3 באוקטובר 1973 היה תאריך חגיגי בבית משפחת לב־רן (לובלינסקי) הצעירה. אהוד, רמת־גני בן 25, שרק נרשם ללימודי הפרעות בתקשורת, הגיע עם אשתו הטרייה מלי לבסיס של חיל המודיעין בגלילות. הוא בא כדי להתחייל לשירות מילואים שגרתי, והיא, בהיריון מתקדם, הגיעה כדי לקבל את הפטור ממילואים עבור עצמה. "ניגש אליי בחור שהכרתי", משחזר השבוע לב־רן, "ושאל: 'אכפת לך להחליף אותי ולעשות הפעם את המילואים בחרמון במקום בסיני? עניתי שאין בעיה".
שלושה ימים אחר כך פרצה המלחמה. לב־רן נשבה על ידי הסורים עם עוד חיילי מודיעין בסדיר ובמילואים. כולם הועברו לכלא אל־מאזה בדמשק, שם שהו שמונה חודשים. עליו ועל חבריו למוצב נעשתה, עשורים אחרי, הסדרה עטורת הפרסים "שעת נעילה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
גם משה (מוסא) מנחם, אז בן 20, מקיבוץ מענית, שירת באותה יחידה, אבל בסדיר. עם חיילים נוספים, בהם יוסף תור מטירת צבי, הצליח להתחבא במוצב שנכבש במשך שבוע שלם, עד שנמצאו כולם ונשלחו גם הם לאל־מאזה. בנסיבות אחרות נשבו ונשלחו לאל־מאזה גם הטייס עמירם גיא מרמת־השרון, ועידו גולדהכט מתל־אביב, חייל ביחידת לוחמה אלקטרונית (ל"א). שבועות רבים לא ידעו בני המשפחות מה עלה בגורל יקיריהם. הסורים סירבו לספק רשימות מסודרות מי חי ומי נהרג, וההורים המיואשים החליטו להקים ועד פעולה כדי לדרוש בשלב הראשון את הרשימות ובשלב השני לאפשר ביקורים של הצלב האדום אצל בניהם, וכמובן, להחזיר אותם הביתה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
וכך, מבלי להכיר קודם לכן, הפכו ההורים של מוסא, עידו, אהוד, עמירם, יוסף ונוספים למטה המחאה הראשון שהוקם בישראל על ידי הורים. אם תרצו, המקבילה למטה החטופים העכשווי, אחרי מתקפת אוקטובר 2023. בלי רשתות חברתיות, מכשירי טלוויזיה בכל בית ושעות שידור אין־סופיות, בלי מכשירי טלפון (בוודאי לא ניידים) ומכונית פרטית לכל משפחה, ללא תקציב ממשי ואפילו ללא תמיכה ציבורית נרחבת, פעל הוועד מנובמבר 73' ועד יוני 74', המועד שבו חזרו כולם מסוריה – פצועים, בריאים יחסית וחללים.
50 שנה חלפו ומטבע הדברים כמעט כל ההורים אינם בין החיים. גם לילדיהם, פדויי השבי, העיסוק בנושא מאוד קשה. בזמן אמת לא ידעו על הפעילות האינטנסיבית של ההורים. רק כשחזרו – למדו. ההורים מעולם לא הפסיקו לדבר על מה שהפך לחוויה המעצבת של חייהם. "אבא שלי ממש עבד בזה", משחזר לב־רן, "גם אחרי שחזרתי. חייו נחלקו ל'עד 73'' ו'אחרי 73''. הוא לא הפסיק לדבר איתנו על זה. כשנולדו הנכדים, הוא עבר אליהם".
הסיבות שהובילו את דב לובלינסקי להיכנס לוועד המשפחות כפעיל, עד כדי הזנחת העסק המשפחתי המצליח לסכיני מטבח ומספריים, הייתה הגישה האקטיביסטית שלו. "בין ההורים", אומרת מלי, כלתו, שגם הייתה מעורבת במטה, "היו שטענו שאסור לעשות רעש, כי ככל שנדבר יותר, יהיה לשבויים יותר קשה ויותר נורא בשבי. החבורה של אבא של אהוד, לעומת זאת, החליטה לא להוריד את הנושא מסדר היום.
"להחזיר את הבן הפך לפרויקט חייו של דב. כיכר מלכי ישראל הפכה בעזרת שלטים ל'כיכר שבויינו בסוריה', והרחוב שליד ל'רחוב שבויינו בסוריה', והיו שם הפגנות, צעקות ונאומים בלי סוף כשמולם תמיד היה מישהו שאומר: 'תהיו בשקט', 'תנו לשלטון לארגן את הכול'. דב היה נון־קונפורמיסט ומרדן, אדם חושב, כותב ובעל רעיונות מפה עד להודעה חדשה, ואת כל זה הוא רתם לטובת המאבק: 'קיסינג'ר הגיע לארץ? עכשיו את מתלבשת ונוסעים לפגוש אותו', ולא עניין אותו שאני עוד רגע יולדת".
בלי יועצי תקשורת, או מטה מאבק מסודר שידריך אותו, לובלינסקי הבין באינטואיציה מה צריך לעשות כדי להשיג השפעה. "הוא עטף את עצמו בחבורה של עיתונאים", מספר בנו. "איתן הבר מ'ידיעות אחרונות', זאב שיף מ'הארץ' ומיקי גורדוס, קשבנו". האגדה מספרת ששיף היה זה שייעץ לו להקים מטה מאבק. "אבא לא הכיר אותם לפני", אומר הבן. "בהמשך הם היו מתקשרים אליו, מוסרים לו עדכונים לפני הזמן, גם דברים שאסור היה עדיין לפרסם. רשימות השבויים, למשל, שעל זה ההורים נלחמו. מיקי גורדוס צילצל לאמא שלי באחת בלילה ואמר לה: 'הבן שלך ברשימות, זה עוד לא מפורסם'. וככה היא ידעה לפני כולם".
דב ומלכה, אשתו, לא בחלו גם בעבודת רגליים. "אבא של אהוד", נזכרת מלי, "היה עומד מול המפקדה של המודיעין בגלילות ודורש לפגוש את ראש אמ"ן אלי זעירא. הוא ממש עבר לגור מול הקריה, דרש להיפגש עם דיין – ובסוף נפגש. בדיוק אז הקימו את היחידה לאיתור שבויים ונעדרים, וגם אותם הוא לא עזב. ישב עליהם חזק: שיחפשו, שיבררו, מי יושב איפה. אמא של אהוד הייתה מגיעה לקריה בלילות, מחכה לדיין ומקללת אותו".
"אמא שלי", מוסיף אהוד בנימה משועשעת, "הייתה מרימה טלפון לדיין הביתה, ולפעמים הוא ענה. היא הייתה אומרת לו: 'אם אני לא ישנה בלילה, גם אתה לא תישן'. אותו דבר היא עשתה ליואל בן־פורת, מפקד 8200. דמות אלוהית. עשתה להם טרור".
לובלינסקי נפטר לפני שבע שנים, בגיל 92. את חוויותיו מאותה תקופה תיעד ביומן, שהפך לספר. "מכל הפגישות", מספר בנו בהערכה עצומה ובגעגוע לאביו, "זו שהשפיעה עליו הכי הרבה הייתה הפגישה עם קיסינג'ר. אבא שלי החשיב את עצמו כחברו. לפני 25 שנה, כשקיסינג'ר בא לביקור בישראל, הוא ביקש לפגוש נציגות של השבויים מסוריה, ואני הייתי ברשימה. כשסיפרתי את זה לאבא, הוא נפגע. 'למה איתכם? אני זה שהיה איתו בקשר'".
יד על הלב, הוועד של אבא וחבריו, זה מה שגרם לשחרורכם?
"מה שגרם לשחרור השבויים", מצננת מלי, "זה שצה"ל היה 60 ק"מ מדמשק, וקיסינג'ר. אני כמעט בטוחה שזה לא זירז את התהליך, אבל כן גרם ותרם להעלאת המודעות".
כתבה בשחור־לבן משנת 74' בערוץ הראשון מראה את פדוי השבי, הטייס עמירם גיא, פורץ את הגדרות בשדה התעופה בן־גוריון ורץ לזרועות הוריו. באותם רגעים לא ידע מה בדיוק עשו למענו. רק שנים אחר כך מצא מזוודה זנוחה שנשכחה בבוידעם, ובה מסמכים מקוריים ישנים, פרוטוקולים וגזרי עיתונות שדיברו על המאבק שבו שימש אביו, אליהו, קבלן רמת־שרוני, כמזכיר הוועד.
השבוע אומר הבן עמירם, מנכ"ל ובעלים שותף בסלטי שמיר, שהפרט הדרמטי בסיפור הוא לאו דווקא הפעילות בקבוצה, כמו העובדה שאביו היה מפא"יניק, יו"ר מועצות הפועלים של אבן יהודה ויקנעם, ובכל זאת יצא נגד גולדה מאיר וממשלתה. מי שליוותה בזמנו את ההורים במאבק הייתה טלי, אחותו של עמירם, אז בת 21. לימים נישאה, הפכה לטלי יוגב וילדה ארבע בנות. אחת מהן נשואה לאחיה של רז בן עמי, שנחטפה מבארי וחזרה מן התופת. אב המשפחה, אוהד בן עמי, עדיין שם. מאז פרוץ המלחמה ביקרה יוגב פעמיים בכיכר החטופים. "אני כל כך מבינה את ההורים במטה של המאבק", היא אומרת. "גם אז הכול נע בין תקווה לייאוש: 'לא, הוא חי', 'הוא נפצע', 'הוא מת'. ממש כמו ההורים היום".
היום יש קולות שאומרים שהמחאה של המשפחות מחלישה את ישראל.
"הן עושות מה שצריך: לא לשבת בשקט ולא להפסיק להתראיין ולהשתמש בכל הכלים שיש להן. שזה לא יירד מסדר היום, אפילו לא לדקה. ככל שישתקו ככה זה יתמסמס. פחות מנופי לחץ זה פחות אופציות להגיע להסדר, וככל שהם עושים יותר רעש זה עובד. לא בטוח שהיו ממשיכים לחפש עסקאות אם לא היה לחץ. המטרה הראשונה של הכניסה לעזה הייתה להפיל את חמאס והשנייה – להחזיר את החטופים. היום כל מי שמדבר, מדבר קודם כל על מיטוט חמאס, אבל באותה נשימה אומר להשיב את החטופים".
צוות המחאה הראשון פעל למען קבלת רשימות השבויים והנעדרים, מי חי ומי מת. כמו היום, גם להם לא נידבו הסורים מידע. בחדר קטן באבן גבירול, שכונה "משרד הדמעות", היו ההורים צופים בסרטונים ומזהים את ילדיהם. בהרכב הראשוני של המטה הייתה חברה גם אביבה אריאב. "כשהתברר שבנה נפל", נזכרת יוגב, "היא פרשה מהמטה. אבל באותם ימים של טרום הרשימות אבא ואביבה נלחמו והיו מאוד סוחפים, כריזמטיים. הם נסעו המון לפגישות בחו"ל, שם הפגינו מול שגרירות סוריה בארה"ב ומול מטה הצלב האדום בשווייץ. כשקיסינג'ר היה באזור פעם אחת וחזר בלי הרשימות, הם עשו הפגנה גדולה מול הכנסת. רוב הפעמים הם התאכזבו, כי בניגוד למה שקורה היום, לא הייתה להם תמיכה ציבורית בכלל, וגם מספר המשפחות שהגיעו להפגנות היה זעום. אולי היה להן קשה להגיע, אולי בכלל לא ידעו על זה. אמצעי התקשורת הבין־אישית היו מוגבלים".
איך את מסבירה שלא הייתה להם תמיכה ציבורית? הרי השבויים אמורים להיות בדמנו.
"אני חושבת שכולם היו בהלם מכל המלחמה הזו. ההפגנות של מוטי אשכנזי נגד הממשלה תפסו יותר את תשומת הלב, ובמקביל ערוצי הטלוויזיה וכלי התקשורת לא נתנו לזה רוח גבית. זה לא נראה להם אייטם חשוב. התפיסה שרווחה אז הייתה: 'אוקיי, יש מלחמה, נופלים בשבי, יחזירו'. זו מדינה, סוריה, לא ארגון טרור כמו חמאס. ניתן ללחוץ עליהם, לנהל מו"מ".
בהיעדר תקציב, מימן מטה המחאה בעצמו מודעות בעיתונים הקוראות לאנשים להגיע להפגנות. גם את הנסיעות מימנו בתחילה ההורים, ורק לאחר שמשרד ראש הממשלה החליט שכדאי לשתף איתם פעולה, התחילו לנסוע על חשבון המדינה, אבל במשורה. רק מי שידע שפות רלוונטיות או מי שנחשב לייצוגי, נשלח. כמו שאומרת היום טלי ברנע, אז אשתו של איתמר ברנע, טייס ולימים הפסיכולוג הראשי של צה"ל. "אני הייתי צעירה ובהיריון, זה כנראה היה אטרקטיבי לשלוח אותי לדבר מול סנאטורים בארצות־הברית".
"מי שלא הביא כסף מהבית לא נסע", אומרת יוגב, "וזה יצר סינון לא מכוון לגבי ההורים הפעילים. לא היה אז אף תורם שאמר, כמו היום, 'בואו אני אממן אתכם'. מתישהו מישהו, אולי הפרסומאי ז'ורבין, תרם להם משרדון ליד קולנוע גת בתל־אביב. כולם נורא שמחו כשהשבויים חזרו, אבל עד אז בני המשפחות עשו את כל העבודה לבד. אבא שלי, למשל, היה חבר מפלגה, אז הוא יכול היה להזיז עניינים. באחת ההפגנות מול שגרירות סוריה בלונדון מישהו יצא, ואבא שלי, שהיה דובר ערבית, דיבר איתו. אבל זה לא היה משהו רשמי. הנסיעות היו לפעמים רק ללילה אחד. הם לא נסעו לגייס כספים, ויהודים גם לא רצו לתת להם כסף. לא הרגישו הזדהות. זה היה משהו אחר לגמרי מהיום".
אליהו גיא, אביו של עמירם, נפטר לפני 30 שנה, בגיל 83, אשתו יהודית נפטרה לפני ארבע שנים, בגיל 96. לדברי בתם, שניהם לא חזרו לחיים הרגילים שלהם אחרי המאמץ הנפשי הקשה שעברו.
לדעתך, המאבק שניהלו היה יעיל?
"בסופו של דבר, הייתה לזה השפעה. גולדה קלטה שיש לה עסק עם הורים נחושים, ועמדה בשבילם על הרגליים האחוריות. אני מאמינה שגם היא הייתה דורשת את הרשימות, אבל הלחץ גרם לה להשתדל יותר. אני זוכרת שקיסינג'ר רצה להגיע לפה בפעם השנייה וגולדה אמרה לו: 'אל תגיע בלי רשימת השבויים'".
ואיך זה בהשוואה להיום?
"היום זה לא יכול היה לעבוד. צריך לזכור שגולדה הייתה דמות מאוד חזקה, דומיננטית וקצת פחדו ממנה בארה"ב. היא אפילו אמרה בעבר לביידן: 'לי אין ארץ אחרת'. היום זה לא היה קורה. אין לביבי כזו הערכה בארצות־הברית".
עד 73' היה יוסף מנחם מקיבוץ מענית איש רב־פעלים בתחום הציבורי: מרכז משק, ראש מועצת כרכור, ראש המועצה האזורית מנשה ומקים המכללה האזורית מנשה בחדרה. אבל אז נפל בשבי בנו משה (מוסא), ואת כל האנרגיות והקשרים תיעל להשגת הרשימות ולחילוץ בנו. במטה המאבק של ההורים תפקידו היה היו"ר. מריאיון שהעניק ל"על המשמר", ביטאון מפלגת מפ"ם במארס 1974, שלושה חודשים לפני שחרור השבויים, עולה כי חברי הוועד של המטה סברו שיש לפעול בישראל על אש קטנה ואת עיקר הלחץ להפנות לחו"ל: לקיים ועידות ולגייס את דעת הקהל העולמית שתשפיע על הסורים באמצעים דיפלומטיים.
הרבה דברים דומים בין אז להיום. למשל, הוועד רצה לפרסם את שמות השבויים שנרצחו, ואילו הממשלה התנגדה מתוך רצון למנוע עוגמת נפש ציבורית. בסופו של דבר, כתבים הולנדים העבירו תמונות של נרצחים ופירסמו אותן בחו"ל, דבר שיצר דעת קהל אוהדת לישראל, בדומה לסרט הזוועות הנוכחי. הורים נפגשו עם סגנו של מזכ"ל האו"ם קורט ולדהיים, היו בבית הלורדים באנגליה, ואפילו זוג הפילוסופים סימון דה בובואר וז'אן־פול סארטר אירגנו כנס בבריסל להעלאת המודעות לשבויים, שנחל הצלחה גדולה בקרב אנשי רוח מובילים בעולם.
כהיום, גם אז הייתה ביקורת נגד הצלב האדום, שהחליט לא ללחוץ על הסורים לנפק את הרשימות המיוחלות או לפגוש את השבויים. ההסבר של מנחם – שהם לא רצו לקלקל את היחסים עם סוריה. במבחן התוצאה זה לא פעל לטובתם. כשהיה צריך להעביר את הרשימות, אסד בחר לתת אותן לקיסינג'ר ולא לארגון.
לעומת זאת, בשל הקשר באותה עת בין ארגוני השמאל בכל העולם, קיבלו ההורים שהיו מקורבים למפ"ם, כמו אביו של מוסא, הרבה עזרה ממפלגות שמאל במדינות אירופה. אחד מאלו שסידרו עבור מנחם את הפגישות באיטליה, היה יהודה ארנשטיין.
ארנשטיין, המתקרב לגיל 90, יושב בימים אלו בטבריה, מפונה מקיבוצו ברעם שעל גבול הצפון. למרות גילו, הוא מתאר בבהירות את מה שאירע באותם ימים: "בתחילת שנות ה־70 הייתי שליח תנועת השומר הצעיר ברומא, וככזה הייתי המקשר בין מפ"ם למפלגות הסוציאליסטית והקומוניסטית באיטליה. כשהסורים לא הסכימו לתת רשימות, התקשרו אליי מהשגרירות: 'אנחנו יודעים שיש לך קשרים עם המפלגות האלו, ואולי הן יוכלו לעזור. בקרוב יגיע אליך זוג הורים, סדר להם פגישה כדי שאחר כך אותן מפלגות ינסו ללחוץ על ממשלת סוריה'. וככה הגיעו אליי יוסף ושרה מנחם. מי שליווה אותם היה איש משרד החוץ, שבתחילת הפגישה לקח אותי הצידה ואמר: 'רק שתדע שלגבי בנם, שלטענתם זיהו בתמונה, יש עוד שישה הורים שטוענים שזה הבן שלהם'.
"אני זוכר שקודם כל נפגשנו עם הקומוניסטים, שהתנהגו בצורה לא נחמדה. לעומת זאת, ראש המפלגה הסוציאליסטית סנדרו פרטיני היה יותר נחמד, אולי כי היה בעצמו שבוי אצל הגרמנים. כמה שבועות אחר כך הסורים באמת פירסמו את שמות השבויים, וביניהם היה הבן של יוסף ושרה. הזיהוי שלהם היה הנכון".
יוסף מנחם נפטר בשנת 99', בגיל 85. בנו מוסא עזב את מענית לטובת קיבוץ סמר שבערבה. כשאני שואלת אותו אם המאבק הצליח בזכות הלחצים שהפעיל אביו, הוא עונה: "אבא שלי היה במפ"ם, כך שבטוח שאצל גולדה, שהייתה ממפא"י, זה לא הוסיף לו נקודות. אבל במפלגות השמאל בחו"ל זה בהחלט פעל. היה ביניהם דיבור, ובארץ ידעו שלמפלגה יש קשרים טובים עם מפלגת הבעת' שאסד עמד בראשה".
עם זאת, הוא אומר, "עיקר פעילות מטה המאבק הייתה מול האמריקנים. המרגש ביותר עבור אבי היה המפגש עם ג'וזף סיסקו, תת־שר החוץ לענייני המזרח התיכון והסגן של קיסינג'ר. הוא סיפר לי שהכול התנהל באופן פורמלי, כמו אצל האמריקנים, אבל רגע לפני שהם יצאו מהמשרד סיסקו תפס אותו, לחץ את ידו ואמר לו בהתרגשות: 'אלוהים יברך אותך, הלוואי שיחזרו בקרוב'. אני חושב שהסיפור של ישראל ושבויים ריגש אותם. באותה עת היו להם שבויים בווייטנאם וזה היה עצב רגיש עבורם".
כשאתה מסתכל על הפעילות של מטה החטופים היום, לדעתך זה יעבוד?
"להורים שלנו זה עבד, כי הייתה ממשלה אחרת, עם אנשים שהיה אכפת להם. גולדה כמעט בכתה עם ההורים שלי כשהם נפגשו איתה. הממשלה של היום, במיוחד בראשות ביבי – אולי איזנקוט וגנץ קצת שונים – לא אכפת לה מי החטופים, כך אני מתרשם. ולכן כל ההפגנות האלו לא יועילו. בתקופה ההיא החזרת שבויים, חיילים, הייתה בעדיפות עליונה מבחינת הממשלה, אז המחאה של ההורים נפלה על אוזניים קשובות. באיזשהו שלב גולדה אמרה שזה קשה לה והיא חושבת להתאבד. את רואה את ביבי אומר את זה?"
מינה גולדהכט הייתה מזכירה ראשית בבית מגן דוד אדום בתל־אביב כשבנה עידו נפל בשבי הסורי. בצילומים מאותה תקופה היא בולטת בזכות היותה אישה כמעט יחידה ברוב גברי. מי שפעל לצידה באותם ימים היה בנה הבכור, גיורא. "פעם אחת", הוא מספר, "ליוויתי את אמא למפגש בכנסת יחד עם כולם. אני זוכר שישבנו במזנון, והראשון שניגש אלינו היה זבולון המר, חבר בוועדת השרים לענייני שבויים ונעדרים. שאלנו אותו מה הוא מתכוון להציע, ולא קיבלנו תשובה לעניין. כמה דקות אחרי זה בא בגין, ישב על ידנו. מיד התרשמתי ממנו שהוא יהודי חם, אוהב, רגיש, חכם. הוא כמעט בכה עם ההורים, וכבר נתן תשובות יותר לעניין".
מי שחקרה את מטה המאבק של 73' היא הסוציולוגית יונה חסון־רוכלין שלפני 17 שנה כתבה את המאסטר שלה בנושא "השפעת המחאה ההורית על תהליכים פרלמנטריים". חסון־רוכלין, היום כבר בעלת דוקטורט לסוציולוגיה, ליוותה בזמנו את המאבק לשחרורו של גלעד שליט. כשאני שואלת אותה מה שלומה בימים אלו היא אומרת את מה שרבים מהמרואיינים לכתבה זו חשים. "כמי שמלווה את הנושא כבר 20 שנה, אני שבורת לב".
את המטה של 73' היא מאפיינת כאליטה. "היו שם קיבוצניקים ותל־אביבים, אנשים שמקושרים לגולדה או לאחרים. זו בפירוש הייתה האליטה, אפילו אם הם לא הגדירו את עצמם כך. לעומתם, היו כנראה הורים של שבויים שלא ידעו בכלל שהיה ועד, כי הם גרו רחוק.
"בפועל, חברי הוועד פעלו בצורה יוצאת מהכלל, ממש נדהמתי ממידת התחכום. אנחנו מדברים על 73', ובכל זאת, הם התארגנו בצורה מופתית, כל בן משפחה שהתראיין היה רהוט, גם ללא יועצי תקשורת. לא מזמן שמעתי מישהי שתידרכה הורים איך לדבר בחו"ל על חמאס. את נעם שליט תידרכו לא לדבר רע על חמאס. 30 שנה קודם לכן, ללא שום הדרכה, יהודית, אמא של עמירם גיא, הבינה באינטואיציה שעליה לשים מטפחת בהפגנה מול שגרירות סוריה, כדי שלא יזהו אותה ויזיקו לבנה.
"תחת המגבלות של החברה הישראלית ב־73', הם היו הכי נון־קונפורמיסטים שאפשר להיות. דיין וגולדה רעדו מפחד מהם, זה שהיא התפטרה בגלל מוטי אשכנזי, זו אגדה אורבנית. היא התפטרה מהלחץ של הורי השבויים וההורים השכולים, זה בפירוש מופיע בעיתוני התקופה. גולדה לא התעלמה מהם לרגע, וגם אחרים לא. כשקיסינג'ר הגיע עם רשימת השבויים מדמשק הוא לא התקשר לגולדה, אלא לאליהו גיא, ואמר לו: 'תפתח שמפניה'".
דווקא מתוך הידע שלה, לד"ר חסון־רוכלין יש ספקות לגבי התנהלות מטה המאבק היום. "ראשית, אני לא מבינה למה טסים לחו"ל. חוץ מאמפתיה, מה הם מרוויחים שם? מי בחו"ל יכול ללחוץ על חמאס? גם לנעם שליט אמרתי בזמנו שהכתובת היחידה היא ירושלים, לא חו"ל. משפחת שליט עשו צעדות בלונדון ומופעים בניו־יורק, אבל אחרי ארבע שנים נעם התחיל למחות בכניסה למשרד ראש הממשלה בירושלים, ורק ככה גלעד חזר.
"שנית, ההורים של היום רצים עם תרופות לצלב האדום. זה שובר לי את הלב. לא הגיע הזמן להבין שהארגון הזה לא באמת יכול להועיל? אין דרך להכריח את חמאס לקחת את התרופות. צריך לזכור שסוריה ומצרים חתומות על אמנת ז'נבה והחמאס לא".
הלחץ ב־73' היה אפקטיבי?
"היו משחררים אותם בכל מקרה. אבל התפקיד של ההורים היה ללחוץ. בעיקר כשהם ראו את שבויי מלחמת ההתשה, שנרקבו במצרים ארבע שנים".
ועכשיו?
"עכשיו הלחץ פחות אפקטיבי, בגלל המנהיגות הספציפית, שזה לא הבייס שלהם. מה שפעם נרמז, נלחש, שלא מוכנים לשחרר שבויים, אמירות שבתקופת שליט היו בשוליים, בממשלה הזו נאמר בריש גלי. בגין שאמר 'איני יכול עוד' וגולדה שהתפטרה – זה לא קיים בפרופיל המנהיגותי של היום. מנגד, החברה הישראלית לא תוכל לשאת אי־החזרה של החטופים".
האם הילדים של ועד מטה השבויים של פעם מרגישים צורך ללכת לכיכר? עמירם גיא אומר ש"לא ממש. הבן שלי אומר לי: 'תלך גם לכיכר החטופים להפגין', ואני עונה: 'זה שאני אלך ישפיע יותר?' בעיניי, חמאס מנצל את ההפגנות והפעילויות כדי להפעיל לחץ. הוא רואה שהציבור נהיה חסר סבלנות. אני חצוי בין העובדה שלנו זה עזר לבין התקופה הנוכחית, שבה זה עלול להרע את המצב".
אבא שלך חשב אחרת.
"הוא עשה הפוך, אבל אז היינו רק אנשי צבא, סוג אחר של שבויים, לא אזרחים. והיה גם על מה לשאת ולתת. אל תשכחי שהייתה מחלוקת על קוניטרה וגם היה שטח מפורז".
דעה דומה מחזיקה גם טלי ברנע. "אני לא הולכת לכיכר החטופים", היא אומרת. "אני עם דסקית, אבל לא מאמינה בדרך הזו להחזרתם. מה, הממשלה לא רוצה להחזיר? לא חושבת שזו הדרך. אני חושבת שהתלבשו עליהם גורמים לא טובים, שמנצלים אותם. לכן ההפגנות במוצ"ש מעציבות אותי. נעשה ערבוב של דברים, וזה לא נכון כלפי החטופים. עצוב וצר לי לראות את זה, הם תוקעים לעצמם גול עצמי. הנסיעות לחו"ל, למשל. פה בארץ יודעים להכיל את זה, בחו"ל הם מראים את הבטן הרכה שלנו, וחמאס יידעו לנצל. מה גם שזה המשך ישיר של המחאה הפוליטית".
אתם גם נלחמתם בכל דרך.
"אנחנו היינו בפרופיל מאוד נמוך, שיח תרבותי לא מתלהם. צנועים. מה שהולך היום זה לא אפקטיבי בכל מקרה. עובדה שזה מעורר אצלי תחושה לא טובה".
גיורא גולדהכט עונד את תליון הדסקית להעלאת המודעות לחטופים. עידו, אחיו, ששוחרר מהשבי, הולך לכיכר החטופים עם שלט, ועליו כתוב: "כיכר שבויינו בסוריה, אנחנו חזרנו גם הם יחזרו". "אני רוצה", אומר עידו, "לתת עידוד למשפחות, שהיו מקרים שחזרו. לא כולם זה רון ארד. יש תקווה וצריך להיאבק, ולא כל מי שנפל בשבי לא יחזור".
למרות הרצון להנציח ולדבר על אמו, לעידו קשה להתראיין ולהצטלם לכתבה. "מה שעברתי מחבר אותי רגשית לפעילות של מטה החטופים של היום", הוא מסביר. "במצב כזה כל אחד עושה את תפקידו, ותפקיד המטה – לשמור על המודעות. הקבוצה הספציפית הזו של פדויי השבי לקחה את זה קשה כי רבים מאיתנו חוזרים לסיטואציה ואז הדמיון מתחיל לעבוד והזיכרונות עולים. אני נמצא עם חבר'ה שהיו בשבי, וכולנו אומרים: 'מזל שאנחנו לא צריכים לקבל את ההחלטה איך להחזיר'".
