בדיוק טיפסנו עם הטנדר לנקודת תצפית טובה כשיאסר התקשר. החקלאים ברמת הגולן מקבלים את החורף שרק מתחיל בתחושות מעורבות. החדשות הטובות הן שהטמפרטורות נמוכות דיין כדי לתת מנות קור חזקות לעצי התפוח והדובדבן. את החדשות הרעות אנחנו מרגישים היטב בקפיצות. הגשם ממאן לבוא והקרקע יבשה וקשה. ובכל זאת סמיח סמארה מצליח לשמור יד אחת יציבה על ההגה ואת השנייה להשחיל לכיס, לשלוף את הסלולרי ולראות מי מתקשר. "אה, מצוין", הוא אומר, "זה הבחור מהכפר ח'דר שאני עוזר לו".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
סמארה, פעיל חברתי ואיש עסקים תושב מג'דל שמס, קרא על הסיפור של יאסר בפייסבוק. הוא זוכר גם את התאריך, נובמבר 2017. ח'דר הוא כפר דרוזי במורדות המזרחיים של החרמון, שבין אנשיו לתושבי מג'דל שמס ישנם קשרי משפחה עוד מהימים שלפני 67' – אז כבשה ישראל את הרמה. מדובר בשני כפרים שכנים – בקושי חמישה קילומטרים מפרידים בין מרכז מג'דל למרכז ח'דר – שהגבול חוצץ ביניהם. סמארה אומר שבגלל הקִרבה הפיזית ובגלל קרבת הדם, כל אימת שח'דר הותקף, הדרוזים בצד של ישראל לא ידעו את נפשם. "תחשוב שמתקיפים את המשפחה שלך, את האחים שלך ואין לך איך לעזור. אתה שומע את קולות הירי, את ההפגזות, רואה עשן מתאבך מעל הכפר ולא יכול לעשות כלום, רק להחזיק להם אצבעות".
ובאותו יום של 4/11/2017 תקפו שוב קבוצות המורדים הסורים את ח'דר. ארבע שנים קודם לכן היו אלה ג'בהת א-נוסרה שתקפו את ח'דר והרגו שבעה מתושביו. שנה אחר כך היו אלה כבר אנשי היאת תחריר א-שאם, קבוצה ג'יהאדיסטית שהתגבשה מכמה פלגים, שיצאו להתקפה על הכפר. ההתקפות החוזרות ונשנות על ח'דר הביאו את הדרוזים מרמת הגולן, מהגליל ומהכרמל להפגין על הגבעות שצופות לח'דר ולדרוש מישראל שתגן על האחים הדרוזים בסוריה, בטח ובטח על אנשי ח'דר הקרובים כל כך לגבול. ישראל מיעטה להתערב בקרבות הפנימיים בסוריה, אבל מפעם לפעם הזהירה את קבוצות המורדים מלהתקרב לח'דר. זה לא תמיד עזר. ח'דר הותקפה לא פעם ותושביה חיו בפחד מתמיד.
מה שלכד את תשומת ליבו של סמארה באותו יום של נובמבר היה סיפור קטן על בחור שנפצע קשה. יאסר היה אז צעיר בן 22, חבר במשמר ההגנה של הכפר. הוא הובהל בדרך-לא-דרך לבית חולים בדמשק, שם שכב מספר חודשים. משפחתו התקשתה לממן את הטיפול. בגלל המצב הקשה בסוריה, גם התרופות שנדרשו להחלמתו לא היו בנמצא. "החלטתי לממן קניית תרופות בחו"ל ודאגתי שהן יגיעו אליו", מספר סמארה. "לאט-לאט הוא החלים וכעבור כמה חודשים הוא חזר לכפר. החיים שלו קרסו. בטלפון הוא בכה שהיו לו חלומות להתחתן ולהקים בית. החלטתי לקנות לו דונם אדמה בח'דר. העברתי כסף למי שצריך כדי שיקנה את האדמה. אני גם בונה לו שם בית. בנוסף קניתי לו כוורות כדי שיוכל להתפרנס. זה המעט שאני, כדרוזי שחי בישראל ברווחה, יכולתי לעשות עבור האחים שלי מהצד השני של הגבול".
לאורך עשרות קילומטרים של נסיעה על גבול סוריה ברמת הגולן אתה רואה כלים הנדסיים כבדים של הצבא, באגרים שחופרים תעלת נ"ט עמוקה במקביל לגבול, טנקים שתופסים עמדות בנקודות שולטות וג'יפים צה"ליים שנוסעים בצידה המזרחי של הגדר. כשבאנו ביום שלישי בצהריים לשכונה המזרחית במג'דל שמס, היה השער הגדול של גדר הגבול בנקודה א' 363 פתוח לרווחה. שני רכבים צבאיים ירדו מכיוון גבעת הצעקות בצד הסורי וחזרו לשטח ישראל. שני טנקים צה"ליים עמדו לא הרחק מבית שנבנה על גבעה, כ-300 מטר מזרחית לגדר. על דרך הטשטוש בצד הישראלי חנו שני דחפורי D9 ענקיים ואחד התושבים הצביע על דרך עפר ואמר: "עד אתמול לא הייתה שם שום דרך, זה הבולדוזרים הכינו אותה בתוך כמה שעות".
אבל הסיפור פה הוא לא על המאמץ הצבאי בהגנה ובהתקפה. צבא סוריה אמנם הושמד בתוך שלושה ימים בבליץ של מאות תקיפות מהאוויר ומהים, וצה"ל התפרס בתוך מרחב החיץ ואף מעבר לו. הפעולות הללו נעשות לחיזוק הביטחון. אבל בסוף, סיפור המציאות החדשה הוא סיפור אנושי על אובדן החיים והטרגדיות הבלתי נתפסות שגבתה המלחמה הפנימית במדינה השכנה, ועל החשש והתקוות של הישראלים החיים סמוך לגבול עם סוריה.
כשפרצה מלחמת האזרחים במארס 2011 חיו כ-250 אלף איש ברמת הגולן הסורית. שנתיים אחר כך החלו הקרבות שבין קבוצות המורדים לצבא אסד להתקרב לאזור הגבול עם ישראל. תחילה החלה "זליגה" של ירי פצצות מרגמה למטעים ולשטחים החקלאיים הסמוכים לגבול ובהמשך, בחורף 2013, החלה ישראל לטפל בפצועים סורים שהגיעו לאזור הגדר וביקשו עזרה. במשך מספר שנים טיפלה ישראל באלפי סורים שנפגעו במלחמה או נזקקו לטיפול רפואי בגלל קריסת המערכות במדינה. כפרים רבים כמעט נחרבו מהפצצות הצבא והמורדים. בתי חולים נהרסו עד היסוד. בתי ספר הופצצו ויצאו משימוש. תשתיות המים והחשמל ניזוקו קשה. שטחים שעברו לידי קבוצות המורדים השונות נותקו מרשת החשמל הארצית. אזרחים שבתיהם נהרסו עברו לגור באוהלים ובבקתות עץ. עקורים שנמלטו מאזורי הקרבות התמקמו סמוך לגבול עם ישראל מתוך הבנה ששם המשטר לא יעז לתקוף אותם מחשש להסתבכות עם צה"ל. ההערכות הן שרבים מהתושבים בצד הסורי של רמת הגולן עזבו את בתיהם, בגלל ההרס או בניסיון להציל את עצמם ואת בני משפחתם. הכפרים נותרו בהריסותיהם. התשתיות שנחרבו לא שוקמו. הלירה הסורית עברה השמדת ערך. החיים בצד השני הפכו לגיהינום.
המפגש הראשון שלנו עם אלכס קודיש, מנהל המטעים של עין זיוון, התרחש זמן קצר לאחר שהחלו לזלוג פצצות מרגמה ממלחמת האזרחים למטעי התפוחים של הקיבוץ. מצאנו אותו אז במטעים, יושב בקרוואן שמשמש כח'דר אוכל ומטבח של העובדים, מנסה להבין מקצין באוגדת הבשן אם השטח שהוכרז כשטח צבאי סגור כולל גם את שורות התפוחים שקרובות לגדר. היו אלו ימים של מתיחות ודריכות בגבול הסורי, אולי בגלל שג'יהאדיסטים בכפכפים עם מטולי RPG על הכתף דהרו אז על אופנועים קרוב מאוד לשטחנו.
אבל קודיש היה מבואס מעניין אחר לגמרי. "אתה רואה את מעבר קוניטרה?" הצביע על מעבר הגבול הסמוך למטעים, "עד לפני שנה החברים שלי מכוח האו"ם היו נוסעים כל שבוע לעשות קניות בשוק בדמשק. זה כולה 45 דקות נסיעה מפה. הייתי נותן להם רשימת קניות כי אין כמו הבקלאוות והקפה שלהם, אין. הם היו חוזרים עם חומוס מדמשק ומנגבים אותו פה אצלי בקרוואן".
מאז אנשי האו"ם לא נוסעים יותר לקניות בשוק בדמשק וקודיש נאלץ להסתפק בקפה מקומי. כוח הפרדת הכוחות של האו"ם הצטמצם משמעותית בעקבות המלחמה הפנימית בסוריה. מרבית מוצבי אונדו"ף בצד הסורי של הגדר ננטשו לאחר שחיילים של הכוח נחטפו כמה פעמים בידי מיליציות חמושות. השבוע, כשבאנו למעבר קוניטרה, עמדו חיילים הודים בש"ג של Camp Ziouani (מחנה זיוונית) – בסיס האו"ם בצד הישראלי. חיילי צה"ל פיקחו על מעבר מכליות דלק של האו"ם שהעבירו הספקה למוצבים שעדיין מאוישים בצד השני.
את קודיש מצאנו במצב רוח מהורהר. יום קודם לכן נסע עם קבוצה של 60 חקלאים מהגליל והגולן לביקור ביישובי העוטף. אחת התחנות בסיור הייתה בבית של אבידע בכר מבארי, מנהל ענף גידולי השדה של הקיבוץ. בכר איבד ב-7 באוקטובר את אשתו דנה ואת בנם כרמל, שנרצחו בממ"ד מירי מחבלים. הוא עצמו נפצע קשה ואיבד את רגלו הימנית. קודיש, 63, 40 שנה ברמת הגולן, אומר שיצא מהמפגש נפעם מתעצומות הנפש של בכר. "איזה איש פלדה הבן אדם הזה", הוא אומר, "איש של עבודת אדמה כמונו, של התיישבות ליד הגבול, אחד שלא מוותר וממשיך לחיות על הגבול. ואני אמרתי שם במפגש שאני איש שוחר שלום, אבל על 7 באוקטובר השכנים שלנו הערבים צריכים לשלם באדמה, בשטח. לקחת מהטריטוריה שלהם שטח ל-20-10 שנה ולא לתת להם לגור פה, בטח לא להסתובב בו. ושלא תחשוב שנהייתי מתנחל. אני לא רוצה להתיישב שם, לא לעשות שום התנחלות, פשוט לקחת להם שטח ולשלוט בו".
מה היו התגובות?
"בכר איש שוחר שלום, כמוני. גם הוא חושב שעל 7 באוקטובר עזה צריכה לשלם בשטח. וזה בדיוק מה שצריך לקרות גם פה ברמת הגולן. להגיד לקבוצות שלקחו את השלטון שם: 'אין בעיה, אם אתם בעניין של ג'יהאד כמו חמאס – אז אנחנו מרחיבים את אזור החיץ. במקום חצי ק"מ, נעשה רצועה של 20 ק"מ. לא רוצה לראות אותם מסתובבים לי פה מול הגרני סמית".
נסענו איתו לכיוון גדר הגבול. בחלקה ס' 2, שורה 64, 20 מטר מהגדר וממגדל השמירה של האו"ם, גדל הסטאר קינג. קטיף התפוחים נגמר לפני עשרה ימים. הוא התחיל באמצע אוגוסט עם הגאלה, אחריו נקטפו הסטאר קינג, הזהוב, הגרני סמית והאחרונים היו הפינק ליידי. עכשיו העצים נכנסו לשנת חורף עמוקה וצריכים את מנות הקור שלהם.
העצים ישנים, אבל האנשים כאן בערנות. "לא סומך יותר על שום גדר או תעלת נ"ט, רק על תפיסת שטח. שלא תבינו לא נכון, אני באמת שוחר שלום, אבל אני לא סומך יותר על ג'יהאדיסטים. הם צריכים לדעת שלגבול עם ישראל לא מתקרבים".
ומה עם הכפרים בצד השני?
"בזמנו טיפלנו בתושבים פצועים מהצד הסורי בחאן של עין זיוון. הם היו נכנסים לקבל אצלנו טיפול בחסות החשיכה וחזרו לסוריה בחסות החשיכה. השכנים שלנו הם פלאחים מסכנים. מי שחי שם שיחיה. אבל בלי פלנגות, בלי טילי כתף, בלי קלאצ'ים ובלי להתקרב לגבול. תִּפסו מאיתנו מרחק ולא חצי קילומטר, אלא קילומטרים. שהפינק ליידי בשורה האחרונה במטע יגדל בשקט וככה גם החברים שלי בעין זיוון, אלרום, אלוני הבשן. שכל מי שחי פה ברמת הגולן יישן בשקט. ראינו בעוטף מה עשו ג'יהאדיסטים, אין מקום לתת בהם אמון".
עד פרוץ מלחמת האזרחים, איפשרה סוריה לסטודנטים דרוזים מרמת הגולן ללמוד בחינם בפקולטות בדמשק. צעירי הגולן למדו שם הנדסה, רפואת שיניים ורפואה כללית. המשפחות דאגו לנישואים והבחורים חזרו הביתה עם כלות סוריות
הרמנו מבט צפונה לפסגת החרמון. מעט השלג שירד בפסגה הישראלית כבר נמס, אבל בכיפה הסורית שכבש צה"ל בתחילת השבוע נותרו פסים לבנים. קודיש אמר שהצבא הסורי ירד מהחרמון מזמן. "הקרב היחיד שהיה שם", העיר כשליווה אותנו לרכב, "היה בכלל פנים-צה"לי סביב השאלה מי יכבוש את הפסגה הזו. האלפיניסטים נורא רצו אבל בסוף שלדג לקחו".
שעה אחר כך, במטע התפוחים של סמארה בוואדי אל-יעפורי, שמענו ממנו ממה הוא חושש עכשיו. "זה מתחיל מזה שלכל דרוזי ברמת הגולן יש משפחה בסוריה. אצלנו זו תמימה, אחות של אבא שלי, שגרה בסווידא, עיר המחוז בהר הדרוזים בדרום-מערב סוריה. לאבא שלי יש גם משפחה בח'דר. אמא שלו, סבתא שלי, מח'דר. דודים של אבא חיים שם. במשך שנים אחרי 67' הקשר בינינו היה בצעקות. הייתה באה המשפחה לגבעה בצד הסורי, וברמקול הייתה צועקת את השם של אבא שלי. אחד השכנים שם שהיה שומע את השם של אבא היה רץ לקרוא לו. אחר כך לכולם כבר היו טלפונים ובא האינטרנט והוואטסאפ ואין צורך יותר בצעקות. אבל בגלל שהתקשורת רצה ככה מעל הגבול אנחנו יודעים בדיוק מה הם עברו במלחמה הזו. והפחד שלנו הוא שבתוך הבלגן שיש עכשיו בסוריה הם ייפגעו. בגלל זה אנחנו רוצים שישראל תשמור על האחים הדרוזים שלנו בסוריה".
קשרי המשפחה נוצרו גם שנים אחרי כיבוש רמת הגולן. עד פרוץ מלחמת האזרחים, איפשרה סוריה לסטודנטים דרוזים מרמת הגולן ללמוד בחינם בפקולטות בדמשק. צעירי הגולן למדו שם הנדסה, רפואת שיניים ורפואה כללית. המשפחות דאגו לנישואים והבחורים חזרו הביתה עם כלות סוריות. "והיו גם התפוחים", מוסיף סמארה, "המשטר הסורי של אסד קנה מהדרוזים ברמת הגולן אלפי טונות של תפוחים בשנה במחירים הכי טובים במזרח התיכון. אני לא מגזים. ככה הוא תמך בנו ושמר על הזיקה שלנו לסוריה. הם שילמו יפה מאוד, ובמזומן. שנים על גבי שנים נכנסו לפה מסוריה בוכטות של מזומנים".
את התפוחים לסוריה יכלו למכור רק מי שלא קיבלו אזרחות ישראלית. במשך שנים רבות הייתה סוגיית הלאום נושא למחלוקת בין תומכי משטר אסד לבין אלו שרצו להתערות בישראל; לקבל את האזרחות הישראלית ואת הדרכון הכחול. "אף פעם לא הבנתם את המתח הפנימי שהיה פה בעניין הזהות", מטיח סמארה, "לא היה ראש ממשלה ישראלי אחד, כולל ביבי שהכחיש את זה השבוע אבל כולם יודעים את האמת, שלא הסכים לסגת מרמת הגולן. הפחד היה שיום אחד ישראל תרד מהרמה ונמצא את עצמנו בחזרה בסוריה ואז כל מי שמחזיק באזרחות ישראלית ייחשב למשת"פ. רצינו גם לשמור על המשפחות שלנו בסוריה, שלא ייתפסו כמי שיש להם ישראלים במשפחה. היו לא מעט אינטרסים, אבל הייתה גם הידיעה שהמשטר בסוריה הוא משטר רצחני, ושהאחים שלנו בסוריה משרתים בצבא אסד כי ככה יכלו לשמור על עצמם כמיעוט. במלחמה הפנימית הזו הרבה גורמים משכו בחוטים. היו אינטרסים סמויים למדינות שכנות כמו טורקיה ולמעצמות כמו רוסיה. אסד רצה את הדרוזים בצד שלו וכדי שיפחדו מדאעש ומכל הקבוצות האיסלאמיסטיות – הוא איפשר להן לתקוף בג'בל א-דרוז. חלק מהקבוצות האיסלאמיסטיות שתקפו את הדרוזים הגיעו מאזור קוניטרה. אלו אותם גורמים שישראל העבירה להם מזון וטיפלה בפצועים שלהם. לכן היה גם מתח פנימי עם ישראל".
אתם והקרובים שלכם בצד השני עברתם שנים לא פשוטות.
"נכון. דרוזים מהגליל ומהכרמל ששירתו בצבא באו לפה לגבול ואיימו שהם ייכנסו לסוריה לעזור לאחים שלהם אם ישראל תשב מנגד. הדרוזים בסוריה שילמו מחיר דמים כבד. אלפי הרוגים ועשרות אלפי פצועים. לפני המלחמה חיו בסוריה כ-700 אלף דרוזים, היום אולי נשארו שם 500 אלף. יש פה בגולן משפחות שאיבדו קרובים במלחמה בסוריה".
דולר אחד לפני המלחמה היה שווה 50 לירות סוריות. עכשיו הדולר נע סביב ה-23 אלף לירות. משכורת ממוצעת של פקיד או מורה נעה סביב העשרה דולר לחודש. אבל קילו בשר, אומר סמארה, עולה היום 600 אלף לירות, יותר מפי שניים מהמשכורת הממוצעת. "זה חלק מהאסון הגדול", הוא אומר, "העוני הכבד, חיי הדלות והרעב. העם הסורי שכח מה זה בשר. מי שאין לו תמיכה כלכלית מחוץ לסוריה, לא יכול לחיות שם. לפני חודש תרמתי 1,000 שקל כדי שבח'דר יוכלו לשחוט שני כבשים ולחלק את הבשר לנזקקים. בשבילם זה סכום בלתי נתפס, בשבילי זו יומית".
שינוי הכיוון של הדרוזים בסוריה אירע לפני כשנה וחצי, אז פרשו החיילים והקצינים בני העדה מצבא אסד. השייח'ים הגיעו להבנות עם קבוצות המורדים שמעתה הדרוזים לא יילחמו בשורות הצבא נגדם, ובתמורה המורדים לא יתקרבו לג'בל א-דרוז. דיברנו על מה צריך לקרות עכשיו כדי שהדרוזים בישראל – בגולן, בגליל ובכרמל – יהיו רגועים לגבי ביטחונם של אחיהם בסוריה. "סעודיה, טורקיה והמפרציות ישמרו על הסונים", אמר, "ארצות-הברית תשמור על הכורדים וישראל תשמור על הדרוזים. אין ברירה אחרת, ישראל לא תוכל להפקיר את הדרוזים בסוריה. הם סומכים עכשיו על ישראל".
הטנדר הגיע לראש הגבעה ונעצר. תחתינו ראינו את השער הפתוח בגדר שממנו נפרצה דרך חדשה אל הכפר ח'דר. סמארה ענה ליאסר. "השבח לאל", אמר הבחור הסורי, "אנחנו מרוצים שסוף-סוף הגיע היום הזה. השייח'ים שלנו דיברו עם שייח' מוואפק טריף (מנהיגה הרוחני של העדה הדרוזית בישראל –ע"ש), והוא אמר שלא יקרה לנו כלום. ובאמת היום היו אצלנו בכפר קצינים מהצבא הישראלי שאמרו שישראל תדאג לנו. הצבא הישראלי מקיף עכשיו את הכפר וכולם כאן מרוצים. עכשיו אפשר להתחיל לחיות, לעשות תוכניות לעתיד. הכנתי לך חבילה יפה של תאנים יבשות, מתי כבר יהיה אפשר לראות אותך אצלנו בכפר?"
פורסם לראשונה: 00:00, 13.12.24
