ביום רביעי בלילה, כאשר כנס פתיחת הקמפיין של יש עתיד המחיש עיצוב מושלם, בימוי מהוקצע ומראה של מפלגה אמריקאית גדולה, ביליתי את הלילה בראשון-לציון באולם אירועים. אבנר זכריה, פעיל ליכוד ובכיר לשעבר בוועד עובדי בזק, אירגן כנס פריימריז גדול והזמין אותי לבוא. הפורמט המקובל: המועמדים עולים, מקבלים שתיים-שלוש דקות לשכנע את חברי המפלגה. הנוכחות הייתה מרשימה: הגיעו כמעט כולם. ישראל כץ, אמיר אוחנה, יריב לוין, מירי רגב, דוד אמסלם, אופיר אקוניס, בועז ביסמוט, איוב קרא, יואב גלנט, יולי אדלשטיין, קרן ברק ועוד ועוד.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
לטורים קודמים של נדב איל:
עד לפני 16 חודשים, זכריה היה בכלל במפלגת העבודה. איש של עמיר פרץ. "אני ליכודניק מבית", אומר זכריה, "זה היה רק בגלל עמיר". ב-2015 הוא קיים בביתו במושב חדיד כנס לסיום הפריימריז של מפלגת העבודה. יש תיעוד ביוטיוב. רואים שם שלטים של המחנה הציוני, את שלי יחימוביץ', את מזכ"ל מפלגת העבודה דאז. זכריה נשא נאום רהוט על ערבות הדדית ומפלגת העבודה כיחידה המבטיחה אותו. עכשיו זכריה אומר שלפני שנה וחודשיים הוא "חזר הביתה". הוא שולח לי בוואטסאפ תמונה: נתניהו מחבק אותו בכנס בלוד, והשניים מחזיקים ביד טופס. "ביבי פקד אותי אישית בחזרה לליכוד", הוא אומר, "כל החמולה המשפחתית במושב היא ליכודניקית".
7 צפייה בגלריה
''יש בחירות. עכשיו אני ממלכתי. טוב, חצי ממלכתי''. פעיל הליכוד רמי בן יהודה
(צילום: יואב דודקביץ')
באולם בראשון-לציון, הקהל מקבל כיבוד צנוע ושתייה. אנשים מתלבשים יפה. האווירה מצוינת ורגועה; אין מצלמות טלוויזיה. כשאין קהל אין הצגה. איציק זרקא מסתובב בחוץ, לרגע מניף אישה נמוכת קומה לצורך צילום סלפי; רמי בן יהודה, שגידופיו הקנו לו שמצה מוצדקת, פותח שולחן; הוא מנסה לעניין אותי בסרטון. "יש בחירות. עכשיו אני ממלכתי", הוא אומר. אני פורץ בצחוק, ופעילי הליכוד לידי צוחקים גם. "טוב, חצי ממלכתי", אומר בן יהודה.
לא רחוק מהבימה עומד גבר מבוגר. הוא גדל בשיכון עממי בנס-ציונה. "קיבלנו סנדוויצ'ים ומיץ כשעבדנו בבחירות עבור מפא"י", הוא אומר לי, "זה היה משהו. אבל אז חברים שלי נהרגו בתעלה במלחמת ההתשה. במוצב. ואחרי זה מלחמת יום הכיפורים. משהו היה לא בסדר. מאז אני בליכוד". ליד דוכן המים והמשקאות, מישהו תופס לי חזק ביד, מחייך, לא מרפה. "אני הולך לכל מקום שבו גילה גמליאל מופיעה", הוא אומר לי. הוא מציג את עצמו: "כוכבי שמעון". הוא בן 74. אני שואל בכמה כנסים היה מאז שהוכרזו הבחירות. בערך 40, הוא אומר לי. חשבתי שאולי התבלבל. לא בכל מערכות הבחירות, אני בודק שוב, רק בזו. כן, כן, משיב כוכבי. 40.
זה עניין שיחזור על עצמו. הנוכחים הם סדרתיים. בשבוע הבא ילכו בוחרי הליכוד ומפלגת העבודה לקלפיות, במפגן הדמוקרטיה הפנים-מפלגתי הגדול בישראל. מספר חברי הליכוד המעורבים באמת בכנסים, אלה שחצאי סרטונים פרובוקטיביים מהם משודרים בערוצי הטלוויזיה, נמוך מאוד. מה שכן, מי שמשתתף בהם נודד מכנס אל כנס לעיתים קרובות.
לפי הנאומים הקצרים על הבימה אפשר להבין מה מפעיל את הליכודניקים. המועמדים חייבים להמר מהר, מה יביא קצת רחש בקהל; ממילא חצי ממנו, לפחות, מבלה בשיחת חולין מחוץ לאולם. המועמדים הולכים על אחת משתי נקודות: ערבים או התקפה על מערכת המשפט ו"משילות". יריב לוין, שבליכוד מדברים עליו כמי שיגיע למקום הראשון (הוא או ח"כ אלי כהן), הולך חזק על מערכת המשפט, כמובן. מישהו שם עליי יד: "אתה יודע מי היה הסנדק של יריב?", הוא שואל, "מנחם בגין!". ישראל כץ, לעומתו, הולך על הערבים, ומציע להם לא לשכוח את 1948. גם גלנט הולך על הערבים. הקהל פחות מתלהב מזה. אופיר אקוניס מסביר לנוכחים איזו אחריות כבדה יש להם: לקבוע את "רשימת השרים בממשלה הבאה". כל הנואמים נשבעים בשם נתניהו כמובן, ומדגישים שהשאלה היא אם יהיו 61, 62, 65 מנדטים לגוש הימין.
איוב קרא מספק את האתנחתה הקומית הרגילה ודורש שהליכוד יקבל 48 מנדטים "כמו בתקופת בגין". מסיבה בלתי ברורה, הוא חש צורך להודיע שהוא, קרא, אולי "לא תימני, אבל הכי קרוב מבין המועמדים פה להיות התימני בליכוד". וכמובן, "הצלנו את ערוץ 14".
אני מדבר עם אנשים בקהל, שוב, רובם משתתפים חוזרים בכינוסים כאלה. יש מחלוקת אמיתית. בערך מחצית סבורים שתו ההיכר של הרשימה שתיבחר בשבוע הבא יהיה הנאמנות המוחלטת לנתניהו והתנגשות במערכת המשפט, ו"כמה שיותר חזק יותר טוב"; המייצג העליון שלה הוא דוד אמסלם. החצי השני מאמין שהליכודניקים ירצו רשימה קצת יותר ממלכתית, עם פחות התבטאויות קיצוניות; "כי ככה ננצח". הכלל העליון בפריימריז, כמובן, הוא שאם מדברים עליך נכבדות כמי שיגיע למקום הראשון, כולם ינסו להוריד לך את הראש. במחוזות הכל נקבע בדילים; ברשימה הארצית ספק אם דיל יכול להשפיע על בחירתם של עשרות אלפים.
המועמדים על הבימה מנסים להתלהם קצת (בייחוד מירי רגב: "ליברמס ממשיך לשתות את הוויסקי היקר שלו"), אבל הקהל ששוחחתי איתו היה מתון למדי, אדיב כמעט תמיד, מאושר שהממשלה נפלה ומשוכנע למדי שהליכוד יחזור לשלטון. ראש סניף אחד נידב ביוזמתו מחמאות לממשלה הנוכחית ש"עושה להם ביהודה ושומרון כל יום חומת מגן נגד המחבלים, ואין לי בעיה לפרגן כשצריך". ראש רשות מקומית אחרת בא להתלונן על כך שהממשלה והליכוד לא הסכימו על חוק המטרו "וזו תהיה דחייה לדורות".
כשיצאתי מהאולם חשבתי עד כמה הממשלה הנוכחית, השמות בנט ולפיד, נפקדו מהרטוריקה. מה שחזיתי בו הוא מפלגת שלטון שחוותה הפסקה קלה של כשנה. פעיליה ונבחריה משוכנעים שתכף ישובו אל מסדרונות הממשלה, שאותם לא ממש נטשו אף פעם. בקהל הסתובבו ראשי רשויות, נציגי ועדי עובדים, הרבה אנשים מהמגזר הציבורי; אם נתניהו לא יצליח להשיג 61 הפעם, האנשים האלה יחוו משבר מטלטל ממש.
העניין השני בנאלי יותר. המרכז-שמאל הישראלי כילה את עצמו במאבקים מפלגתיים דמוקרטיים, ומפלגת העבודה, שגם חבריה יבחרו רשימה השבוע, היא הדוגמה העליונה לכך. אבל בדמוקרטיה יש כוח. הליכוד יושב בנוחות כבר שנים על יותר מ-30 מנדטים בסקרים. הח"כים שלו מתעבים את הכנסים הללו, ברובם; הם נאלצים להקשיב לפעילים, למסור את מספר הנייד שלהם, ללכת לשמחות משפחתיות, לתת דין וחשבון לבוחריהם. לעיתים קרובות, העניין הזה מצויר כחנפנות נפסדת, התבטלות או גרוע מכך. אך הליכוד הוא התנועה העממית, תנועת ה־Grassroots היחידה שנותרה בישראל. החיבור הקבוע בין בוחרים לבין נבחרים איננו מין כורח כזה, הוא עוגן; בדמוקרטיה, בלגיטימיות שהיא מחייבת, יש עוצמה.
כמובן, חבל שכעת העוצמה הזו רתומה לקמפיין חסר מעצורים ולפולחן אישיות לנאשם בפלילים.
במה הירהר גיבור תנועת הפועלים כאשר האמין שהיהודים לא ישיגו רוב בארץ ישראל
יוזמת ז'נבה, שמנסה לקדם את תפיסת שתי המדינות לשני עמים מול גלים גוברים, ביצעה סקר לאחרונה בקרב הציבור הערבי בישראל. תוצאותיו בתחתית הטור. שליש בציבור הזה סבור שערבים אזרחי ישראל יצטרפו לאינתיפאדה הבאה אם זו תתרחש. בהם, 51% מהצעירים בגילי 25־34. 80% סבורים שישראל איננה דמוקרטיה, או שהיא דמוקרטיה חלקית. בעיניי הנתון המדהים ביותר הוא שרק 51% בציבור הערבי תומכים ברעיון שתי המדינות; כשליש רוצים מדינה אחת, לפלסטינים, יהודים וכל מה שביניהם.
התוצאות הללו התחברו אצלי למכתב שקראתי בספרו החדש של ד"ר דן שיפטן, שאותו הוא מפיץ בנחישות אופיינית במערכות השלטון והביטחון. שמו של הספר, "היעדים הלאומיים של ישראל, פרספקטיבה כוללת", נשמע די משמים, אני יודע, אבל שיפטן – פרובוקטיבי, אויב של כל דבר תקין פוליטית, תומך קבוע של מהלכים מדיניים חד-צדדיים – בהחלט לא משעמם. בעולם שבו אקדמאים נזהרים לא להרגיז, הוא מתענג על ריבים. שיפטן הוא מסוג האנשים שיכולים במשפט אחד להסביר לך ששמעון פרס היה בלון נפוח ותו לא, לשבח את צניעותו של ישראל גלילי ולקבוע שלעולם הערבי, אולי לבד ממדינות המפרץ, אין עתיד ולא יהיה עתיד ב־50 השנים הבאות.
הפרובוקטיביות איננה הסיבה שמקבלי החלטות ואנשי צבא מאזינים לו לטיעוניו, שמתאפיינים בחד-משמעיות. שיפטן הוא חוקר חרוץ שמכיר היטב את הפרטים הקטנים, ולעיתים המלוכלכים, במדיניות הביטחון הלאומית. לספרו החדש אקדיש קטע בטור נפרד, אבל אחד מנספחיו נראה לי רלוונטי להחריד לימים אלה. בסיום ספרו, מצרף שיפטן כמה טקסטים שנראים בעיניו קריטיים להבנת הביטחון הלאומי הישראלי. רובם של דוד בן גוריון, אחד של זאב ז'בוטינסקי, כמה של יצחק רבין, משה דיין ומשה שרת.
ברגע של ייאוש, ארלוזורוב הציע לזנוח את "יהודי ודמוקרטי" ולהישאר עם יהודי ולאומני. עבור שמאל אנטי־ציוני, זה יוכיח את חשדותיהם שהדמוקרטיה שהציונות ייחלה לה היא כסות לשליטה באחר. עבור ימין לאומני, זו גושפנקה אפשרית לדיכוי עתידי בשם המדינה היהודית
אחד המרתקים והפחות ידועים שבהם הוא מכתב ששיגר חיים ארלוזורוב לחיים ויצמן ב-1932. ארלוזורוב, כוכב מבקיע בשמי הציונות והיישוב היהודי, מבטא במכתב אכזבה ומרירות מכישלון. שיפטן מכנה זאת "תסכול עמוק מהאסטרטגיה האבולוציונית" שבמסגרתה היישוב היהודי היה אמור לגדול, להתרחב, ולבסוף לשנות את המאזן הדמוגרפי בארץ-ישראל – כדי להקים מדינה יהודית עצמאית. ב-1932 זה נראה חסר סיכוי: הבריטים לא איפשרו עלייה נרחבת, העם היהודי לא רצה להגיע לארץ-ישראל, הרוב הערבי היה מוחלט והציונות של בן גוריון טרם הסכימה לחלוקת הארץ. אני מוצא את המכתב הזה חשוב, משום שארלוזורוב עוסק בו בבעיה שישראל ניצבת בפני השתקפות שלה בימים אלה: הרוב היהודי בין הים לירדן נשמט, אם הוא קיים בכלל. ארלוזורוב שאל איך מקימים ככה מדינה; אנחנו צריכים לשאול איך מקיימים כך מדינה.
תשובתו יוצאת דופן. בתמצית, ארלוזורוב אומר שיש כמה פתרונות: להמשיך במדיניות שאין לה תקווה לשיטתו (התקדמות איטית אל עבר רוב יהודי שלדבריו לא יושג ממילא), התפוררות הציונות, צמצום ריבונות יהודית לחלקים של ארץ־ישראל, עניין שנראה בעיניו כמעט בלתי אפשרי גיאוגרפית ופוליטית (הוא מציין שממילא גם באזורים הדומיננטיים של היהודים אין רוב מרשים), והאפשרות הרביעית, "האפשרית" כלשונו: "בנסיבות של עכשיו אין להגשים את הציונות ללא תקופת מעבר שבה ישליט המיעוט היהודי שלטון מהפכני מאורגן". הוא מדבר על כך שהרוב היהודי יכול להיות מושג דרך "תקופת ביניים של ממשלת מיעוט לאומנית אשר תכבוש את מנגנון המדינה, האדמיניסטרציה ואת הכוח הצבאי, כדי למנוע את הסכנה של השתלטות מצד הרוב הלא-יהודי ושל מרד נגדנו". הוא מודה שתפיסה זו "עשויה לערער אמונות רבות שהחזקנו בהן" והיא "קרובה קִרבה מסוכנת להלכי רוח פוליטיים עממיים ידועים שמעולם לא נתפסנו אליהם".
7 צפייה בגלריה
חוקר חרוץ שמכיר היטב את הפרטים הקטנים, ולעיתים המלוכלכים, במדיניות הביטחון הלאומית. פרופ' דן שיפטן
(צילום: עמית מגל)
במילים אחרות, ארלוזורוב אומר: ייתכן שכדי להבטיח רוב יהודי בארץ-ישראל צריך דיקטטורה יהודית, שאליה יגיעו בפוטש. בכך התנועה הציונית באגפה המרכזי (ארלוזורוב מדגיש שאיננו שותף ל"טירוף הדעת" של הרוויזיוניסטים), תדחה את הרעיון הדמוקרטי היסודי. הוא מסיים את מכתבו לוויצמן בכך שהוא מביע תקווה "שלא תחשוב עליי שיצאתי מדעתי".
זאת אומרת, ברגע של ייאוש גמור, ארלוזורוב מציע לזנוח את "יהודי ודמוקרטי" ולהישאר עם יהודי, לאומני, שלטון צבאי – על רוב ערבי. ל"תקופת מעבר".
יש לי רושם שיש אנשים שישמחו מאוד לקרוא את זה. עבור שמאל אנטי-ציוני, זה יוכיח את חשדותיהם היסודיים, שהדמוקרטיה שהציונות ייחלה לה היא רק כסות לשליטה באחר. עבור חלקים בימין הלאומני, זו גושפנקה אפשרית לדיכוי עתידי בשם המדינה היהודית – וזניחת הדמוקרטיה. כך או אחרת, ארלוזורוב, הגיבור הנרצח של תנועת הפועלים, חתום על זה. חתיכת פצצה.
שיפטן קופץ כשאני מציג לו את הנפיצות הזו. הוא מדגיש בפניי שבעבר, כפי שאנשים מדברים בטלפון היום ומחליפים רעיונות, הם היו מתכתבים. זו מחשבה, ולא "פרוגרמה בנושא הזה, זה לא שארלוזורוב אומר שיש לו תוכנית פעולה ומבקש מוויצמן, האב המייסד, לתמוך בה".
בכל מקרה, אומר שיפטן, המחשבה של ארלוזורוב גוועה והציונות בחרה ברוב – ובדמוקרטיה. "האם הם היו מחויבים עד הסוף לרעיון שאנחנו נפעל רק כשיהיה רוב – אני יודע שכן. בהחלטה הכי חשובה של ההיסטוריה הציונית בן גוריון מגדיר את חלוקת הארץ כיעד ציוני". שיפטן אומר שבן גוריון אומר בעצם "יש לי צורך, בגלל הדמוקרטיה, בגלל שאני זקוק לרוב, לחלק את הארץ. זה לא כורח חיצוני... ובמארס 1949, כאשר צה"ל יכול לעשות מה שהוא רוצה, אחרי שביתת הנשק עם המצרים, כולל לכבוש את הגדה המערבית ביומיים, הוא מחליט לא לעשות זאת – ועושה את התרגיל של 'בכייה לדורות'. הוא לא רוצה שיאשרו כיבוש נרחב ביהודה ושומרון, ומציג תירוץ כאילו רצה, אבל הממשלה לא נתנה לו".
מעניין לחשוב עד כמה בחירה דומה עומדת בפני ישראל היום, וכיצד היא בוחרת; בעצם, יומיומית. גדי בלטיאנסקי, מנכ"ל יוזמת ז'נבה, אומר ש"בהיעדר שיח ופעולה למען פתרון שתי המדינות, נוצרת בשטח מדינה אחת לא דמוקרטית. פלסטינים מהשטחים ומתוך ישראל מתחברים יותר ויותר ולא מוכנים לקבל דמוקרטיה ליהודים בלבד". הוא קורא להצבת "חלוקת הארץ" בראש סדר העדיפויות. אין ספק שזה לא יקרה.
