באותו בוקר של אוגוסט 1973, סמוך לשעת הזריחה, עמד "שאול" (שם בדוי), על הסולם המוביל לקוקפיט של מטוס המיראז', וסייע לטייס לחגור את עצמו לכיסא המפלט, אחר כך חיבר אותו לתקשורת הפנימית והגיש לו את הקסדה. שאול היה מפקד אחד מצוותי הקרקע בכנף 4, בסיס חיל האוויר בחצור. הטייס שאותו הוא הכין להמראה באותו בוקר היה סא"ל אבי לניר ז"ל, מפקד טייסת 101. זו ממש לא הייתה טיסה שגרתית: הפעם היה מדובר בטיסת אימון עם מערכת נשק מיוחדת, שלפי פרסומים זרים ישראל פיתחה במשך שנים, ורק מעטים ידעו על אודותיה. "אפילו כששני אנשים שותפים לאותו סוד", משחזר שאול לראשונה את הרגע ההוא, "הם לא נוהגים לדבר אחד עם השני יותר מכפי הרצוי, כי פעמים רבות בסוד יש פרטים רבים, ואף אחד לא יודע מה בדיוק השני יודע. אז עדיף לשתוק".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
שאול נאנח, ניכר שקשה לו לדבר על הטייס האגדי. "אבל באותו בוקר", הוא ממשיך, "אבי (לניר) חרג ממנהגו. עלינו לקוקפיט. ותוך כדי זה שאני מכין אותו לטיסה, הוא שאל אותי אם אני יודע במה מדובר, ומה התרחישים של השימוש במערכת".
שאול כמובן ידע, ויחד עימו ידעו רק עוד קומץ אנשי חיל האוויר. הם היו שם לבד, סביב המטוס, בתוך הדת"ק (דיר תת-קרקעי, ההאנגר המבוּטן שבתוכו עומדים המטוסים בבסיסי חיל האוויר), וסביבם רק המעטים שחתמו של השו"ס של המערכת. שו"ס היא קבוצה של "שומרי סוד", שהיא מעבר לסיווג שמקבל איש כוחות הביטחון. היא מגדירה קבוצה של אנשים, שהם ורק הם שותפים לסוד מסוים. לפי פרסומים זרים, קבוצת השו"ס של המערכת הייתה קטנה מאוד: כמה טייסים, אחד מהם מפקד טייסת 101 (לניר), שני טייסי מילואים וצוות קרקע מצומצם. זה היה אחד מהסודות הגדולים ביותר של ישראל באותה תקופה.
הטייס אבי לניר ז"ל היה מהבודדים שידעו על מערכת נשק מיוחדת, שהייתה הסוד הגדול של ישראל. במסמך ההמלצה להעניק לו צל"ש לאחר מותו, נקבע כי לניר שתק בשבי, למרות ש"עונה ונחקר קשות". הוא העדיף למות, ולא לספר על המערכת
שאול לא דיבר מעולם על הימים האלו, או על המלחמה שתפרוץ חודשיים אחרי, ונדמה כי הוא עוצר בכוח את הדמעות כשהוא נזכר ברגע ההוא. "בשעות הלילה המאוחרות, הרבה לפני שאבי (לניר) היה מגיע, אנחנו היינו שם להתחיל בהכנות. היינו מגיעים בין שתיים לשלוש בלילה, כדי שהמטוס יהיה מוכן לאור ראשון. ואז, לקראת הזריחה, אבי היה מגיע, והייתי לוקח אותו לסיבוב מסביב למטוס, שהוא יבחן את כל המערכות וההתקנות בחלק החיצוני.
"לפעמים היה נשאר לנו עוד קצת זמן להרוג, והיינו יושבים ליד המטוס או כשהוא כבר בקוקפיט, מחכים לאור ראשון, ומדברים על כל מיני דברים. אבל רק פעם אחת, באותו בוקר, הוא דיבר איתי על האימון, ושאל אותי אם אני יודע איך טיסה כזו יכולה להסתיים. וכמובן שידעתי, הרי אני מומחה בתחום. אז אמרתי לו שאני יודע, ברור, ואבי הינהן, כאילו רק רצה לוודא שאני מבין את המשמעות".
ולמה היה לו חשוב להגיד לך את זה?
"אני חושב שהוא רצה להבהיר לי שבעת הצורך, לא יהיה לו היסוס לשלם בחייו".
מה הכוונה?
"במקרה של תקלה במערכת או במטוס, אסור לחזור לבסיס. אז נשארת ברירה אחת: לטוס לשטח פתוח במקום מרוחק, ואז צריך הטייס לוודא נטישת המטוס או השמדה של המערכת, שלא תפגע ביושבי הבסיס. ובמקרה כזה הוא גם עלול להקריב את עצמו ולשלם על כך בחייו".
אז למה לדעתך הוא דיבר איתך על זה?
"כי היה חשוב לו להגיד לי, בלי לומר את המילים המפורשות, שבהינתן הרגע, הוא לא יהסס מלהתאבד, העיקר לוודא שלא ייפגעו אנשים".
השיחה הדרמטית הזו, בין הטייס בקוקפיט לאיש הטכני שעומד על סולם לידו ומכין אותו לטיסת אימון שהיא הכול חוץ משגרתית, צפה במוחו של שאול כחודשיים מאוחר יותר, בשבת של 13 באוקטובר. מלחמת יום הכיפורים כבר התחוללה שבוע, ושאול, יחד עם חלק מטייסת 101, הוצב בשדה התעופה ברפידים שבסיני, לקצר טווחים מול מצרים. היה לו ברור שמשהו נורא מתחולל. "ראיתי את הטייסים שחוזרים אחרי שנטשו את המטוסים שלהם וחילצו אותם. ראיתי את העיניים שלהם, ראיתי את המצוקה, ראיתי את המטוסים הפגועים. הייתה תחושה קשה מאוד".
ואז, באותה שבת, שמע שאול את הבשורה: מטוסו של סא"ל לניר הופל בשובו מגיחה מעל סוריה. החדשות הטובות: הוא נראה צונח בחיים והולך על רגליו כשכוחות קומנדו סוריים שבו אותו. אבל אז זה הכה בשאול: ומה לגבי הסוד? "ברגע הראשון לא נפל לי האסימון, אבל בשלב קצת יותר מאוחר בערב, כשהיה לי רגע אחד לעצמי, פתאום זה התחבר לי לשאלה שלו בקוקפיט. והבנתי שבעצם בשעות האלה הוא נמצא בקונפליקט הכי קשה של החיים שלו: איך הוא נוהג בסוד שבידיו. ולי היה ברור שהוא לא ידבר".
ואיך אתה מקשר את זה לעניין השבי?
"כי הוא רצה שאני אבין שהוא מוכן להקריב הכול, להקריב את נפשו, אם יגיע הרגע. ועכשיו, כלומר באותו יום שבת, הגיע הרגע. והיה לי ברור שהוא לא ידבר, שהוא יעדיף למות מאשר להסגיר את הסוד".
אז העובדה שלניר עונה קשות, שמר על הסוד, ומת בשבי - לא הפתיעה אותך?
"לא, לא הפתיעה אותי בכלל".
הסיפור של אבי לניר סופר בתקשורת הזרה באופן דרמטי מאוד, והפך אחר כך לכר פורה לספרים וסרטים. העיתונאי זוכה הפוליצר סימור הרש תיאר בספרו "ברירת שמשון" סצנה אפוקליפטית ובה טייס עם חימוש גרעיני - כך הפרשנות שלו למערכת הסודית שלניר הופקד עליה - כבר עמד בקצה המסלול, מחמם מנועים, מוכן לצאת ולהטיל אותו על בירה ערבית כזו או אחרת, הכול כי גולדה ודיין משוכנעים שאוטוטו יגיעו שואה שנייה וקיצה של מדינת היהודים.
בספרו "כל הפחדים כולם", לוקח טום קלנסי את הסצנה הזו צעד אחד קדימה, והטייס כבר ממריא לביצוע המשימה. בסרט שהופק בעקבות רב-המכר, מביט הטייס כשהוא נוסק לשמיים על תמונות שני ילדיו שהוא שולף מכיס הסרבל, ואלה דומים ממש לשני ילדים של אבי לניר, נועם ונורית, כפי שנראו באוקטובר 1973.
האמריקנים התמהמהו עוד ועוד עם משלוח הנשק, עד ששגריר ישראל נשלח לקיסינג'ר בליל 12 באוקטובר עם מסמך סודי ודרמטי בכיסו. מה שהיה כתוב שם לא ניתן לפרסם. המסמך עצמו נעלם מהארכיון. אבל תוך שעתיים מהצגתו, האמריקנים אישרו העברת נשק בנוהל מזורז
האירועים הללו לא התרחשו מעולם. המיראז' של אבי לניר מעולם לא חומש במערכת הסודית, בוודאי לא ביום הכיפורים 1973, והוא מעולם לא עמד איתו על קצה המסלול ואף פעם לא היה צריך להתלבט אם ילחץ על מתג ההפעלה או ייאלץ לשלם בחייו עם המטוס.
מאידך, משורה של מסמכים ועדויות המתפרסמים כאן לראשונה, עולה כי מה שכן התרחש באותם ימים בבסיס חצור היה משמעותי יותר מהידוע. לניר, טייס עטור תהילה שהשתתף כבר במעל 200 גיחות מבצעיות והפיל שלושה מיגים, נקלע באותו יום למארב טילים סוריים. מטוס המיראז' שלו נפגע קשות מאחד מהם, לניר הצליח להסיט את המיראז' הצולל לעבר ישראל, אך כשצנח, הרוח החזירה אותו לשטח בשליטה סורית, שם נִשבה. הוא היה הטייס הבכיר ביותר שנפל בשבי, אבל מה שבמיוחד הטריד את צמרת צה"ל והמדינה היה הסוד שנצר. גולדה, כך העיד לימים יובל נאמן, שהיה אז יועץ מיוחד לרמטכ”ל, אמרה אז למזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר שהיא מוכנה לוותר על שיא החרמון תמורת השבתו של לניר ושאר 27 הטייסים השבויים שבידיהם. היא לא ידעה, כמובן, שבאותה עת לניר מעונה קשות, ולמעשה, החליט בינו לבין עצמו להקריב את חייו – כפי שרמז בשיחה בקוקפיט – רק לא לדבר.
גופתו של אבי לניר הועברה מסוריה לישראל ביוני 1974 ועליה סימני אלימות. אחרי בדיקה של הגופה במכון לרפואה משפטית, ואחרי תחקיר מקיף ביותר של ענף ביטחון מידע במחלקה לביטחון שדה של אגף המודיעין, שביקשה לדעת האם סודות המערכת דלפו לידי הסורים – או במילים פחות מכובסות, האם לניר דיבר בשבי – נקבע בדוח מפורט שהתשובה היא חד-משמעית לא. "הגענו למסקנה חדה שהוא לא דיבר, לא הוציא מילה", אומר אל"מ (במיל') שמעון לביא, שהיה אז ראש ענף ביטחון מידע. "הוא פשוט ננעל לחלוטין, והסורים, שלא קיבלו שום דבר, רק עינו ועינו אותו, עד שאי-אפשר היה לענות אותו יותר".
"הנדון: הענקת צל"ש לסא"ל אבי לניר ז"ל", היא הכותרת של מכתב ממפקד חיל האוויר באותה תקופה, בני פלד, לרמטכ"ל מרדכי גור, לקראת דיון בוועדת הצל"שים העליונה זמן קצר לאחר מכן (ראו מסמך בכתבה זו). "לאחר בדיקה ארוכה ומקפת על נסיבות מותו בשבי של אבי לניר בסוריה, הגעתי למסקנה שעליי להמליץ על הענקת עיטור העוז למפקד טייסת 101 ז"ל", נכתב שם. "בתפקידו כמפקד 101 היה סא"ל אבי לניר שותף סוד מלא (לפרויקט – ר"ב, א"פ), והיה היחיד מבין כל השבויים ממלחמת יום הכיפורים שהיה בעל מידע כזה".
פלד מגיע למסקנה כי סודותיה של המערכת נשמרו בקפידה, למרות שלניר "עונה ונחקר קשות", וממליץ להעניק לאלמנתו את עיטור העוז. באפריל 1975 קיבלה מיכל, אלמנתו, את העיטור בשמו. רק מעטים ידעו אז, ויודעים גם היום, מהו הסוד שעליו ייתכן ושילם בחייו.
לא מעט נכתב, נאמר, נחקר והוסרט על מה שמכונה בעיתונות הזרה "האופציה הגרעינית" של ישראל במלחמת יום הכיפורים. מרבית הפרסומים כללו מעט עובדות והמון אגדות, חלקן על גבול ספרות הפנטזיה. גם היום, בשנת ה-50 למלחמה, עדיין לא ניתן לספר את הסיפור המלא הזה. אבל שורת מסמכים ופרוטוקולים שהותרו לאחרונה לפרסום, חלקם בארץ וחלקם בחו"ל, מאפשרים, אולי לראשונה, לשרטט עד כמה נושא הגרעין היה מרכזי במלחמה, וכיצד הופעלו באמצעותו לחצים בין המדינות השונות שהיו מעורבות בלחימה. וגם איך, בגלל פחדים, פאניקה ושרשרת של טעויות, לכמה שעות, היה חשש שהעימות המזרח תיכוני יהפוך למלחמת עולם גרעינית בין בריה"מ לארה"ב. לא פחות.
כשפניהם נפולות, המוזמנים החלו להגיע ללשכת ראש הממשלה בקריה, לדיון שנפתח קצת לפני שלוש אחר הצהריים ב-7 באוקטובר 1973. המלחמה פרצה 24 שעות קודם, והדיווחים מכל החזיתות קשים. הרוגים, פצועים, שבויים, כוחות מצריים וכוחות סוריים שמתקדמים. ההנהגה הישראלית בהלם, אבל שר אחד נכנס ממש לדיכאון ולייאוש מוחלט, ותהיה לו השפעה מכרעת על העיסוק בגרעין במהלך המלחמה.
שר הביטחון משה דיין טס כל המלחמה מחזית לחזית, ובשלב מוקדם מאוד מגיע למסקנות קשות מאוד, קשות מדי, על המצב. פורסמה כבר פעמים רבות האמירה של אלוף רחבעם זאבי כי דיין דיבר על "חורבן הבית השלישי", אך זו פורשה בדרכים שונות, והיה קשה לעיתים לקבוע האם באמת דיין חשב כך. אך בדיקה מעמיקה, באמצעות מאגר מידע המכיל מאות אלפי עמודים, שהוקם לצורך תחקיר זה, ושימוש בתוכנות נעזרות בינה מלאכותית, מעלה כי החל מ-7 באוקטובר בשעות הבוקר דיין משמיע שוב ושוב ניתוח הולך ומקצין של חומרת המצב בשדה הקרב. הוא גם הראשון שבייאושו דחף להפעלת אמצעים אגרסיביים יותר, שישראל, כך נטען, נמנעה מלעשות בהם שימוש עד אותה עת.
הדוגמאות לייאוש העמוק שאליו נפל שר הביטחון הן רבות. 24 שעות מפרוץ המלחמה, כשהוא שב מסיור בחזית הדרום, דיין נכנס לישיבת הקבינט של גולדה, כדי לספר לשרים ולבכירים האחרים איך הוא "רואה את הדבר". אף אחד מהם לא יודע שדיין דאג לזמן אדם נוסף, שיחכה מחוץ לחדרה של ראש הממשלה, לרגע שבו יזדקק לו.
דיין מדהים את הנוכחים, כשבפתח דבריו הוא מציע נסיגה משמעותית, לייצב קו על המעברים ולוותר על התעלה. הוא בטוח שירדן תיכנס למלחמה, מכריז שטילי הקרקע-אוויר פוגעים קשות בחיל האוויר, שיחסי הכוחות לרעת ישראל, שהמלחמה תימשך זמן רב, ושלא ניתן לבצע מתקפת נגד במצב הנוכחי. "לא הערכתי די את כוח האויב, את המשקל הלוחמתי שלו, והגזמתי בהערכת הכוחות שלנו וביכולתם לעמוד", אמר דיין. "יש לנו בעיה של יחסי כוחות קשים מאוד. הם (הסורים והמצרים) לוחמים טוב ויש להם מטרייה טובה של טילים. המלחמה אז היא על ארץ ישראל".
השרים ישראל גלילי ויגאל אלון, שמראש לא היו מחובבי דיין, נוכחים גם הם בדיון. הם אופטימיים יותר, אבל דיין ממשיך. "במקומות שאפשר לפנות – נפנה", הוא מציע. "במקומות שאי-אפשר לפנות – נשאיר את הפצועים; מי שיגיע, יגיע. אם יחליטו להיכנע – ייכנעו".
טקסטים כאלו לא נשמעו במערכת הביטחון של ישראל מאז מלחמת השחרור ברגעיה הקשים ביותר. "...גם טנקיסטים וגם טייסים אין הרבה, ייפלו הרבה אנשים... יש לנו מאות אבידות..." ממשיך דיין. ואז הוא זורק לחלל האוויר: "יכול להיות שיש מחשבות אחרות איך לפעול במצב זה", אך לא מפרש.
הרמטכ"ל לשעבר, חיים בר-לב, כתב ביומנו על האירוע: "ראש הממשלה סיפרה לי ששר הביטחון, שביקר בחזיתות, חזר והודיע לה שהוא מודה שטעה בכוחו של צה"ל, טעה בהערכת האויב, והמצב נואש. לדעתו צריך ברמה להתקפל עד המדרגה מול הירדן, ולהיאחז בה עד הכדור האחרון. בתעלה צריך להתקפל עד המצרים, ואם זה לא יעזור, להשתמש באמצעים קיצוניים, נוסח 'תמות נפשי עם פלשתים'... ראש הממשלה עשתה עליי רושם מזועזעת פחות מהסיטואציה, ויותר מתנודותיו של שר הביטחון".
אחרי דיין, הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) מוסר סקירה. היא יותר עניינית, אבל גם היא קשה. החשש שלו הוא שהכוחות המצריים יתקדמו בסיני והסורים ברמה, "ואז מלחמה בעוד יומיים-שלושה בארץ ישראל".
הדיון מסתיים. הרמטכ"ל דדו ואנשי הצבא יוצאים מהחדר. דיין צועד לעבר הדלת כאילו הוא בעצמו עומד לעזוב, אבל לפתע עוצר, מסתובב, ומספר לנאספים על האורח שמחכה בחוץ, שהוא הזמין כדי לקצר תהליכים. בפתח ניצב שלהבת פְרַיֶאר, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית.
בשלב זה, אין רישום פרוטוקול. מה שקרה בחדר בדקות הבאות מתועד בשיחה שקיים עזריהו ארנן, עוזרו הקרוב והמסור של ישראל גלילי בשנת 1995 עם אורה ערמוני, ובשקית פתקים של גלילי שהוא כתב תוך כדי שיחות. ארנן שיחזר כי "משה דיין חשש שאנחנו מפסידים במלחמה, והוא ניסה לרמוז בפורום מוגבל, שהיו בו חוץ מגולדה גם גלילי ויגאל (אלון), שאולי אנחנו צריכים, בצורת איום או פיצוץ ניסיוני וכדומה, להגיד לערבים שייזהרו... גם גלילי וגם אלון אמרו לגולדה שזה שיגעון, שאסור לעשות את זה ואנחנו ננצח עם מה שיש לנו. והיא קיבלה את הדעה הזו".
בפתקים שכתב לעצמו גלילי, הוא תיאר כי "מ.ד. נכנס עצבני", וכי בסוף אותו דיון פנה לראש הממשלה ואמר: "גולדה, יכול להיות שנצטרך להיות מוכנים עם הדברים של דוסטרובסקי (ישראל, מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית עד 1971). הכנות לקראת הפעלת הדבר, עוד נבוא אלייך".
את המשפט "הכנות לקראת הדבר, נבוא אלייך", צריך להבין. האמצעים שעליהם רומז דיין דורשים הכנה מוקדמת, ומה שהוא לא מדווח זה שהוא כבר הורה להתחיל בהכנות הללו. דיין דיבר על ניסוי כלשהו, כדי לייצר הרתעה. במסגרת זו, זימן לדיון את המנכ"ל הנוכחי של הוועדה לאנרגיה אטומית, כדי לעדכן לגבי קיצור ההליכים.
"בוא נפסיק לדבר בנושא", אומרת ראש הממשלה מאיר. אבל דיין התעקש, ולפי הפתק של גלילי "היה עם פנים חמורות". גלילי הביט בשר הביטחון וכתב לעצמו, "הוא השתגע?"
גלילי יצא מהחדר נסער, אבל אז חזר פנימה כדי לוודא שההוראות של גולדה ברורות לכולם. מאיר קראה לשלהבת פריאר ואמרה לו בנוכחות כולם: "שום דבר בלא אישורי".
אבל כדור השלג הזה כבר התחיל להתגלגל.
לפי הפרסומים הזרים, הצעדים המסויגים והראשוניים שישראל נקטה באותם ימים, מה שמכונה כוננות ג', זוהו על ידי המודיעין האמריקאי, ובקרב מספר מצומצם של פקידים בכירים בממשל הופץ דוח מפורט בנושא. הדיווח לא עורר עניין גדול, כי האמריקנים היו משוכנעים באמירה של הרמטכ"ל אלעזר ביום הראשון למלחמה, שישראל "תשבור להם את העצמות".
לפי יובל נאמן, לא נתקבלה שום החלטה לפרוס את מה שפורש כ"מאגר הנשק הגרעיני", אבל הוא לא מכחיש כוננות מסוג כזה או אחר. הביקור של שלהבת פריאר בדיון, לטענתו, היה כי "מי שאחראי לתשתית הגרעינית, בא לראש הממשלה בתחילת המלחמה ובירר מה הוא צריך לעשות, ועל כמה צעדי מגן בתחום הגרעיני, כמו למשל הפסקת פעולתם של הכורים הגרעיניים למשך כל המלחמה, כדי להקטין את הסיכונים במקרה של הפצצה".
אלא שדיין, שהייאוש הלך וחילחל בכל נימיו, המשיך לעסוק באמצעים הקיצוניים. ב־9 באוקטובר הוא חזר מחזית הדרום המדממת, היישר לישיבה בבור בקריה. השעה הייתה סביבות 4:30 בבוקר, והאווירה בבור הייתה אפוקליפטית. על פי עדויות, היו שם גם קצינים שפרצו בבכי. דיין מוסר עוד סקירה קשה, ומציע לגייס גם קשישים ונערים, ולהתכונן לנסיגות עמוקות וכואבות. מה כן אפשר לעשות? דיין מציע, "לבדוק כל דבר, אפילו הפראי ביותר, שאפשר לעלות עליהם - דמשק [מצונזר]". הנוכחים מבינים את הכוונה שלו.
12 צפייה בגלריה
חיים בר-לב. ''רה''מ עשתה עליי רושם מזועזעת פחות מהסיטואציה, ויותר מתנודותיו של דיין"
(צילום: אתר צה"ל)
גם הרמטכ"ל "רוצה לשבור את סוריה", פונה למפקד חיל האוויר בני פלד, ואומר לו "במקום כל מה שאתה רוצה לעשות, בנימין, לקחת מחר בבוקר מטרות לסוריה, [קטע מצונזר] את דמשק, להוריד בתוך דמשק, חומס וחלב, לטקיה, אני מוכרח אפקט דרמטי, שסוריה תקרא. שמישהו יצעק געוואלד! משמידים את סוריה. אולי מישהו יגיד: סטופ, תפסיקו את האש. אני מוכרח ללכת לשבור את סוריה עכשיו".
המשך פרוטוקול הדיון מצונזר קשות, אולם ההערכות הן כי קצינים בכירים, ביניהם הרמטכ״ל לשעבר יגאל ידין ואלוף רחבעם זאבי, מציעים רעיונות קיצוניים על הפעלת אמצעים קיצוניים במיוחד. בספרים הרשמיים של מחלקת היסטוריה הנושא לא מוזכר כלל.
תא"ל אריה לוי, עוזרו של סגן הרמטכ"ל אלוף ישראל טל ("טליק"), נכנס לחדרו של הבוס שלו, ופרץ בבכי. ״טליק, אתה מוכרח לעצור אותם, הם יהרסו את המדינה… אתה חייב להציל את עם ישראל מהמטורפים האלה". טל נכנס לחדר ודואג לעצור את הדיון.
אהרון יריב, ראש אמ"ן לשעבר, יכתוב לימים כי גנדי "מציע רעיון מיוחד נגד הסורים". יריב מתנגד גם הוא, והרמטכ"ל מחליט שלא לקבל את הרעיונות להפעיל אמצעים קיצוניים כנגד סוריה. בבוקר, כשהגיעה הנהגת הצבא והמודיעין שוב לראש הממשלה, התברר לה ולגלילי שבעקבות הוראות של דיין "הם הכריזו על מצב חירום – מצב כוננות ג'", כפי שגלילי רושם לעצמו באחד הפתקים, משאיר ליד הדמיון של מי שיעיין בפתקים הללו שנים מאוחר יותר, לנחש איזו מילה רלוונטית מתחילה באות ג'. שלהבת פריאר מוזעק שוב, ונאמר לו חד-משמעית, בשם ראש הממשלה מאיר, ש”הם יכולים לשכוח מזה", ושצריך "לפזר את החגיגה".
אלא ש"החגיגה" ממש לא התפזרה. העיסוק בסיפור הגרעין רק הלך וגדל, אבל למטרה אחרת: אמצעי לחץ על החברה הקרובה ביותר - ארה"ב.
ישראל, שלא הצליחה להכריע את הלחימה, נקלעה למחסור קשה של נשק, תחמושת, טנקים ומטוסים. ארה"ב הבטיחה כי במקרה כזה היא תמלא כל מחסור, ובישראל ערכו רשימת ציוד והעבירו לוושינגטון. אבל ארה"ב מתמהמהת. ראש הממשלה מאיר מנסה ללחוץ על הנשיא ניקסון ועל מזכיר המדינה שלו הנרי קיסינג'ר.
שמחה דיניץ, שגריר ישראל בארה"ב, מוזעק לפגישת חירום עם קיסינג'ר. הוא מקבל שם בשורות קשות: קיסינג'ר מסביר לו שארה"ב תתקשה לשלוח פנטומים תוך כדי לחימה, ואולי בהמשך יהיה ניתן לשלוח שניים ביום. טנקים? בכלל לא אפשרי כרגע. אולי בעוד כמה שבועות. הכול בגלל לוגיסטיקה, מסביר קיסינג'ר. אלא שבפועל, הסיבה הייתה אחרת: שר ההגנה האמריקאי ג'יימס שלזינגר וסגנו התנגדו למשלוח הנשק, מחשש שהפעולה הזו תגרום לסובייטים להיכנס למלחמה. אם זה יקרה, הדרך למלחמת עולם שלישית בין שתי מעצמות גרעיניות מתקצרת.
דיניץ מתעקש, ובפגישה הבאה, שנערכה למחרת, מנסה להסביר לקיסינג'ר עד כמה המצב בישראל קשה. "אני רוצה להגיד לך שסבלנו אבידות כבדות ביותר, הן בכוח אדם הן בציוד מטילי הסאם־6, שהיו יעילים מאוד נגד מטוסינו... האבידות בנפש עולות כמדומה לי על מאה ואולי מגיעות למאות..."
12 צפייה בגלריה
שמחה דיניץ גם מאיר וקיסינג'ר. הבהיר לאמריקנים עד כמה המצב קשה
(צילום: משה מילנר, לע"מ)
קיסינג'ר הספקן שואל אותו: "מאות?!" ודיניץ משיב לו: "כן. מאות". הוא מוסר לקיסינג'ר שדר מראש הממשלה, שבו נאמר: "מאמצינו הצבאיים יוצאי הדופן גבו מחיר כבד, בייחוד מטוסים. אנחנו ניצבים בפני פער כמויות עצום. מטוסינו נפגעים ומתכלים. ראש הממשלה מבקשת ממך בכל הדחיפות להתחיל מיד באספקת כמה ממטוסי הפנטום החדשים, לכל הפחות".
קיסינג'ר מבטיח לשגריר דיניץ שיעשה הכול כדי שהנשיא ניקסון יורה על משלוח הנשק, אבל זה לא מה שקורה בפועל. הנשיא, מתברר, היה דווקא בעד משלוח נשק. "בואו ניתן להם כמה טנקים", אומר ניקסון לקיסינג'ר, "זה ייתן להם ביטחון גדול". אלא שקיסינג'ר רוצה להחזיק את גולדה קצר ואומר לנשיא: "אבל לא היום". ניקסון מבין שהמצב בשטח קשה ואומר: "אסור לתת לישראלים להפסיד".
קיסינג'ר מאמין שיש עוד זמן, וממליץ לנשיא לחכות עד יום חמישי, 11 באוקטובר. הוא מאמין שישראל מגזימה בדיווחיה, ולא ייתכן שהמצב עד כדי כך גרוע. דיניץ נפגש עימו שוב למחרת, מספר לו כי ישראל איבדה כ-500 טנקים, ומבקש כי הנשיא יפגוש את ראש הממשלה מאיר בדחיפות. קיסינג'ר דוחה את הבקשה. הוא עדיין מאמין כי ישראל מוסרת דיווחים היסטריים.
בינתיים, ב-10 לאוקטובר, מתחילה רכבת אווירית של חימוש מבריה"מ לסוריה. בתגובה, הישראלים מעלים את הדרישות מהאמריקנים, ומבקשים לא פחות מ־80 מטוסי פנטום ועוד 80 מטוסי סקייהוק. "המצוקה בשני פריטים אלה תכופה וגדולה", נטען במברק ממנכ"ל משרד ראש הממשלה. "קצב שחיקת מטוסינו כה גבוה, עד שאין כל אפשרות להשהות עניין זה". אבל האמריקנים ממשיכים לגרור רגליים. בפנטגון מתייחסים בקרירות לנספחים הישראלים, וקיסינג'ר עדיין מעדכן את הנשיא שהמחסור הישראלי בציוד אינו כה קריטי כפי שזועקים בישראל.
"תחושה של כמעט ייאוש", אומרת גולדה מאיר בדיון בלשכתה ב־12 לאוקטובר, כשבישראל משוכנעים כי גורמים בפנטגון מחבלים ברכבת האווירית. "בסופו של דבר, אני יודעת מה הסכנה", אמרה מאיר. "אני אומרת זאת במלוא ההכרה, ב-1948 לא עמדנו בסכנה כזאת".
מה עושים? מחליטים להוציא לוושינגטון שדר בהול וסודי ביותר, ככל הנראה אחד הדרמטיים שיצא אי פעם מישראל, אם לא הדרמטי ביותר. השדר מוען ל"נפתלי", שם הקוד של קיסינג'ר, וגם היום, 50 שנה אחרי, קטעים נרחבים מהדיון שקדם להוצאת השדר והניסוח המדויק של מה שנכתב במסמך עצמו, אסורים בפרסום. השדר עצמו, משום מה, נעלם לחלוטין מארכיון המדינה. בפרסומים זרים נטען כי ישראל העלתה שם את האופציה הגרעינית. אבל דבר אחד בטוח: אחריו, ארה"ב התהפכה, החלה לשלוח את הנשק לארץ, וכף המלחמה הוטתה, סוף-סוף, לטובת ישראל.
אז מה בכל זאת ניתן לומר על מה שנכתב שם, בשדר?
בריאיון שערך ראודור מנור מטעם המכון ליחסים בינלאומיים עם יגאל אלון ב-1979, שאל המראיין על השדר הזה, וכי הוא מבין שבעקבותיו ארה”ב "החליטה סופית לשלוח מיד את הרכבת מחשש שישראל תפעיל נשק גרעיני. אתה מכיר את התגובה האמריקאית הזו? או את השדר?"
אלון משיב: "אני זוכר שהיה שדר שהוחלט עליו באיזה פורום לא רשמי של שרים, אינני זוכר את הטקסט שלו. אני זוכר שהוא היה שדר... חמור מאוד! כן! זה אני זוכר..." אלון לא אומר מה בדיוק היה כתוב בשדר, אבל נראה כי בעקבותיו האמריקנים "חששו שאם ניכנס למצב של ייאוש, נעשה מעשה של ייאוש, דבר שהם לא רצו בו".
יובל נאמן אישר בריאיון עם רונן ברגמן כי "באמריקה… יש מעין סעיף בדוקטרינה, שאומר: ישראל תמיד יכולה ללחוץ על ארה"ב לתת לה ציוד שגרתי, קונבנציונלי, על ידי זה שהיא מאיימת שהיא שתיכנס לכוננות גרעינית".
מה שניתן לספר הוא שהשדר הגיע לידיו של דיניץ, שעמד לפני פגישה נוספת עם קיסינג'ר, בניסיון נוסף לקבל את הנשק שישראל כה שוועה לו. דיניץ קיבל הוראה לשלוף את המסמך רק אם אין כל ברירה אחרת.
ב־12 באוקטובר, בשעה 23:20, נפגש דיניץ עם קיסינג'ר. הוא מטיח בו שמצבה של ישראל חמור בשל העיכוב באספקה, וכי שר ההגנה שלזינגר ובכירים בפנטגון מעכבים את המשלוח בכוונה.
קיסינג'ר מחליט לעשות לדיניץ הצגה קטנה, כאילו אינו מודע למצב הקשה, ומבקש מאנשי לשכתו להעלות את שלזינגר על הקו. קולו של שר ההגנה – אגב, גם הוא, כמו קיסינג'ר, יהודי במוצאו – נשמע בספיקר. "טוב, זהו - מה, מתי הם יתחילו להישאר בלי מלאים?" הוא שואל בהיתממות, כאילו ישראל לא זועקת כבר ימים.
קיסינג'ר, מנסה להיות "השוטר הטוב": "הם בלי מלאים עכשיו. הם הפסיקו את המתקפה שלהם. והם עכשיו בצרה צרורה בסיני. אני מבסס את דבריי על שדר של ראש הממשלה לנשיא. ואתה יודע שאולי זה לא נכון, אבל זוהי אחריות נוראה לקחת".
השיחה מסתיימת בעמימות, ודיניץ מניח שהכול היה מבוים כדי לגרור עוד זמן. נשאר לו רק נשק יום הדין: המסמך שבכיסו. הוא מבקש להישאר לבד עם קיסינג'ר. כל הנוכחים, כולל העוזרים ורושם הפרוטוקול, יוצאים מהחדר. היו שטענו כי בשיחה הזו דיניץ אמר למזכיר המדינה שזה או רכבת אווירית - או סכנה למלחמת עולם שלישית, שישראל תיוותר ללא ברירה אלא להתחיל.
בריאיון שערך רונן ברגמן עם קיסינג'ר לפני כארבע שנים, ניסה בתחילה מזכיר המדינה להיתמם, אחר כך הכחיש ואמר שהוא לא יודע על כוננות גרעינית ישראלית, ושדיניץ לא ניסה לסחוט אותו. "המידע הזה", אמר, "אם היה קיים, מעולם לא הגיע אליי, ומעולם לא פעלנו לפיו כך או כך".
כך או כך, דיניץ יצא מהפגישה בשעה 00:23, ובשובו כתב לראש הממשלה מאיר. הוא תיאר את הפגישה עם קיסינג'ר כקשה בחייו, וכי "השיחה בארבע עיניים הייתה באותה רוח ובאותה אווירה כמו הנ"ל כאשר נפתלי מתהלך בחדר כאריה בסוגר". אגב, גם בצד האמריקאי אין כל תיעוד, גם בדיעבד, של המסמך, או סיכום של השיחה בארבע עיניים; גם לא של השיחה של קיסינג'ר עם ניקסון מיד לאחר מכן. "המסמך לא אותר", הייתה התשובה במאגר הנתונים של ארכיון מחלקת המדינה.
מה שכן ברור, הוא שלנייר שהיה בכיס של דיניץ הייתה השפעה כמעט מאגית על כל הצמרת האמריקאית. כבר בשעה 1:15 מתקשר קיסינג'ר לדיניץ, ואומר בדיוק את ההפך ממה שאמר רק שעתיים קודם: כל הבעיות נפתרו כבמטה קסם, אין קשיים לוגיסטיים ואין התנגדויות. תחת הוראה נשיאותית ייצאו מיד לדרך עשרה מטוסי תובלה C-130, שיטוסו ישירות לישראל, ועוד 20 טיסות צ'רטר ישירות לישראל. שאר הציוד יועבר לאיים האזוריים, ויועמס שם על טיסות אל על לארץ. במקביל, זימן הפנטגון את אנשי צה"ל כדי להעביר להם תוך שעות ספורות עשרה פנטומים, המשלוח הראשון מני רבים. למחרת, יודיע קיסינג'ר בישיבה מיוחדת שהנשיא לא יסבול עוד עיכובים בפנטגון, אחרת "אנחנו רוצים את התפטרותם של הפקידים המעורבים".
הרכבת האווירית יצאה לדרך, וישראל יכלה להרשות לעצמה לנצל התפתחויות בשדה הקרב כדי לצאת למתקפת נגד, לעבור את תעלת סואץ ולאיים על קהיר עצמה. אבל הנושא הגרעיני לא יצא מהמשחק.
ב-16 באוקטובר, כאשר סאדאת מבין כי המומנטום של המלחמה מתהפך, הוא מאיים בשיגור של טילי קרקע-קרקע לעבר ישראל. לטענתו, אלו טילים בפיתוח מצרי מדגם אל-זאפר, והם "מסוגלים לעבור את סיני... אל עומק עומקי ישראל". בתחילה בישראל לא ממש מתרגשים, מכיוון שלפי המידע באמ"ן, פרויקט טילי הזאפר – שנולד בסיוע של מדעני טילים נאצים מגרמניה – לא הבשיל מבצעית. באמ"ן מעריכים שמדובר בטילי סקאד סובייטיים, שכמה עשרות מהם סופקו למצרים. מסוכן, אבל לא גיים צ'יינג'ר. אלא שאז, מקבל ראש המוסד צבי זמיר טלפון.
בכיר המרגלים שלו במצרים, אשרף מרוואן – סוכן שעד היום יש מחלוקת מרה באשר למידע שסיפק ולדרך שבה הופעל – מבקש עימו פגישה. בפעם הקודמת, 12 שעות לפני פרוץ המלחמה, מרוואן הזהיר אותו שמצרים וסוריה עומדות לתקוף. מה יאמר הפעם?
בפגישה החשאית, שאותה השמיט משום מה צבי זמיר מספרו, טוען מרוואן כי לצבא מצרים יש לא פחות מ-400 סקאדים, המכוונים לעבר ישראל. מרוואן היה זה שסיפר בעבר כי לסאדאת יש רק 20 סקאדים, אבל זמיר לא שואל יותר מדי שאלות, כמו איך פתאום המספר זינק ל-400 טילים, או איך זה שכמה שעות אחרי האיום של סאדאת, מרוואן מגיע עם הידיעה הזו, שבעצם תומכת בנאום הפומבי ואמורה להניא את ישראל מלכתוש את המצרים?
המידע מגיע לישראל, ומתניע תגובת שרשרת שסופה כמעט באסון. בדיון במטכ"ל שנערך ב־18 לחודש, שואל ישראל טל, סגן הרמטכ"ל: "האם במצב נואש לא יפעילו גז? (בראשי הנפץ של הסקאדים)", אהרון יריב, ראש אמ"ן לשעבר, עונה לו: "כן, וגם יפעילו סקאד על תל־אביב. עוד אתמול בערב הבינו המצרים כי מצבם חמור".
ראש הממשלה מאיר מצווה על דיניץ לעדכן את ארה"ב בהתפתחויות, ולהעביר לקיסינג'ר בקשה: שהסובייטים יזהירו את סאדאת כי ירי טילי סקאד או שימוש בנשק כימי יביא תגובה חמורה מצד ישראל. איזו תגובה? לא מפורט. קיסינג'ר לוקח ברצינות את האיום. באותם ימים מפעילה קהילת המודיעין האמריקאית את כל האמצעים, לרבות האזנות, לוויינים ואמצעי איסוף המודיעין הסודי העוצמתי ביותר שלה – "הציפור השחורה", מטוס הביון המהיר ביותר שנבנה בהיסטוריה – כדי לוודא מה מתרחש במצרים.
האמריקנים אכן קיבלו אישור מגיחות הציפור השחורה ומצילומי לוויין, כי המצרים פרסו כמה טילי סקאד בדלתא של הנילוס, שיכולים להגיע לעומק ישראל. אבל לפתע, זו הפכה לאחרונת הבעיות.
הצילומים הועברו לכמה יחידות פענוח של המודיעין האמריקאי, ביניהן אחת שמתמחה בזיהוי רכבים סובייטיים. מפענחי היחידה הזו פסקו כי כלי הרכב ששימשו לפריסת הטילים, הם כאלה המשמשים לשינוע טילים הנושאים חימוש גרעיני. המידע הבהול הזה הועבר לנציגות ה־CIA בשגרירות ארה"ב בתל־אביב, ושם החליטו לחלוק אותו עם ישראל.
"האמריקנים אומרים לנו: מה שאתם רואים פה זו למעשה יחידה של סקאדים עם ראשי נפץ גרעיניים", שיחזר פרופ' יובל נאמן, שהיה האיש שהוזמן לשגרירות כדי לראות את הצילומים. "האמריקנים נתנו לנו את התמונה הזו ואמרו לנו, 'אולי יש שם ראשים גרעיניים, לסקאד'".
נאמן הנרעש מיהר להציג את המידע הדרמטי לגולדה ולקבינט, אחר כך גם לרמטכ"ל דדו. "דדו נתן הוראה להציב את טילי היריחו", כתב נאמן, "וביקש שהם יוצבו כך שיהיה ניתן לראות אותם ברור בצילומי לוויין, כדי שהרוסים, שהיו מוציאים לוויין חדש כל יומיים, יוכלו לצלם את זה, ושיידעו מבלי להגיד להם אם יש לנו או אין לנו ראשים מתאימים לזה, אבל שהטילים מוצבים מוכנים".
מדובר בדרמה. אם ישראל חוששת שהיא עומדת להיות מותקפת בסקאד גרעיני, ועל פי העדות של נאמן חושפת טילי יריחו כדי לייצר את הרושם שהם גרעיניים – זה משחק גלובלי מסוכן מאוד, שלידו משבר הטילים בקובה עלול להיראות כמו קומדיה.
על פי פרסומים זרים, אז – כמו היום – טילי היריחו, שעליהם ניתן להרכיב גם ראשי נפץ גרעיניים, אוחסנו בבסיס סודי של חיל האוויר בקרבת בית-שמש.
אם הפרסומים נכונים, ניתן לשער כי באותו ערב כינס מפקד הבסיס את בכירי הבסיס. המפקד הסביר לאנשיו כי הם חייבים לעשות משהו שלא יהיה קרוב או קשור לאזעקת אמת, לחימוש אמת, אלא יהיה מכוון כלפי מעלה, כלפי הלוויינים של האמריקנים והרוסים. לתת לקיסינג'ר סיבה נוספת לתגבר את הרכבת האווירית, ולרוסים סיבה מספיק טובה לחשוש.
בבסיס הטילים בוצעו פעולות שכל מטרתן הייתה שהלוויינים הסובייטיים יקלטו אותם. על פי הפרסומים, בחצר של אחד מהבונקרים ערכה משאית עם טיל יריחו תמרונים. סביר להניח כי הטיל היה חמוש בראש קרב אימון, כלומר כזה שלא משוגר ולא מתפוצץ. המשאית נסעה הלוך ושוב, העלתה את הטיל והורידה אותו. הכול בגלוי, ללא הכיסוי שבדרך כלל מגונן מצילום לווייני במצבים דומים. דינו ברוג’יוני, מי שעמד אז בראש המרכז לפענוח התצלומים של המודיעין האמריקאי (NPIC) ונחשב לגורו בקרב האנליסטים של המודיעין החזותי, כתב כי "ראינו פעילות בבסיס של טילי היריחו, וה־CIA האמין שהם מחומשים בנשק גרעיני".
אולי כן, אולי לא, אבל ככל הנראה, לישראל לא הייתה אז עדיין יכולת לשגר טילים כאלו, וכל האירוע בבסיס היה סוג של הצגה ללוויינים הרוסיים. הם היו אמורים לפענח את הצילומים, להילחץ, ולהורות למצרים שלא להשתמש בסקאדים. אבל זה ממש לא מה שקרה.
במקום זאת, על פי הידוע, הסובייטים פירשו את התמונות כהכנה למתקפה, והתכוננו למתקפה משלהם. המודיעין האמריקאי קלט פקודות של הצבא האדום למפקד אגד טילי קרקע-קרקע אסטרטגיים בקרבת קייב באוקראינה, לפרוס ולהכין לירי 12 טילים לשיגור לעבר בסיס רמת דוד, הכור הגרעיני בדימונה, ובתי הזיקוק בחיפה. לימים יספר מפקד האגד לעמית שלו כי ההוראה כללה גם להחליף את ראשי הקרב בראשים רגילים, אבל החלק הזה, אם אכן היה, לא נקלט אצל האמריקנים, ומבחינתם, מוסקבה שקלה להשתמש בנשק גרעיני נגד ישראל.
דינו ברוג'יוני השווה את מלחמת יום הכיפורים למשבר אחר: "עברתי את הימים הקשים של משבר הטילים בקובה", כתב, "אבל אני חייב להודות שהיו זמנים שבהם המתיחות במהלך מלחמת יום הכיפורים התאימה, או עלתה, על המשבר בקובה".
בצמרת ישראל חוששים שגם אם לא מדובר בטילים גרעיניים, כשסאדאת יבין כי הצבא המצרי עומד בפני קריסה וכל הישגיו במלחמה עומדים להימחק – הוא עלול להגיב בירי של סקאדים בעלי ראש נפץ כימי. ראש הממשלה מאיר מורה לדיניץ להעביר לקיסינג'ר מסר, כדי שיעבירו לרוסים: "סאדאת, אשר נושא באחריות כבדה על כי פתח במלחמה, יישא אחריות כפולה ומכופלת אם יפעיל נשק מסלים כמו טילי קרקע או גזים, וישראל תמצא את הדרך להשיב", רומזת כנראה לנשק גרעיני.
הרוסים אכן הגיבו, אבל שוב, לא כמצופה: הם העמידו את כל שבע הדיוויזיות המוטסות שלהם בכוננות, ופירסמו אזהרה לישראל שתסיג את כוחותיה - או שתצפה ל"תוצאות החמורות ביותר”. בירושלים רואים בכך איום גרעיני סובייטי על ישראל.
ב־22 באוקטובר, סמוך להפסקת האש, המצרים והסובייטים רצו להראות שאיומיהם רציניים, ושיגרו שלושה טילי סקאד. הם היו חמושים בראשים קונבנציונליים: טיל אחד התפוצץ סמוך לאל־עריש, ושניים בצד המזרחי של התעלה ליד ראש הגשר, כשאחד מהם הרג שבעה חיילי צה”ל.
הפסקת האש הרשמית, בלחץ ברית המועצות, נכנסה לתוקף באותו יום, אבל ישראל הפרה אותה, כשכיתרה את הארמייה השלישית, בהסכמה אמריקאית שבשתיקה. במוסקבה זעמו, והזהירו את ישראל מ"תוצאות החמורות ביותר המתחייבות מהמשך פעולותיה התוקפניות נגד מצרים וסוריה". ברז'נייב שיגר אולטימטום: או שכוחות סובייטיים ואמריקאיים יגיעו לשטח ויכפו את הפסקת האש, או ש"נעמוד בפני הכורח לשקול בדחיפות נקיטת צעדים חד־צדדיים".
הרוסים חשבו שהאמריקנים ימהרו להשכין את הפסקת האש, אבל בוושינגטון הבינו את המסר הסובייטי כאיום עליהם. ניקסון כתב בזיכרונותיו כי דבריו של ברז'נייב ייצגו, "אולי את האיום החמור ביותר על יחסי ארה"ב־בריה"מ, מאז משבר הטילים בקובה 11 שנים קודם לכן".
ושוב, המצב החל להידרדר. המודיעין האמריקאי קלט הכנות של חילות האוויר והים הסובייטיים, כולל הצטרפות של שבע נחתות ושתי נושאות מסוקים לצי הסובייטי בים התיכון, וכן משלוח נוסף של סקאדים לקהיר.
אבל המידע החמור ביותר הגיע מחיישנים סודיים של המודיעין האמריקאי, שנפרסו בתחתית מצר הבוספורוס. אוניית הצי הסובייטית "מז'דורצ'נסק" הפעילה בבת אחת את כל הסנסורים שמודיעים כי היא נושאת חימוש גרעיני. היא הגיעה ב־24 באוקטובר לנמל אלכסנדריה, שם אותרה למחרת על ידי גיחה נוספת של “הציפור השחורה”. האמריקנים העריכו כי היא נושאת ראשי קרב גרעיניים עבור טילי הסקאד המצריים.
החשש של האמריקנים היה שאם אלו ישוגרו, ישראל תגיב בירי משלה. לכן, ניקסון הורה להכין את ארה"ב למלחמת עולם שלישית, ולהשתמש בפעילות צבאית חריפה, שתבהיר לסובייטים כי האמריקנים מתנגדים לכל צעד חד־צדדי. לקראת חצות 24 באוקטובר, נשיא ארצות־הברית הכריז על "כוננות קרב גרעינית 3" (DEFCON III), הכוננות הגבוהה ביותר מאז משבר הטילים בקובה.
אבל במקביל, ארה"ב העבירה מסר שיותר לא תתעלם מהפרה ישראלית של הפסקת האש, וב־25 באוקטובר המלחמה מסתיימת סופית. עם פתיחת שיחות הפסקת האש בין המצרים לישראלים, מורה ניקסון להוריד את הכוננות הגרעינית.
עד לימים אלו, לא ממש ידוע מה היה בבטן האונייה "מז'דורצ'נסק" שהפעיל את החיישנים, והאם כל המתח הגרעיני והלחץ על ישראל לסיים את המלחמה למרות שיכלה אולי אף לכבוש את קהיר - לא קרה בגלל תקלה טכנית של חיישן, עמוק במימי הבוספורוס.
תודה לאדם רז ולפסח מלובני על הסיוע באיתור מסמכים לתחקיר. התחקיר הסתייע במערכת של Pinpoint מבית גוגל.
