את צ' ואת ד', לוחמי יחידת הקומנדו יהל"ם, פגשתי במוצאי השבת השחורה, בשעה 21:10 לערך. הם יצאו מתוך רכב ממוגן ובידיהם שני ילדים קטנים, אותם אעביר מתוך התופת שעברו למשפחה המורחבת שמחכה להם. עמליה (6) ומיכאל (8) עידן. העיניים שלהם היו פעורות והשיער שלה היה מלא בדם. על הפנים שלה היו נתזים כהים ויבשים. היו להם ממתקי גומי ביד ושמיכות, והעמסתי אותם לרכב. רגע לפני, ד' נכנס לתחנת הדלק שמחוץ לקיבוץ כפר עזה וחזר עם מגבונים. הוא אמר שזה בשביל לנקות לה את הפנים לפני שתראה את המשפחה. "הם הגיעו בכדור פורח, ירו באמא, ירו באבא ובאביגיל", היא סיפרה. אבא ואמא הם סמדר ורועי עידן, צלם ynet שיצא לתעד את הפלישה של מחבלי חמאס לקיבוץ. הנסיעה למקום מבטחים נראתה ארוכה והיא לא הפסיקה לדבר על מה שקרה, תהתה מי ידאג להם עכשיו. אמרתי לה שיש הרבה אנשים שאוהבים את אבא שלה והם תמיד ידאגו לה ולאחיה. כמו הדוד שלה, עמית, ששלח אליהם את צ' וד'. נסעתי אליהם כי רועי היה החבר הכי טוב שלי.
צ' וד' הצילו את עמליה ומיכאל, אבל לפני השעה 21:10 הם הצילו כל כך הרבה אנשים אחרים. ב-7 באוקטובר הם היו האנשים שראו הכול: את תחנת המשטרה הנצורה בשדרות, את מסיבת הדמים ברעים, את הבסיס שהמחבלים סימנו כיעד מרכזי, את הקיבוצים שהפכו לגיא הריגה. עברו מנקודה לנקודה, נלחמו, חיסלו, הצילו. בזמן אמת גם הם לא ידעו עד כמה רחב ההרס. הם פשוט עשו את מה שהם יודעים: להילחם.
כתבות נוספות:
יהל"ם היא היחידה ההנדסית למשימות מיוחדות, שנחשבת ליחידת קומנדו. רס"ן ד' ורנ"ג במילואים צ', יחד עם מספר לוחמים נוספים, הם בעלי יכולת פריצה הנדסית, חבלה התקפית, סילוק פצצות ומוקשים ולוחמת מנהרות. ד' איש קבע. צ' איש מילואים שהגיע לכמה חודשים לצורך אימון לוחמים. שניהם בשנות ה-40 לחייהם, נשואים ובעלי משפחות. דינמיקה של צוות ותיק. קוראים האחד את השני בלי הרבה מילים. אחוות לוחמים. לכל זה הם היו זקוקים ב-7 באוקטובר, היום שבו שערי הגיהינום לאט-לאט נפערו לנגד עיניהם. זהו יומן המלחמה שלהם.
7:00
ד': הוקפצתי בשבע בבוקר ובשבע וחצי כבר הבנו שזה משהו טיפה יותר גדול מהקפצה רגילה. כמעט כל היחידה הגיעה בצורה כזו או אחרת, והתחלנו להקפיץ מילואים. ביד מרדכי אני פוגש את הצוות כונן שלי. פגשנו זוג שרץ לכיווננו שאמר שירו לו על הרכב. פה הבנו שיש מחבלים ממש קרובים. זה טיפה הפתיע אותנו. לקחנו את האזרחים ופינינו אותם לתחנת הדלק. פגשנו שוטר ושוטרת וקצין. לקחתי פיקוד ואמרתי נתקדם לכיוון שדרות, ניערך. ניסיתי ליצור קשר עם כל מיני יחידות שאנחנו עובדים איתן ביום-יום, לקבל תמונת מצב מדויקת. היה רכב שניסה לעבור והם הסבירו לנו שהם חייבים להגיע כי יש מחבלים בנחל עוז, ויש שם נכדה שלו.
8:00
ד': התקדמנו לכיוון צומת שדרות. ראינו שוטרים שאיבטחו את הצומת וצעקו שיש פצועים ומחבלים. ראינו רכבים בתחנת אוטובוס. נכנסנו למיגונית עם כמה פצועים טריים. שאלתי אותם אם הם יכולים ללכת והם שאלו, 'בטוח ללכת'? אמרתי, 'כן. צה"ל הגיע, אנחנו פה'. הם רצו לכיוון השוטרים וכעבור 100 מטר זיהינו מחבלים. הייתה היתקלות ראשונה עם שניים. הם היו עם רובים וזרקו עלינו רימון. חיסלנו אותם. בדרך התחלנו להבין. אנחנו מתקדמים לכיוון 232, לקיבוץ מפלסים. אני רואה רכב עם אזרחית ששוכבת על המושב, על הבטן, הרוגה. אחרי 15 מטר ראינו עוד רכב עם ילדה קטנה, תינוקת, מחוץ לרכב, ירויה. הרוגה. אמרתי, 'זה חמור ממש'. הייתה לנו עוד היתקלות.
צ': הגענו לצומת לכיוון מפלסים-סעד, וראינו כבר טנדר של מחבלים. עוד לא הבנו שזה טנדר מחבלים. הטנדר טויוטה לבן. ראיתי שלושה נפגעים. אני מזהה מאיזו יחידה הם לפי הציוד. ניסינו לבצע פעולות החייאה, תוך כדי ביצעתי ירי על הצומת. פרמדיק מ-669 הצטרף אלינו ופינינו את הפצועים תחת אש. באזור גברעם היו אמבולנסים, פינינו אותם לשם ברכב ונכנסנו חזרה.
9:15
האם אנחנו מבינים כבר שזאת מתקפה כוללת על יישובי העוטף? לא. לא שאלנו את עצמנו את השאלה הזאת. לא היה זמן לשאול שאלות. אני מעביר דיווח לאחור ליחידה. הקלטתי הודעות בוואטסאפ. היתקלות ראשונה, שנייה, פינוי פצועים. אנחנו טסים, מגיעים למפלסים וחוברים לחבר'ה מיחידות אחרות. אמרנו – בוא נתקדם לנחל עוז, שם האירוע.
ד': אנחנו מצליחים לנסוע כמה מאות מטרים. רואים שני מחבלים, אחד הרוג, השני פצוע. קושרים את הפצוע. מורידים אותו למשטרה וחוזרים. בשלב הזה עדיין לא רואים כוחות צבא. ממשיכים להתקדם ואומרים שנגיע לחץ השחור, שם אני פוגש עוד כוח מהיחידה שלי וכוח קטן מאגוז.
אנחנו מנסים להבין תמונת מצב. כל הזמן טנדרים ואופנועים. העלינו רחפן תצפית, יורים בו. יש כל הזמן ירי. חובר צוות ימ"מ, ואנחנו רואים כוח של דובדבן שמגיע לשם, סיירת מטכ"ל עוברים לשם, שלדג עם הרכבים לכיוון נחל עוז. אנחנו מנסים להגיד להם שיש מארב למטה. הם יורדים למטה, נתקלים. חלקם עוברים. ואז פורץ טנדר עם חמישה מחבלים עם מקלעים שמנסה לפרוץ לכביש הראשי. הייתה תחושה שכאילו הגענו מוקדם מדי ותקענו להם מקל בתוכנית. אנחנו מנסים לעצור אותו. מחסלים את כל המחבלים בטנדר. יש נפגעים אצלנו, ואנחנו מפנים פצועים, גם מהיתקלויות אחרות.
10:00
צ': אנחנו מקבלים דיווח על לחימה בתוך מחנה רעים. אני מקבל פקודה להגיע כמה שיותר מהר. יש לי כבר סד"כ גדול יחסית. מנהלים במחנה לחימה עם המחבלים. מנסים לקבל תמונת מצב. אם רעים נופלת, כי אין שם כוח לוחם, זה יכול לגרום לקריסה של עוד דברים. וגם המחבלים מבינים את זה. זה מוציא מאיזון הרבה דברים. אנחנו נוסעים לכיוון צומת סעד. יש פקק ואומרים שיש שם חוליית מחבלים. אנחנו מצטרפים לכוח שמסתער ובשלב מתקדם מבינים שהמחבלים חוסלו והירי פסק. בכניסה לצומת סעד מגיע נמר של גולני עם פצועים. מטפלים בפצועים בצומת ואנחנו יוצאים קדימה, מגיע ג'יפ ממוגן. אנחנו כבר יותר חזקים וממשיכים פנימה לרעים.
12:00
בדרך עוברים את מסיבת הטבע. אף אחד לא דמיין את זה ככה. חשבתי 40 איש במסיבה. מישהו זרק 40 חטופים. מספרים קטנים. ראינו זוועות. גופות על הכביש, בשדה. זה לא נתפס. ראינו שוטרים בכניסה למסיבה שלדעתי אפילו לא הספיקו להגיב. ירו בהם. נשק קצר, אקדח, לא משחק פה תפקיד מול מקלע כבד. גם מי שהיה חמוש, אי-אפשר להגיב לזה.
"באזור בארי תפסנו ארבעה מחבלים. לאחד מהם היה סכין. כשעשינו חקירת שטח קצרה הם החזיקו מעמד. אני חושב שהם סך הכול מרגרינה. הם לא לוחמים טובים, אבל זה היה הכמויות והרוע. זה רוע. שיחררו הרבה אנשים ואמרו תעשו מה שאתם רוצים, ותיהנו. תיהנו מהרצח"
צ': הגופות שרופות. חלקן מוטלות על הכביש. בבארי היו כוחות, אבל קיבלנו דיווח שאין כוחות ברעים. כל הזמן מאיצים בנו – תגיעו. אתם הכוח. תגיעו.
ד': באזור בארי תפסנו ארבעה מחבלים. חיים. לא היו להם נשקים. לאחד מהם היה סכין. כשעשינו חקירת שטח קצרה הם החזיקו מעמד. לא יכול לומר שהיו קשוחים. אני חושב שהם סך הכול מרגרינה. הם לא לוחמים טובים, ממה שראינו. אבל זה היה הכמויות והרוע. זה רוע. אין פה משהו אחר. שיחררו הרבה אנשים ואמרו תעשו מה שאתם רוצים, ותיהנו. תיהנו מהרצח. וגם תבזזו.
12:30
מגיעים ליד יישוב רעים. יש לחימה. בחניון עמד טנדר סילברדו שחור כזה עם מגן חזירים ומקלע כבד עליו. כמו דאעש. ומסביבו רכבים שהוא ריסס. הוא פשוט נתקע בתוך הרכבים ובגלל זה ננטש.
ראינו רכבים שרופים. מסתבר שאחד החברים שלי נהרג שם, באחד הרכבים. ממשיכים לכיוון האוגדה ורואים מחזה סוריאליסטי: ארבעה חיילים שהולכים על הכביש הולכים לכיוון האוגדה, לפני הצומת. עוצרים. פותחים את הדלת ואני אומר, מה נשמע? אני רואה שהם שריונרים. ואומר: 'בשביל הקטע... תגיד לי, איפה הטנק? מה אתה עושה פה בלי הטנק'? הוא אומר לי, 'הטנק נפגע. מושבת'. 'מה? איפה היה פה טנק'? הוא אומר לי, 'בצומת'. ואני מסתכל ורואה טנק בצומת. באמצע הכביש. אז אני שואל: 'לאן אתה הולך'? 'צפונה'. אמרתי טוב, זה נראה כמו יום כיפור. לא הייתי ביום כיפור אבל זה נראה כמו יום כיפור. שריונר. טנק. עזוב. הולך צפונה. אמרתי, 'טוב, תלכו בזהירות, ראינו כוחות מג"ב תתקדמו אליהם'. המשכנו לנסוע כמה עשרות מטרים ופתאום ראינו מצד ימין דמות בתוך השדה. כמה מאות מטרים.
אני רואה שיש לו קוקו. כנראה שהוא מהמסיבה. שאלתי, 'איך קוראים לך?' צועק, 'אנדי מרמלה'. אני אומר, 'אנדי, אתה רוצה לחיות?' הוא אומר, 'כן. אני פצוע'. אני צועק: 'אתה רוצה לחיות?' הוא אמר: 'כן'. אני אומר 'תתחיל לזחול'. הוא צועק 'אני פצוע ברגל!' אמרתי: 'לא אמרתי שתלך. תתחיל לזחול'. הוא ניסה ללכת, אני אומר 'תזחל, תזחל'! הוא התחיל לזחול. אמרתי, לא הגיוני שאדם יהיה בתוך שדה. הוא חטף כדור ברגל ועשה לעצמו ח"ע בירך. פינינו אותו לאמבולנס שאסף עוד פצועים.
13:30
צ': קצין גששים יוצר איתנו קשר ואומר 'תגיע כבר, תגיע כבר'. אני מגיע לצומת, עומד טנק שנפגע, 20-15 אופנועים שחורים, גופות של הש"ג, גופת מחבל בש"ג. אני מכיר את האוגדה והבנתי לאן צריך להגיע. נכנסים ויש ירי של שלדג על מחבל. הם מנהלים איתו קרב ואנחנו נכנסים למגורי הגששים ומגלים מלא חבר'ה מהמסיבה. כולם מתחבאים. האזרחים בשוק. מתחילים לספר סיפורים. אמרתי להם, 'חבר'ה, אחר כך נשמע את הסיפורים'. היה שם מישהו סטלן שהתחנן שאתן לו אקדח. אחד החבר'ה הבדואים אמר: תלכו להפציץ אותם, אני הראשון שיישב במטוס.
5 צפייה בגלריה
לחימה באזור רעים. ''לא הייתי ביום כיפור אבל זה נראה כמו יום כיפור''
(צילום: גיל נחושתן)
ד': המחבלים הסתתרו בכל מיני מקומות בבסיס. הם שמו להם למטרה את רעים. מי שהיה שם נלחם בגבורה. זו מפקדה. ניהלו קרבות במשך שעות. אחד החבר'ה זיהה שמישהו מסמן לו מהידיים מהגג. זה היה כבאי. דיברנו איתו בסימני ידיים ואמרנו תבוא בריצה לג'יפ. הוא ירד בריצה, אנחנו חוטפים ירי ומפנים אותו למגורי הגששים. הכבאי על הגג סיפר שהוא שם משש בבוקר. ואז צ' אומר שחבר שלו שלח לו הודעה על משפחה שנעולה בכפר עזה בממ"ד והם צריכים שמישהו יבוא לסייע.
15:40
צ': אני מקבל מצחי (הכוונה לשחקן צחי הלוי, שהוא ובת זוגו העיתונאית לוסי אהריש פעלו לארגון חילוץ וסיוע למשפחה הנצורה בכפר עזה, א"ק) הודעה עם מיקום וטלפון של אייל, הבחור שנמצא בממ"ד. אנחנו עדיין ברעים ומקבלים משימה לנסוע לשדרות לתחנת המשטרה לעזור לימ"מ שנלחמים שם בגבורה עילאית. אנחנו עוברים עוד פעם על כל הזוועות ומגיעים לשדרות.
16:50
ד': אני מתכתב עם הבחור בממ"ד, ואנחנו עדיין במשימה בשדרות. אנחנו יודעים שכל הגזרה בוערת אבל לא מבינים. חשבתי שיש בן אדם בממ"ד. נבוא. נרגיע אותו. נוציא אותו החוצה. לא כפר עזה בוערת ויש רצח עם בכפר עזה. רחוק משם. אנחנו בכלל לא מבינים את זה.
צ': במהלך היום אני פוגש חבר'ה מהעבר שלי ואני שואל מי נהרג? והם לא מגלים לי. פגשתי חבר, הוא מחבק אותי ואומר שאברהם נהרג, מישל נהרג, סטס נהרג. אני כאילו לא פה. אלה ילדים שבאו אליי לצוות וגידלתי אותם. לוחמים. איך מעכלים את כל היום הזה? וכשהבנאדם בממ"ד לא עונה לי להודעות אני אומר - בוא ניסע לכפר עזה.
17:10
ד': מגיעים לתחנת הדלק ונערכים רגע, מתארגנים. לא אכלנו כל היום. דחפנו קצת שוקולדים ומים, האנרגיה עלתה. צריך להיות מפוקס. אתה עם מעט מאוד אנשים. אספנו תחמושת ממי שהיה פצוע. מביאים מים. אנחנו בדמדומים.
צ': מגיע אלינו בחור עם מכנס קצר ואקדח. קוראים לו ר'. הוא אומר, 'תקשיב, המשפחה שלי בפנים, אמא שלי ואבא שלי ואחי הגדול לא עונים לי. אני עם אחי הקטן, לוחם. אמרתי לו 'בוא תעלה ותראה לנו'. האח הקטן בא על מדים, קוראים לו י'. אין לנו מושג מאיפה הגיע. בתחנת דלק יש מלא כוחות, מוציאים גופות של חיילים ושמים אותן בצד.
ד': מדווחים ליחידה, מקבל אישור ונכנס פנימה לכפר עזה. נסיעה צמוד לגדר. זה אירוע בעיניי מאוד מוזר. אבל זה לא שהתעייפתי מהפתעות. אני מתגנב בתוך יישוב ישראלי... פתאום צ' שומע ממחסן כתר בחוץ, בקצה הגינה, איזה רעש. אומר אוקיי, עוד היתקלות. מכוונים את הקנים לשם. זה מחסן פלסטיק. אם מישהו מסתתר ויורה אנחנו נפגעים די בטוח. אנחנו מתקדמים בשקט. פותחים את הדלת ורואים אמא עם בן 10 ובת שבע עם כותונת. יחפים. היינו שלושה לוחמים ועכשיו אנחנו שש. היא מספרת, 'אנחנו פה משש בבוקר. איפה בעלי? הוא פצוע'. אני מבין שהאירוע הוא שונה ממה שדמיינו עד עכשיו. זו לא משפחה אחת שיושבת בממ"ד ורוצה שנוציא אותה. אנחנו מבינים שיש אנדרלמוסיה ופצועים. וזה אוכל אותי, כי מה שחשבנו הוא הפוך מהמציאות.
צ': עכשיו יש בג'יפ אמא ושני ילדים. אני בלחץ שיבואו המחבלים או יירו עלינו RPG. בינתיים אנחנו מגיעים למשפחה לממ"ד. אני אומר אייל, זה צ'! תפתחו. אומר 'לא פותחים'. אמרתי לו, 'זה אני, התכתבתי איתך. ההודעה שלך הגיעה ללוסי וצחי העביר לי'. הוא ביקש את המספר האישי ולשיר את התקווה.
ד': התחלתי לשיר התקווה.
צ': אנחנו פותחים את הדלת של הממ"ד ורואים משפחה ועוד ילדים ועוד אישה. הוא עומד מולנו עם פטיש שניצלים. החנק בפנים היה מטורף. כאילו פתחת קבר של פרעונים. היו מלא אנשים בממ"ד. אמרנו, 'תיקח את הילדים והנשים, דחוף את כולם מאחורה'. אמרתי להם 'חבר'ה, אנחנו יוצאים החוצה. אתם לא מדברים, לא מדליקים פנסים. מהדלת לג'יפ. ד' נשאר עם שני גברים וילדים. דחסנו את מי שאפשר. הוצאתי אותם החוצה ובחיים לא פחדתי ככה. לא על עצמי. אלא שאם אני חוטף RPG הילדים ייהרגו בגללי. זה היה כאילו מלאך שמר עלינו. הוצאנו אותם החוצה.
20:00
ד': נתתי אקדח לבחור עם פטיש השניצלים. אמרתי לו – במקום הפטיש, תתקדם. שיעור קצר איך מתפעלים. ופתאום נופל לי האסימון שאין להם כלום. אני לא מבין שהם משש בבוקר בממ"ד, אבל אני מבין שהם לא חדים. לא בפוקוס. יצאנו החוצה ומכניסים אותם לממ"ד בתחנת דלק. לא יודע למה שם. היה דם על הרצפה. כנראה של אלה שרוכבים על אופניים בשבתות. אמרתי לאחד החבר'ה 'תשטפו את הרצפה כי המשפחות לא יכולות ללכת לשירותים. שלא יראו את הדם. יש ילדים קטנים'. ואז צ' שוחח עם חבר שלו.
20:30
צ': אני עושה שיחה לחבר מהצפון שאומר לי – תקשיב, יש לי פה חבר בשם עמית שאח שלו גר בכפר עזה (עמית עידן, אחיו של רועי, א"ק). שני הילדים שלהם עם הגופה של אמא כל היום. אמרתי לד' 'לוקחים את הצוות ונכנסים פנימה'. ר' מכווין אותי לבית של המשפחה. אני דופק בדלת והילדים לא עונים. אני מתקשר לעמית ואומר בשקט, 'הילדים לא עונים'. הוא אומר, 'תגיד להם שדוד עמית שלח אותך'. אני אומר להם, ואני לא אשכח את הרגע הזה... הם פותחים את הדלת ומחבקים אותי. אני רוצה לחבק אותם אבל מפחד שיש מחבלים בבית ובדיוק זה הרגע... אמרתי אולי המחבלים... אני כל הזמן מחפש את הדבר הזה שלא יפתיע אותנו. אני לוקח אותם מהר ומעלה אותם לג'יפ. ואז אנחנו מתחילים לסרוק את הבית, מחפשים ומחפשים. אני מגיע לממ"ד ורואה את האמא ואני מכסה את הפנים שלה. זה פשוט לא נתפס לי. הילדים היו איתה כל היום. אני מתקשר לעמית ואומר לו מיכאל ועמליה בג'יפ, מצאתי את האמא, והוא אומר לי אבל יש את האבא ואביגיל הקטנה. חייבים לפעול כמה שיותר מהר. הילדים בג'יפ ויש סכנה. לא ידעתי שאמורה להיות עוד ילדה. הוא אומר אתם חייבים למצוא אותה. אנחנו מחליטים לתת עוד כמה דקות לחפש. אני הופך את הבית, פותח ארונות, מתחת למיטות, נכנס לממ"ד ומסתכל מתחת למיטות. יוצא החוצה לגינה ומתחיל לחפש בכל מקום ועובר לגינות של השכנים. אני אומר לעמית 'אני לא מוצא'. אני חייב להוציא את הילדים, הם בסכנה גדולה. מעיפים אותם החוצה. הם היו עם פיג'מות והיה לילה וקריר, אז לקחנו שמיכות וכיסינו אותם. היא דיברה עם ד' מאחורה ואני מרוכז בנהיגה בחושך, לראות שאין מחבל שקופץ לנו.
"כשיצאנו מהבית בכפר עזה תפס לי בעין שיש לנו שני ילדים ושלוש קסדות אופניים. אמרתי שאשאל אותה. פתחתי את הדלת: 'עמליה, איפה אחותך?' אז היא אומרת לי, 'בטח ירו בה בחוץ כמו שהרגו את אבא'. עכשיו קפא לי הדם"
ד': כשעמליה פתחה את הדלת היה שקט לחלוטין. היא אמרה משהו כמו טוב שבאתם. בוגרת כזו. היא לא פחדה מאיתנו. אה, זה אתם. הסתובבנו, אני וצ', ובאנו לצאת. כשיצאנו תפס לי בעין שיש לנו שני ילדים ושלוש קסדות אופניים. אמרתי לצ', תבדוק. אמרתי שאשאל אותה. פתחתי את הדלת: עמליה, איפה אחותך? אז היא אומרת לי 'בטח ירו בה בחוץ כמו שהרגו את אבא'. עכשיו קפא לי הדם. הלכתי קדימה. אמרתי, צ', נמשיך סריקות. הוצאנו עוד לוחם. נחפש משהו. הוכחה. זה הדבר היחיד שהיא אמרה. ואז את מופיעה, אילנה. בול, רק עצרנו ואת הגעת. לא ראיתי אותה בבית בחושך. כשיצאנו החוצה, באור של תחנת הדלק, ראיתי שהיא מלאה בדם של אמא. אמרתי חכי רגע, הלכתי לתחנת דלק והבאתי מגבונים.
צ': עמליה די דרסה אותי עם התשובה שלה. ציפיתי שתאמר שהיא אצל השכנים, נסעה לסבתא. ואז היא מסבירה לי בצורה מפורטת איך הרגו את אבא שלה. ואם הרגו את אבא, כנראה הרגו גם את אחותה. ואז את מגיעה. נסעת מאוד-מאוד מהר.
24:00
ד': נכנסנו שוב פנימה עם ר' (שהצטרף אליהם בתחנת הדלק, א"ק). אין דברים כאלה. לא בסרטים. אנחנו מבינים את האירוע של הלחימה. אנחנו בלחימה משמונה בבוקר. אנחנו ארבעה אנשים מתגנבים, כולל הרכב. אפשר לנצח, אבל זה מסוכן. אנחנו מגיעים לבית אחד בבנייה הישנה. אומרים צה"ל, צה"ל. הם היו זוג מבוגרים. ופתאום עונה לי: 'כן! מי אתם'? 'צה"ל'! 'למה באתם'? 'באנו לפנות אתכם'. הוא אומר: 'מה פתאום? לא צריך'. אני אומר לו: 'אתה יכול בבקשה לפתוח את הדלת'? הוא אומר: 'מי אתה? תגיד מספר אישי, תזדהה', ואני מנסה בלחש לשכנע אותו לפתוח את הדלת. 'עוד רגע. אני מתארגן'. פתח ואנחנו רואים תחמושת, מבינים שהמחבלים היו פה. הם השאירו אחריהם הרבה תחמושת בדרך לחימה, שהוא יידלק ממקום למקום וייקח תחמושת. אנחנו שומעים ירי והיתקלות, יחסית רחוקה. אני אומר, 'תן להיכנס', והוא: 'כן, בבקשה'. אני אומר: 'צריך להתפנות'. 'למה להתפנות, מה הבעיה?' אני אומר: 'אני לא שואל. אתה עכשיו מתלבש ויוצא'. ואז אני רואה שיש לו פציעה ביד. אשתו אומרת שהמחבלים ירו דרך הדלת של הממ"ד ופגעו בו. אמרתי לעצמי, אם הוא שרד מעל 14 שעות בממ"ד הכול בסדר. ואנחנו כבר מנוסים. קחו טלפונים, תעודות זהות, תלבשו משהו. היא מתחילה לטייל בבית. אני אקח את זה ואת זה ואת זה, מברשת שיניים... אני אומר, יש עוד משהו? היא אומרת, אני אקח את התרופות. הוא אומר, 'הוא צודק, תיקחי את התרופות. תדליק לי את האור אני לא רואה פה כלום'.
התחלנו להוציא אותם ואז היא אומרת 'המחבלים השאירו פה חפץ חשוד בסלון'. זה קטע מוזר. הם השאירו תיק עם הרבה שרשרים של מקלע ואיזה 15 רימונים. והרימונים של חמאס זה לא הדבר הכי יציב שיש. זה אירוע מסוכן. ואז הם אומרים, המשפחה פה ליד יש להם משהו חבל על הזמן. וואלה, צדקה. באמת במשפחה ממול כבר היו יותר אמצעי חבלה שלא השתמשו בהם. משהו מוזר. אני חושב שמשהו הפריע להם. התוכנית לא הלכה כמו שרצו.
היו להם הרבה מאוד אמצעי חבלה והם לא הצליחו להשתמש בהם. הם היו חסרי מיומנות. כי עם כל הכבוד, כל קרב שנלחמנו בהם די מהר הכנענו אותם. כשהיינו בנחיתות מספרית וכשהיו מארבים אז כמובן זה היה הרבה יותר קשה. אבל ברגע שמגיעים לקרב פנים מול פנים בצורה שווה, אין פה שאלה בכלל. הכמות הענקית של המחבלים עשתה את ההבדל, ולא רמת המיומנות. רואים שהם תיכננו להשתמש ולא הספיקו. המשכנו להוציא משפחות.
ד': בבית אחד היינו אצל אמא ושתי בנות, אחת מהן חיילת. וכשאני חושב על זה אני רואה את הילדה הקטנה שלי בעיניים. הייתה גם את האישה בת ה-87. היא פשוט שכבה במיטה בממ"ד עם כותנות, עם נר וסכין מטבח מימינה. אני פחדתי. היא אמרה, 'אני אקח תרופות. לכמה זמן אקח? עד מחר מספיק?' אמרתי לה, 'יש לך יותר ממחר?'. היא אמרה, 'אני יכולה לקחת גם אופציה לשבוע'. אמרתי 'תקחי כזה'.
צ': היה זוג שכל הבית היה סגור ולא רצו לפתוח את הממ"ד. לפני שנכנסנו לבית ראינו משגר של RPG עם טיל מוכן להפעלה. והיה שם עוד אמל"ח מפוזר בגינה.
1:00
צ': בשלב האחרון הלכנו למשפחה של ר'. אנחנו נכנסים לבית ואני אומר לר' - אתה לא יוצא מהג'יפ. אנחנו מגיעים לממ"ד. אני רואה את האמא על המיטה. את האבא אני רואה יושב. הם ירו בו. האח הגדול היה בכניסה. יצאנו החוצה ואני שואל את ד' אם לספר לו או לא. הוא אומר, 'לא עכשיו'. אנחנו יוצאים החוצה, נכנסים לעוד שתי משפחות, ואז לוקחים את י' ואומרים לו: 'מצאנו אותם'. הוא מסתכל עליי ואומר: 'ידעתי. אל תגידו לר', תמשיכו להוציא אנשים. אני אגיד לו בסוף'. באזור שתיים בלילה י' אומר, 'חבר'ה אני חושב שסיימנו להיום'.
ד': י' גיבור גדול. בזכותו הרבה אנשים חיים. זה לא רק אנחנו. היו עוד אנשים. עמליה גיבורה. מיכאל גיבור. בסוף עשינו את מה שצריך לעשות. פשוט עשינו את זה טוב. ואולי זה גם בזכות החברות שיש ביני ובין צ'. וגם הלוחמים שהיו איתנו.
יום למחרת צ' נפצע באורח קל בהיתקלות עם מחבלים בכביש 232. הוא פונה לבית חולים, וכבר באותו היום חזר ללחימה. צ', ד' ושאר הלוחמים עדיין נמצאים בשטח. בימים שאחרי 7 באוקטובר הם הקפידו לשאול לשלומם של עמליה ומיכאל ויתר תושבי כפר עזה אותם חילצו. הם שמחו לשמוע שאביגיל עידן בת השלוש ככל הנראה בחיים; היא נחטפה על ידי מחבלי חמאס יחד עם אשתו ושלושת ילדיו של אביחי ברודץ' והיא מוחזקת בעזה.
שני הלוחמים הוותיקים היו מעדיפים להישאר בצללים ולא לדבר. "אנחנו מספרים את הסיפור הזה כדי שאנשים יידעו שיש לוחמים שנותנים ועושים הכול בשביל המדינה. וזה יפה לראות את עם ישראל בשעה הזאת, את הנתינה והעזרה ההדדית", הם אומרים. צ' בכלל יצא לפנסיה. הוא לא היה אמור להיות פה. אבל כשהחבר שלו מ' ביקש שיאמן את החבר'ה, הוא הגיע. "סך הכול עשיתי מילואים כמה חודשים בגלל החברות שלי עם מ'. ובאותו יום אני ומ' פשוט נוסעים. היינו כוחות עצמאיים באנדרלמוסיה שלמה, ממלאים פקודות ועושים מה שחושבים שנכון לעשות".
