הכלבה לוסי פוסעת לצד מנאז דוסטי בשדרות ווילשר בלוס-אנג'לס. באיראן, היא לא הייתה מעיזה לצאת איתה לרחוב. "לפי האיסלאם, כלבים נחשבים לא טהורים. יש חוק איראני שאם אתה יוצא עם כלב ‑ אפשר לעצור אותך ולהשליך אותך לכלא. שמעתי שהם תופסים כלבים, הורגים אותם ומוכרים את הבשר שלהם לסין. הם אנשים חולים, לא בני אדם".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
הם מתכנסים כאן פעם בכמה שבועות, בחזית הבניין הפדרלי ברובע ווסטווד, הידוע בכינויו: טהרנג’לס ‑ בגלל האוכלוסייה האיראנית הגדולה הגרה באזור. השילוב בין מזג האוויר המזכיר את המולדת ובין תחושת הקהילתיות משך רבים מהם לקבוע את ביתם פה, בדרום קליפורניה. לפי הערכות, בלוס-אנג’לס ובסביבה חיים כיום כ-700 אלף תושבים ממוצא איראני — הקהילה הגדולה ביותר מחוץ לאיראן.
חלקם נולדו באיראן והיגרו לארצות-הברית כילדים, חלקם נולדו פה, להורים גולים. כמעט כולם גדלו במשפחות מוסלמיות, אבל כשהם נשאלים על כך הם ממהרים להתנער ולהבהיר שאינם מגדירים את עצמם כמוסלמים. מבצע עם כלביא רק העצים את המחאה הקבועה שלהם נגד משמרות המהפכה.
דוסטי היגרה לארצות-הברית מאיראן לפני כעשר שנים וגרה היום באורנג' קאונטי, מחוז הסמוך ללוס-אנג'לס. לפני חודש, חברה שלה חזרה לאיראן כדי לבקר את המשפחה ומיד נעצרה ונזרקה לכלא בטענה שהיא תומכת בישראל. "היא בכלל מוסלמית ולא פעילה נגד המשטר כמוני. היא אף פעם לא כתבה שום דבר במדיה החברתית, אבל באיראן אפשר לעצור אותך בלי שום סיבה, להכניס אותך לכלא ולאנוס אותך, הם עושים את זה גם לנשים וגם לגברים. אני בטוחה שגם אותה אנסו".
היא עצמה כבר יודעת שלעולם לא תוכל לחזור למולדת. גם לא לבקר את אביה החולה, בן ה-90, שחי שם לבד אחרי שאמה נפטרה. משך כל חייה באיראן עברה שטיפת מוח אינטנסיבית ש"ישראל היא השטן". "אמרו לנו שהישראלים רעים ושאסור לנו להיות בקשר איתם. לא האמנתי לזה, וגם המשפחה שלי לא. היו לנו הרבה חברים יהודים, וגם ארמנים ובהאים".
לאחר שטראמפ הכריז על הפסקת האש, רבים מחבריה ובני משפחתה של דוסטי באיראן היו מאוכזבים קשות. הם קיוו שהתקיפה הישראלית תביא סוף-סוף לנפילת המשטר השנוא ולשינוי שהם מייחלים לו מאז עלייתו של אייתוללה חומייני לשלטון, ב-1979. עכשיו היא מספרת שהדיכוי האכזרי לא נעצר, למרות המכה הקשה שספגו. "מיד לאחר שהמלחמה הסתיימה, השלטון חזר לעצור ולהרוג עוד אנשים. אם המשטר לא ייפול, הם ימשיכו בתוכנית הגרעין. הם הרי עדיין רוצים להשמיד את ישראל, הם פנאטים".
דור ההורים — אלה שזוכרים את החיים באיראן שלפני המהפכה — עדיין מתגעגעים לשאה המנוח. כשאני שואלת על התקוות לשוב לשם ביום מן הימים, הם מודים שהספינה הזאת כבר הפליגה מבחינתם. פעם עוד האמינו שאם רק ייפול שלטון האייתוללות, יעלו מיד על מטוס ויחזרו למולדת. היום הם כבר נטועים בחייהם החדשים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
“הייתי נוסעת לביקור, כן, אבל לא יותר מזה”, אומרת מהאנז דרדשתי, בת 75, שעזבה את איראן ב-1985. “זה לא היה פשוט להגר לכאן. השארנו מאחורינו בית ועסק שלא הצלחנו למכור והצטרפנו למשפחה שכבר הייתה כאן בלוס-אנג’לס”.
פה בארצות-הברית מצאו דרדשתי ובעלה קהילה תוססת, הכוללת עשרות מסעדות, מרכולים, חנויות תבלינים, מאפיות, בוטיקים ועסקים בבעלות איראנים. “מאז שעברתי לכאן, לא יצאתי מהבית פעם אחת מבלי לשמוע פרסית”, היא אומרת. “לא משנה איפה, אני תמיד שומעת אנשים מדברים בשפה שלי”.
גם ילדי המהגרים, שנולדו וגדלו בארצות-הברית, ממשיכים את המסורת. הם מדברים פרסית, חוגגים את ראש השנה הפרסי, הנורוז, חג האביב, ורבים מהם בוחרים להתחתן עם צאצאי מהגרים איראנים כמותם — תופעה שמאפיינת גם את הקהילה היהודית האיראנית.
למרות זאת, בין שתי הקהילות כמעט ואין קשר חברתי. ההפרדה לא נובעת מעוינות או ניכור, אלא פשוט ביטוי לנטייה הטבעית של אנשים להשתייך לקבוצה המוכרת והקרובה להם. הן חיות זו לצד זו, נפגשות בחנויות מכולת ובמסעדות הפרסיות הרבות בעיר, אך לא חולקות אירועים קהילתיים משותפים. יוצאות מהכלל הן ההופעות של זמרים איראנים מהשורה הראשונה, כמו גוגוש ‑ הזמרת והשחקנית בת ה-75, שחיה היום בלוס-אנג’לס ‑ דאריוש, או אבי. האחרון הופיע בפברואר האחרון במסעדת “קברט טהרן” — מוסד פרסי ידוע המציע אוכל אותנטי, הופעות חיות וקריוקי פרסי מדי יום רביעי.
בלוס-אנג’לס זמין עבורם עולם תקשורת עצמאי ועשיר: תחנות רדיו, ערוצי טלוויזיה ועיתונים בשפה הפרסית, המשדרים תכנים חדשותיים, תרבותיים ומוזיקליים לקהל המקומי. רבים מבני הדור המבוגר עדיין צורכים את החדשות והבידור שלהם בשפת האם.
גם סצנת המסעדות האיראניות משגשגת. בכ-154 מסעדות פרסיות הפועלות כיום במחוז, אפשר למצוא מנות קלאסיות כמו צ’לו קבב, ג’וג’ה קבב, סבזי פולו, פֶסֶנג’וּן ושלל סוגי אורז ותבשילים. “אין תחליף לאוכל האיראני”, מסבירים בני הקהילה.
חנויות המכולת מספקות להם את כל הדרוש לשימור המסורת הקולינרית: זעפרן, לימון פרסי, תערובת גורמה סבזי, גולפאר (תבלין ארומטי שנהוג להוסיף לתבשיל של עדשים ירוקות) וסומאק. במרכולים הגדולים תוכלו למצוא גם עשבי תיבול קצוצים קפואים, תבלינים נדירים ותבשילים ביתיים מוכנים.
בג’ורדן מרקט, על שדרות ווסטווד, אני פוגשת את יסמין רוסטמי, בת ה-33, בין מדפי התבלינים הפרסיים. היא נולדה בלוס-אנג’לס להורים גולים ומעולם לא ביקרה באיראן, אך מדברת פרסית שוטפת כמו רוב ילדי האיראנים שגרים באל-איי. “יש לנו משפחה וחברים בטהרן ואנו בקשר קבוע איתם”, היא אומרת. “ברור שאנחנו מאוד מודאגים, אבל אנחנו גם מלאי תקווה. כל מי שאנחנו מדברים איתו באיראן רצה שהמלחמה עם ישראל תימשך. אני לא כל כך מבינה למה טראמפ עצר אותה. סוף-סוף היה לאיראנים סיכוי לעתיד טוב יותר”.
רוסטמי הכירה הרבה יהודים במהלך הלימודים. “הלכתי לתיכון בוורלי-הילס היי ומעולם לא הייתה לי בעיה איתם. מצחיק אותי לראות אנשים שמפגינים בעד איראן ונגד ישראל. הם טוענים שישראל מתקיפה אזרחים חפים מפשע באיראן, לא מאמינה שמישהו מהם דיבר אי פעם עם איראני. אין להם מושג על מה הם מפגינים. אנחנו האיראנים מודים לישראל בשם המשפחות שלנו שעדיין שם”.
גם ניושה שיראזי, שעזבה את איראן לפני 13 שנים, לא האמינה לתעמולה שהוחדרה בה בילדות. “בבית הספר לימדו אותנו להגיד ‘מוות לישראל ומוות לארצות-הברית’, אבל לא ידענו אפילו מה אנחנו אומרים. כאן בארצות-הברית הכרתי יהודים ורכשתי הרבה חברים טובים, בעיקר מאז 7 באוקטובר. יש לי משפחה וחברים באיראן והמלחמה הלחיצה אותם, אבל הם לא רצו שהיא תסתיים. הם תומכים בישראל לחלוטין. המצחיק הוא שהם סומכים על ישראל יותר מאשר על איראן ורוצים לראות את המשטר נופל”.
95 אחוז מהאיראנים באיראן, היא מאמינה, מייחלים לנפילת הרפובליקה האיסלאמית, “ולכל היתר יש קשר למשטר והם מרוויחים ממנו”.
למרות שרוב המהגרים מאיראן הם מוסלמים, אין כמעט מסגדים של הקהילה בלוס-אנג’לס, שניתן למצוא בה לעומת זאת עשרות בתי כנסת של יהודים פרסים. הסיבה לכך היא שמוסלמים שעזבו את איראן מתנתקים ברובם מהדת. חלקם אף אימצו חגים נוצריים כחג המולד, ונהנים להניח עץ חג מולד בסלון בדצמבר מבלי לייחס לחג משמעות דתית.
סניף בנק אוף אמריקה באנסינו. התג שעל הז’קט של הבנקאית נשא את השם: מאהשיד. שאלתי אם תסכים להתראיין. “כן, אבל בלי שם מלא ותמונה. יש לי משפחה באיראן וזה מסוכן עבורם”, ענתה.
היא עברה ללוס-אנג’לס לפני שבע שנים בלבד. “האמת היא שהגעתי לביקור וחשבתי לחזור לאיראן, אבל אחי שגר כאן שנים שיכנע אותי להישאר ועזר לי לקבל גרין קארד”, היא אומרת.
מהאשיד שעברה ללוס אנג'לס לפני שבע שנים: "אני רוצה שתכתבי שהעם האיראני אוהב את ישראל. הלוואי שהמלחמה תתחדש, רק ככה יש סיכוי לעתיד טוב יותר באיראן"
היא מזדהה כזורואסטרית, ומסבירה שהאיסלאם בעצם נכפה על האיראנים. לפניו שלטה במדינה הזורואסטרית, דתה של האימפריה הסאסאנית - האימפריה הפרסית הקדם-איסלאמית האחרונה. בשנים 651-633 לספירה פלשו אליה צבאות ערביים מוסלמיים שכבשו אותה והמירו את דתם של הפרסים. בשלב זה רוב האיראנים היו סונים, ורק במאה ה-16 הגיעה גם ההפיכה השיעית והאיסלאם השיעי הפך לדת הרשמית באיראן.
מהאשיד, 34, מספרת כי כבר בבית הספר נאלצה לציין בטופס ההרשמה אם היא שיעית או סונית. “לא הבנתי מה זה משנה בכלל, אבל היה לי עוד מזל שהוגדרנו מוסלמים. הבהאים היו מאוד מסכנים. המורים התייחסו אליהם בזלזול. כשכולנו המשכנו לאוניברסיטאות, לאחר שסיימנו תיכון, להם אסור היה להירשם בכלל. שמעתי על ילדים באהים בני עשר-12 שעצרו אותם והכניסו לכלא”.
רק כשהגיעה ללוס-אנג’לס פגשה מאהשיד יהודים בפעם הראשונה. “אני מאמינה שרובם עזבו את איראן שנים קודם לכן. כשהייתי הולכת לבית הספר דאגו ללמד אותנו להגיד ‘מוות לישראל ומוות לארצות הברית’ ובכניסה לבית הספר היינו צריכים לדרוך על דגלי ישראל וארצות-הברית. אף פעם לא הבנתי למה. שאלתי את אמא שלי מה לעשות והיא אמרה לי לדלג מעל הדגלים. המורה שמה לב שאני לא דורכת על הדגלים, זימנה את אמא שלי לבית הספר וקיבלתי נזיפה”.
למרות שהוריה לא חינכו אותה לשנאת ישראל ויהודים, היא מודה שמשהו משטיפת המוח בבית הספר חילחל בה. “חששתי קצת מהם, כי כל חיי שמעתי שהם אנשים רעים, ששונאים אותנו ורוצים לפגוע בנו, אבל כשהגעתי ללוס-אנג’לס גיליתי שהם אנשים כל כך נחמדים וחמים. הכרתי כאן יהודייה איראנית שתמיד מזמינה אותי לפסח ולראש השנה, היא הפכה לחברה קרובה”.
במהלך המערכה בין איראן לישראל היא הקפידה על קשר יומיומי עם אמה האלמנה, דודיה וחבריה המתגוררים בטהרן. “למרבה המזל, הבתים שלהם לא נפגעו, אבל המלחמה הביאה איתה קשיים גדולים ברכישת לחם ודלק. כמה שזה נשמע מוזר, אין מספיק דלק באיראן. לממשלה גם לא אכפת, אם הבית שלך נהרס - בעיה שלך, אין לך מה לאכול? תסתדר לבד”.
אז מה עכשיו? הם שמחים שהמלחמה הסתיימה?
“ממש לא. הם כל כך שמחו שהמלחמה פרצה. אני רוצה שתכתבי שהעם האיראני אוהב את ישראל. הלוואי שהמלחמה תתחדש, רק ככה יש סיכוי לעתיד טוב יותר באיראן. החלום שלי הוא לבקר יום אחד בישראל”.
פארזאן סיידי, שנולד במיאמי לגולים מאיראן, הוא מעריץ נלהב של המונרכיה הישנה. בעמוד האינסטגרם שלו, מתחת לשמו כתוב: “חייל של הוד מלכותו רזא השאה השני”. הוריו עברו לארצות-הברית לפני המהפכה ואחרי חמש שנים שבו לבקר את המשפחה וגילו שמועד החזרה שלהם נדחה. “בדיוק פרצה מלחמת איראן-עיראק ולא נתנו לנו לעזוב”, הוא מספר, “לקחו לנו את הדרכונים ונשארנו באיראן בעל כורחנו חמש שנים”.
ברגע שיכלו, הם עלו על מטוס ושבו לארצות-הברית מבלי להביט לאחור. “המשפחה שלי תמיד תמכה בבית המלוכה של פהלווי. אנו מרגישים שכל העולם בגד בשאה של איראן”, הוא אומר. “בעשר השנים האחרונות אני תומך בקהילות הישראלית והפרסית ומביא מסר של שלום, מתוך אמונה שכולנו צריכים להתאחד. יש לנו אויב משותף – הרפובליקה האיסלאמית”.
סיידי מגדיר את עצמו כשילוב של מוסלמי, יהודי, נוצרי וזורואסטרי. הוא אומר שלאיראנים מעולם לא הייתה בעיה עם ישראל, נהפוך הוא. “כשהשאה היה בשלטון, המזרח התיכון היה בטוח. איראן היתה בת ברית מרכזית של ישראל וארצות-הברית, אך לצערנו הייתה בגידה מצד הנשיא קרטר, מה שהוביל למהפכה. מאז מחאת מהסא אמיני, משמרות המהפכה ניסו לגנוב את המחאה ולהציג עצמם כמי שמובילים את הרפורמה, יחד עם משפחת זנג’אני, שהיא המשפחה הכי עשירה באיראן. הם ארגון הטרור הגדול ביותר בעולם – הזרוע שמאחורי חמאס, דאעש, חיזבאללה והטאליבן. הם תומכים בטרור כבר יותר מ-40 שנה, ומאז שהם בשלטון העולם פשוט מידרדר”.
משפחתו של סיידי שומרת על קשר עם בני משפחה וחברים שנותרו בטהרן. הם סיפרו לו כיצד צה”ל שלח התרעות לאזרחים וביקש מהם להתפנות בכל פעם לפני שהפגיז. “ישראל תוקפת בצורה מאוד מדויקת את ראשי המשטר ומשמרות המהפכה; לעומת זאת, תקפו את ישראל במכוון באזורים אזרחיים. צריך להבין, הרפובליקה האיסלאמית היא שלטון זר. הם לא איראנים ומעולם לא ראינו בהם איראנים, הם קבוצת טרור שמאיימת למחוק את ישראל מהמפה. אתם חיים בפחד תמידי והעולם מלא שנאה כלפיכם מאז השואה ועד היום, אבל כל מה שעשיתם זה רק להגן על עצמכם ולעזור לעולם להילחם בטרור”.
פרשיד: "כשאתה גדל תחת המשטר האיסלאמי עושים לך שטיפת מוח, אבל כשאתה יוצא מהמנטליות הזו אתה מתחיל להבין שדברים הם לא כמו שסיפרו לך. לדעתי היום, רוב האיראנים רואים בישראלים וביהודים את בעלי הברית הקרובים ביותר שלנו".
עכשיו הוא מקווה שהמלחמה תוביל לבסוף להפלת שלטון האייתוללות. “אני תומך במונרכיה פהלווית, אבל מה שהעם יחליט זה מה שיהיה, העיקר שהמשטר האיסלאמי ייעלם כליל ויעמוד לדין. אנחנו רוצים שארה”ב תפסיק לזרוק לאיראן חבל הצלה, שממשלות העולם יפסיקו לממן אותם ולתמוך בהם, שיפסיקו לתת להם גב. המשטר הזה הוא טרור טהור”.
גם מושגן כרימי, 23, סטודנטית באוניברסיטת UCLA שבה התקיימו הפגנות סטודנטים גדולות נגד ישראל, טוענת שלמפגינים אין שום קשר לאיראן. "יצא לי לדבר עם סטודנטים שהשתתפו בהפגנות האלו וגם קיבלו על זה כסף, והבורות שהם הפגינו לגבי המצב במזרח התיכון הייתה מדהימה. לא מבינה בכלל איך הם התקבלו לאוניברסיטה".
הוריה של כרימי היגרו לארצות-הברית לפני למעלה מ-30 שנה עם שני אחיה הגדולים, אחרי שסבלו מדיכוי ורדיפה. אביה אף נעצר פעם בחשד לתמיכה בישראל, עוּנה ושוחרר רק לאחר שמשפחתו שילמה כופר. היא אומרת שמעולם לא היה לו קשר לישראל ושהוריה חושדים שבעל עסק מתחרה העליל עליו, כדי לגרום לו לסגור את חנותו.
"הסיפור של אבא שלי לא מיוחד. יש הרבה כמוהו באיראן שרק בגלל חשד עוצרים, מענים ואונסים אותם. יש כאלו שנרקבים בבתי הכלא במשך שנים. אין כמעט מישהו שלא מכיר שכן, חבר או בן משפחה שלא נעצר. אף אחד לא יודע מתי יגיע התור שלו, בגלל זה לא תמצאי כמעט מישהו שלא רוצה שהממשל האיסלאמי ייפול, הוא שנוא, כולם מפחדים ממנו".
הסיכוי לנפילת המשטר, הם מסבירים, פחת מאוד מאז דיכוי מהפכת החיג’אב שהציתה מהסא אמיני. הצעירה בת ה-22 הפכה לסמל באיראן לאחר שנעצרה בטהרן בספטמבר 2022 על ידי משטרת הצניעות, בטענה שלא חבשה את החיג'אב כנדרש. זמן קצר לאחר מעצרה התמוטטה ונכנסה לתרדמת, ולאחר יומיים נפטרה בבית החולים. משפחתה ועדי ראייה טענו כי הוכתה קשות במהלך המעצר, וסבלה מפגיעות ראש חמורות.
מותה עורר גל הפגנות רחב היקף באיראן ומחוצה לה, תחת הסיסמה "אישה, חיים, חירות" ("זאן, זנדֶגִי, אזאדי") ‑ שסימנו נקודת שיא בהתנגדות העממית למשטר האייתוללות. עשרות אלפי איראנים יצאו לרחובות, למעלה מ-20 אלף נעצרו ורבים מהם עונו, הוכנסו לבידוד ואולצו לחתום על הודאות שווא בכפייה. הסטודנטים היו מטרה עיקרית בגל הדיכוי – חלקם סולקו מהלימודים, אחרים נכלאו, ורבים דיווחו על התעללות במעצר. יותר מ-500 מפגינים נהרגו, ביניהם עשרות ילדים ובני נוער. עשרות נוספים נידונו למוות או עדיין ממתינים להוצאה להורג.
סטודנטים שהפגינו ספגו עונשים אקדמיים, ואף איומים בגיוס בכפייה. רבים מהפעילים ברחו מאיראן או ירדו למחתרת.
פרשיד, שביקש לא להזדהות בשמו המלא, נולד באיראן ב-1989 וחי שם עד גיל 18. “כשאתה גדל תחת המשטר האיסלאמי עושים לך שטיפת מוח, אבל כשאתה יוצא מהמנטליות הזו אתה מתחיל להבין שדברים הם לא כמו שסיפרו לך. לדעתי היום, רוב האיראנים רואים בישראלים וביהודים את בעלי הברית הקרובים ביותר שלנו”.
כילד, הוא מספר, שמע על כך ש”ישראל מסוכנת והציונים רעים. אבל בעצם הם האשימו אחרים על מה שהם בעצמם. לי לא יצא להכיר יהודים, כי נותרו מעט מאוד מהם באיראן לאחר המהפכה, אבל רוב האיראנים לא קונים את הסיפורים שמספרים להם על ישראל. הם יודעים שהישראלים הם החברים שלנו – הרבה יותר מכל מדינה שכנה לאיראן. ככל שהכרתי יותר יהודים וישראלים הבנתי שזה נכון, הם וממשלת ישראל”.
רוב חבריו של פרשיד, אלו שנותרו באיראן ואלו שגרים בארצות-הברית, תמכו במלחמה. “הם הבינו שישראל לא נלחמת נגד העם האיראני, אלא נגד המשטר, ומאוד מודים לישראל על כך”.
“מאיזה עיתון את?” שואל אחד הגברים בהפגנה, לבוש בחולצה עם דמותו של הנסיך הגולה רזא כורש עלי פהלווי ‑ בנו של השאה האחרון של איראן. “מעיתון ישראלי? אז תגידי לביבי - תסיים את העבודה, אנחנו מאחוריך!”
