בעוד כמה ימים יציג צה"ל לממשלה את התוכניות לסבב הלחימה הבא ברצועת עזה. בהודעה לעיתונות השבוע, הבטיח שר הביטחון ישראל כ"ץ כי הפעם המלחמה "תהיה שונה בעוצמתה" מזו שלפני הפסקת האש. "מלחמת עזה החדשה", אמר שר הביטחון. חדש, חדיש ומחודש, כמו בתוכנית הרדיו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
איך תיראה המלחמה הזו? ממה שאני שומע – מדיווחים גלויים – צה"ל ישאף לכבוש את הרצועה כולה בבליץ מהיר. בניגוד לתחילת התמרון אחרי 7 באוקטובר, אז היו אוגדות מרותקות לצפון בשל החשש מפלישת חיזבאללה, הפעם יהיו בידי המטכ"ל כוחות שיאפשרו חדירה מהירה ומוחצת, מאגפת. במילים "שונה בעוצמתה", הכוונה לא רק למספר הלוחמים בזירה, אלא לנושא הסיוע ההומניטרי. אפשר להניח כי ישראל לא תוכל להימנע מכניסת מזון וציוד רפואי לחלוטין, אבל תנסה לרכז את כל האוכלוסייה בנקודה אחת ולהזרים לשם את הסיוע. במילים אחרות: היא תגיד שכל הפלסטינים נדרשים להתפנות לאזור המוואסי, לדוגמה. שם יהיו מזון ועזרה רפואית. כל שאר הרצועה תהיה אזור לחימה. ציוד וסיוע לא יגיעו לשם. המטרה תהיה השתלטות מלאה על השטח. שוחחתי עם קצינים ששירתו ברצועה. הם מעריכים ששליטה אפקטיבית תושג בתוך חודשים ספורים. לאחר מכן, יהיו עוד חודשים של טיהור. משכונה לשכונה ומרחוב לרחוב, ומאבק במחבלים. כוחות צה"ל לא ייצאו וייכנסו, ולכן יהיה צורך בסדר כוח גדול, שתיים-שלוש אוגדות. במנהרות שלא נהרסו ימשיכו לשרוד אנשי חמאס; הם קיבלו תוספת מזון מדהימה בשבועות האחרונים. ייקח זמן רב לנטרל אותם. מי שרוצה שחמאס לא ישלוט בעזה, יהיה חייב להשתלט על חלוקת המזון ולפקח פיזית בבתי החולים ובמרפאות. בעצם, זה יצריך כיבוש צבאי ממש. בשלב הזה, בדרך כזו או אחרת, יוצע לפלסטינים במובלעת שתיוותר להתפנות. להגר. לאן? איש לא יודע. עד הרגע הזה, אין מדינה או טריטוריה ברחבי העולם שהסכימה להתדיין עם ממשל טראמפ על תוכנית הטרנספר שלו.
4 צפייה בגלריה
לפי דיווחים גלויים, צה''ל ישאף לכבוש את הרצועה כולה בבליץ מהיר
(צילום: Ohad Zwigenberg, AP)
המלחמה החדשה הפכה לעניין מדובר השבוע, ולא רק בצה"ל. האיום של טראמפ השבוע לגבי שחרור החטופים תואר בירושלים כעניין שתואם עם ישראל. זה נכון – ולא נכון. נכון שנתניהו רצה עוד לחץ על חמאס מצד טראמפ. אך האיום של הנשיא האמריקאי ש"כל החטופים" חייבים לחזור עד שבת לא היה מוכר לבכירים בישראל קודם לכן. הנה האמת: הנשיא האמריקאי מפתח זעם אדיר כלפי חמאס ובעיקר כלפי אכזריותו. הסיפורים שסיפרו החטופים, המראה שלהם – זיעזעו אותו. זו הסיבה האמיתית שטראמפ כלא את נתניהו, ואיגף אותו מימין. נתניהו הצליח להיחלץ מזה כמו שקיפודים עושים אהבה: בזהירות. נכון ליום חמישי בבוקר, גורמים רשמיים בישראל תידרכו שהציפייה היא שחמאס "יירד מהעץ" וישחרר שלושה חטופים בשבת הקרובה. "זה לא ריאלי לצפות שהם ישחררו את כולם בשבת", הפטיר גורם ביטחוני אחד בפניי.
במקביל, הסדקים שנפערים בעסקה רחבים. אם חמאס ישתכנע שאין כוונה ללכת לשלב השני, החשש הוא שלא ירצה ליישם את השחרור הבא – 14 ישראלים, מתוכם שישה, לפי ההערכות, בין החיים. גורמים בממשלה אומרים לי ש"שלב שתיים לא יקרה, נקודה, אלא אם חמאס יהיה מוכן לצאת כשלטון מרצועת עזה". הכוונה היא להגליה, לדוגמה – רעיון שפורסם בטור זה לפני כשנה, ועלה בקבינט המלחמה. חמאס דוחה זאת לגמרי, כבר למעלה מ־13 חודשים.
העדויות המזעזעות על מצבם של החטופים הגברים בשבי, על העינויים, ההתעללות, הכבילה הקבועה בשלשלאות לקירות המנהרות, הרעב – כל אלה מחדירים דחיפות עצומה לדיון הציבורי. אך גם במשפחות החטופים יודעים שזו חרב פיפיות. מצד אחד, יש צורך להדגיש לציבור שהישראלים שנמצאים בעזה בחיים. שהם מחכים שיחלצו אותם. שמצבם קשה, ושהם נמצאים בגיהינום שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה הישראלית.
נתניהו לא נלהב מתוכנית טראמפ – והוא חייב להסתיר זאת. עידוד הגירת פלסטינים? בוודאי. אבל אין דבר שמכניס אותו יותר לפאניקה מצו המעצר הבינלאומי, ואין לו עניין לפתח את האשמות פושע המלחמה
לא אמור להיות "מצד שני", למשפט האחרון. אבל יש. הנה הוא: בפירמידת החרדות הישראלית, האמפתיה לחטופים ולמשפחות איננה חזקה בהכרח יותר מהחרדה מפני חמאס ומה שהוא יכול לעולל שוב. מראשית המלחמה, מהפקודות הראשונות שפיזר יחיא סינוואר, הסתבר שהארגון בוחר אקטיבית בהטלת אימה על הישראלים. הוא רוצה בתיאורי הזוועות בסגנון דאעש, ומאמין שזה בסיס לעוצמתו ולאפשרות של פירוק החברה הישראלית עצמה. ולכן, החשיפה לזוועה שעוברת על החטופים מחוללת שתי תחושות במקביל. הראשונה היא הזדהות עצומה כלפי משפחותיהם והצורך לשחרר אותם. השנייה היא נחישות שחמאס לא יכול לשלוט ברצועת עזה, וכי הוא איום נורא על הקיום הישראלי. אם הברירה תוצג באורח בינארי, אין לדעת כיצד ישראלים רבים יחליטו. הלקח שלמד נתניהו מיועצו ארתור פינקלשטיין, מי שהוביל לבחירתו ושימר את שלטונו, צרוב בבשר של כולנו: זהות ופחד קיומי – ולא סולידריות כללית – הם הדחף המניע ביותר עבור בוחרים.
אך זה לא רק עניין של מיצוב ותדמית. במפלגות האופוזיציה (או חלקן) לא מוכנים לתת תשובה ברורה: נניח שהולכים על שחרור החטופים ושלב שני. אם התנאי לכך הוא שלטון חמאס ברצועה, במהדורה כזו או אחרת – האם תקבלו זאת? נתניהו, סמוטריץ' ובן גביר, למרות כל ההבדלים ביניהם – אומרים לא. הסימנים האלקטורליים שמופיעים בטור זה מעידים שהמסר הזה מתחיל לחלחל. במכון הישראלי לדמוקרטיה בדקו בסקר אחרי סקר, במשך חודשים רבים, את מצב המפלגות השונות, וכמה ממצביעיהן מהבחירות הקודמות ישובו אליהן בבחירות הבאות. בחודשים האחרונים, אין ספק שיש עלייה במספר הליכודניקים שיחזרו ויצביעו למפלגה. המחנה הממלכתי, שמציגה עמדה "ממלכתית" ובעיקר בלתי ברורה לגבי עתיד עזה, ושרויה בקרב פנימי מתפתח בין בני גנץ לגדי איזנקוט, צונחת. מצביעיה דולפים לאביגדור ליברמן, לליכוד ולמפלגות אחרות, לפי הניתוח של המכון. יש עתיד במצב קשה אך יציב.
שיעור הבוחרים שיצביעו שוב למפלגה לה הצביעו בבחירות הקודמות
הפוליטיקה הזו חשובה. כי אם תהיה "מלחמת עזה חדשה" – בירושלים מדברים עליה כעובדה מוגמרת – היא תיחשב בעיני חלקים גדולים בציבור למפלגתית ומפלגת, כזו שמתרחשת לפני בחירות מוקדמות. כזו שמקריבה את החטופים הנמקים בשביים. הקונצנזוס יהיה שבור לגמרי. סביר להניח שחטופים ימותו. ובעוד למרכז־שמאל אין בדיוק תשובה (אם מיישמים את שלב 2 ומחזירים את החטופים, איך נפטרים מחמאס), גם לליכוד אין. השלטת משטר צבאי ברצועה וחיסול ההתנגדות החמאסית יכולה לקחת זמן רב, עיין ערך עיראק וארה"ב. גורם אמריקאי אחד שקרוב לאנשי טראמפ אמר לי השבוע: "אנחנו יודעים שזה יכול להיגמר ב־200 אלף פלסטינים בלבד שיעזבו, במקרה הטוב". כשאמרתי את זה לגורם ביטחוני, הוא השיב: "זה יכול לגרום נזק. ה־200 אלף האלה הם האנשים שעוד אפשר לעבוד איתם ברצועה, בתרחיש מסוים. זו האליטה".
והנה האמת: ישראל צריכה שקט וקיפאון מסוים ברצועת עזה. העדיפות האסטרטגית שלה היא ש־2025 תהיה השנה שבה טיפלו באיראן. רק אתמול פורסמו בארה"ב דוחות מודיעין על כך, ותאמינו לי – לא צריך דוחות. המערכת הישראלית כולה אומרת, בקול רם, שזה חלון ההזדמנויות לפעול נגד האיראנים. ישראל לא רוצה הסכם, בוודאי לא איזה נוסח חגיגי ומתירני בסגנון ועידת סינגפור עם קים ג'ונג־און וממשל טראמפ של לפני כמה שנים. המודל הוא חיזבאללה בלבנון במלחמה האחרונה: קודם מכים. אחרי זה חותמים. לא ההפך. מערכת הביטחון כולה מתבקשת כעת להפנות את משאביה ליישום תוכנית טראמפ, אך היא זקוקה לתשומת לב שתופנה מזרחה, אל מתקני הגרעין האיראניים. איך אמר לי ישראלי אחד שנמצא עמוק בעניינים? "רק שלא ימכרו לנו חרוזים לאינדיאנים, נדידת עזה שלא תתרחש, ובזמן הזה האיראנים ירוצו לפצצה".
אך החרוזים ממשיכים לנצנץ. לפני שלושה ימים ביקר בבית הלבן מלך ירדן, עבדאללה השני. אילולא אנחנו מרובים תמונות קשות וטרגדיות אמיתיות, היה צריך להוסיף כתובית אזהרה ב־CNN "תמונות קשות לצפייה". בעוד מלך ירדן יושב לצידו – המלך שמחזיק בממלכה שברירית, עם רוב פלסטיני מובהק – טראמפ העניק לו חיבוק נשיאותי. הביע הערכה רבה לחברותם. הדגיש את המחווה המשמעותית של ירדן, לקבלתם של 2,000 ילדים חולים ופצועים מרצועת עזה. החמיא ליורש העצר הירדני שהוא "יפה תואר". כל העניין הזה נמשך כשלוש דקות ו־20 שניות. ואז, בעוד עבדאללה מחליף צבעים, גלש טראמפ באופן טבעי לפינוי הפלסטינים מעזה, העברתה לידיים אמריקאיות, וכתוצאה מכך הפיכת האזור לאדיב ומתורבת יותר, לפי הנשיא האמריקאי. "לא דבר מורכב לעשות!", הודיע טראמפ, ואז החל לפרט על בניית המלונות על חופי הרצועה. המלך הירדני האדים, ונראה כאילו הוא עומד לחטוף שילוב נורא של שבץ והתקף לב. הצוות שלו, יורש העצר, שר החוץ ואחרים, ישבו בלי להזיז איבר מגופם, קפוצים. אי־אפשר היה שלא לחשוב על עבדאללה הראשון שנרצח בידי פלסטינים קיצוניים בדרכו למסגד אל־אקצא. נינו מצא את עצמו שוב במלכודת קטלנית, הפעם בחדר הסגלגל, עם נשיא אמריקאי שהבטיח לתת לפלסטינים מעזה "פיסה" מממלכת ירדן.
המלך בא מוכן ומרוסן. הוא הדגיש את אלפי הילדים שיפונו, עניין שטראמפ אהב וחזר עליו מספר פעמים. עבדאללה הודיע שתהיה "תוכנית" שתוצג ומצרים אחראית לה, ובשום אופן לא סתר אף מילה מדברי הנשיא.
לא חלפה יממה, והגיעה התגובה מקהיר: הנשיא המצרי לא מוכן בשום אופן לצאת לוושינגטון אם עניין פינוי הפלסטינים מעזה נשאר על סדר היום. ובמילים אחרות – עבד אל־פתאח א־סיסי לא מתכוון לשבת בקוראלס המסוכן בחדר הסגלגל, ולהסתכן בהפיכה במצרים. המצרים, הירדנים והפלסטינים, כולם מהמרים שהזמן ירפא הכל, ובעיקר את מה שהם מתארים כקפריזה רגעית של הנשיא האמריקאי. לדעתם, להוציא הודעות נגד פינוי העזתים רק יחזק את טראמפ בדעתו. כל הודעת התנגדות רק תקשיח את עקשנותו, אמר לי גורם ערבי אחד; אנחנו צריכים לשתוק, לתת לגל לחלוף. להציע סולמות ירידה מהעץ; פינוי 2,000 ילדים חולים, לדוגמה.
להתנגדות של העולם הערבי כולו יש בהחלט שותפים בארץ, ולא רק בשמאל שרואה בכך טיהור אתני. במהלך השבוע, עלה בדעתי שבעצם חזונו של הנשיא האמריקאי כולל שלילה של רצועת עזה כחבלי אבות בארץ ישראל. האם ראוי שבמקומות שבהם עמד גוש קטיף, בחלק בלתי נפרד מתולדות העם היהודי, יקימו ריביירה של בתי מלון וקזינו?
מצד אחד, הרעיון של יציאת פלסטינים מארץ ישראל הוא ערגה ותיקה של הימין הקיצוני הישראלי. מצד שני, נדמה שמאיר כהנא ורחבעם זאבי לא דמיינו מעולם שאלה יוחלפו בקלאב מד בריבונות אמריקאית. התקשרתי לכתב ההתיישבות של "ידיעות אחרונות", אלישע בן קימון. תגיד, שאלתי, איפה דניאלה וייס?
בן קימון אימת את החשדות, והעביר לי את הודעתה של תנועת נחלה (למעשה, דניאלה וייס) על תוכנית טראמפ. הנה היא: "עזה אינה קלף מיקוח ואינה נכס להעברה בין ידיים – לא לידי ארה"ב ולא לשום גורם אחר. היא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל ותמיד תישאר בידינו. זה לא רק עניין של זכות היסטורית אלא של חיבור עמוק וערכי לעם היהודי. הדרך לכך היא המשך המלחמה, כיבוש, גירוש ערביי עזה והתיישבות יהודית". שימו לב, כמובן, לנושא הגירוש. מה שמתחיל ב"עידוד הגירה מרצון" לפלסטינים בוושינגטון, נגמר בשומרון בהודעות על גירוש בכוח. פשע מלחמה.
והאמת היא שגם נתניהו לא נלהב – הוא חייב להסתיר זאת. עידוד הגירת פלסטינים? בוודאי. אבל אין דבר שמכניס אותו יותר לפאניקה מצו המעצר הבינלאומי, ואין לו עניין לפתח את האשמות פושע המלחמה. לכאורה, הוא ועבדאללה נמצאים בצדדים שונים לגמרי של הוויכוח: ביבי רוצה, ועבדאללה מבועת. אך במבחן המציאות, גם ראש הממשלה יודע שצה"ל לא יכול לבצע טיהור אתני בכוח. הוא יודע שתוכנית טראמפ לא פותרת שום דבר, בשלב זה; הנשיא בעצמו אומר שלא יפעיל כוח אמריקאי, וגם לא ישקיע בכך כסף.
בקיצור, נושא הגירת הפלסטינים אמור היה להיות ה"תראו, ציפור" עבור סמוטריץ' ובן גביר. העניין נידון בשיחות מוקדמות בין ירושלים לאנשי טראמפ. כאן נכנס לתמונה אופיו התקשורתי והכספיתי של טראמפ: משעה שהנשיא האמריקאי שמע על כך, הוא החל מדבר בעניין באופן פומבי מאוד, כמעט בכל הופעה לתקשורת – ימים שלמים לפני שנתניהו נחת בוושינגטון. כאשר ביבי הגיע, קרה דבר שלשכתו ואנשיו לא לגמרי צפו: עידוד הגירת הפלסטינים עבר מטמורפוזה מהירה לבעלות אמריקאית של רצועת עזה. פרויקט נדל"ן וריבונות. נתניהו נתפס בלתי מוכן; הוא לא השמיע מילה על תוכנית הנשיא במסיבת העיתונאים המשותפת. הוא לא ידע איך להגיב; כשמביטים בכרטיס זכייה מפואר המילים נעתקות. עם כל הכבוד לאיום הקיומי מאיראן, ולחוסר האמון שתוכנית טראמפ תיושם עד תומה, צריך לזכור את סדר העדיפויות האמיתי: עדיפה הממשלה על כמה טייסות, אם לצטט את נתניהו עצמו בערב 7 באוקטובר. ההישרדות האישית היא הערך העליון. אחד מיריביו הגדולים העריך השבוע שהאפשרות לבחירות מוקדמות מתפוגגת. טראמפ העניק הנשמה מלאכותית לקואליציית נתניהו ויחסיה עם הימין הקיצוני; החמצן יכול לספק לה חיים לעוד שנה וחצי.
המנהיגים הערבים מאוחדים (בעצם, יחד עם דניאלה וייס): הם רוצים שהתוכנית תמות, ומתכוונים להשתמש בטקטיקות של השהיה ומיקוח כדי שתיקבר. התוצאה תלויה בנשיא טראמפ. מנבאיו כבר נכחדו כולם.
