הספות הישנות שעליהן נהגו לשבת החבר'ה במגורי "דור צעיר" בכפר עזה זרוקות בין ההריסות, ועל השולחנות הקטנים עדיין מונחות מאפרות מאובקות. עד 7 באוקטובר הם בילו שם המון, דיברו, שתו ועישנו. מישהו תמיד היה מוציא גיטרה ומתחיל לנגן. איכשהו, כמעט כולם ידעו לנגן. לפחות את הלהיטים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
עכשיו, תמונותיהם של חלק מהצעירים שישבו אז במעגלים, מחייכים ומוקפים בחברים הכי טובים, מתנוססות על פוסטרים לצד הכיתוב הזועק "חטוף" או "חטופה". הפנים המחייכים של אמילי דמארי ודורון שטיינברכר, שחזרו סוף-סוף השבוע אחרי 471 ימים בגיהינום העזתי, לצד אלו של התאומים זיו וגלי ברמן, בני 27 שעדיין שם. שמותיהם של זיו וגלי לא מופיעים ברשימת 33 החטופים שיוחזרו לישראל במסגרת השלב הראשון של העסקה, כך שההמתנה לשובם צפויה להיות ארוכה.
אמילי ודורון היו חלק בלתי נפרד מהאנרגיה המיוחדת, המידבקת, של בני הדור הצעיר של הקיבוץ. דורון אהבה לשבת על הנדנדה שבחוץ עם החברים. ל"ישיבות" אצל אמילי הוזמנו המון חבר'ה מהקיבוצים השכנים. זיו וגלי, חברים קרובים של אמילי, תמיד היו שם, לצידה. "אנחנו עושים מאמץ לשמוח, אבל מבפנים יודעים שזה ממש לא מושלם, עד שכולם יחזרו לכאן", אמר צעיר מכפר עזה, כאשר צפה עם חבריו בחזרתן של אמילי ודורון. גם ביום המרגש הזה, זיו וגלי לא נשארים לרגע מאחור.
במקומות שאליהם התפזרו בשנה האחרונה חברי כפר עזה - הקיבוצים שפיים, רוחמה וגת - התאספו ביום ראשון רבים מחברי הקהילה, כדי להעביר יחד את השעות מורטות העצבים עד לשובן של דורון ואמילי, ולצפות יחד ברגע שכל כך חיכו לו. אבל רבים מבני המעגל הקרוב לא מצאו את הכוחות לצאת החוצה ולהריע. השמחה הגדולה התערבבה בדאגה לשלומם של אלו שעדיין מוחזקים בעזה. אצל כל החברים מהדור הצעיר של כפר עזה, הלב חצוי.
השיחה הראשונה של אמילי והחברים מכפר עזה הייתה מצחיקה ומרגשת. “מה קורה, מי מהחבר’ה התחתן כשלא הייתי פה?” היא שאלה אותם. בתגובה אמרה אחת החברות: “אמילי, העיקר שנשארת אמילי”, והיא הגיבה: “אני אותה אמילי, מינוס שתי אצבעות”.
אופיר כהן (31) הספיקה לשוחח קצרות עם דורון אחרי ששבה. "עשינו איתה שיחת וידיאו, כמה מחברים הקרובים", היא מספרת, "היא לא אומרת כלום, רק מחייכת ונבוכה. אמרנו לה כמה אנחנו אוהבים אותה, כמה היא הייתה חסרה לנו וכמה נאבקנו בשבילה. לא שאלנו שאלות על השבי, לא רצינו להיכנס לזה. אנחנו רק מחכים לפגוש אותה, אבל רק כשהיא תרצה ותהיה מוכנה".
אופיר היא בת כיתה של דורון מקבוצת "הרדוף" (ילידי 92’-93’). הן גרו דלת ליד דלת בשכונת דור צעיר במשך ארבע שנים. "היינו תמיד חברות מאוד טובות", היא מספרת, "אני זוכרת שהייתה לנו נדנדה מחוץ לשכונה. כשהיינו מסיימות לעבוד בגני הילדים בקיבוץ, דבר ראשון היינו נפגשות על הנדנדה. היינו נזרקות שם, מכינות קפה ויושבות שעות בחוץ. מרכלות על העולם, צוחקות מכל שטות. אנשים היו מצטרפים, ומפה לשם כבר נגמר היום וירד החושך.
"התקופה בדור צעיר הייתה מושלמת. ימים של חופש. אבל עכשיו זה הזמן שלנו להיאבק למען שאר החטופים. כבר כמה ימים שאני מרגישה שאנחנו בטירוף מוחלט. מצד אחד אני בתחושה שאני נישאת על גבי ענן כי דורון ואמילי חזרו הביתה, אבל מצד שני הלב לא שלם. אנחנו מחכים לגלי וזיווי, לקית’ סיגל ושאר החטופים. לא נתקדם לשום מקום אם הם לא יחזרו הביתה".
בר דניאלי (32) מקיבוץ מפלסים היא חברה קרובה של אמילי עוד מימי בית הספר האזורי שער הנגב. הן נפגשו בפעם האחרונה ב-6 באוקטובר, יום לפני החטיפה. "עד השבת ההיא מגורי דור צעיר היו מקום בילוי קבוע שלנו", היא מספרת, "אין הרבה מקומות בילוי באזור שלנו, אז זה היה אחד המקומות שבהם נפגשנו, כל החבר'ה. זה קרה בעיקר בזכות אמילי, שהייתה הדבק של כולם, ועוד ברור לי שהיא תחזור להיות כזאת".
תארי לי איך נראה בילוי אצלכם.
"לפעמים היינו עושים על האש, לפעמים קריוקי, לפעמים סתם אוכלים חומוס בשישי בצהריים. לאמילי יש מלא מעגלים של חברים, והיא הייתה מקבצת את כולם למקום אחד. בגלל זה הרגשנו מאוד את החוסר שלה כשהיא הייתה בשבי".
ספרי לנו על המפגש האחרון עם אמילי, לפני שנחטפה.
"נפגשנו במסיבת יום ההולדת של יובל סלומון ז"ל, שנרצח ב-7 באוקטובר, יום אחרי המסיבה. היה לה מאוד חשוב שכולם יגיעו למסיבה ושיהיה שמח. בזמן המסיבה אמילי דאגה לכולם, הביאה לכולם שתייה. היה לה מאוד חשוב שכולם ייהנו, ובעיקר יובל, שהיה חבר מאוד טוב שלה.
"המפגש שלי עם אמילי היה כל כך מרגש, לא ראיתי אותה הרבה זמן אז היא קפצה עליי והתחבקנו. התגעגעתי אליה בטירוף. דיברנו וקבענו לעשות דברים בהמשך. המפגש הזה לא יוצא לי מהראש. אני רוצה שהמפגש הבא שלנו ייראה בדיוק ככה. מצד שני, אני עם רגליים על הקרקע. אני יודעת שזה יכול לקחת זמן. השיקום שלה יכול להיות ארוך, אבל מצידי לא לראות אותה גם עוד שנה, ורק לדעת שהיא בבית במקום בטוח עם המשפחה שלה שכל כך מחכה לה. למרות כל זאת, אין עדיין החלמה. שום דבר לא יהיה שלם עד שגלי וזיו יחזרו".
האופטימיות של בר, בשלב זה, זהירה. "אנחנו רואים שאפילו לשלב הזה של העסקה היה כל כך קשה להגיע", היא אומרת, "אז אנחנו לא רוצים אפילו לדמיין כמה זמן ייקח עד השלב הבא".
מה עובר לך בראש כשאת חושבת על זיו וגלי?
"בעיקר מה עובר עליהם שם. אנחנו יודעים שהם ראו את העסקה הקודמת יוצאת לפועל, ואולי גם את זו שהתבצעה השבוע. אני לא רוצה להאמין שהם יחשבו שעכשיו ייקח עוד זמן רב עד לעסקה הבאה. אין לי מושג מה הם יודעים שם ומה הם לא יודעים. גם אחרי שאמילי ודורון חזרו, קשה לשמוח בלב שלם, אבל אני מאמינה ומקווה שגם אותם נראה פה".
הטרגדיה של השכונה השמחה
עבור חברי קיבוצי העוטף, מגורי דור צעיר הם סמל. תחנת ביניים בין תקופת ההוללות להתמסדות המשפחתית. רוב הצעירים שהתגוררו בהם היו בני פחות מ-30. מתחם המגורים הזה, שנמצא בצד המערבי - צמוד לגדר הקיבוץ - עדיין הרוס לחלוטין, עדות ללחימה העזה שהתנהלה שם. עשרות הבתים שם עתידים להיהרס כליל, ובמקומם מתוכננת להיבנות שכונת דור צעיר חדשה.
בבוקר שבת, שבע בבוקר, פלשו מאות מחבלים לתוך הקיבוץ, שנמצא רק כשני קילומטרים ממזרח לגבול הרצועה. 64 מחברי קהילת כפר עזה נרצחו במתקפת הטרור. 19 חברים, בהם גלי, זיו, אמילי ודורון, שהתגוררו כולם בשכונת הצעירים, נחטפו.
ענבר רוזנפלד: "מצד אחד אלו ימים של התרגשות מאוד גדולה, כי אמילי ודורון כבר כאן. מצד שני זו שמחה שמלווה בהרבה כאב. גלי וזיווי, שהם חברים קרובים לא פחות, לא נמצאים ברשימות וזה מאוד מדאיג. אני נקרע. מצד אחד נורא רוצה לשמוח, אבל מצד שני אני נצור. זו שמחה בתוך כאב"
בשכונת הצעירים בכפר עזה התגוררו ביום המתקפה 37 צעירות וצעירים. 11 מהם נרצחו באותה שבת. בשל הסמיכות לגדר הקיבוץ שממנה פלשו נחילי המחבלים, מגורי הצעירים הפכו לאחת המטרות הראשונות של המחבלים, שכיתרו לחלוטין את השכונה, עברו מדלת לדלת, ירו, הציתו, רצחו וחטפו.
כמו יתר חברי הקיבוץ, גלי וזיו התעוררו בבוקר מהתרעות צבע אדום בלתי פוסקות. השבוע נחשפה הקלטה של שיחתו האחרונה של גלי עם אמו. בהקלטה נשמעת האם אומרת לו שחדרו מחבלים לכפר עזה, והוא משיב לה: "אני צריך ללכת לאמילי, היא מפחדת. אני חייב להיות איתה. אני רץ עם סכין". כאשר המחבלים נכנסו לביתה, הם ירו לכיוונה של אמילי שהחזיקה את כלבתה בזרועותיה. הכלבה נהרגה, אמילי נפצעה בידה ואיבדה שתיים מאצבעותיה, כפי שהתברר השבוע עם שובה. אמילי וגלי, ששהה איתה, נחטפו לעזה יחד.
רומי, דורון ואמילי פוגשות את אימותיהן
(צילום: דובר צה"ל )
באותן שעות, זיו כתב הודעה למשפחתו. הוא סיפר שהוא נמצא בדירה שלו ומריח עשן מתוך הדירה. באותו הזמן כתב גם בקבוצת החברים של דור צעיר, שהוא שומע את המחבלים בתוך הדירה. במשך 11 ימים למשפחת ברמן לא היה מושג מה עלה בגורלו של זיו. רק ביום ה-12 המשפחה קיבלה הודעה שהוא ככל הנראה נחטף לרצועת עזה מביתו. למסקנה הזו הגיעו בעיקר בשל היעדר סימני דם.
גם דורון נחטפה מהדירה שלה במגורי הצעירים. בשעה 10:20 בבוקר התקשרה בבכי לאמה סימונה, ואמרה לה שהיא שומעת את המחבלים מנסים להיכנס לדירה. אחר כך היא הספיקה לשלוח גם לחברים שלה הודעה קולית, שבה היא אומרת "תפסו אותי!" במהלך שהותה בַּשבי חמאס פירסם סרטון שלה, שהיה לאינדיקציה הראשונה שהיא בחיים.
מי ששרד את אותה שבת באוקטובר בקיבוץ, חייב היה לאסוף את עצמו ולהתגייס למאבק למען החטופים. מתוך 19 חטופי כפר עזה, בשבי נותר בנוסף לזיו וגלי גם קית' סיגל בן ה-65, שאשתו אביבה נחטפה אף היא ושוחררה אחרי 51 ימים.
"לא ניתן לאף אחד לעצור את השלב השני"
זיו וגלי, "כוח תאומים", כפי שהם מכונים על ידי החברים, נולדו בכפר עזה להורים טליה ודורון. אחים ללירן (36) ועידן (33). את החיבור המיוחד בין ארבעת האחים היה קשה מאוד לפספס. כולם קיעקעו על גופם קעקוע בדמות דוב, קריצה לשם משפחתם, ברמן (Bear Man). התאומים הם אוהדים שרופים של קבוצת מכבי תל-אביב ולאחרונה טיילו בקוסטה-ריקה עם חברים.
עידו פלוס (25) מכפר עזה הוא אחד החברים הטובים ביותר של התאומים ברמן. ביום ראשון, כשאמילי ודורון חזרו, הוא העדיף לצפות באירוע המרגש בביתו. גם עידו התגורר בעבר במגורי הצעירים, ועזב חודשים ספורים לפני 7 באוקטובר. באותה שבת היה אצל הוריו בכפר עזה, והצליח להינצל.
"אני כל כך מאושר לראות את המשפחות חוזרות לשמוח, מקבלות את היקר להן מכל בחזרה, זה פשוט מרגש", אמר עידו אחרי שצפה בתמונות השחרור המרגשות, "מצד שני, הלב לא מפסיק לעבוד וכל כולו סביב גלי וזיו. עד שהם לא יהיו פה בחזרה, אנחנו לא נעצור. הם החברים הכי טובים שלי, אני כבר שנה עסוק רק בהם. אני מוכן לעסוק בזה עוד שנה, כל שעה ביום, עד שהם יהיו פה. העסקה השבוע מלמדת את העם כמה זה חשוב שהם יחזרו הביתה. השבוע זו הייתה התקדמות משמעותית. לא ניתן לאף אחד לעצור את השלב השני של העסקה. המאבק על גלי וזיו וכל השאר לא הסתיים, הוא נמשך ונמשך, כל הזמן".
איך הכרתם?
"גדלנו יחד בכפר עזה, מגיל צעיר הפכנו לחבורה אחת גדולה. גרנו בסוג של קומונה, עבדנו באותה עבודה, היינו בחו"ל ביחד. אפילו לבשנו את הבגדים האחד של השני, ואני בטוח שגם נחזור ללבוש אותם. זיווי היה אספן של נעליים. הייתי גונב לו נעליים כל הזמן. גלי היה משוגע על בגדים יפים. גם ממנו הייתי גונב חולצות. פעם היינו משלימים בגדים האחד מהשני, היום אני מחכה שנשלים האחד את השני ונהיה שוב יחד".
ענבר רוזנפלד (31) לא ישכח לעולם את הרגע שבו בישרו לו שאחותו, הדר ברדיצ'סקי ז"ל, ובעלה, איתי ז"ל, נרצחו בפלישה לכפר עזה. "באינסטינקט הראשון שלי, אחרי ההודעה, רציתי שאמילי תהיה לצידי", הוא מספר, "בעיקר בלוויה. היא היחידה שחשבתי שנכון שתעבור את זה איתי, והיא לא הייתה. זה היה קשה מאוד".
ספר לנו על הקשר עם אמילי.
"אני ואמילי מחוברים מגיל אפס. עברנו הכל יחד. המשפחות שלנו חברות. היינו עושים את החגים והאירועים יחד, אז זה היה קשר מעבר לחברות של החבר'ה הצעירים. זה מאוד חיזק את הקשר בינינו".
איך התחושות עכשיו?
"מצד אחד אלו ימים של התרגשות מאוד גדולה, כי אמילי ודורון כבר כאן. מצד שני זו שמחה שמלווה בהרבה כאב. גלי וזיווי, שהם חברים קרובים לא פחות, לא נמצאים ברשימות וזה מאוד מדאיג. אני נקרע. מצד אחד נורא רוצה לשמוח, אבל מצד שני אני נצור. זו שמחה בתוך כאב. אני יודע שחשוב לשמוח ולאסוף כוחות לקראת החזרה של גלי וזיווי. כשהם וכולם יחזרו, ייפלו כל חומות ההגנה שבתוכי".
גם אלון עמר (25), שותפו של גלי לדירה וחבר קרוב של אמילי, העדיף לצפות בשחרור שלה מביתו. "אמילי היא ממש כמו אחותי הגדולה", סיפר למחרת, "אין מאושר ממני שהיא חזרה. ובכל זאת, התחושות מעורבות. אני כבר לא יכול לחכות שגלי וזיווי יחזרו".
בשבת השחורה הוא היה בבית הוריו בשדרות. הרחק מהדירה המשותפת שהוא חולק עם גלי. "חלקנו דירה כי הוא גדול ממני בשנתיים, ואני הייתי רוב הזמן בצבא. אבל בסוף השבוע היינו חולקים חדר".
הקִּרבה הזו ביניכם היא הסיבה שבחרת לצפות בחזרה שלהן לבד?
"כן, לא רציתי שאף אחד יהיה לצידי. הרגשתי שאני צריך לעבור את זה עם עצמי, להבין ולעכל. זה מחזיר אותי לאותו היום. כשישבתי בסלון וראיתי את התמונות שלהן, התמלאתי בתחושה של גאווה גדולה. ועדיין, זה לא פשוט, כי מיד המחשבות נודדות לגלי ולזיווי".
מה עובר לך בראש כשאתה רואה את אמילי חוזרת?
"כשמסתכלים על אמילי, על איך היא חזרה אחרי התקופה הארוכה הזו, זה נותן תקווה שגלי וזיווי גם יחזרו. אני מחכה להם יום-יום. מקווה שנוכל לחזור לימים שהיו לנו פעם בדור צעיר. אלו היו ימים של כיף נטו. ימים שאתה פשוט עושה מה שבא לך, הולך לעבודה, שותה קפה עם החברים בבוקר, עושים על האש בערב, רואים כדורגל. תמיד הטלוויזיות בחוץ. מדי פעם קריוקי. כל הזמן חאפלות ומסיבות.
"אני רוצה להאמין שהכל יחזור להיות כמו שהיה בדור צעיר. אני יודע שבקהילה עובדים על זה, עושים המון דברים כדי שהמקום ייבנה מחדש. אני מצפה לזה, מחכה. אם לא בשבילי, אז לפחות לדור הבא".
ליקי אביאני (30), בתו של שחר אביאני ז"ל, רבש"ץ קיבוץ כפר עזה שנפל בקרב על הקיבוץ, הגיעה ביום ראשון עד לבית החולים כדי לפגוש את אמילי, חברתה הטובה. השחרור שלה ושל דורון דווקא נתן לה כוחות להמשיך במאבק על התאומים ברמן.
"יש דאגה מטורפת לגלי ולזיווי", היא אומרת, "אני חושבת עליהם כל הזמן. החלטתי שאת השמחה והאנרגיות שקיבלנו עם חזרתן של אמילי ודורון, אני לוקחת להמשך המאבק למען החטופים כולם, ובפרט גלי, זיווי, וכמובן קית'.
"אני מרגישה שהיינו צריכים אוויר לנשימה, להטעין את עצמנו קצת בשמחה, וזה בדיוק מה שקרה כשראיתי את אמילי ודורון. החזרה שלהן נותנת לי המון תקווה לגבי היתר. אני משוכנעת שאמילי לא תנוח עד שגלי וזיווי יחזרו הביתה. מבלי שאדבר בשמה, זה ברור לי שהיא תצטרף למאבק ותעשה הכל כדי שגם הם יהיו חופשיים. החברות שלהם חזקה יותר מהכל.
"צריך להבין את החיבור בין האנשים שגרו יחד בדור צעיר. זו הייתה משפחה אחת גדולה. כולם שם ידעו הכל על כולם - מי הלך לישון ומתי, מה כל אחד עושה או לא עושה, כמה כסף ביזבזנו. לכל החבורה שם היה כוח מיוחד, ותמיד האווירה הייתה טובה. זה היה מקום מטורף, והוא עוד יחזור להיות כזה".
דבר אחד ברור לכולם. ברגע שהשמחה על שובן של אמילי ודורון תתפוגג, המאבק על זיו וגלי יתחדש במלוא העוצמה. אין אפשרות אחרת. מה שהיה כבר לא יהיה: ייקח זמן רב עד שמגורי הדור הצעיר ייבנו מחדש, ולא ברור מי יחזור לגור שם. אבל החברויות שנוצרו על הספות הישנות, עם השתייה, הסיגריות והגיטרות, יישארו לנצח.