כמה ילדים יש לכם? כמה הייתם רוצים שיהיו לכם? אפשר להמר שהתשובה היא הרבה. ישראל היא המדינה המפותחת היחידה שבה שיעור הילודה נמצא בעלייה,
ועומד כרגע על 3.1 ילדים לאישה. בכך עוקפת ישראל גם מדינות לא מפותחות. משמעות הדבר היא שבעוד בעולם האוכלוסייה קטנה במדינות רבות, בישראל היא נמצאת בעלייה חדה.
משיחות עם חוקרים עולה שישראל, כמו ישראל, היא מקרה מיוחד גם בתחום הזה. פרופ' אלון טל מהחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב אומר כי "יש שני סוגי הסברים לשיעור הילודה הגבוה בישראל - אחד ציבורי ואחד תרבותי. עד שנות ה-70 שיעור הילודה בקרב חרדים היה דומה לזה של המגזר החילוני - 2.6 ילדים. מה שקרה הוא שבמסגרת הרפורמות שהנחיל מנחם בגין, החל עידן של סובסידיות למשפחות ברוכות ילדים. הסבסוד הזה הביא לעלייה בילודה, וזה גם חלחל לשינוי תרבותי. לראיה, בזמן כהונת בנימין נתניהו כשר אוצר, כאשר ראינו קיצוץ מסוים בקצבאות, נרשמה גם ירידה מסוימת בילודה, כך שהדברים קשורים זה לזה.
"בהיבט התרבותי, אי אפשר להימנע מטראומת השואה שדחפה את האזרחים של ישראל הצעירה לנסות 'למלא את השורות'. לכך נוסיף את המסר התרבותי החזק ש'ילדים זה שמחה', אשר אכן בא לידי ביטוי במדד האושר העולמי שבו ישראל מדורגת גבוה, בין היתר בזכות הילודה הגבוהה.
"גם ההיבט המשפחתי עוצמתי מאוד בישראל: ארוחות שישי, קשר בין-דורי של סבים ונכדים ואלמנטים נוספים בנושא אשר קשורים גם לגנום היהודי באים לידי ביטוי בשיעור ילודה גבוה".
המצב הביטחוני משפיע גם הוא על שיעור הילודה?
"יש השפעה כזו בקרב חוגים מסוימים. יש סקטורים עם יוצאי צבא או משפחות בעלות רקע ביטחוני שבהן יש איזו תחושה שצריך 'תעודת ביטוח', כלומר לעשות עוד ילדים למקרה שחלקם ייהרגו במערכות ישראל. בהקשר דומה יש גם מסרים על המאבק הדמוגרפי - יהודים מול ערבים. אני טוען כי אכן היה בעבר מאבק דמוגרפי, אבל שיעורי הילודה הכה גבוהים של המגזר היהודי הכריעו אותו, וזה כבר לא טיעון רלוונטי לימינו".
פרופ' טל עומד בראש ארגון "צפוף", שמטרתו להרחיב את המחקר והדיון הציבורי סביב השלכות קצב גידול האוכלוסייה החריג על עתיד מדינת ישראל. את התחושה שמבטא שם הארגון מרגישים כולנו כמעט בכל יום, בכל מקום - בפקקים בכבישים, בקניונים, בפארקים, בבתי הספר ובעצם בכל מקום שאנחנו הולכים אליו - צפוף פה מאוד.
לדברי טל, "הגיעה העת לחשוב על העתיד, על עתיד ילדינו. כמה אנשים אפשר יהיה להכיל על האדמה הזאת? אנחנו 9 מיליון ומרגישים כבר מאוד צפופים. אם נגיע תוך 30 שנה ל-20 מיליון איש - איך הם יצליחו לחיות פה? מי שחושב שאפשר לגדול במערכת ביולוגית סגורה בלי הגבלה לא מבין את המציאות. אנחנו כמו על הליכון - אנחנו רצים יותר מהר אבל לא מגיעים לשום מקום".
התחזית היא קשה, אבל באיזו זכות המדינה יכולה להתערב בחדר המיטות של האזרחים?
"היא כבר עושה את זה כיום! מתן סובסידיות להולדת ילדים היא התערבות בפועל. כפי שהיא נותנת, היא יכולה גם לבטל. אנחנו כמובן נגד התערבות בוטה כמו שהייתה בסין, אבל המדינה צריכה לראות את העתיד ולהפסיק לסבסד משהו שיגרום לבעיות חמורות מאוד. חשוב להבין שאנחנו בדרך להכפיל את האוכלוסייה כל 30 שנה - וזה מטורף. שום תוכנית בינוי, גידול או פיתוח תשתיות לא תוכל לעמוד בעומס כזה. זו נקודה שחייבת לבוא לידי ביטוי בממשלה הבאה".
מאור כהן, דוקטור לגיאוגרפיה, חברה וסביבה ומומחה לנושא, מסכים גם הוא שישראל היא מקרה ייחודי של מדינה שרושמת עלייה בפריון, ועוד דווקא במגזר היהודי.
לדבריו, הסיבות לעלייה מגוונות וכוללות בין היתר את הנושא הדתי, שמביא לשיעורי פריון גבוהים במיוחד בקרב האוכלוסייה החרדית והדתית. כהן מוסיף שזה בא לידי ביטוי גם בקרב האוכלוסייה אשר מגדירה את עצמה כמסורתית, לא תמיד עם קשר ישיר לדת. לדבריו, "יש לכך המון פרשנויות ומשמעויות, אך הדבר גורם לכך שגם נשים חילוניות מעדיפות במקרים רבים ללדת שלושה ילדים ומעלה, כי כך נהוג במשפחה זה דורות ו'ילדים זה שמחה'.
"היבט נוסף הוא העניין התרבותי. בישראל מעמדה ותפקידה של המשפחה תופסים מקום משמעותי בחיי היומיום, מה שפחות בא לידי ביטוי במדינות מפותחות אחרות. מדובר בביקורים על בסיס שבועי, ארוחות, משפחתיות, חגים ומעורבות כמעט שבטית בחיי הפרט. משפחות גדולות נתפסות כבסיס רחב ונוח לעזרה הדדית וכפלטפורמה ארגונית טובה היוצרת תחושת נוחות. דבר זה קיים רק באופן מצומצם בחברות מודרניות אחרות, כמו למשל החברה האמריקאית, שבה נער שהגיע לפרקו עוזב את הבית ועובר לקולג', וייתכן שהוריו יראו אותו רק אחת לחצי שנה או יותר".
האם המוטיבציה לילודה היא חלק ממדיניות ממשלתית מכוונת או שהדחף הזה בא יותר מהאזרחים עצמם?
"גם וגם. המדינה אינה מעודדת ילודה באופן ישיר, אך היא מאפשרת זאת במתן של מגוון הטבות למי שיולדת הרבה, כמו מענקי לידה, חופשת לידה וכדומה. מדובר אומנם בכסף כיס, אך הוא קיים ונמצא בתודעה. להערכתי המוטיבציה מגיעה בעיקר מהאזרחים".
בהינתן כל מה שידוע על הצפיפות הגדלה והתשתיות הלא מספקות, האם זה הזמן עבור המדינה להחליף את המדיניות הקיימת?
"לא. תפקידה של המדינה הוא לספק את צורכי האוכלוסייה שלה ולא לשלוט בקצב הילודה. ניכר גם כי בכל מדינה שבה התערב הממשל בילודה וניסה לשלוט בה, נדון הדבר לכישלון או לאסון, כפי שעלה מהמודל הסיני. צמצום ילודה אינו מגיע מבקרה ועידוד של הממשל. הוא מגיע מחינוך טוב, מעידוד האישה לרכוש קריירה והשכלה, מאבטלה נמוכה, מצמצום השפעת הדת והקטנת סובסידיות הקשורות בפריון. ככלל, השינוי הגדול ביותר בשיעורי הפריון בא עם השינוי במעמדה של האישה, וזו נקודה חשובה לטיפול. מעבר לכך, לא ניתן להגביל מספר ילדים במדינה דמוקרטית".
כהן מוסיף כי "חשוב לזכור שבסוג כזה של מדיניות טמון גם זרע פורענות: בשל קצב ילודה גבוה וצמיחה מהירה של האוכלוסייה, יש קושי לייצר תשתיות ראויות לחינוך, רכישת השכלה ופיתוח קריירה, ומכאן שנוצר מעגל שקשה להשתחרר ממנו שבו היעדר תשתיות גורם באופן עקיף לפריון גבוה".
הנתונים מראים שעניים יולדים יותר ילדים מעשירים. האם שיקולים אלה מובאים בחשבון כשאנשים חושבים על הרחבת המשפחה?
"השאלה היא מהי הסיבה ומהי התוצאה: ניתן להסביר זאת מצד אחד בכך שנשים שנשארות בבית אינן רוכשות השכלה או קריירה, עסוקות יותר בגידול ילדים ולכן גם יולדות יותר, כלומר מגשימות את עצמן באמצעות ילדיהן.
"אפשר לייחס זאת גם לכך שמספר רב של ילדים הוא עול כלכלי גדול על המשפחה בשבעת העשירונים הנמוכים, ולכן היכולת שלה להתעשר היא מוגבלת. בעיניי זה הסיפור המרכזי, ורוב האנשים אינם מביאים זאת בחשבון או שמתעלמים מכך. משפחה היא יחידה כלכלית. יש לה הכנסות ויש לה הוצאות. בשבועות האחרונים מדברים הרבה על יוקר המחיה בישראל. מדובר בעול יומיומי שכל משפחה צריכה לשלם. הבעיה העיקרית היא שדווקא שתי ההוצאות הגדולות ביותר בחיינו הן, ביחס לעולם המערבי ובכלל, גבוהות במיוחד. כאן מדובר ברכישה או שכירה של דירה וברכישת והחזקה של רכב. כאן גם ניכרים היעדר המדיניות של הממשלה או מדיניותה הקלוקלת.
"רוב המשפחות הולכות במסלול קבוע של רכישת נכס למגורים ושני כלי רכב, מה שמיד מייצר הוצאה חודשית משמעותית קבועה וגבוהה. כיחידה כלכלית המשפחה חייבת לנהל תקציב שבו היא יוצרת מאזן, כדי לא להיכנס לגירעון. כל עוד יש למשפחה ילד אחד או שניים, היא יכולה לשמר מאזן ואף לחסוך. ילד שני, שלישי ורביעי מחייבים להגדיל הכנסות, כי אנחנו משלמים על יותר מזון, חשמל, חוגים, שיעורים פרטיים, נסיעות וכדומה - או לצמצם הוצאות, מה שעלול לפגוע בהשקעה שלנו בילדינו. בשל חוסר המודעות או היכולת לנהל סוג כזה של תקציב, ובשל הנטייה לקחת את הסיכון וללדת עוד ילדים, משפחות רבות קורסות כלכלית ושיעור העניים בארץ הוא מהגבוהים בין מדינות OECD. מכאן הקשר בין ילודה לבין עוני. כלומר, זה לא בהכרח שהעניים יולדים יותר, אלא שמי שיולד יותר הוא, להערכתי, בעל פוטנציאל להסתבך כלכלית".
האם לדעתך מסרים על צמצום הילודה יכולים ליפול על אוזניים קשובות, או שאלפי שנים של גנום יהודי ומסרים על כך ש"ילדים זה שמחה" יהיו חזקים יותר מכל היגיון אקדמי?
"צמצום ילודה הוא פונקציה של השכלה, של מעמד האישה, של חינוך ויכולת לבנות קריירה, של התמערבות על חשבון מסורת, תהליך של חילון וצמצום תפיסת ה'איום הדמוגרפי' שהוא בדרך כלל תלוש מהמציאות. חברה אנושית יודעת לעשות 'תיקון' לבדה. רווחה ועושר משנים מציאות, ורואים זאת היטב בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל, אשר ככל שהלכה והתקרבה למערב, כך שיעור הילודה בה הלך והצטמצם. אדם שחושק במשפחה רחבה לא ילך ויקרא מאמר אקדמי שיסביר לו למה זה לא טוב לסביבה, לאקולוגיה, לחברה או לכלכלה. אבל אדם שעסוק ברכישת השכלה, בבניית קריירה, באופן טבעי יתעסק פחות בלהביא ילדים. לבסוף, חשוב לזכור, חברה צריכה ילדים כדי לשמר את עצמה, את התרבות שלה ואת כוח העבודה שלה. חברה נטולת ילדים כמו החברה היפנית תתמודד עם לא פחות אתגרים מאשר חברה שבה שיעור הילודה גבוה. לכן חשוב לשמר שיעור ילודה ממוצע של 2.1 ילדים למשפחה".
אז כמה ילדים באמת יש פה? הדמוגרף הבכיר ד"ר אליהו בן משה מהאוניברסיטה העברית מסביר ש"ישראל היא מדינה יוצאת דופן באופן קיצוני בתחום הפריון. אם בעולם מגרדים את הנתון של שתי לידות לאישה, בישראל אנחנו על 3.1 ילדים לאישה כרגע. מה שמעניין הוא שבאוכלוסייה הערבית רואים ירידה מתמדת כבר 15 שנה, ואילו באוכלוסייה היהודית רואים תופעה ייחודית שבה קיים קשר בין דתיות לפריון. במילים אחרות, הדת היהודית היא היחידה מכל הדתות המונותיאיסטיות שבה רואים קשר לילודה. הפרו ורבו קיים רק בדת היהודית. אין דת אחרת שנכנסת לחדר המיטות כמו הדת היהודית. זה לא רק החרדים, אלא גם הדתיים ואחריהם המסורתיים. בהקשר הזה חשוב לציין שיש לא מעט אוכלוסייה שמוגדרת חילונית, אבל למעשה תופסת את עצמה כמסורתית ויולדת בהתאם לכך".
בן משה מסביר ש"הפריון הוא גבוה בגלל שיש קבוצות אוכלוסייה עם פריון גבוה שהחלק שלהן באוכלוסייה הכללית כל הזמן גדל. כל עוד יש קבוצה כמו החרדים עם 7 לידות לאישה, וכל עוד חלקם של החרדים באוכלוסייה כל הזמן עולה – זה מושך את הממוצע למעלה". בחלוקה לפי מידת הדתיות, לחרדיות יש בממוצע 6.8 ילדים לאישה, לדתיות 4.2, למסורתיות 3.1 ולחילוניות 2.1 ילדים לאישה. שיעורי ילודה אלה אף יגדילו לאורך זמן את שיעור החרדים והדתיים באוכלוסייה, על חשבון החילונים.
על פי הנתונים, שיעור הפריון בישראל היה גבוה במיוחד בשנות ה-50, אז עמד על 3.6 ילדים לאישה, אך מאז נרשמה ירידה שהגיעה לשפל של 2.6 בשנות ה-90. המפנה נרשם שוב בתחילת שנות ה-2000, ומאז נמצא השיעור בעלייה מתמשכת.
השיעור הגבוה ממקם את ישראל מעל כל המדינות המפותחות: במרבית מערב אירופה שיעור הילודה עומד על פחות משני ילדים לאישה, ובארה"ב נרשם באחרונה שפל של עשרות שנים עם 1.7 לידות בלבד לאישה.
התחזיות של בן משה מעוררות מחשבה: אם ב-2019 אנחנו מונים בישראל 9 מיליון אנשים, בהתחשב בשיעורי הפריון הגבוהים נגיע ב-2030 ל-11 מיליון איש, וב-2040 ל-13 מיליון.
"איך נתמודד עם זה? רוב המנהיגים לא מסתכלים רחוק. אנחנו על פי תהום. כלכלנים ומומחים בתחומים רבים מבינים שהמשמעויות הן אדירות. הולך להיות קשה מאוד לדור הצעיר הנוכחי. המשבר של שוק הדיור הוא דמוגרפי ומשבר הדיור הבא נבנה כרגע, ויהיה פער כל כך גדול בין הביקוש לבין הדירות בפועל שלא נוכל לעמוד בו", מסביר בן משה.
