"התשובה היא לא". באמירה חד-משמעית זו מסכם העורך הראשי של היומון המצרי רב-התפוצה "אל-אהראם", את תגובת הערבים לתוכנית טראמפ לקליטת כ-2 מיליון עזתים במצרים ובירדן. פחות מחודש מאז כניסתו לבית הלבן מטלטל טראמפ את הסדר העולמי, כפי שניכר במלחמות הסחר שפתח עם קנדה, מקסיקו וסין, בצעדים נגד מהגרים לא-חוקיים בארה"ב, ובתביעה לקבלת גרינלנד ותעלת פנמה. המזרח התיכון חש במהירות את הטלטלות: עצירת המלחמה בעזה וקידום "העסקה" בישרו לכאורה על ייצוב, אבל כעת מגיע רעיון שמעורר זעזוע עמוק, שהתעצם עוד יותר לאחר ההכרזה ביום שלישי ולפיה "בכוונת ארה"ב להשתלט על הרצועה ולבנות אותה מחדש" (אם כי הובהר שהדבר לא יכלול נוכחות צבאית אמריקאית ברצועה, וכי עקירת התושבים תהיה זמנית).
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של מיכאל מילשטיין:
הרעיון להעביר את העזתים, בפרט הפליטים שבהם (66 אחוז מתושבי הרצועה), למקום אחר עתיק יומין. כבר ב-1949 בחן בן-גוריון אפשרות לספח את האזור וליישב את פליטיו באיו"ש. לאחר מלחמת ששת הימים אירגן דיין טיולים לפליטים מעזה בגדה כדי שייחשפו לדגמי חיים אחרים, אשכול גיבש צוות סודי שעסק בהגירה מרצון למושבות לשעבר של איטליה (לוב וסומליה), וגולדה אמנם הצליחה לשכנע את פרגוואי לקלוט עזתים, אבל התוכנית נחלה כישלון. אחרי 7 באוקטובר קם הרעיון לתחייה ונתנו לו ביטוי, בין היתר, איילת שקד, גילה גמליאל (שקוראת שנים להעברת העזתים לסיני, ואף להקמת מדינה פלסטינית באזור), וכן רם בן ברק ודני דנון, שפירסמו מאמר משותף בנושא כחודש אחרי הטבח.
העולם הערבי ההמום מגיב בקול אחד שכולל: דחייה פומבית ונחרצת של תוכנית טראמפ, הזוכה לכינוי "תהג'יר" (עקירה או גירוש), חרדה אדירה נוכח התעקשות לממשה, ובמקביל – נקיטת זהירות רבה בכבודה של אמריקה בכלל ושל הנשיא בפרט. את העניינים, כך נראה, הערבים מנסים, בלי הרבה הצלחה, לסגור דיפלומטית מאחורי הקלעים, מאמץ שיגיע לשיאו בביקורם בוושינגטון של המלך עבדאללה (בשבוע הבא) ושל הנשיא א-סיסי (בעוד שבועיים).
הזהירות הערבית משתקפת באיגרת משותפת ששלחו השבוע שרי החוץ של סעודיה, מצרים, ירדן, קטאר והאמירויות ביחד עם חוסיין א-שייח', השני בחשיבותו בצמרת הרשות, למזכיר המדינה, מרקו רוביו, שבה נכתב: "השיקום בעזה חייב להיות בשיתוף תושביה, שחייבים לבנות מחדש את מולדתם. אסור להרחיקם מאדמתם במסגרת תהליך השיקום". האיגרת הצטרפה להודעת הסיכום של כינוס מיוחד שערכו שרי החוץ הערביים בקהיר בסוף השבוע האחרון, שדחתה על הסף את עידוד ההגירה מרצון, אבל הביעה תקווה לעבודה משותפת ופורייה עם ממשל טראמפ.
בירדן מקננת דרך קבע חרדה מ"מוא'מרה" (מזימה) ישראלית-מערבית שתכליתה לפתור את הבעיה הפלסטינית בשטח הממלכה, מהלך שיפר את המאזן הדמוגרפי העדין בין עבר-ירדנים לפלסטינים, ויערער את השלטון במדינה. "באמצעות דחיפת הפלסטינים לירדן, ישראל חותרת לחסל את הבעיה הפלסטינית ולהקים להם מולדת חלופית בממלכה. הרעיון שהעלה טראמפ משתלב עם המאמץ הישראלי שקודם במלחמה להפוך את עזה לבלתי ראויה למחיה, ובכך לאלץ את תושביה לעזוב", מסביר סמיח אל-מעאיטה, לשעבר שר ההסברה הירדני. החרדה מלכדת את תומכי הכתר ואת האופוזיציה האיסלאמית, שאחד ממייצגיה, העיתונאי חאזם עיאד, כתב השבוע: "רעיון ההגליה משקף את התסכול של ארה"ב ושל ישראל נוכח חוסר היכולת להכריע את ההתנגדות בעזה. השתיים לא רוצות לחדש את המלחמה, אבל מנסות לכפות את האינטרסים שלהן ולשנות את המציאות באמצעות ה'תהג'יר'".
במצרים, שרואה עצמה כאחות הבכורה בעולם הערבי, יוזמת טראמפ נתפסת גם כפגיעה בכבוד הלאומי וגם כאיום ממשי. "מדובר בעוול שאין סיכוי כי נשתף עימו פעולה", הכריז א-סיסי, והבהיר כי "הפתרון היחיד מבחינת קהיר הוא כינון מדינה פלסטינית בגבולות 67'". נבין כאמל, עיתונאית בכירה במצרים, מפתחת את הקו ומסבירה: "לא נאפשר לאיים על הביטחון הלאומי של מצרים באמצעות העברת פלסטינים לשטחנו. העם המצרי כולו עומד מאחורי העמדות שהציג הנשיא א-סיסי, כפי שהשתקף השבוע בהפגנות נגד תוכנית טראמפ שנערכו סמוך למעבר רפיח".
4 צפייה בגלריה
קריקטורה ב"אלערבי אלג'דיד". טראמפ דוחק את העזתים ומראשו מצווים נתניהו: "למצרים ורחוק יותר!" ומאסק: "אל המאדים ורחוק יותר!"
החרדות מתעצמות נוכח רמיזות טראמפ על הפעלת לחץ על שתי המדינות שנהנות מתמיכה כלכלית וצבאית אמריקאית נרחבת, שמסייעת להן לשמור על יציבות מבית. א-סיסי והמלך עבדאללה נקלעים בהדרגה למצוקה קשה. ברור להם, כמו ליתר שליטי העולם הערבי, כי איתות, ולו קל, על נכונות לדון בהצעת טראמפ תלבה תסיסה פנימית נגדם, ומולה, למעשה, מתגמד האיום לגבי קיצוץ בסיוע האמריקאי. העלאת הרעיון כולו יוצרת קריסת ציפיות דרמטית בעולם הערבי. מדינות ערב המתונות חשו מצוקה בתקופת ביידן, שבה נחלש מעמדה של וושינגטון במזה"ת, וראו בחיוב את חזרת טראמפ שנתפס כמי שמונע משיקולים כלכליים ונכון לאמץ קו אגרסיבי נגד איראן. התקווה, כך נראה, הופכת לסיוט.
כצפוי, התגובות בקרב הפלסטינים לתוכנית קשות במיוחד. גם הם טיפחו מאז ניצחון טראמפ ציפיות זהירות שבכהונתו השנייה יפתיע ויתקן את הטראומות שהסב להם בקדנציה הראשונה, כשהעביר את השגרירות לירושלים, קידם את הסכמי אברהם בלי מו"מ עם הפלסטינים, והציג את תוכנית המאה שהפלסטינים דחו על הסף. העלאת התוכנית הנוכחית מהווה מבחינתם תקומה של איום ישן בעוצמות גדולות מבעבר, שלא כולל רק פגיעה בדימוי ובמעמד שלהם, אלא גם חותר לשינוי המציאות בין הים לירדן ולקעקוע רעיון מדינה פלסטינית בגבולות 67'.
"אסור להתייחס לתוכנית כאל סתם הזיה", מסביר בשיחה ד"ר מוח'ימר אבו-סעדה, מרצה למדע המדינה מעזה שעקר במהלך המלחמה לקהיר. "אפשרות אחת היא שטראמפ מנסה להפעיל לחץ על חמאס כדי שיגמיש עמדות בשלבים הבאים של העסקה. האפשרות השנייה היא שהוא מכוון לעבר מדינות ערב כדי שלא יפריעו לקידום הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה עם התעקשות על עמדות נוקשות, ובראשן כינון מדינה פלסטינית. מכל מקום, חייבים לזכור שטראמפ הוא טיפוס רציני ומעשי, ולא מופרך להעריך שכבר עכשיו הוא חושב כיצד לפתח ברצועה את הריביירה של המזה"ת. מה שבטוח שלא תמצא פלסטיני אחד שיסכים לדון על הרעיון". הפובליציסט העזתי אכרם עטאללה ממשיך: "אנחנו צריכים לקחת את טראמפ במלוא הרצינות, ותמיד לזכור שהוא מתנהל כאיש נדל"ן".
מאחורי הקלעים קיימת אמת מורכבת יותר. רבים מתושבי עזה, במיוחד הצעירים, רצו לעזוב את האזור, בלי לחזור, עוד לפני 7 באוקטובר, וסביר שהרצון התחזק בעקבות החורבן שנגרם לרצועה במלחמה. בסקר שערך מכון המחקר בראשותו של ח'ליל שקאקי ערב המלחמה, 31 אחוז מהעזתים הביעו שאיפה לעזוב את עזה (44 אחוז מקרב בני 18-29), בעיקר לטורקיה, גרמניה, קנדה, ארה"ב וקטאר. בנוסף, 6-7 אחוזים מתושבי הרצועה (כ-150 אלף איש) עזבו את האזור במהלך המלחמה, ורק מיעוטם מעוניינים לחזור. ואולם, כשפתאום רעיון העזיבה מגיע מבחוץ או מוגדר כחלק מהמאבק של ישראל בפלסטינים, היוצרות מתהפכות: מופגנת התנגדות גורפת להגירה מעזה ומונפות סיסמאות הצומוד. "לא נחזור על הטעות של 48'" ו"נישאר באדמתנו למרות החורבן", הן אמירות שנשמעות מפי פלסטינים רבים שרואיינו השבוע בעודם שבים לצפון הרצועה דרך ציר החוף.
זעזוע ניכר גם באיו"ש, אזור שלכאורה לא כלול בתוכנית הנוכחית של טראמפ. ברשות מנסים לפענח למה התכוון הנשיא כשאמר שיודיע בארבעת השבועות הקרובים מהי עמדתו בנוגע לגדה (ובעיקר חרדים שם מהאפשרות שיעניק אור ירוק למהלכי סיפוח); מנסים לעכל את הדיווחים לגבי הפסקת התמיכה האמריקאית באונר"א וב-USAID; ומתמודדים עם המבצע של צה"ל בג'נין שכולל הרס נרחב, עזיבת אוכלוסייה, והכרזה של השר כ"ץ על הישארות במחנה הפליטים בעיר, דברים שנתפסים בעיני רבים, כמו למשל ראש עיריית ג'נין, כמאמץ עקירה מקביל לזה שמקודם בעזה.
גם בוושינגטון מנסים לפענח מהן כוונותיו האמיתיות של טראמפ, ובעיקר להבין אם מדובר בחזון ממשי או בניסיון לחלץ ויתורים מהעולם הערבי. "זה נראה כתכסיס הרבה יותר מאשר תוכנית סדורה", מסביר בראיון דיוויד מקובסקי, לשעבר יועצו של מזכיר המדינה ג'ון קרי. "אמירתו שלשום של היועץ לביטחון לאומי, מייקל וולץ, ולפיה הצגת היוזמה תביא את שחקני המזה"ת להעלות פתרונות משלהם, ממחישה שלא מדובר במהלך מגובש. טראמפ פשוט מתנהל לפי שיטתו המסורתית: הימורי פתיחה מקסימליסטיים במטרה להפיק רווח מרבי במהלך המו"מ שיתנהל".
ההתעקשות של טראמפ לממש את התוכנית עלולה לזעזע את המצב הרעוע גם כך של המזה"ת, שטרם התאושש מטלטלות המלחמה הנוכחית וסוחב צלקות קשות מימי האביב הערבי. העלאת הרעיון של העברת אוכלוסיית עזה מעצימה את האיבה המסורתית כלפי ארה"ב באזור, ומקבעת את ההרגשה שהיא ניצבת חד-צדדית תמיד לצד ישראל והאינטרסים שלה.
המאמץ לקדם את רעיון הרילוקיישן עלול לגרום למשבר ביחסים בין מדינות ערב לוושינגטון, כולל סעודיה שנתפסת בעיני טראמפ כלבנה מרכזית בעיצובו של מזרח תיכון חדש, וכמובן, לחץ כלכלי יקרין על יציבותם הפנימית של המשטרים.
"הנזק שעלול להיגרם מעצם הדיון על התוכנית ונוכח מאמץ לקדם אותה עלול להיות כבד ומהיר", מסביר בשיחה ד"ר איימן אל-חניטי, מומחה ירדני לענייני המזה"ת וישראל. "הסכמי השלום הוותיקים עם מצרים וירדן וגם הסכמי אברהם יעמדו בסכנה, ומ'היהלום הגדול' של נורמליזציה עם סעודיה ישראל יכולה לשכוח".
חיזוק דברים יש בהודעה החריגה והחד-משמעית מטעם משרד החוץ הסעודי, בשעת לילה מאוחרת באזורנו, מיד בתום פגישת טראמפ עם נתניהו, ובה הבהרה שהנורמליזציה עם ישראל לא תקודם ללא דיון במדינה פלסטינית (בניגוד לטענות שהעלה טראמפ), וכי ריאד דוחה על הסף רעיונות לגבי עקירת אוכלוסייה מהרצועה.
נוכח המציאות הנפיצה, ישראל נדרשת למדיניות זהירה ונבונה. אימוץ הקו המתלהב – בראיון אתמול ל"פוקס ניוז" נתניהו הגדיר את הרעיון "יוצא מן הכלל", וראשי הציונות הדתית מהללים אותו מאז הועלה הרעיון לראשונה ב-25 בינואר – קל וחומר קריאה פומבית לעולם הערבי לקבל את התוכנית, לא יישכח במהרה באזורנו. מעבר לפגיעה ביחסים עם מדינות ידידותיות, ובראשן ירדן, מצרים ואיחוד האמירויות, יסוכלו מאמצים לקידום הנורמליזציה עם סעודיה, ואף עלולה להיווצר התקרבות מסוכנת בין הערבים לאיראן, שכבר עכשיו מנצלת את העלאת התוכנית כדי ללבות תסיסה באזור, בטענה ש"נחשף טבעה האמיתי של וושינגטון ועמידתה לצד ישראל".
הטיעון בישראל שלפיו "לא צריך לפסול את הרעיון" ושזו "חשיבה מחוץ לקופסה" הוא עדות שרבים משרידי קונספציית 7 באוקטובר עדיין מקננים בתודעה. כך למשל טען השר סמוטריץ' כי הצעה לחיים טובים תוריד את מפלס הקיצוניות והעוינות, ובמשתמע כי הכלכלה מסוגלת לכופף אידיאולוגיות, מסוג ההנחות שקרסו ב-7 באוקטובר. בנוסף, ניכרת שוב הנטייה להישען על פנטזיות במקום על קריאה מפוכחת – גם אם עגומה – של המציאות, כפי שהשתקף באמונות לגבי היכולת להכחיד את חמאס, לשכנע את הנהגתה להתפנות מעזה (כמו ערפאת ב-1982 מלבנון), לכונן מעין משטר חמולות ברצועה, או לקדם דה-רדיקליזציה והנדוס תודעה לפלסטינים. כל אלה משקפים מצב בלתי נתפס שבו מעצבי ההסדרה עם חמאס, הם גם אלה שמגבשים את הקונספציות החדשות.
את האנרגיות שיושקעו בקידום תוכנית טראמפ – שסבירות מימושה קלושה, אך הסיכוי שתגרום נזק אסטרטגי לישראל גבוה – עדיף יהיה להשקיע ביעדים ריאליים, ובראשם: הנורמליזציה עם סעודיה, שברור כי תחייב מהלכים מול הרשות; מיקוד מאמץ נגד הגרעין האיראני שיחייב, בין היתר, שת"פ הדוק עם מדינות ערב; מימוש הסדרה אפקטיבית בלבנון; והתניה תקיפה של שיקום עזה בצמצום מקסימלי של השפעת חמאס באזור ובפיקוח יעיל בממד הביטחוני. כל זאת, מתוך הבנה שלא ניתן להעלים את הארגון, וכפי שאין פתרון קסם שיאפשר "ריקון" האזור מתושביו.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
