אפילו ביחס לחורף הישראלי, שאינו מתאפיין בטמפרטורות נמוכות במיוחד, סוף השבוע של 21 בינואר היה יוצא דופן. שמיים בהירים ומידות חום גבוהות קידמו את פניהם של הבאים למרכז גילת, אחד משני המרכזים המסחריים הוותיקים של שכונה ד' בבאר שבע.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
הורים וילדים, סבים וסבתות עם נכדיהם וסטודנטים צעירים נהנו מהשמש, ממופע מוזיקלי ומהכנת ציור קיר צבעוני יחד עם האמנית מרים קישי. "המטרה הייתה לצבוע בצבע אחר את השכונה, שלצערי סובלת מהמון סטיגמות שליליות", סיפר דניאל אלמו, עובד סוציאלי של שכונה ד' ומיוזמי היום המיוחד. "אני גר בשכונה כבר ארבע שנים ומאוד אוהב אותה. אני חושב שגרים כאן האנשים הכי טובים, לא בארץ אלא בעולם. האנשים הכי חמים שיש, מקבלים אותך בידיים פתוחות".
כמו שלא תמיד השמש קופחת בינואר, כך גם לא תמיד המראות בשכונה ד' פסטורליים כל כך. "יש פה תחנות סמים בתוך בתי עסק, בדואים מהסביבה מוכרים פה קריסטל והרואין", מספר בכעס אבי אזורה, בעל מספרה במרכז גילת, ומספק הצצה למציאות המרה והכואבת של המקום: "אני אישית לקחתי את החוק לידיים. רק בחודש האחרון הלכתי מכות פעמיים עם נרקומנים שהתנחלו לי בכניסה לבניין. איש שיכור שנרדם בכניסה לעסק שלי ניסה לדקור אותי".
שכונה ד' בבאר שבע עברה טלטלות רבות: מצד אחד שכונה חמה וקהילתית, כזו שאפשר לשמוע בה את השכנות צועקות זו לזו מהחלון; פוליטיקאים רבים נהגו לפקוד אותה לאורך השנים, ודמויות מעוררות השראה בחברה הישראלית יצאו ממנה; ולצד זה, ועל אף שמחירי הנדל"ן מזנקים בה לאחרונה, היא נתפסת כשכונת מצוקה - וכזו שגם סבלה מפשיעה רבה בין בנייני הבלוק. לא בכדי היא נחשבה בעבר לבירת הסמים של הנגב.
שכונה ד' הוקמה בשנות ה-50 של המאה ה-20, ויושבה על ידי עולים חדשים, בעיקר מצפון אפריקה, וניצולי שואה מאירופה. "אנשים קשים. אוכלוסייה לא פשוטה", מספר גיא דוננפלד, מנכ"ל איגוד מהנדסי ואדריכלי הערים ויליד באר שבע. "השכונה מחולקת לד' צפון, שקראנו לה 'דאלאס' כי בשנות ה-80, כשהסדרה שודרה, הייתה עליה סטיגמה שהיא הכי הארדקור מבחינת פשיעה. יש את ד' מזרח, שנקראת גם ו' הישנה, ויש את ד' דרום, ליד בית החולים והאוניברסיטה.
"עיקר הבנייה המסיבית בשנות ה-50 הייתה של מה שאנחנו קוראים לו 'הבלוק' – מבנה של שלוש-ארבע קומות בצורת רכבת, עם הרבה דיירים שגרים בדירות קטנות יחסית וחדרי מדרגות מאוד צרים ומעופשים. טוב, אולי כשהם נבנו זה היה נראה אחרת, אבל בשנות ה-80, כשהם היו כבר מבנים בני 30 שנה, הם נראו מאוד מוזנחים".
מה חשבו כשתכננו אז דירות קטנות עבור משפחות שהיו בדרך כלל מרובות ילדים?
מדובר היה בימים שבהם אנשים חיכו כמה שנים לקבלת קו טלפון – וגם זה קרה רק אם הייתה לך קומבינה. הגיעו הרבה אנשים למדינה, אז בנו דירות ושמו אותם שם. היה מערך בנייה ציבורית, שלימים הפך לחברת עמידר, והסטנדרטים היו מאוד בסיסיים. מי שקיבל דירה אמר תודה שלא זרקו אותו למעברה".
איזה סיכוי יש לילד במשפחה של 14 נפשות שגר בדירת שני חדרים ואין לו תאורה מתחת לבית?
"השכונה מאוד משפיעה, זה נכון. השכונה הזאת גם הוציאה אנשים מצליחים. אנשים כמו סילבן שלום, עמיר בניון, זהבה בן ורונית אלקבץ, יצחק גורביץ' שהיה מנכ"ל הקריה למחקר גרעיני. אבל אין ספק שתנאי הפתיחה שלהם היו על הפנים".
איך עוד משפיע המבנה של שכונה על אופייה?
"ישנה תיאוריית החלונות השבורים (שעליה סיפרנו בכתבה על רמת עמידר - לפי התיאוריה, במקום שבו יש חלון שבור יישברו חלונות נוספים, כלומר באזור שבו נמצאים סממנים נראים לעין של עבירות על החוק, תיווצר סביבה עירונית שמעודדת עוד מהתופעות הללו - מ"ש). לא היה בבלוקים האלה ועד בית או מי שייקח אחריות על הבניין. חצרות מוזנחות וכניסות אפלוליות שחסרה בהן תאורה הפכו להיות מקומות נוחים לעשיית עסקאות סמים, וכתוצאה מכך השכונה הידרדרה".
גונדר בדימוס שלמה טוויזר עדיין לן מפעם לפעם בבית הוריו, בלב שכונה ד' בבאר שבע. אף שהוריו כבר אינם בין החיים והדירה בקומה הראשונה עומדת ריקה, בני המשפחה שומרים עליה בדיוק כפי שהייתה באותם ימים, "מול המכולת של ליאון, שם הייתי קונה לחם אחיד", טוויזר נזכר. "החיבה לשכונה ד' היא בתוך הלב שלי. פעמיים בשבוע אני מגיע לבית של אמא שלי וישן שם, לבד.
"אני שוכב במיטה ומדמיין לעצמי איך כשאמא שלי הייתה חיה היא הייתה צועקת לשכנה, 'שימי! שימי! מה בישלת?'. לא היה דבר כזה שאחת המשפחות שגרה בבניין הייתה עושה קוסקוס ולא מורידה לנו צלחת. אתה עובר בחדר המדרגות והדלתות פתוחות. ריחות של מאכלים. היום אני גר ברעות בבניין מפואר, ואני אפילו לא מכיר את השכנים".
טוויזר (75), מפקד כלא באר שבע לשעבר, נולד במרוקו ועלה לישראל ב-1963, היישר לשכונה ד' בבאר שבע. "לא גדלתי עם כפית זהב בפה", הוא מציין. "מגיל צעיר חפרתי שוחות לצנרת. התקנתי משקופים בשביל כמה אגורות. לא ראינו מתנ"ס. לא ראינו רווחה. שוטרים ראינו רק אחרי שקרה משהו. על כל 8,000 תושבים היה עובד סוציאלי אחד. אף אחד לא דאג לשאול אם יש אוכל או אין, אם יש מה ללבוש או לא".
ובכל זאת אתה נזכר בילדות שלך בערגה.
"היה קשה, מבחינה כלכלית וגם משפחתית. היינו תשעה ילדים, אני השני. איבדתי שם שני אחים. אבל עדיין הילדות שם הייתה חוויה".
הידיעה על רצח העבריין פרדי בלעיש זכתה למקום נכבד בגיליון העיתון "ידיעות אחרונות" למחרת ה-24 באוקטובר 2000. על פי הידיעה נרצח בלעיש ביריות ב-3:30 לפנות בוקר, בלב שכונה ד' בבאר שבע. מדובר היה בתשומת לב חריגה שנתנה התקשורת לרצח שהתרחש בשכונת המצוקה הדרומית באותה תקופה, אבל היה זה רצח יוצא דופן אפילו באותם ימים מדממים, בשל הדרמה שהתחוללה מאחוריו.
18 שנים לפני יומו האחרון של בלעיש על פני האדמה, כשהיה בן 21, הוא היה חלק מחבורת צעירים שהגיעה לביתו של אהרון טוויזר. הצעירים, שככל הנראה הסיבה לבואם הייתה סכסוך קודם, קראו לו לצאת החוצה, ואז הרג אותו בלעיש בדקירת סכין בליבו. אחרי חצי שנה נעצר בלעיש, נשפט והורשע בהריגה. הוא נידון לעשר שנות מאסר והגיע לרצות את עונשו בכלא אוהלי קידר בבאר שבע, שעליו פיקד באותה עת לא אחר מאשר שלמה טוויזר, אחיו הגדול של הקורבן שלו.
טוויזר טיפל בבלעיש וניסה לשקם אותו, אבל ללא הועיל. אחר שחרורו נסחף בלעיש שוב לעולם התחתון, הסתבך בעבירות אלימות וסמים וניצל מכמה ניסיונות להתנקש בחייו. אבל בגיל 34 נגמר לו המזל. הוא נורה למוות בראשו ובחזהו ליד ביתו, לא רחוק מהמקום שבו הרג את אחיו של גונדר בדימוס טוויזר. המשטרה סברה אז כי מדובר בחיסול חשבונות. אבל גם האירוע הזה, וגם מותו של אח נוסף ממנת יתר של סמים, לא הרפו את ידיו של טוויזר.
"אני אוהב את העבריינים", הוא מודה, "מה לעשות? זה המזל שלהם. אין מי שיעזור להם בגיל צעיר ויכוון אותם, ולכן הם הגיעו לאן שהגיעו. לכן הם הלכו לפשע. זה מה שקרה לאח שלי. שלא יספרו סיפורים, אין שיקום ואין בטיח. מי שנפגע נפגע - ונגמר הסיפור".
איך התייחסו אליך העבריינים בשכונה כשבאת במדים של שב"ס?
"כיבדו אותי. עד היום. איפה שאני מסתובב, אין עבריין שרואה אותי ולא מחבק ומנשק. אולי זה מה שעזר לי בחיים. ידעתי מאיזו שכונה באתי ואיך אני יכול להידרדר".
טוויזר נזכר בסיפור יוצא דופן שהתרחש במהלך עבודתו בכלא, ומלמד על אופייה יוצא הדופן של שכונה ד'. "יום אחד הסתובבתי באגף שש, שהוא אגף קשה מאוד. פתאום אני שומע, 'אדון שלמה'. הסתובבתי ושאלתי 'מי אתה?' - ענה לי האסיר, 'אדוני, אני אח שלך. תשאל את אמא שלך מי זה הבן של בלוקה'.
"למחרת באתי לבקר את אמא שלי בשכונה. כבר גרתי ברעות, אבל כל בוקר לפני העבודה הייתי עוצר אצל אמא שלי, שותה קפה, אוכל משהו וממשיך בדרכי. באותו בוקר שאלתי אותה מי זה בלוקה. אמרה לי, 'י'איבני, כשאתה נולדת לא היה לי חלב. הייתי הולכת כל בוקר וכל ערב לאמא של הבלוקה הזה, וממנה ינקת חלב במשך כמעט שמונה חודשים'. את מבינה? אותו אסיר ואני אכלנו מאותו השד!
"למרות הכול, זאת השכונה הכי טובה בעיניי. יש הווי. אני מתגעגע עד כדי כך שבחגים אני הולך לבית הכנסת בשכונה ד'. על הכיסאות יש עדיין את שמות בני המשפחה שלנו, אותו עץ זית בכניסה, אותו ריח. שום דבר לא השתנה. בד' מרגישים את החג. ביום הכיפורים אתה רואה את כל העבריינים מגיעים לבית הכנסת. כולם חוזרים בתשובה. נגמר כיפור – והכול מתחיל מחדש".
ב-27 באוקטובר 1980 התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה עם כותרת מתנשאת למדי: "הפנתר השחור לומד באוניברסיטה". "הפנתר" עליו דובר היה ויקטור אלוש, מי שנחשב נציג באר שבע בתנועת המחאה "הפנתרים השחורים", שפעלה כאן בשנות ה-70 של המאה הקודמת והעלתה לסדר היום בעיות שמקורן בקיפוח ובאפליה של בני עדות המזרח.
אלוש, תושב שכונה ד' בבאר שבע ואב ל-15 ילדים, התפרסם לראשונה כשהופיע בתוכנית הראיונות "טנדו" של ירון לונדון בערוץ הראשון, והסעיר את המדינה עם סיפורו, סיפור של פער חברתי ומצוקה. בתקשורת הוא תואר כ"אדם חם, בעל אינטליגנציה וידע כללי יוצאים מהכלל. לאלה נוסף כושר רטורי מקסים, ואז התמונה המתקבלת היא צבעונית, מלאת חיים ומרשימה".
חברי הפנתרים, שראשת הממשלה דאז גולדה מאיר כינתה "לא נחמדים" (אם כי יש שאומרים שהאמירה הזאת הוצאה מהקשרה), צירפו לשורותיהם את מנהיג השכונות הבאר-שבעי והכריזמטי, והוא נחשב למפריען מקצועי בהופעות פומביות של אישים פוליטיים.
יהודה אלוש, אחד מילדיו של ויקטור ז"ל ופעיל חברתי בבאר שבע, נזכר בילדותו: "ברחוב יואל השופט היו לנו שלושה בתים של הדיור הציבורי, היינו פולשים לכל דירה של שכן שהיה עוזב. אבא שלי היה קורא לכל הילדים ובתנועת שרשרת, מאחד לשני, כמו שמעבירים אבטיחים, מוציאים את תכולת הדירה. אחר כך שוברים את הקיר ומחברים את חדרי הסלון. ככה היה לנו חלל גדול לאסיפות של הפנתרים השחורים".
איך היה לגדול בשכונה כזאת?
"כשהייתי ילד, הממוצע של משפחה בשכונה היה עשר נפשות. היו מעל 50 אלף תושבים רק בד'. לשם השוואה, היום השכונה עומדת על 18 אלף תושבים. תארי לך איזה חיים תוססים אלה היו. כמעט הכול היה אצלנו בשכונה. אצלנו הוקם מרכז הבילויים הראשון בבאר שבע, מרכז גילת. היו מגיעים לשם ראשי ממשלות, מועמדים וכל הלהקות הכי גדולות, מכוורת ועד הגשש החיוור, הכול היה שם. והיה קולנוע גילת.
"אבל עם הזמן זאת הפכה להיות שכונת הפשע מספר אחת בארץ. הייתה שם עבריינות כבדה. היו רימונים, יריות, דקירות - מה לא היה. שכונה ד' הייתה בירת הסמים של ישראל".
מה ראית?
"מגיל 15 התחלתי לחפש את מקומי, וגם אני השתתפתי בקרבות רחוב ובכל הבלגנים. אתה חייב, כי אם לא... היו לי עשרה אחים צעירים ממני, היה לי חשוב לשמור עליהם עד כמה שאני יכול. הייתי הולך מכות בשבילם, בשביל האחיות שלי שהיו מטרידים אותן. ככה תופסים שֵם בשכונה".
היה פחד?
"לא היה פחד, אפילו לא היינו נועלים את הדלתות. אמא שלי הייתה שמה שני כיסאות צמודים לדלת. בכל פעם שמישהו נכנס, היא הייתה שומעת את החריקה של הכיסאות ושואלת 'מי זה?', וכך יודעת מי עוד לא הגיע. ככה עד שהייתה שומעת את כל החריקות ויודעת שכולם באו, וסופסוף הייתה נרדמת. אבל לא היה מפתח. המושג 'ילד מפתח' לא היה מוכר לנו. הכול היה פתוח. אותו הדבר אצל השכנים. גם לא היה מה לגנוב. אם היה נכנס גנב הביתה, היינו צריכים לשדוד אותו", אלוש צוחק.
התנסית בסמים?
"היו סמים. זה התחיל דווקא מבני העשירים האשכנזים, הם היו הראשונים שנסעו לחו"ל והביאו את האקסטזי, הקוק וכל זה. זה היה בסוף שנות ה-70, תחילת ה-80. עד אז ידענו רק חשיש.
"היו באים מכל האזור לקנות סמים בד'. גם בני טובים כאלה משכונות יוקרה מסביב. אני ובחורים צעירים כמוני יכולנו להתפרנס בלי למכור, רק מתיווך. היינו מוצאים את הקונים. הם היו באים למרכז גילת, היינו מזהים אותם. 'אהלן, מה העניינים, מה אתם צריכים?', 'ככה וככה', ואנחנו כבר היינו יודעים למי לקחת אותם. הסוחר היה נותן לנו כמה שקלים אם היינו מביאים לו קליינטים טובים, או שהיינו לוקחים להם מהסם".
איך יצאת מזה?
"השתקמתי כשנתנו לנו הזדמנות ללמוד באוניברסיטה, להשלים השכלה. היינו מקסימום בוגרי יסודי, חלקנו אפילו לא. זה התחיל כשאבא שלי הלך ללמוד והגה רעיון לפרויקט חברתי. הנהלת האוניברסיטה (בן גוריון בנגב - מ"ש) שיתפה פעולה. אני הייתי המו"ל, הבאתי את החבר'ה, ופתאום התגלו בינינו גאונים ומבריקים. אני למדתי היסטוריה".
וככה יצאת מהסמים והפשע?
"לא רק יצאתי, אלא הלכתי בדרכו של אבא שלי והפכתי להיות אקטיביסט. עשינו פרויקטים למען חסרי דיור, הבאנו את מרכז הגמילה הראשון לבאר שבע. הייתי יו"ר אגודת הסטודנטים של המחזור הראשון בפרויקט של אבא שלי. היו ביניהם יוצאי בתי סוהר, שלא חלמו שאי פעם יקבלו תעודת סטודנט. קראנו לזה 'פרויקט הבוגרים', יעני בוגרי שכונה ד'".
"אומרים שבין השוטר לגנב מפריד קו דק", אומר קצין משטרה בכיר לשעבר ששימש במגוון תפקידים במחוז הדרום. "כל בלשי המשטרה סביבי באו משכונת מצוקה. אני באתי משכונה מאוד קשה בבאר שבע. כשהייתי צעיר, בקלות יכולתי להיגרר לפשע. זה היה סביבי. כשהייתי בן 16 הכריחו אותי באיומי סכין להסיע באופנוע שלי מישהו עם סמים ממקום למקום. אם אתה עושה את זה מתוך רצון אתה מקבל כסף, אבל אם לא - זה באיומי סכין. בקלות יכולתי ללכת לצד השני, אבל לא. זאת תוצאה של החינוך מהבית".
איך היו השנים כקצין משטרה שאחראי לשכונה כל כך קשה כמו ד'?
"אני לא רוצה לתייג, אבל לאורך השנים זאת הייתה שכונה מאוד רעה. התושבים סבלו מאוד. היו תחנות סמים כמעט בכל רחוב, בגנים ציבוריים, בחדרי מדרגות. פעם ספרנו 89 תחנות רק בשכונה. זה היה אפילו לפני ימי ה'כספומטים' (מכירה של סמים מאחורי דלת סגורה בלשונית כדי שלא ניתן יהיה להוכיח שרשרת סם - מ"ש). הסוחר היה בא, מפזר את המנות ליד כל עץ, לוקח את הכסף ואומר לכל נרקומן לאיזה עץ ללכת ולקחת. הם כל הזמן ניסו להשתכלל כדי לא להיתפס, ובינתיים השכונה סבלה מאלימות".
איזה סוגים של אלימות?
"שוד, אבל לא של בנק אלא שודים של חנויות ופיצוציות כדי לממן את הסם. וכמובן הרבה מקרי רצח, במיוחד על רקע סמים. אני זוכר את אברהם משילקר, הוא היה סוחר סמים אלים שנורה מחוץ לאוהל שבו הוא גר. היה גם סוחר בשם מאיר שנהג למכור ברחוב סנהדרין, ירו בו תוך כדי שהוא רוכב על אופנוע. האמת שלא רצו 'להוריד' אותו אלא את זה שמלפנים. כל זה לא היה בחדשות. ד' לא הייתה ניוז. והייתה גם זנות רחוב. זאת הייתה תקופה שלא היו מכוני ליווי ודירות אירוח. הזנות הייתה בקרנות רחוב, במכוניות, בגינות".
ובטח הנשים עצמן מכורות לסמים.
"כן. גם נרקומניות וגם אלופות בכיוס. גבר היה מוריד את המכנסיים, ותוך כדי היא הייתה מתכופפת וגונבת לו את הארנק מהמכנסיים".
היו דמויות בולטות?
"אלה היו עברייני רחוב, זו לא רמת עמידר. עבריינים שגונבים סכיני גילוח כדי לממן את החומר. אנשים חלשים מאוד. בשנים האלו לא היו ארגוני פשיעה כמו היום. היו חבורות, אבל לא עם מערכת היררכית. אלה היו שניים-שלושה חברים שחברו יחדיו, בעיקר לסחר בסמים ועבירות שוד".
היו מקרים שנגעו לך ללב?
"כל הזמן. עצרתי אנשים מהשכונה שגדלתי איתם. היה מישהו שניסיתי לעזור לו מאוד. הוא היה פורץ ברמה גבוהה, ואח שלו היה כדורגלן ידוע בהפועל באר שבע. לא הצלחתי לעזור לו, אבל היו גם מעט הצלחות. יש סיפור ידוע ב-ד' על עבריין סמים ופורץ, שלימים הפך יו"ר ועד העובדים של עיריית באר שבע.
"אבל הרוב היו כישלונות. נגעת - נסעת. היה את המקרה הקשה של מסודי בניסתי (תושבת השכונה שמתה בגיל 26 ממנת יתר, והייתה אחותה של הזמרת זהבה בן - מ"ש). קשה מאוד לצאת מעולם הסמים, בעיקר אם אין לך סביבה תומכת, כי כשאתה חוזר מהכלא לאותה שכונה אתה חוזר לאותו הדבר. וגם בכלא לא חסר. היום, מרבית ה'קרביצים' (כינוי לביצועיסטים של ארגוני הפשיעה - מ"ש) לא נוגעים בסמים. אם כבר הם עושים קריסטל או קוק, אבל לא ברמה של הרואין ולא הזרקות אלא רק הסנפה".
זה לא מתסכל? לא הייתה לכם תחושה שאתם נלחמים בטחנות רוח?
"בוודאי שזה מתסכל. אז לפחות הענישה הייתה פחות סובלנית כלפי שימוש וסחר. לדוגמה, היה לנו יהודה מלכה, 'עווידה', נרקומן מאוד כבד. כדי לממן את הסמים עשה 17 מעשי שוד כלפי זקנות. חטיפות תיק ושרשראות. עצרנו אותו, ובית המשפט גזר עליו שנה על כל תיק".
מה כל זה עושה לילד שגדל שם?
"זה הופך אותם לאלימים. הם חיים את העולם הזה. יש דור המשך של ילדים לעבריינים. זה לא עוצר. אם אתה חי בסביבה כזאת, אין לך הרבה סיכוי".
מתברר שיש מי שדווקא מאמין בסיכוייה של שכונה ד' בבאר שבע. הזינוק במחירי הנדל"ן בישראל לא פסח על השכונה. על פי אתר מדלן, בחודש שעבר נמכרה דירת שלושה חדרים בקומה הראשונה, בשטח 56 מ"ר (הדירות בשכונה ד' קטנות), ב-860 אלף שקל. באפריל נמכרה דירת ארבעה חדרים בשטח 58 מ"ר ברחוב אברהם אבינו ב-660 אלף שקל.
על פי תמר פוריה שרביט, מהנדסת העיר באר שבע, "יש הבעת אמון בתוכניות התחדשות עירונית בשכנה ד' מצד יזמים כמו אפריקה ישראל וב.ס.ר. מדובר בשכונה שנושקת לשדרות רגר בכניסה לעיר, לאוניברסיטה ולבית החולים סורוקה. אנחנו מקדמים בשכונה תהליכים אינטנסיביים של התחדשות עירונית, אם בתוכניות פינוי-בינוי ואם בהשקעות משמעותיות במרחב הציבורי.
"מתוכננת תוכנית מאוד גדולה להתחדשות עירונית ממש בכניסה לעיר. יש לנו פרויקט פינוי-בינוי על הדופן של שדרות רגר, בשלבים מתקדמים של אישור בוועדה לתכנון. זאת תוכנית שמארגנת מחדש את השטחים הציבוריים ויוצרת תמהיל של מגורים, תעסוקה, מסחר ושטחי ציבור. שדרות רגר, שחלק גדול מהן בשכונה ד', עוברות בשנים האחרונות שיפוץ ופיתוח פיזי מאוד משמעותי. הפכו את הפנים של הרחוב הראשי בכניסה לעיר.
"יש לנו פרויקט נוסף ברחוב הצדיק מירושלים, שבסופו של דבר יחולל שם שינוי מאוד משמעותי. בהמשך תהיה לנו תוכנית התחדשות למרכז אורן. בגילת אנחנו בימים אלה מתניעים התחדשות עירונית".
איך תיראה השכונה בעוד עשר שנים? שכונת מגדלים?
"לא הכול יהיה מגדלים. בצירים הראשיים בעיר תהיה בנייה לגובה, וככל שנכנסים לתוך השכונה יהיו אלה גבהים שמתאימים למרקם פנים-שכונתי".
תושבי השכונה מעוניינים בכל זה? השגתם הסכמות?
"אני יכולה לומר שאנחנו דורשים רף מסוים של חתימות, ובתוכניות היותר בשלות אנחנו עומדים במספר הזה".
כמעט בלתי אפשרי לדמיין את המראה הצפוי לכניסה לבאר שבע. את בנייני הרכבת המאובקים, המוזנחים וחסרי החן תחליף שדרת מגדלי מגורים, חנויות, בנייני משרדים ומתחמי בילוי. אבל לא כולם שותפים להתלהבות של פוריה שרביט.
"אני לא מכיר את התוכניות האלה, אבל זה נשמע כאין וכאפס ביחס לגודל השכונה. אם אני מרים מגדלים של 26 קומות, אני עושה משהו שלא תורם לאוכלוסיית המקום", אומר דוננפלד. "אדם קשה יום לא מסוגל להחזיק את העלויות שכרוכות באחזקת בניין רב-קומות. גם אם הוא יקבל את הדירה, מאיפה יהיה לו כסף לשלם לוועד הבית, לכל המעליות, לחדר הכושר ולמערכות הטכניות של מבנה כזה?
"בעצם אתה עושה ג'נטריפיקציה. אתה גורם לאנשים שגרים שם לצאת, ויוצר מעין מובלעת שגרים בה אנשים עשירים. אם אתה רוצה להצליח, ולא לייצר עיר עם שכונות חדשות בשוליים ולב ישן ועזוב, אתה חייב להיכנס לעיר ולהשקיע משאבים. אחרת יחיו כאן בקהילה סגורה, כמו בדובאי או בדרום אפריקה. שם בכניסה לשכונה יש שומר חמוש. הרשות המקומית לא יכולה להרים את זה לבד. אין ברירה אלא שהמדינה תכניס את היד לכיס".
בינתיים אבי אזורה, במספרה שלו במרכז גילת, חש ייאוש. לדבריו, "ראש העיר לא עושה מספיק כדי למגר את הפשיעה. בניו יורק הצליחו למגר את הפשע כי רצו למגר אותה. בשביל להצליח במיגור פשע צריך לתת ישע, אבל פה לא עושים כלום. חונכים פארק פה, פארק שם. תכלס, הכול זו צביעות. הפשע חוגג פה - וזה יפגע בכל משפחה בסוף. באר שבע בסוף תקרוס".
