיר כך וכך'. כל שיר ניתן לסוכן, והוא היה צריך להקשיב כל שבוע ביום, שעה ותוכנית מסוימת. אם השיר היה מופיע, סימן שהוא צריך לבוא לאזור הפגישה שלו בגבול באופן מיידי".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
והמאזינים שהם לא מרגלים לא שמו לב?
"זה עשה לרדיו המון בעיות", צוחק סיטון, בן ה־91 בעל הזיכרון המופלא, "כי בחרנו שירים פופולריים. כאלה שהמאזינים היו מבקשים בשגרה. כשאלה לא שודרו הגיעו תלונות למנהלים, שהיו מתנצלים שהתקליט שרוט ואי־אפשר לשדר אותו. אבל לפעמים הרי כן שידרו, ואז המאזינים התלוננו: 'למה פה אתם משדרים? הנה, התקליט קיים ולא שרוט'. השירים האלו היו מסומנים באדום. לפעמים הייתה צריכה להיכנס פרסומת, והאדום הזה דחה אפילו אותה".
אתה חושב ששיטת השירים עובדת עד היום?
"היום יש מכשירים, טלפונים ואמצעים חדישים, שאני לא יודע על קיומם. אין לי מושג לגבי שירים".
השימוש בשירים כקוד מוצפן היה רק דרך אחת שבה קול ישראל בערבית הייתה הרבה יותר מסתם תחנת רדיו, אלא שחקנית חשובה במשחקי הביון, התודעה והלוחמה הפסיכולוגית של המדינה שהייתה בסך הכול בת כמה שנים בודדות. לא במקרה בן־גוריון תיאר את התחנה כבעלת "חשיבות ביטחונית".
הימים הם תחילת שנות ה־50. השמות החמים של קול ישראל בערבית, שישבה ברחוב הלני המלכה בירושלים, היו "דאוד אל־נאטור", "באשיר אמין", "אנואר סלים" ו"איבן ראפידאן". מעטים מאוד ידעו כי תחת השמות הללו, שמשדרים מירושלים במבטא עיראקי או מצרי מושלם, מסתתרים אנשי מערכת הביטחון, חלקם מרגלים לפני או במהלך תפקידים. אף שם לא היה אמיתי. אף אחד בארצות ערב לא ידע שהמסרים והסודות שמגלים להם בשידור, מגיעים היישר מאגפי המודיעין הסודיים ביותר של ישראל, באישורו של ראש הממשלה דאז, דוד בן־גוריון, כחלק מלוחמה פסיכולוגית. קהל היעד לא היה במקרה הזה ערביי ישראל או העולים החדשים, אלא הערבים בארצות ערב, כשהכוונה הייתה לייצר תודעה שאולי תביא להפיכות, או לפחות לשינוי ביחס לישראל.
כשלפני שנתיים החליט היוצר, הבמאי והמפיק עופר פנחסוב ("רישיון להרוג", "צלצולי פעמונים") לעשות את סרטו הבא על תחנת הרדיו קול ישראל בערבית, הוא התכוון לסרט עם אוריינטציה תרבותית, מוזיקלית, ופה ושם לשלב סיפור סודי על יחסי ישראל־ערב; אלא שמהר מאוד מצא עצמו נשאב לעולם אפלולי של ריגול, מקיים פגישות עם בעלי תפקידים לשעבר שסיפרו לו בגילוי לב נדיר איך מערכת הביטחון, השב"כ, המוסד ושאר זרועות המודיעין השתמשו בתחנה ובקרייניה דוברי הערבית כדי לשנות את המציאות המזרח תיכונית. לסרטו, שעלה לשידור בערוץ yes דוקו וב־STINGTV, קרא "התזמורת", מכיוון שהשדרנים כונו בלעג על ידי התקשורת המצרית: "תזמורת התעמולה של המשטר הציוני". בדוקאביב האחרון זכה "התזמורת" בפרס הפסקול הטוב ביותר.
מבחינה תרבותית קול ישראל בערבית הייתה מדורת שבט יוצאת דופן. למרות התדמית הגרועה של השפה הערבית במדינה באותן שנים, קול ישראל בערבית נהנתה מאחוזי האזנה גבוהים, גם בארץ וגם - ויש מי שיגידו בעיקר - בארצות ערב.
"הכינוי של התחנה היה 'רדיו אבו־שאקי'", אומר פנחסוב. "יוצאי מדינות ערב התביישו לשמוע אותו. הם שמעו אותו בסתר, כדי לא להראות לחברים ולשכנים הצברים 'הנה, אני שומע ערבית', שנתפסה כתרבות של האויב שלך".
המאזינים התרפקו על שירים של אום כולתום ופריד אל־אטרש, הביצועים של התזמורת המיתולוגית של הרדיו בניהולו של זוזו מוסא, והמנגינות הייחודיות של האחים סאלח ודאוד אל־כווייתי (הכוכבים העיראקיים שעלו לארץ, נתקלו בקשיי קליטה וזכו בשנים האחרונות להצלחה מחודשת, בעקבות הפרויקט "הכוויתים" של דודו טסה, נכדו של דאוד).
הייתה המוזיקה והיו התוכניות, שהדביקו את המאזינים למַּקְלְטים. דאוד אל־נאטור דיבר והם הקשיבו לכל מילה, וככה היו מקבלים מידע על מה שקורה בארץ ישראל.
"היינו מאזינים בבית לתחנה הזאת, עוד לפני שעלינו לארץ", מספר ששון יצחק, אחיינו של סאלמן דבי, מי שעמד מאחורי הדמות "אִבּן אל־ראפידין". על דודו הוא מספר איך "הוא היה מכין את הכתבות לבד. היה אוסף כתבות מהעיתונות של לבנון, סוריה ועיראק. הוא מעולם לא אמר את שמו האמיתי. אפילו שמו כסף על הראש שלו, כאל־ראפידין, אבל אני בטוח שהחברים מעיראק זיהו את הקול של סאלמן".
המאזינים לא ידעו כי אותו פרשן מפולפל עובד בעצם בבקרים בתנובה, כשומר. אבל הייתה לו עבודה נוספת, מעצימה יותר, עליה מספר האחיין יצחק, שהתגייס בעצמו לשירות במוסד, "ופעם אחת הייתי צריך להתרענן בעיראקית מדוברת. הייתה דירה בתל־אביב שהמוסד השכיר עבורנו, ואנשים מהמערכת היו באים לשם ללמד אותנו צילום וחבלה. יום אחד אני פותח את הדלת ורואה את דוד שלי. מתברר שהוא הגיע לרענן לי את השפה. אני שמחתי מאוד שזה הוא, והוא סימן לי עם האצבע להיות בשקט. הוא לא ידע שהוא בא אליי, כי כולנו היינו בשמות אחרים לגמרי. הוא לימד אותי ערבית של המוסלמים, כי אני דיברתי בבית ערבית של היהודים. ואף פעם לא דיברנו על זה במשפחה. רק לפני כמה שנים סיפרתי להם".
פנחסוב הוא בן להורים יוצאי פרס ועיראק. "עד גיל שש או שבע", הוא מספר, "גדלתי אצל סבי וסבתי ברעננה. שנות ה־70, מעמד הפועלים. סבתי הייתה שומעת קול ישראל בערבית וזה היה פסקול ילדותי. הלהג הערבי בכל מיני שפות - עיראקית, מצרית, ליווה אותי שנים. כשסיימתי את "צלצולי פעמונים" על אהובה עוזרי, חשבתי מה יהיה הסרט הבא, וקול ישראל בערבית הייתה אחד הרעיונות. וכשהבנתי שתחנה כזו עסקה לכאורה במוזיקה ובתרבות, אבל האישיו היה האלמנט המודיעיני המלחמתי, זה קרץ לי ואמרתי שיש כאן סיפור גדול יותר. זה נשמע כמו ג'יימס בונד, אבל זה קרה כאן. מה שהפתיע אותי שגם העובדים בתחנה לא ידעו על הפעילות החשאית שמתנהלת אצלם. רק מנהל הרדיו או מנהל התוכניות ידעו. אחרי ההקרנה הראשונה דיבר איתי עורך ויקיפדיה, ואמר שבעקבות הסרט כל הערך של קול ישראל בערבית הולך להשתנות".
אבל בניגוד להרואיות של המרגלים, מהסרט עולה שהעובדים הוותיקים הרגישו מנוצלים. כאילו מערכת הביטחון השתמשה בהם. בזמן אמת, הייתה התנגדות להלאמה הזו של התחנה?
"היו פה ענייני פרנסה ואנשים נקרעו בין הרצון להיטמע בישראל או במזרח התיכון. הם נקרעו בין הזהויות, והנאמנות הייתה למדינה".
"המסרים העיקריים היו ליצור הרתעה, למנוע מלחמה ולשאוף לדו־קיום", אמר לפנחסוב "באשיר אמין", שהתגלה לימים כשדרן הרדיו שאול מנשה, ומגלה דרך נוספת שבה נעשה שימוש ברדיו כדי ליצור תעמולה: שתילת ידיעות אמיתיות, שיילחמו במידע הלא־נכון שהיה מתפרסם במדינות ערב בנוגע לישראל – אם אלו ניצחונות שהושגו לכאורה, או אפילו החרבתה של המדינה.
כאשר מערכת הביטחון רקחה עריקת מיג 21 מעיראק לישראל, במשך ימים שידר שאול מנשה את השירים שהיוו למעשה קודים להם ציפה הטייס. אחד מהם היה השיר "אהלן וסהלן תבוא", שסימן לו שהציר פתוח
"רצינו להשחיר את אמינות היריבים באמצעות שתילת ידיעות אמיתיות, שיישמעו על ידי האויב", הסביר מנשה, "כמובן שהייתה בזה גם מגמה סמויה: אם קול ישראל פופולרית, המשמעות של זה שישראל קיימת. כי באותם ימים, מנהיגי ערב הכחישו את ישראל וקראו לה 'המדינה המדומה'".
באוגוסט 1966 השתמש מנשה, מבלי שהיה מודע לכך, בשיטה שהגה סיטון. זה קרה כאשר מערכת הביטחון רקחה עריקת מיג 21 מעיראק לישראל. מנשה היה זה שבמשך ימים, בהוראת מנהליו, שידר את השירים שהיוו למעשה קודים להם ציפה הטייס מוניר רדפא, ושנקלטו בעיראק בהאזנה פשוטה לקול ישראל בערבית. אחד מהם היה השיר "אהלן וסהלן תבוא", שסימן לו שהציר פתוח והוא יכול להגיע. "אני ידעתי לשדר את זה תכף אחרי החדשות", אמר מנשה בסרט, בעודו אוחז בקלטת ההיסטורית, קלטת טייפ פשוטה. "אני הייתי משבץ את השירים, ולא ידעתי שהמודיעין הכתיב את כל הרשימה בשעה מסוימת, ושאני נתתי את ההוראה".
5 צפייה בגלריה
''גם העובדים בתחנה לא ידעו על הפעילות החשאית''
(צילום: ארכיון לע"מ לסרט התזמורת, באדיבות yes)
זאת לא הייתה הפעם היחידה שבה לקח מנשה, שלמרבה הצער נפטר במהלך הכנת "התזמורת", חלק פעיל במהלכים היסטוריים. שלושה ימים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, 2 ביוני 1967, זומן השדר, שלתוכנית שלו קראו "השקר והאמת", למשרדי הנהלת קול ישראל בערבית, שם התקבצו אנשי מודיעין ולוחמה פסיכולוגית. "שאלו אותי", הוא משחזר, "האם שמעת את מה שנאצר אמר, על סגירת מיצרי טיראן?' ואז הורו לי להגיד בשידור: 'שמענו אותך, ואם לא תפתח את מיצרי טיראן, צה"ל ישמיד אותך'. נבהלתי. מי יאמין לי? זו הייתה תקופת ההמתנה. אמרתי למנהל: 'ואם זה לא יהיה, כל התוכנית שלי, 'השקר והאמת', תלך לאיבוד'. אני זוכר שהמנהל צעק עליי: 'אתה מדבר על יוקרה של תוכנית?! תהיה מלחמה! לך מהר ותכין את המסר שאמרו לך'. בסוף שידרתי ישירות לנאצר: 'כשאנחנו מבטיחים, אנחנו מקיימים. נשמיד את הצבא המצרי, ואחרי כמה ימים תעבור במיצרי טיראן אונייה עם דגל ישראל מתנוסס'. בדרך כלל היה לי חשוב לומר את האמת, אבל הבנתי שבלוחמה פסיכולוגית אפשר גם אחרת".
גם שמשון יצחקי יכול היה, כמו עמיתו סיטון, להפוך בקלות לגיבור סרט ריגול. איש מרשים, שלמרות היותו נושק לגיל 90 הינו בעל זיכרון פנומנלי שכתב ספרים רבים. אחד מהם, "המוסד ועוד", יוצא לאור בימים אלו ממש. בתפקידו המבצעי האחרון היה אחראי על כל צפון אירופה מטעם המוסד. את שידורי קול ישראל בערבית הוא זוכר עוד מילדותו בבצרה שבעיראק. "היינו מאזינים לשידורים של דאוד אל־נאטור, או בשמו האמיתי - אליהו נאווי", הוא נזכר. "אחר כך גיליתי שהוא קרוב משפחתי. אנשים לא חששו להאזין לשידור העברי, ובכל מקרה, אז, שנות ה־40 של המאה ה־20, לא היו אמצעים בשביל לחסום שידורים כאלו".
יצחקי עלה לארץ בשנת 1949, בגיל 15. הוא התגייס לחיל הקשר ותוך כדי הצבא השלים תואר בלימודי המזרח התיכון, כולל קורס בערבית ספרותית. "השתחררתי בשנת 1961 ורדפו אחריי, כי המרצה מסר את השם שלי לשב"כ. הייתי אמור להתחיל, אבל חבר שלי שעבד באמ"ן מחקר, אמר 'לא כדאי לך ללכת לשב"כ, תבוא למודיעין. מחפשים מישהו שמבין בתחום המדיני של מצרים', נושא שעבדתי עליו רבות בעבודות הסמינריוניות שלי. התחלתי באמ"ן מחקר. יום אחד קראו לי לדיון חודשי שראש המחלקה היה מנהל בנוכחות סגל מצומצם. מהשיח הבנתי שמחפשים לפגוע בתדמית של עבד אל־נאצר, שהוביל נגדנו את כל העולם הערבי, וגם חיפשו דרך להתמודד עם השקרים על ישראל. מנהלי הרדיו אמרו לנו, אנשי המודיעין: 'שחררו מה שאתם יכולים על המצב הפנימי במצרים, כדי שנדע להתמודד איתם בשידורים'. בדיון אמרתי: 'יש לא מעט לוחמה פסיכולוגית, ובשביל זה צריך לחשוף כמה דברים שהמשטר מסתיר מהאזרחים שלו. אפשר יהיה לקחת דברים אמיתיים ולהתבסס עליהם. מיד הם שאלו: 'אתה יכול לכתוב את מה שאמרת כרגע, ואנחנו נשדר?'"
"רצינו לאותת שאנחנו יודעים מה מתרחש בתוכם. למשל, העם המצרי לא ידע על המחלה של נאצר. איך נגיד להם? אמרנו: 'מזמן לא שמענו את נאצר'"
בניגוד לאחרים, יצחקי כתב את הטקסטים, וקריין הקריא את זה ברדיו כאילו הוא עצמו "אנואר סלים", בערבית מצרית. "מפעם בשבוע זה הפך לארבעה ולחמישה ימים. מאוד הקפדתי על האמת בדיווחים. אולי לא סיפרנו הכול, אבל לא שקרים, כי פעם אחת יתפסו אותנו בשקר ונאבד את האמינות".
הפרשנויות של יצחקי נגעו בעיקר לשני עמודי התווך של ההסברה המצרית - מוחמד חסניין הייכל, שהיה העורך המיתולוגי של "אל־אהראם" ודמות מקורבת מאוד לנאצר; ואחמד סעיד, מנהל תחנת הרדיו סאות' אל־ערב, שהביעה דעות קיצונית נגד ישראל. "המטרה הייתה ללבות את הסכסוכים בין מדינות ערב, והשנייה, לאותת שאנחנו יודעים מה מתרחש בתוכם. למשל, העם המצרי לא ידע על המחלה של נאצר. איך נגיד להם? אמרנו: 'מזמן לא שמענו את נאצר', ואחר כך שידרנו: 'נאצר טס למוסקבה לשבועיים, וזה בזמן שהמזרח התיכון בוער? מה הסיבה? וזורקים גם עניין המחלה'".
הייתה צנזורה?
"פעם ברדיו רצו שנכתוב משהו על ביקורו של נאצר בברית־המועצות. אמרנו להם שבשלב הזה אי־אפשר, כי היו לנו מבצעים בתחום הזה. בפעם אחרת ידענו ש־8200 האזינו לשיחות של נאצר והעורך הראשי הייכל, וכדי לכתוב את הטקסט לרדיו פנינו וביקשנו שישחררו לנו מידע. 8200 סירבו בטענה ש'אם תגידו דבר כזה הם יזהו שאנחנו מאזינים. אנחנו מעוניינים שהם ימשיכו לדבר ואנחנו נאזין'".
יצחקי אומר שגם הוא שידר למרגלים מעבר לגבול, אבל בהיותו איש מודיעין, זה היה בידיעה. "היו באים מהמוסד ומהשב"כ ואומרים: 'תכניס את המילה הזאת והזאת בפרשנויות שלך'. היו כמה מילים שהיו מעין קוד לסוכנים שישבו במדינות ערב. היו אומרים לי: ביום זה וזה, כשמשדרים את הפרשנויות, אנחנו מבקשים שתשתמש במילה מסוימת ובפרשנות עצמה אל תשתמש בה. אני הבנתי שזה מסר לסוכנים".
ולא שאלת?
"התפיסה בפעילות חשאית היא 'אל תשאל על משהו שלא תקבל עליו תשובה, וכבד את זה שגם אותך לא ישאלו שאלות שאינך רוצה לענות עליהן'".
כשאני שואלת אם נפגש אי פעם עם עורך "אל אהראם" בעידן השלום, יצחקי מגמגם ואומר, "בואי נגיד שלא". ובכלל, כשהוא מתחמק הוא אומר "לא זוכר". "מבחינתי זו סכנת חיים", הוא מסביר. "הייתי מעורב בכל הפעילות המבצעית של המוסד. אני עדיין לא חופשי להסתובב בעולם. אני יודע בפירוש שהשם שלי מונח אצלם, אצל המצרים, אבל זה לא אומר שלא ביקרתי שם".
ואם אגיד לך שבסרט "התזמורת" עולה שבקול ישראל היו מי שהרגישו מנוצלים?
"ההפך הוא הנכון. המוניטין שלהם עלה בעולם הערבי גם בזכות הדבר הזה. אם היו רוצים לדעת את האמת על אירוע מסוים, היו הולכים לקול ישראל. בתקופה שלי אני לא חושב שניצלנו אותם".
כל הדמויות שמציג פנחסוב בסרטו בהקשר של קול ישראל בערבית המשיכו בחייהן המקצועיים, ודרכיהן אפילו הצטלבו בתפקידיהם הבאים בפרשות שהסעירו את המדינה. סיטון הושאל למוסד, ובמאי 1961 יצא לשליחות בתימן קרוב לשנתיים, בכיסוי מלא. היה לו גם קשר שהוא מסרב להרחיב בנוגע אליו, שנגע לאלי כהן. "תוך כדי הפעלת סוכנים בתימן נחשפה הזהות שלי", הוא מספר. "דיווחתי, והממונה עליי נתן פקודה: 'אתה עוזב הכול הלילה וטס לאסמרה'. גם אשתי לא ידעה איפה אני. אמרתי לה שאני נוסע למשימה מיוחדת של המוסד בשטוקהולם. לא אוכל להתקשר, אבל אשלח מכתבים. הכנתי מכתבים והיו שולחים לה משטוקהולם, כל פעם עם תאריך אחר. כשחזרתי, זה היה שנת 1966, הבן שלי, שהשארתי בגיל ארבעה חודשים, היה כבר בן שנתיים וחצי. אני זוכר שהבאתי לו צעצוע מעניין בוודאי לאותם ימים: כלב על סוללות שאפשר למשוך עם חוט. בסוף 69' התמניתי לראש שלוחת המוסד במדינה אירופית והייתי אחראי על מדינה אירופית נוספת".
בתום השליחויות בחו"ל הפך סיטון מורה לערבית בשב"כ, תפקיד אותו מילא 20 שנה. בין תלמידיו אבי דיכטר ויוסי ביילין. "יום אחד", הוא מספר, "פנו אליי שאכשיר קבוצה מסיירת מטכ"ל, שיהיו דוברי ערבית סורית של דמשק. הכשרתי אותם במשך שנתיים".
יצחקי היה "אנואר סלים" מ־1965 עד 1970. אחר כך הפך לראש החטיבה ללוחמה פסיכולוגית במוסד.
מה דעתך על הריגול של היום?
"אחת הבעיות שאנחנו נתקלים בהן בימים אלו זו הפטפטת של אקס מערכת הביטחון היום. כשאני שומע את זה אני יוצא מגדרי, לרעה. בכל פליטת פה, מכוונת או לא, יש פיסת מידע לאויב בצד השני. תקראי לו אויב או צד שני, אנחנו לא יודעים לאן זה יוביל. זה אמר ככה והשלישי אמר ככה ומחברים בין הידיעות. לפעמים אני שומע ידיעה וקופץ".
פורסם לראשונה: 07:19, 14.07.23
