בשנות השפל הכלכלי הגדול בארצות-הברית ביקש רוזוולט בנאום הבחירות שלו לנסוך תקווה באזרחים ואמר: "הדבר היחיד שיש לפחד ממנו הוא הפחד עצמו". נשמע נהדר, נכון? וגם מוּכר. גרסאות שונות של אותה שטות הרי פורחות בכל מיני מחצבים רוחניים, פסיכו-פילוסופיים. המון אנשים שקפצו ראש לתוך הפחד - יציאה בשאלה, יציאה מהארון, גירושים, נישואים, ניתוח אף - מעידים שזה נכון, שלקראת הוא אירוע מפחיד יותר. רק העניין הוא שלא תמיד. לפעמים הפחד מהפחד – נניח מהאפשרות שמחבלים יפרצו לך את דלת הממ"ד – מתגלה כהרבה פחות גרוע מהמציאות שבה גם אחרי למעלה מ-600 ימים אתה זרוק מתחת לאדמה מופקר לגורלך, נמוג מזיכרונם של האחראים לחטיפתך.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דניאלה לונדון דקל:
אני עוד לא יודעת איך המלחמה הזו תיגמר, אבל בינתיים אני לגמרי מזדהה עם השטות. עד לרגע כתיבת שורות אלה - יום שני בערב - זה פחות נורא ממה שדמיינתי. מה דמיינתי? פטריית עשן ענקית, מלוא כל הארץ כבודה, היוצאת מסלון הבית שלי. כי כשדמיינתי מלחמה עם גוליית, הגדול כמעט פי 80 מאיתנו, זה היה כמו לדמיין את הקץ. שום סיכוי. והנה, הדמון הגיע סוף-סוף ומסתבר שמדובר "רק" ברולטה הרוסית המחרידה שהיא תמצית חיינו כאן מאז 7 באוקטובר, בהתקפי לב קולקטיביים ובתמונות שכמו לקוחות משג'עייה. אבל החיים קורים ובתי הקפה פתוחים. הלילות אמנם ארוכים וקשים, אבל האספרסו נשאר קצר.
מדי פעם אני צריכה להזכיר לעצמי שהחלק הזה בדנ”א, הפחד התמידי מאיראן, ניתק כרגע מהסליל. אני כל כך רגילה לפחד מאיראן, במיוחד אחרי שצוות הווי ובידור - ביבי והפצצה המאוירת - הגיע לאו"ם, כשאני מרגישה שאיזה חלק זהותי מהישראליות שלי נלקח ממני עכשיו. חלק יציב וקבוע כמו מס הכנסה, הכנרת ו"ארץ נהדרת". כמובן שאני חשה הקלה. אבל אולי ככה מרגישים כשמגיעה אבחנה שמאששת - אחרי חודשים של חיפושים - מחלה סופנית. משהו כמו "לפחות אנחנו יודעים עם מה אנחנו מתמודדים".
לפני 700 שנה, כלומר לפני שבוע, כשצווחת פיקוד העורף בנייד הפילה אותנו למציאות הנוכחית, ניסיתי להבין כצעד ראשון אם היטרללנו עד כדי כך שיצאנו למבצע צבאי בלי לקבל אישור מטראמפ. הרי כל כותרות הימים הקודמים טענו שטראמפ אמר לנו "דונט" ולאיראן "לטס מייק א דיל", כך שאפילו הפחד הראשוני שלי לא היה מאיראן אלא מהמגלומניה, מההבנה שיש מצב שעם כלביא יקום להשתולל בלי אישור מהרופא.
למחרת נרגעתי, לפחות מהפחד הזה. טראמפ יודע, טראמפ אישר, גם אם בחצי פה, ניכר שהוא כבר בדרך לזקפה. ואז נבהלתי שוב, כי מה זה אומר שתכסיס תוכסס - כן, כן, הכל לצורכי ביטחון כמובן, תודה על הדאגה - מבלי שידענו כלום, אבל ממש כלום? אם הכל תוכנן כל כך בקפדנות, למה אף אחד לא יודע איך נראה הסוף וכל מיני אלמוג כהנים אומרים שאין סוף? אם הכל תוכנן כבר שנים, למה ליותר ממחצית האזרחים אין מרחב מוגן מול הטילים? למה המקלטים הרוסים, מוזנחים וביישובים שלמים, למשל בטמרה, יישוב עם 37 אלף תושבים שספג במבצע הזה ארבע נרצחות, אין אפילו מקלט אחד, ולמה, ריבון האלוהים, לא החזרתם קודם את החטופים?
לא הייתי סביב השולחן בבור בזמן ישיבת הקבינט. לא שמעתי את שאלות השרים ולא ראיתי כיצד השפיעה התחזית - בין 800 ל-4,000 אזרחים מתים בעורף - על מבע פניהם. אין לי מושג מדוע החליט הקבינט שזהו הזמן, זה היום, זה הרגע, שהגרעין האיראני קורא לנו לצאת לחיים חדשים. רשימת התהיות שלי היא אינסופית. החל משאלת האיום (אולי היה כדאי בכל זאת למצות קודם הסכמים ובריתות?) עבוׁר דרך שאלת הכשירות (האם אפשר לסמוך על קבינט שמורכב ממושחתים, עבריינים ומנהלים כושלים, שכבר הוכיחו אוזלת יד בתיקים שעליהם הם מופקדים?) וכלה בשאלת האמינות (נתניהו, מבחינה פיזיולוגית, יכול לומר אמת?).
אני מנסה להזכיר לעצמי שגם שלטון רקוב, כמו שעון, יכול להיות צודק פעמיים, או לפחות פעם אחת. אבל רמת האמון שלי היא כזו שהופתעתי יותר מדחיית החתונה מאשר מההתקפה. ואז אמרתי: רגע, אולי אין בכלל רעיה עמית ואין חוות רונית? אולי אבנר הוא סוכן מוסד?
מסתבר ש"עם כלביא", או בגרסתו המלאה "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא, לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה" (במדבר כ"ג, כ"ד) הוא הגרסה שלנו, הרוזוולטית, ל"לא לפחד מהפחד". להפתעתי אני באמת לא מפחדת. כלומר, לא מאיראן. קרה איזה קסם. כמו המכשפה המרשעת מן המערב, אחת הדמויות הדמוניות המככבות ב"הקוסם מארץ עוץ", זו שלרשותה עמדו להקות זאבים ועורבים, נחילי דבורים וצבא של עבדים, גם איראן התמוססה מיידית תחת דלי מים ששפכה עליה דורותי, הטייסת הקפלניסטית.
כמו המכשפה המרשעת מן המערב מ"הקוסם מארץ עוץ", זו שלרשותה עמדו להקות זאבים ועורבים, נחילי דבורים וצבא של עבדים, גם איראן התמוססה מיידית תחת דלי מים ששפכה עליה דורותי, הטייסת הקפלניסטית
אני מתחברת לשם המבצע "עם כלביא" ומתנתקת מהמשך הפסוק "ודם חללים ישתה". מה אני, ערפד? פסוקי מקרא המהללים ניצחון מוחלט או "אל נקמות" מפחידים אותי. הם מגולמים בשר ביטחון המצייץ בעליזות "טהרן בוערת", בשירת "שיישרף לכם הכפר", ובשיתופים אורגזמתיים של פיצוצים. אני מפחדת מפרשנים לענייני אריות שצוהלים מכל עריפת ראש וממלכים מסוגת ירבעם או נתניהו, שהתחילו דווקא סבבה, אבל השתבשו לקראת הסוף והובילו לפילוג ולגלוּת. מי שחתום על שם המבצע, כמו גם על המבצע עצמו, נראה מאושש מאי פעם. לא רק מכאבי הגב שמנעו ממנו להגיע אל משפטו, אלא גם ממעמדו בסקרים.
כשהגיע אל אזור נפילת הטילים בבת-ים הוא התקבל בדגלי משיח ובקריאות "מלך ישראל". המנהיג שהוביל אותנו אל האסון הגדול בתולדות המדינה הוא מלך ישראל. בנו שבמיאמי גורס שהוא דווקא צ'רצ'יל. 70 פנים לנתניהו. העיניים שלי יוצאות מהחורים. כאילו שלא נותרו חטופים שהשארנו מאחור, חבלי ארץ הרוסים, חיילים שממשיכים להיהרג בבוץ העזתי, אסון הומניטרי בעזה המבקש פתרון, מדינה קורסת שיש לנהל, הפיכה משטרית שצריך לעצור, שסע חברתי שחייבים לאחות.
יצאנו למלחמה עם איראן, מדינה עם עבר תרבותי ועומק רוחני. כמונו, היא אחת העתיקות והרציפות בעולם. איראן שהפכה למדינה דתית, אנטי-דמוקרטית, הנשלטת על ידי מנהיג ריכוזי הפוגע בשוויון, בהשכלה, בתקשורת, בתרבות. שמצליחה להתקיים בעזרת נפט, הפחדה, תחזוקת קרע אזרחי קבוע ומתמשך וסימון האופוזיציה - יותר ממחצית - כאויבי העם. אז לא, אני לא מפחדת מהמלחמה. אני מפחדת רק ממי שאנחנו הופכים להיות תוך כדי נסיקתה, וממה שנהפוך להיות כשנצא מהצד השני שלה. ולנו אין אפילו נפט.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.06.25
