בשבוע שעבר פגשתי מתמודד בליכוד. פניו היו קודרות. הוא ניסה להיבחר במשבצת מסוימת, פעם ראשונה. לא חבר כנסת, ולא דמות מוכרת. הוא ספר בפניי את כל מי שדרש ממנו כסף והבטיח הבטחות, ואת מי שהציגו עצמם כמי שיהיו בעבורו "ראשי מטות", התרגיל הכי ידוע בפוליטיקה המפלגתית. עבור "המטה", שיתקיים בין אוזן ימין לשמאל של מאעכר הקולות, הוא יבקש ויקבל כסף; בעבורו הוא אמור לספק את הקולות. אלה כמעט אף פעם לא מגיעים. האדם שפגשתי, עמוס כוונות טובות ומעט נאיביות, חלם על הרגע שבו יעמוד על דוכן הכנסת ויישבע אמונים. הבטתי השבוע בתוצאות; הוא השתרך מאחור. וגם אם היה משלם יותר – זה לא היה משנה הרבה.
טורים קודמים של נדב איל:
הרשימה שהליכוד בחר מייצגת את מה שהוא הפך להיות. זו מפלגה שאיננה מבטאת שמרנות, אלא רצון במהפכה במשטר הישראלי. היא מבוססת על הרעיון ש"העם" איננו שולט, לא באמת. כוחות אפלים מושכים בחוטים נסתרים מן העין, והם אלה שמנהלים את ענייניה של ישראל, ממשפט נתניהו ועד לתקשורת. כדי שהעיוות הזה יסתיים דרושים צעדים קיצוניים; "כן, לשבור". רק שז'בוטינסקי, כאשר כתב את מאמרו הידוע, ביטא עמדה ליברלית שניסתה לרסק את הכוח הסוציאליסטי בהסתדרות. היום, להבדיל, הליכוד היא מפלגת ההסתדרות והוועדים הגדולים.
3 צפייה בגלריה
יולי אדלשטיין
יולי אדלשטיין
הדור הישן נדחק או הועלם. יולי אדלשטיין
(צילום: שאול גולן)
הדגלים הישנים נזנחו. מי מהעשירייה הראשונה ידוע באדיקותו ביחס לארץ ישראל השלמה? אולי יריב לוין. בוודאי שלא מירי רגב, דוברת ההתנתקות הנמרצת והעליזה, וגם לא אלי כהן, איש כולנו של כחלון לשעבר, או אבי דיכטר, מפא"יניק ביטחוניסט קלאסי, ויואב גלנט, מזכירו הצבאי האהוב של אריאל שרון. ספק אם שמעתם את דוד אמסלם או אמיר אוחנה עוסקים בהרחבה בענייני התיישבות בארץ ישראל. העשירייה היא עוד מתונה יחסית. אם מביטים במחוזות, נניח בבחירה של טלי גוטליב, רואים את שינוי האופי של הליכוד. לא עוד מפלגת מרכז־ימין ליברלית, אלא מפלגה שבה מדברים על הדיפ־סטייט ומזימות הרדיפה כמו שמדברים על הפרק האחרון של "האח הגדול". נרמול גמור, יומיומי, לקונספירציות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כל מי שנמנע משבועת אמונים למהפכה אנטי־חוקתית, נחתך. הדור הקודם בליכוד, שנציגיו האחרונים היו יולי אדלשטיין וישראל כץ, נזרקו מעשית. צחי הנגבי חוסל. שני האישים הראשונים, מרובי ניסיון, כבר לא נחשבים אחרי השבוע למועמדים ריאליים לרשת את נתניהו. קפצנו דור, ליריב לוין ולניר ברקת. גדעון סער הבין ראשון; הוא ידע מה הוא עושה כאשר עזב.
הבחירות האלה מתחוללות כולן על שניים־שלושה מנדטים בימין הרך. בנימין נתניהו יכול לעשות את מה שעשה בעבר: לקחת את האישים המתונים, המרכזיים, גם אם נבחרו בתחתית העשירייה השנייה, ולהדגיש את נוכחותם. לנהל בצורה קשוחה את התבטאויות חברי הרשימה, ולהסתיר את מי שצריך. בכל מקרה, התקוות במרכז־שמאל כי הרשימה שנבחרה תגרום נזק לליכוד נשמעות די מופרכות. בפשטות, הרשימה מייצגת את קולות המפלגה ששמענו בשנתיים האחרונות. הציבור כבר משערך היטב את הליכוד החדש. אין פה הפתעות.
יש עניין אחד, חשוב, מהותי: השינוי שעובר על מפלגת השלטון החשובה בישראל לא קשור רק למשפט נתניהו. כמו בארה"ב, שם דונלד טראמפ השמיד את השמרנות הישנה, מותיר מאחוריו גל של חקיינים מוצלחים יותר ופחות, גם נתניהו שינה לנצח את הקוד הגנטי של מפלגתו.
הנה סוד גלוי שמדברים עליו בתעשיית הנשק העולמית, הנסתרת לרוב מן העין: יש נשק ותחמושת המובאים לאוקראינה כסיוע צבאי, לעיתים קרובות אמריקני ואירופי, ואז מוברח ממנה. לאן? לכל מי שמוכן לקנות, מאפריקה ועד לאסיה. הפיתוי עבור ארגוני הפשיעה הבינלאומיים ושותפיהם המקומיים מובהק. בישראל חוששים מטילים נגד טנקים שיוברחו מאוקראינה בדרך־לא־דרך עד לרצועת עזה. קייב טוענת שהיא מנטרת היטב את הנשק שמשוגר אליה, אבל הניסיון ממלחמות קודמות – יוגוסלביה, סוריה – מלמד שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. הכוונה הטובה היא לסייע לאוקראינים במלחמתם הצודקת נגד פולש אימתני. במקביל, הרכבות האוויריות עמוסות התחמושת מגלמות אפשרות לרווח מהיר, אדיר. הרי הביקוש ברחבי העולם למערכות נשק הולך וגואה.
זהו ההקשר הכללי: העולם מתחמש. כפי שאפשר לראות מהגרפים המובאים כאן, ההסתערות על נשק החלה לפני המלחמה באוקראינה. אתם רק יכולים לדמיין מה קורה כעת. גורמים שמצויים בקשר עם התעשייה הצבאית הישראלית אומרים שאי־אפשר לעמוד בקצב ההתעניינות. הקונים הפוטנציאליים מגיעים מכל מקום ורוצים לרכוש ה־כל: מערכות הגנה אוויריות, טילי ים־יבשה, הגנה מפני טילים ורקטות, אמצעים לראיית לילה, רובים, אמצעים מודיעיניים, וכמובן סייבר, הנשק הידוע ביותר של ישראל כרגע. הסדר העולמי שנבנה בעמל רב אחרי מלחמת העולם השנייה הולך ונסדק, ואיתו התרסקה המוסכמה החשובה ביותר שיצר: שלא משרטטים מחדש את המפות באמצעות שימוש בכוח. שעידן הבליצקריג והלֶבֶּנְסְרַאוּם (מרחב המחיה הגרמני) עברו מהעולם.
דרוש רק מבט אחד באוקראינה שנאבקת על חייה מול רודן וצבאו כדי להבין שזו לא קנזס יותר, אם לצטט את דורותי מארץ עוץ. ההתעשתות ברחבי העולם המפותח דוקרת ונמרצת. בניגוד לקוסם בסרט ההוליוודי, מדינות הלאום כבר לא מחפשות פירוטכניקה של "בריתות" ו"שיתופי פעולה"; הן זקוקות לנשק, אמיתי, יקר, יעיל – וכמה שיותר מהר. הגרמנים בונים מחדש צבא; הם שוקלים לרכוש מערכות חץ 3 כדי להתגונן מטילי איסקנדר רוסיים, בין היתר. היפנים צריכים להתחמש אל מול האיום הסיני. במפרץ הפרסי מנהלים מגעים נמרצים לרכישת מערכות נשק והגנה ישראליות מגוונות.
ייצור ומכירת נשק לרחבי העולם (להבדיל מהגנה עצמית) הם לא עניין מוסרי. מכונני המדינה היהודית רצו בבניית מוקד אינטלקטואלי ומדעי עולמי; כאנשים פרקטיים, הם גם שמחו בהצלחת ה"עוזי". כך הגיעו כלי נשק, ואיתם מדריכים ישראליים, לכוחותיו של כמעט כל דיקטטור, מאוגוסטו פינושה דרך אידי אמין ועד משטר האפרטהייד. איש לא שילם מחיר על החטא הזה. החל בשנות ה־90 נעשה ניסיון להסדיר את יצוא הנשק. אפשר לתהות האם העסק נהיה מוסרי יותר. מה שכן, הוא לבטח יותר ממוסמך; יש פיקוח הדוק יחסית של משרד הביטחון.
באוקראינה מתחוללת עכשיו חגיגה נפלאה ליצרניות הנשק ברחבי העולם, כזו שעומדת ביחס ישיר לנהרות הדם שנשפך. זו תמונת מראה שחורה לגלובליזציה: טילים אמריקניים, צ'כיים וגרמניים. מערכות נשק רוסיות מהעידן הסובייטי, משני צידי המתרס. כטב"מים טורקיים מופעלים בידי חיל האוויר האוקראיני; אלה גורמים לנזק יוצא דופן לכוח הקרקעי הרוסי. כלי טיס בלתי מאוישים שיוצרו בידי האיראנים והחלו להיות מופעלים בידי מוסקבה ממש בימים האחרונים. והחל מלפני כחודשיים – קסדות ואפודים ישראליים. "שים לב שהטורקים מספקים נשק שהורג רוסים", אמר לי גורם אחד בירושלים, "אבל בסוף פוטין פונה אליהם לכל מיני שיחות שקשורות באוקראינה. אצלנו נזהרו ונזהרו, אולי יותר מדי".
3 צפייה בגלריה
הריסות כפר במחוז זפוריז'יה ב אוקראינה אחרי הפצצה רוסית
הריסות כפר במחוז זפוריז'יה ב אוקראינה אחרי הפצצה רוסית
הריסות באוקראינה אחרי הפצצה רוסית. האמפתיה הישראלית גוברת
(צילום: רויטרס)
גם האמפתיה בישראל לאוקראינים גוברת, בחסות קהילה מקומית דוברת רוסית שמתעבת את המשטר הפוטיניסטי. בחודשים האחרונים נפגש קצין הרפואה הראשי של צה"ל, תא"ל אלון גלזברג, לפגישת זום עם מקבילתו, קצינת הרפואה הראשית של הצבא האוקראיני טטיאנה אוסטשנקו. בהמשך, בחשאי ובאישור חריג מגבוה, גלזברג והגנרלית אוסטשנקו (היא בדרגה המקבילה לאלוף) נועדו במדינה שלישית, באירופה. מקורותיי היו קמצנים לגבי פרטי הפגישה, אבל הדגישו את אופיה "ההומניטרי".
הנה שורה תחתונה: קו פרשת המים בישראל נחצה, והכיוון הוא מכירת יותר מוצרים ביטחוניים לקייב. באורח משמעותי. למרות השיחה הטובה יחסית של הנשיא הרצוג עם מנהיג רוסיה פוטין השבוע, במוסקבה הבינו מזמן שירושלים לא תשמור על עמדה ניטרלית ביחס לפלישתם לאוקראינה. זה קשור לרצון ישראלי להיות בצד הנכון של ההיסטוריה, ללחץ אמריקני גובר (וושינגטון טורחת להבהיר לממשלה הנוכחית שהצד האוקראיני הוא הצד הנכון, למקרה שמישהו התבלבל), למצוקה האוקראינית המעמיקה, לברית המתחזקת והמסוכנת בין טהרן למוסקבה – וכמובן להבנה של יצרניות ציוד ביטחוני ישראלי שהן מחמיצות הכנסות עתק.
בדיון על מכירת מרכיבים ביטחוניים לאוקראינים משתתפים משרד החוץ, המל"ל, משרד ראש הממשלה ומשרד הביטחון. גורמים ביטחוניים אומרים כי כל הצדדים, ובכלל זה משרד הביטחון, תומכים בהרחבת המכירות לאוקראינה. נשק קטלני לא יימכר בשום אופן; אף טיל או כדור ישראלי לא יהרוג רוסים. השאר נמצא על השולחן, ולא רק קסדות ואפודים, שאותם אישר שר הביטחון גנץ להעביר לאוקראינים בקצב גובר. לאן זה יכול להתרחב? לאמצעים לראיית לילה, לדוגמה, או למיגון. במלחמה האמריקנית בעיראק יצרניות המיגון הצבאי בישראל מכרו בלי סוף; זה יכול לקרות גם הפעם.
באופן כללי, משרד הביטחון מחזיק בעמדה ריאליסטית, חדה: כדי לשמר את היתרון האיכותי של ישראל, מכירות הנשק חייבות להתבצע ואף להתרחב. הוא דוחף ליצוא, תחת תנאי רישיון ובפיקוח, וכאשר שמירת הסוד הישראלי באמצעי הלחימה השונים נשמר. כיפת ברזל, לדוגמה, היא טכנולוגיה בת למעלה מעשור. במערכת הביטחון היו רוצים לראות מכירות שלה לרחבי העולם, גם כדי לבסס את המותג וה"נכסיות" (מלשון "נכס") של התעשייה הצבאית הישראלית, לגייס עוד כסף ומשאבים - וגם משום שעוד רגע היא עשויה לאבד את יתרונה האיכותי. כדי שמכירות כאלה יתרחשו יש צורך בגרסה של כיפת ברזל ליצוא, כזו שמגוננת על הפטנטים הטכנולוגיים הרלוונטיים.
לאוקראינה, בכל מקרה, לא ימכרו אותה.
כרגיל אצל דונלד טראמפ, הטלנובלה חוטפת את המציאות. הטלנובלה של השבוע: פשיטתם של סוכני אף־בי־איי, בפעם הראשונה בהיסטוריה, על אחוזתו של נשיא לשעבר. הרגע שבו הם דופקים על הדלת, עם פורץ כספות מיומן. איסוף המסמכים הסודיים שטראמפ לכאורה החליט לקחת ולשמור בביתו, בניגוד לחוק האמריקני. ההודעה הדרמטית של הנשיא לשעבר, והמועמד האפשרי בהווה, שאלה "ימים אפלים". זה עוד לא הסוף, משום שהימין הקשה האמריקני, שנשלט כולו בידי טראמפיסטים, החל לתאר מיד את הפשיטה הזו כ"הכרזת מלחמה". הלשון הייתה אלימה ביותר, כולל שיח ער על אגירת נשק. זה היה טקס העלאה באוב של אחת הטראומות הטריות בהיסטוריה של הרפובליקה: אותו יום מר, 6 בינואר 2021, אז הסתער ההמון הזועם על גבעת הקפיטול, נחוש לסכל את העברת השלטון לנשיא ביידן.
יום אחרי הפשיטה על ביתו, זומן טראמפ לגביית עדות באזהרה בידי התובעת הכללית של מדינת ניו־יורק. היא חוקרת את העסקים של ארגון טראמפ. הנשיא לשעבר בחר, בצעד יוצא דופן, בשמירה על זכות השתיקה; עוד פרק בטלנובלה. כמה ימים קודם לכן פורסמה כתבה ארוכה ב"ניו־יורקר" שתיארה את יחסיו של הנשיא לשעבר עם אנשי הצבא האמריקני. בין היתר צוטטה שם שיחה בין טראמפ ובין ראש המטה שלו, הגנרל בדימוס ג'ון קלי, לשעבר בחיל המארינס האמריקאי. הנשיא דרש שאנשי הצבא של ארצות־הברית יהיו יותר כמו "הגנרלים הגרמנים". כאשר קלי תהה למה הוא מכוון, הוא השיב שמדובר בגנרלים הגרמנים של "מלחמת העולם השנייה". קלי, שכבר התרגל לטראמפ, הזכיר לו שהגנרלים הגרמנים ניסו להתנקש בחייו של היטלר שלוש פעמים (זו הפרזה היסטורית, אבל מילא) "וכמעט הצליחו בכך". חתיכת תשובה.
3 צפייה בגלריה
דונלד טראמפ
דונלד טראמפ
בצעד יוצא דופן, בחר לשתוק. דונלד טראמפ
(צילום: AP)
עד כאן הדרמה. הנה קרעים מהמציאות: הדבר הדרמטי ביותר שקרה בארצות־הברית בשבועות האחרונים הוא ללא ספק עסקת החבילה ההיסטורית למאבק בשינוי האקלימי. מדובר בצעד חקיקה שאיש לא האמין שיתרחש. עלותו כ־370 מיליארד דולר, וזו חקיקת האקלים המשמעותית ביותר בהיסטוריה. הסנאטור הדמוקרטי הסורר, ג'ו מנצ'ין, הסכים לתמוך בהטבות מס לאנרגיות מתחדשות, להעניק תקציבי מחקר ופיתוח לטכנולוגיות ירוקות, לתמוך בכלי רכב חשמליים ועוד. מנצ'ין קיבל בתמורה הקלות עבור תעשיות הנפט והגז, שתומכות בו שנים.
להערכת מומחים, המשמעות תהיה הפחתה של כ־40 אחוז בפליטת גזי חממה עד סוף העשור הנוכחי. ההצלחה הזו מצטרפת לעוד מרכיבי חקיקה (תרופות מרשם, מיסוי על תאגידים) שממשל ביידן הצליח להעביר. ביידן, שנראה עד לא מכבר במצב אנוש בסקרים, זוכה כעת לקפיצה מסוימת. תרמה לכך הנפילה המתמשכת (57 ימים, רצוף) במחירי הדלק, והחיסול של מנהיג אל־קאעידה. בבחירות האמצע הרפובליקנים עדיין נראים כפייבוריטים לניצחון, אך יש אינדיקציות שהם בצרות - בחסות תמיכתם הנמרצת בפסיקה שביטלה את ההגנה החוקתית להפלות.
ממשל ביידן עדיין לא פופולרי, אבל הוא נראה מעט טוב יותר. כל זה, כמובן, פחות מרתק ושובה לב מעוד הסתבכות של טראמפ.