חג החנוכה היה עוד שבוע שגרתי עבור ליאו מסי. הוא קם כל בוקר, ביצע את המוטל עליו, פגש חברים ואפילו מצא זמן לתחביבים. הוא הקפיד לישון טוב, אבל לא יותר מדי. אכל מכל אבות המזון, אבל גם התפנק בדבר מתיקה או שניים. הוא בילה זמן עם בני המשפחה שלו וגם צפה קצת בטלוויזיה. שום דבר לכתוב עליו באינסטגרם. שגרה. ככה זה כשאתה בן ארבע, בגן טרום-חובה וגר ברמת אביב שבתל אביב.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
ליאו מסי הוא בנו של שלומי שני, בעליה של מסעדה במתחם הבורסה ברמת גן. שמו האמיתי הוא ליאו שני, אבל כולם מכירים אותו כליאו מסי. "באחד המפגשים עם ההורים של ילדי הגן הם סיפרו לנו שהם היו בטוחים ששם המשפחה שלנו הוא מסי, ולכן קראנו לו ליאו", אומר שני האב, "אבל האמת היא שקראנו לו ככה כי אמא שלו מאוד אהבה את השם. הייתה לנו התלבטות בין שלושה שמות ובסוף בחרנו בליאו".
איך הוא הפך לליאו מסי?
"זה התחיל בגן הקודם שלו. הוא מאוד אוהב את מסי ואת הקבוצה הקודמת שלו, ברצלונה. בגן שלו היו שלושה ילדים שקראו להם ליאו, אז הכי קל היה לכנות אותו ליאו מסי".
האהבה לכדורגל באה ממך?
"זה לא שדחפתי אותו, אבל יש סביבו וייב של כדורגל. אני משתעשע איתו בגינה ובבית סביב המשחק. הוא ראה איתי את כל המשחקים של המונדיאל, הוא פשוט לא ויתר. אין עדיין חוג לגיל שלו, אבל בבוא העת אני ארשום אותו. קודם כל כי חשובה לי המסגרת. כדורגל הוא לרוב מסגרת עם משמעת, ויחד עם זה מגיעים גם ערכים של ספורט ותזונה נכונה. במיוחד היום, שהכי קל להידבק למסך עם איזה חטיף. להגיד לך שאני רוצה להשקיע בו כשחקן עתידי? ממש לא".
אז זה לא בא ממחשבה שאתה מגדל את ליאו מסי הבא?
"למען האמת, אנחנו משפחה של כדורגלנים. אבא שלי היה כדורגלן, גם סבא שלי. בליגות הבכירות. אבל את ליאו לא נראה לי שאקח לקטע רציני, אלא אם כן הוא ירצה. זאת תהיה בחירה שלו. אני לא דוחף לשם, כי יש כמה בעיות עם הענף הזה".
שני מפרט: "האימונים מחולקים לשניים: יש את בית הספר ויש את הליגה. עד כיתה ד' משחקים במסגרת בתי הספר, ואין לזה שום משמעות, אבל כשיש אפשרות להעלות שחקן לליגה, זה אומר שהוא שחקן טוב. כל הורה רוצה שהילד שלו יפתח בהרכב. אף אחד לא רוצה שהילד שלו ישב על הספסל. אז ההורים תמיד דוחפים את הילדים. עבור כל הורה הילד שלו הכי טוב, בין אם זה נכון ובין אם לא".
אתה חושב שזה עוזר מבחינה חברתית?
"כדורגל זה דבר חברתי, אבל זה תלוי אזור. אני גדלתי בחולון, ואצלנו כדורגל בהפסקות היה חובה. חיים את הכדורגל. כולם משחקים. לא מזמן שאלתי את הבת שלי, שלומדת בבית ספר יסודי ברמת אביב, מה היא והחברות שלה עושות בהפסקות. היא ענתה לי שהן משחקות עם הבנים. התפלאתי, הבנים לא משחקים כדורגל? היא אמרה לי שלא. אני בטוח שאחותי שגרה בחולון תגיד שהילדים שלה משחקים בהפסקות כדורגל".
אסף שטנגל, בעלים של בית ספר לכדורגל: "הורים צועקים לילד 'כל הכבוד', ואם עשה טעות מתקנים אותו במהלך המשחק. תארו לעצמכם שהייתם בעבודה ומישהו כל הזמן צועק מעל הראש שלכם ומעיר. זה נורא, וזה מה שעובר על הילדים. הורים לא מבינים את זה, אבל ילד לא יכול לתפקד כשהוא עסוק כל הזמן באבא"
איך זה אצלכם? האם, כדברי השיר, הבנים בכדורגל? (ולא נמשיך עם השורה שעוסקת בבנות). האם כשנשמע הצלצול לצאת להפסקה, מישהו בועט בחוזקה כדור לאוויר והמשחק מתחיל? והאם מדובר ביותר מרק משחק, בכלי לקידום חברתי? או שמא בחומרים לטיפול פסיכולוגי עתידי עבור הילד?
אין ספק שלא רק בפאבלות של דרום אמריקה ובאצטדיונים המוריקים של מערב אירופה נהנים מהמשחק. כדורגל, כידוע, הוא ענף הספורט האהוד והאהוב ביותר בישראל. די לראות את הרחובות השוממים בזמן גמר המונדיאל בשבוע שעבר כדי להבין שזהו החומר שממנו עשויים כאן חלומות. אבל האם יש מי מאיתנו שלקחו את החלום הזה רחוק מדי? האם אנחנו מגדלים דור של ספורטאים מצליחים, ממושמעים, חדורי מטרה ומנצחים? או שאנחנו מנציחים פערים חברתיים בין מי שהכדור הוא כמו עוד איבר בגופו, לבין מי שלא מצליח אפילו לכדרר?
אסף שטנגל, בעל בית ספר פרטי לכדורגל, אחראי על הפיתוח המקצועי בבתי הספר של מכבי ומאמן מנטלי לספורטאים, מכיר היטב את העולם הזה. כמי שהמדיניות שלו כוללת אימונים שפתוחים להורים, הוא ראה כבר דבר או שניים. "היה אצלי ילד בן שש שבא עם אבא שלו לאימון ראשון, והאבא לא הפסיק לצעוק לו הערות מהצד. למחרת שלחתי לאבא הודעה שבה כתבתי, 'היי, בשביל ההצלחה של הילד אני מבקש לא להעיר לו בזמן אימון'.
"אחרי שש שנים אני מקבל טלפון מאותו אבא, שמספר לי שלבן שלו יש בעיה קשה של ביטחון, והוא מבקש שאקח את הילד לאימון מנטלי. התחלנו להתאמן, וכשירדנו לעומק חוסר הביטחון שלו הבנו שהכול בגלל אבא שלו, שצועק לו כל הזמן באימונים. הילד הפך לשחקן שעושה הכול רק כדי לרצות את האבא. הוא לא נהנה מכדורגל, וזה חד-משמעית תוצאה של התנהלות האבא".
מה הורים צועקים בדרך כלל במהלך אימון?
"רוב ההורים צועקים בשביל להעיר לילד. אם הילד עשה פעולה טובה צועקים 'כל הכבוד', ואם עשה טעות מתקנים אותו במהלך המשחק. תארו לעצמכם שהייתם בעבודה ומישהו כל הזמן צועק מעל הראש שלכם ומעיר. זה נורא, וזה מה שעובר על הילדים. הורים לא מבינים את זה, אבל ילד לא יכול לתפקד כשהוא עסוק כל הזמן באבא.
"אנחנו צריכים לתת לילדים לעשות טעויות, כי רק כך הם ילמדו. הבן שלי משחק כדורסל. אחרי משחק אני שואל אותו, אתה רוצה לדבר על זה או לא? בדרך כלל הוא לא רוצה, וזה בסדר. לא מעניין אותו האבא המאמן אלא אבא שלו. הוא רוצה שאקפיץ אותו לאימון, שאכין לו אוכל, שיהיו לו מים חמים למקלחת אחרי משחק. יש לו מאמן".
שטנגל עצמו מעניק שיעורים פרטיים לילדים שלהורים שלהם חשוב לדחוף את ילדיהם עוד צעד קדימה במשחק. הוא לא לבד. שיטוט קצר בגוגל מעלה עשרות אם לא יותר מאמנים שמציעים לעבוד עם ילדכם באחד-על-אחד על בעיטות, והמחירים נעים בין עשרות שקלים לאימון עם נער צעיר לבין מאות שקלים עבור שיעור פרטי עם בעל מומחיות בתחום.
"אני באופן אישי נגד", מודה שטנגל. "יש הרבה מאוד הורים לילדים שכבר מאוד מוקדם, מגיל חמש-שש, רוצים שהילד שלהם יתמקצע. במיוחד היום, אחרי המונדיאל האחרון, ההורים רוצים שהבן שלהם יהיה מסי, והם רוצים אימונים אישיים בגלל זה. אני חושב שהילדים באים בגלל אהבה והנאה ולא בגלל מה שרוב ההורים רוצים – התמקצעות.
"אני מסביר להם שהדבר הנכון לילדים, עד גיל תשע לפחות, זה דווקא לצבור ניסיון בכמה שיותר ענפי ספורט. עדיף שילד יהיה בכדורגל פעם בשבוע, בכדורסל פעם בשבוע ופעם בשבוע בג'ודו. הרבה יותר מאשר פעם בשבוע באימון כדורגל קבוצתי ועוד פעמיים בשבוע אצל מאמן אישי בכדורגל".
למה?
"בסופו של דבר, אנחנו רוצים לגדל ספורטאים לפני שאנחנו מגדלים כדורגלנים. כדי להגיע לרמות הגבוהות, אנחנו צריכים שחקן שיודע ליפול ולקום נכון. מאמן כדורגל לא ילמד שחקן כדורגל ליפול נכון, אבל מאמן אייקידו ילמד אותו ליפול ולא להיפצע ובסוף הוא יביא את זה לכדורגל, מה שיהפוך אותו לשחקן טוב יותר".
7 צפייה בגלריה
ואולי בכלל עדיף לגוון, ולשלוח את הילדים להתנסות בכמה ענפי ספורט במקביל?
(צילום אילוסטרציה: מוטי קמחי)
גם אם כיום לא בכל כיתה כל הבנים משחקים כדורגל בהפסקות, לכדורגל כמשחק קבוצתי ופופולרי עדיין יש השפעה על מעמד חברתי, בטח בגילים הצעירים יותר. קחו לדוגמה את סיפורו של אייל (שם בדוי), כפי שמספרת אימו שני. "אייל הוא ילד מאוד ספורטיבי ונמצא בכמה חוגי ספורט, אבל לכדורגל הוא אף פעם לא התחבר במיוחד. אולי זה בגלל שאבא שלו לא אוהד אף אחת מקבוצות הכדורגל בארץ ובכלל מעדיף כדורסל. בתחילת השנה הנוכחית הוא עלה לכיתה א', ונכנס לכיתה שכוללת רק תשעה בנים וכל היתר בנות. בחודשיים הראשונים ללימודים כל הבנים, כולל אלו שבכיתה המקבילה, שיחקו כדורגל בכל הפסקה. בימים הראשונים הוא מצא את עצמו יושב לבד בהפסקות כי חשש להצטרף למשחק. הוא לא סיפר לי על זה אלא המורה, וזה הכאיב לי באופן שקשה לתאר".
חשבתם לקדם אותו בכדורגל כדי שישתלב חברתית?
"הבעיה החברתית של בנים עם כדורגל מתרחשת בעיקר בכיתות הנמוכות. אין להם בגיל הזה הרבה אופציות נוספות בהפסקות מלבד כדורגל, כמו שהיו בגן למשל. מתברר שמדובר בבעיה ידועה, וחלק הציעו לי לשוחח עם המחנכת שתקבע שמותר לשחק כדורגל רק פעמיים בשבוע ולא יותר, כדי שילדים שאינם משחקים לא יחוו תסכול גדול כל כך במהלך כל הפסקה.
"אבל רוב התגובות הציעו לי לא להילחם בזה, אלא 'ללמד' אותו לאהוב כדורגל. זה העציב אותי קצת, כי מבחינתי פעולה כזאת היא ניסיון להכריח את הילד שלי להתחבר למשהו שהוא לא באמת נהנה ממנו. למרות התחושות האלו שלי, ניסינו לשכנע אותו להצטרף לחוג כדורגל כדי שילמד את החוקים כמו שצריך ולא יהיה חסר ביטחון במהלך המשחק, אבל הוא סירב ומסרב לכך עד היום.
7 צפייה בגלריה
''הציעו לי 'ללמד' את הילד שלי לאהוב כדורגל. זה העציב אותי קצת''
(צילום אילוסטרציה: shutterstock)
"למרות החששות, עם הזמן הוא הצטרף למשחקי כדורגל בהפסקות ורצה בעיקר להיות השוער, כדי שלא להיות מעורב מדי במשחק עצמו. כמובן שזה לא תמיד התאפשר, והוא היה מתוסכל מאוד. במקביל, במהלך השבוע ובסופי שבוע בעיקר אבא שלו התחיל לשחק איתו כדורגל, ונראה היה שהחשש מהמשחק יורד לאט-לאט. במהלך החודש האחרון הוא אפילו התחיל ליהנות מהמשחק עצמו. אין ספק שכדורגל כבר לא מפחיד אותו כבעבר, ולאחרונה הוא גם ביקש שנקנה לו כדור והוא בועט בו לא מעט בבית".
לדברי שני, "גם כשאני הייתי ילדה הבנים המקובלים היו אלו ששיחקו כדורגל. מפתיע שלא משנה כמה הילד ספורטיבי ומצטיין בענפי ספורט אחרים - אם הוא לא משחק כדורגל, אפילו ברמה הבסיסית ביותר, הוא לא נחשב מבחינה חברתית. אני חושבת שהנחמה היחידה כאן היא שבכיתות הגבוהות יותר, המשמעות שהילדים מעניקים למי משחק כדורגל ומי לא יורדת, ואלו שפחות מתחברים למשחק מרגישים פחות אאוטסיידרים".
שטנגל מכיר אף הוא את התופעה, ונתקל בהורים ששלחו ילדים לחוג כדורגל כדי לחזק את היכולות החברתיות שלהם. "הרבה הורים שולחים את הילד כדי שיהיה חלק מקבוצה. זה בסדר גמור. מבחינה סטטיסטית, לא כל הילדים שיתאמנו אצלי יגיעו לליגת העל, ובטוח לא יהיו ליאו מסי. 0.03% מהשחקנים שמתחילים כשחקנים צעירים מגיעים להתפרנס מזה.
"הכדורגל בסוף זה המוציא לאור. הביטחון של הילד הוא לא אם הוא שחקן כדורגל או לא. יש מי שלא משחקים כדורגל בכלל, ועדיין יש להם ביטחון והם מקובלים. יש הרבה שמשתמשים בזה כתירוץ לכך שהילד לא מקובל. יש גם ילדים שלא משחקים והם מקובלים. מי ששחקן טוב אולי קל לו יותר, אבל זאת לא נוסחה", הוא אומר.
ד"ר איריס אורבך, ראשת החוג לפסיכולוגיית ספורט במכללה למנהל, מצטרפת לדברים וממליצה שלא להכריח את הילדים לשחק כדורגל ממניעים חברתיים: "אין ספק שיש לחץ חברתי בבית בקרב בנים בתחום הזה. לא הייתי ממליצה להורים להלחיץ את הילד לשחק כדורגל. אם הפעילות הגופנית שהוא אוהב יכולה לתת לו מעמד חברתי, על הכיפאק, אבל לא הייתי מכוונת את הילד לשם על מנת להשיג מעמד חברתי. זאת מוטיבציה חיצונית. צריך לעודד את הילד במקומות שבהם הוא יכול להצליח. יכול להיות שכדורגל זה לא הספורט שלו".
עבור הילדים שכן רוצים לשחק כדורגל, ובכלל לבצע פעילות גופנית על בסיס קבוע, מדובר כמובן בדבר רצוי ומבורך, גם אם הם אינם מחזיקים בפוטנציאל להפוך לספורטאים מקצוענים בעתיד. "הפסיכולוגיה של הספורט היא תחום דו-כיווני", אומרת ד"ר אורבך, ומסבירה את הערך המוסף שבפעילות ספורטיבית בגיל צעיר: "בכיוון האחד, אנחנו עוסקים בדרכים לסייע לאנשים שעוסקים בספורט להגיע לביצוע מיטבי, כל אחד על פי מטרתו, באמצעות אסטרטגיות מנטליות. בכיוון ההפוך, אנחנו עוסקים באופן שבו אנחנו משתמשים בפעילות גופנית על מנת לשפר פרמטרים מנטליים. למשל, מחקרים מוכיחים שמי שמתאמן יודע להתמודד טוב יותר עם לחץ, וחשוף פחות לדיכאון ולחרדה".
ד"ר איריס אורבך: "לא הייתי ממליצה להורים להלחיץ את הילד לשחק כדורגל. אם הפעילות הגופנית שהוא אוהב יכולה לתת לו מעמד חברתי, על הכיפאק, אבל לא הייתי מכוונת את הילד לשם על מנת להשיג מעמד חברתי. זאת מוטיבציה חיצונית"
היתרונות של ספורט ידועים. איפה הדחיפה לפעילות ספורטיבית בגיל צעיר גובה מחיר?
"בכל המדינות המפותחות יש אחוז מאוד גבוה של ילדים בגילים צעירים שנמשכים לפעילות גופנית, אבל בסביבות גיל 12-10 רואים ירידה דרסטית באחוז הילדים שעוסקים בספורט. דרך אגב, רואים את זה אצל בנות יותר מאשר אצל בנים, אבל בשני המגדרים זה קיים.
"יש אין-ספור מחקרים שבדקו, ומצאו שאחת הבעיות העיקריות היא אנחנו, המבוגרים, שמלבישים את עולם המושגים שלנו על עולם הילדים. המחקרים הללו בדקו למה ילדים בכלל משתתפים בספורט. הדבר הראשון שהילדים העידו עליו זה הכיף. הם עושים את זה בשביל הכיף. בנוסף, הם רוצים לשמור על כושר, ללמוד מיומנויות חדשות, להיות חלק מקבוצה ולהתמודד עם אתגר. כל הסיבות הן פנימיות, קשורות למוטיבציה עצמית ולמה שעושה לי טוב.
"ואז המחקרים בדקו למה יש ירידה בגילים קצת יותר מבוגרים. הסיבות שבני הנוער מעלים הן ש'אני לא טוב, לא אהבתי את הלחץ' – למעשה זה אפקט התחרותיות שאנחנו, ההורים, מלבישים עליהם בגיל צעיר".
לדברי ד"ר אורבך, "יש מדינות שלקחו את זה בידיים, וחושפים את הילדים לאלמנט התחרותיות בגיל הרבה יותר מאוחר. אחת הבעיות אצלנו בארץ היא שהאספקט של התחרותיות נכנס בגיל מאוד צעיר. גם לקחנו להם את ההנאה, וגם מי שמצליח הוא רק מי שיש לו את היכולות הגופניות הגבוהות ויודע להתמודד עם הלחץ. אנחנו מפספסים המון ילדים".
חינוך לתחרותיות ולהישגיות זה רע?
"השאלה היא איזו תחרותיות. אנחנו חוטאים בכך שאנחנו לא שמים דגש על תחרותיות נגד עצמך. ראשון יש רק אחד. לכן, צריך לשים דגש על התחרותיות מול עצמנו ולהתמקד בשיפור עצמי. גם המאמן וגם ההורים צריכים לדעת לעשות את זה.
"זה מאוד טבעי, במיוחד להורים שמודעים ליתרונות של פעילות גופנית, לרצות שהילד ישתתף בזה, אבל שום דבר טוב לא יגיע מכפייה ומלחץ. יש הורים שמשחדים את הילד. אז יכול להיות שזה ישאיר את הילד בחוג השנה, אבל בסופו של דבר אני רוצה להקנות לו את הרצון ואת האהבה לספורט.
"במקום לחץ, ברגע שילד גדל בסביבה שמעבירה מסרים על החשיבות שבפעילות גופנית וגם מיישמת את זה בשטח - ההורים עצמם מטפחים אווירה של פעילות גופנית בבית - בסופו של דבר זה יכה שורשים בילד. חשוב להשריש את האהבה לפעילות גופנית כאורח חיים".
כמה תיכונים בישראל חרתו על דגלם את ערך הפעילות הגופנית, בהם תיכון בליך ברמת גן שאפילו יש לו מגמת לימוד כזאת, ברמה של חמש יחידות. ההשקעה שלו בקבוצות התחרותיות בתחום הכדורגל, ובעיקר הכדורסל, מזכירה את זאת של המכללות בארצות הברית. יועצת חינוכית ותיקה לשעבר בבית הספר אומרת כי "משיכה לספורט זה נחמד, אבל הניסיון להחליט בגיל צעיר עבור מי זה יהיה מקצוע לחיים יכול להיות בעייתי.
"בעבר, המאמנים נהגו ליצור קשר עם בית הספר ולשאול איך הולך לילד בלימודים. הגישה החינוכית ניסתה לאזן בין הדברים, לראות את הילד השלם ולא רק את התחום שבו הוא מצטיין. היום נדמה שיש כאלה ששמים פס על הלימודים ומתמקדים רק בספורט, וכך מפספסים אפשרויות נוספות".
איפה עובר הגבול בין לחנך את הילד למצוינות, להישגיות ולהצלחה לבין לדחוף אותו יותר מדי?
"זאת שאלת מיליון הדולר. אף פעם לא תהיה לזה תשובה. אני חושבת שקודם כל, זה תלוי בכישרון של הילד ובשאלה אם יש בו משהו יוצא דופן. לא לקחת ילד בינוני ולדחוף אותו להיות מסי. דבר שני, לא לשים את כל הביצים בסל אחד. גם אם הילד מעולה, צריך שתהיה לו אלטרנטיבה. יחד עם זאת, חשוב להכיר ביתרון של כדורגל, שנחשב מבחינה סוציולוגית ככלי למוביליות חברתית. בארץ, חלק מהמוטיבציה של ההורים היא שהילדים שלהם יתגלו כמשהו מיוחד בתחום, ותיפתח להם האפשרות להתקדם מבחינה חברתית".
כדורגלן העבר והמאמן ניר לוין דווקא לא מפגין מוטיבציית-יתר בכל הנוגע לילדיו ולמשחק. להורים שעושים זאת יש לו מה לומר, והוא אומר זאת בשצף: "הבת שלי שיחקה וגם הבן, אבל לא הייתי אף פעם מהאבות המופרעים האלה, ה'בוזגלואים'. פגשתי הרבה כאלה. במסגרת עבודתי במחלקת נוער (של קבוצת הפועל תל אביב - מ"ש) נתקלתי בהמון הורים שפשוט עשו נזק לילדים. הם חשבו שהם יודעים מה טוב לילד, והם שגו בגדול. הנחו אותם דברים שהם לא מקצועיים ולא חינוכיים".
למשל?
"כשאבא יושב ביציע וצועק לילד שלו מה לעשות במהלך המשחק; כשאבא מדבר עם הילד שלו ומלכלך על המאמן שלו או על שחקנים אחרים; כשאבא דורש לקחת את הילד שלו לקבוצה אחרת כי הילד לא משחק. ברוב המקרים ההורים חושבים שהילד הרבה יותר טוב ממה שהוא, זאת גם כן בעיה. כשהורים מתמודדים במקום שהילד מתמודד – זה עושה נזק".
מאיזה גיל אתה רואה את התופעות האלה?
"בכל הגילים, מגיל מאוד-מאוד צעיר עד גיל נוער. ההשפעה של זה רעה מאוד, כי במקום שהילד יקבל אחריות ויבין שכדי להיות יותר טוב הוא צריך להתמיד ולהתאמן כמו שצריך, ההורים שלו מגוננים עליו ונלחמים במקומו".
למה הם עושים את זה לדעתך?
"בחלק מהמקרים זאת השאיפה של ההורים שהילד יגשים את החלום שלהם. בדרך כלל אלה הורים שרצו להיות שחקנים ולא הצליחו. יש גם הורים שרואים ילד מוכשר וחושבים שהוא יכול להגיע לרמות הגבוהות – אבל הוא לא".
יש לזה קשר חברתי בעיניך?
"כן. יש הורים שלוקחים את הילדים לאימונים כדי שיפתחו ביטחון עצמי וכריזמה. יש ארגז כלים שלם שמקבלים שחקני כדורגל, וההורים יודעים את זה. תנו לילד להתמודד לבד. ישרו קו עם המאמן. אתם לא צריכים לגונן עליו מפני המאמן. אתם צריכים להגיד לו שמה שהמאמן אומר זה מה שהוא צריך לעשות. אחרי משחק להגיד לו מילה טובה אם מגיע לו, וגם במה הוא צריך להשתפר. לשקף לו, לדבר איתו, לעזור לו, להקשיב לו, לתמוך. וזה הכול".
