עינת נתן, בת 51, נשואה ליובל ואם לחמישה ילדים. מדריכת הורים, מרצה ואשת תקשורת. ב-2018 הוציאה את הספר "חיימשלי" שעוסק בהדרכת הורים והפך לרב-מכר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ליד הספרייה הגדולה בבית של עינת נתן עומד פסנתר עתיק ויפה. "הוא אולי בן מאה", היא אמרה, ואני שאלתי בתמימות: "אפשר לנגן עליו? הוא בשימוש?". עינת נעצרה, חייכה, והדגישה: "אלו שתי שאלות שונות. אפשר לנגן עליו, אבל הוא לא בשימוש. בעצם, הוא פה להזכיר לי שלא חייבים לעמוד בציפיות האלו, שמונחות לנו על הכתפיים כשרק נולדנו. בתור מי שגדלה כילדה בכורה ומרצה שנדדה בין אולמות נגינה, אני שמחה שהפסנתר שלי פה אבל שאין ציפייה. שזו לא משימה שצריך למלא. מי שירצה – מוזמן תמיד לשבת ליד הקלידים".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הבית של משפחת נתן שם את המשפחה במרכז. השטיח הגדול ליד הספרייה הוא שטיח הילדות מהבית שבו גדלה עינת, הכורסאות – היישר מסבתא של יובל, בן זוגה. על הקיר עץ משפחתי שמגיע עד ראשית המאה ה-18, ובפינת האוכל קולאז' גדול עם תמונות של כל הילדים, חמישה במספר, בלי עין הרע, משלל תקופות ואירועים. נתן, מדריכת ההורים הכי עסוקה במדינה, עוברת בין תוכנית הרדיו לפודקאסט, בין ההרצאות לקליניקה, אבל תמיד תהיה בצהריים בבית – בשביל להגיש לילדים אוכל חם.
"בתפיסה שלי אני לא באמת עובדת קשה", אומרת נתן, "יש אנשים שעובדים קשה ממני. אני מנסה לשמור על האיזון הזה, שלא אגיע לרגעים שבהם אני שואלת, 'למה פחות כיף לי עכשיו בבית' או 'למה אני האמא שלא הייתי רוצה לראות לאורך זמן'. אני יכולה לקבל אותה זמנית, אבל החיים של להספיק ולעמוד בסטנדרט ולסמן וי על מיליון משימות לא מתאימים לי. זה לא שאני פיצחתי את זה, כן? ברור שגם אני מזייפת. אבל זה כל הזמן נבדק: כמה ערבים אני יכולה להיות על הבמות בלי שזה יבוא על חשבון הילדים? כמה קליניקות אני יכולה לעשות ביום בשביל שאני אגיע שמחה לארוחת צהריים?"
וכל יום צריך להכין צהריים. חמישה פיות זה פרויקט.
"ברור! אבל נשבעת שיש ימים שאני אומרת: יש! אני הולכת לעשות קציצות! בתקופות שבהן אני עובדת יותר מדי, אני ממש מתגעגעת לאישה שעושה קציצות ונהנית מזה. שחותכת את הבצל ושמה בו את הכוונה והפינוק, ולא רק ממהרת לסתום את הפיות הרעבים".
וואלה, זו אמירה שאני יכולה מאוד להזדהות איתה. אבל זה גם משהו שאת יכולה להגיד אותו בין היתר בגלל המקום שאת נמצאת בו. מה תגידי לנשים שאומרות אני רוצה שתהיה לי קריירה, מימוש עצמי, אבל שוק העבודה דורש ממני יותר ממה שאני יכולה לתת? אנחנו המדינה שעובדים בה הכי הרבה שעות במערב.
"אין פה שורה תחתונה. אני לא נושאת דגל שמבקש שנחזור למערה. אני פשוט חושבת שהתבלבלנו קצת, והבלבול הזה הוא לא באשמתנו. הורים, בטח הורים צעירים, הם מאוד בודדים, והם נמעכים תחת מערכות ענקיות. הילדים שלנו, שהם לגמרי גורים, יודעים להיות מטופלים על ידי סבתא ועל ידי דודה ועל ידי שכנה. לא סתם אומרים שצריך כפר שלם לגדל ילד, הוא צריך מעטפת של אנשים מוכרים ומיטיבים. אבל התרבות החדשה, שיש בה צדדים מבורכים, הפכה אותנו להיפר-אינדיבידואלים. אנחנו כל הזמן שואלות, 'מה איתי?' ואנחנו כבר לא מעוניינות רק לנהל את משק הבית והכול מושלך עכשיו אל תוך אקוסיסטם שפשוט אין בו מענה. אם פעם אפילו בחלוקת המשאבים הרגשיים הייתה שותפות – עם הכומר, עם הרב, עם החברות בנהר, היום זוג צעיר בגילי 20 ו-30 נשען רק על עצמו. בסוף, הילדים שלנו זקוקים לחבילת בסיס מסוימת, שאם היא לא תינתן להם אז שפכנו את התינוק עם המים. פיספסנו את המטרה. לצערי בתרבות הנוכחית כל משק האנרגיה המשפחתי מנוהל לא נכון. משאבים הוריים היום הולכים דווקא למקומות שבהם הם מיותרים לגמרי: מסיבות יום הולדת מפונפנות, אטרקציות בחופשים, לוח זמנים בלתי אפשרי של חוגים".
אז איפה אנחנו טועים?
"בסוף אנחנו מביאים ילדים לעולם תחרותי, ועוד לפני שהם נולדו אנחנו כבר מחזיקים 80 כדורים באוויר ומתמקדים בשורות התחתונות. אני מרגישה שלהורים היום יש שתי טעויות מרכזיות שגובות מחירים דרמטיים: מצד אחד – המחשבה שאנחנו נתקן את הילדים. שככה הם יהיו מוכנים לעולם בחוץ. במקום לתקן אנחנו צריכים לתדלק אותם כדי שהם יהיו מוכנים לעולם בחוץ. הטעות השנייה נובעת מהיעדר זמן והצורך לתקתק את המציאות, ולכן אנחנו בקלות מדי נותנים להם שירותים מיותרים. בקלות מדי מתערבים להם בחיים. זה כמובן נגזרת של הפנטזיה שהילדים שלנו יהיו מושלמים".
זה לא נכון גם להורים שלנו?
"זה דבר חדש שאני לגמרי מזהה אותו בדור השני לפינוק. בחשיבה הזאת של ה'מגיע לי, עבדתי קשה' או לשאול כל הזמן האם אני בזוגיות המושלמת, האם אני מאושרת, מה חסר לי. במקום לרדוף אחרי האושר עדיף למצוא את ההנאה או האושר בכל מה שאנחנו כבר עושים. אז אנחנו מגדלים דור שביר. ההורים הצעירים היום הם כבר כאלו, שבירים. באמת קשה להם בצורה שנחוות כבלתי אפשרית, באמת לקום בלילה זה קושי יותר חזק מהחוויה של ההורות שלי לפני 22 וחצי שנה. אני יודעת שזה נשמע כמו קלישאה, אבל באמת פעם היה הרבה יותר פשוט. פשוט כי פעם היו הורים נוכחים הרבה יותר, הם לא סימנו וי על 50 סעיפים, לא היו בעשרות קבוצות ווטסאפ, ובגדול פעם הצלחה הורית הייתה שהילד יחיה, ואחר כך נגיד שהוא יהיה עורך דין או רופא. אם בעבר אספת הורים פעמיים בשנה הספיקה לנו, היום אנחנו מקבלות הודעה מהמורה פעם ביום במערכת אלקטרונית ייעודית".
השאלה היא אם זו לא רומנטיזציה של העבר. התרפקות על "הימים ההם" שקצת משכיחה את המחירים. פעם אמהות גידלו ילדים לבד, פעם בשביל שתהיה ארוחת צהריים חמה ונוכחות הורית אמהות איפסנו את החלומות במגירה. פעם גם יכלו לחיות ממשכורת אחת, היום צריך אפילו שלוש בשביל לגדל משפחה מרובת ילדים.
"זה נורא מעניין", עינת בוררת את מילותיה, "בסוף מאחורי הדיבור הזה מסתתר פנקס. מי נדפק יותר, מי קם בלילה יותר, מי מתגלח ויוצא לעבודה בזמן. הפנקסנות היא אחד מהדברים שעושים לנו הכי הרבה רעש רקע. אני הרבה פעמים יושבת עם זוגות ומזהה שיש שם דרמה נורא גדולה. כשנולד הילד נולד איתו גם פנקס".
אצלך יש הלימה בין המקצוע לאורח החיים. את לא מתחשבנת בכלל?
"אני הבנתי מאוד מהר שכל התחשבנות שמרימה את ראשה היא לא באמת התחשבנות אלא יושב מתחתיה אובדן ערך. סימן שאיבדנו איזושהי ראייה של שותפות וחברות שיוצרת יחד את המאה אחוז. אגב ישנן תקופות שיחד אנחנו לא מגיעים למאה אחוז וצריך לחשוב איך עושים את ההשלמות האלה, וכאן אני ממליצה להוציא כסף לאאוטסורסינג. לפעמים להביא מנקה או לשלוח לכביסה זה הרבה יותר שווה מטיפול או מחופשה, אם זה מה שמאפשר לשים את הפנקס בצד".
בסוף, אפשר לתפוס אותך כמי שחיה חיים נוחים, בזוגיות טובה בבית יפה בתל-אביב. את מרגישה שהפריבילגיות האלו הן חסם בשיחה עם הורים?
"כל פעם שמשהו שאני כותבת או אומרת הוא לא מובן, או מובן אחרת מהכוונה שלי, אני הולכת למקום של 'איך זה נתפס בעיניים של מישהו אחר'. ואז אני מבינה למה זה לא מובן, וישר בא לי להגיד: 'אבל תקשיבי רגע, זה לא שאני זכיתי בטוטו או אבא שלי מיליארדר או הבעל שלי אחרי שני אקזיטים. אנחנו בחרנו הרבה מאוד שנים לוותר על הרבה מאוד דברים. אני לא יודעת איך הקריירה שלי הייתה נראית אם הייתי מקדישה לה את השעות שבחרתי להקדיש לבית, וזה באמת לא מעניין אותי".
"בגינה אמהות יצקצקו גם על האמא עם העקבים וגם על האמא שמיניקה ילד בן שנתיים ומרוחה בבמבה. אנחנו במחנות שרק עוזרים לנו להדהד את חוסר הביטחון של עצמנו בעולם שבו כל בחירה היא ממילא בלתי אפשרית"
את מרגישה את העיניים עלייך? הטייטל מחייב?
"אחת מהסיבות שקצת הפרשתי את עצמי מהציבור בשלב מאוד מוקדם הייתה דווקא בגלל שאני נורא רגישה. היה לי קשה עם רעשי רקע. הבנתי שזה פשוט מקשה עליי, וזה גם קשור לזה שיש לנו ילד עם צרכים מיוחדים ושכל הראייה הזאת על מה אנשים אומרים או חושבים פשוט לוקחת לנו מהיכולת כרגע. אני די בטוחה שעד היום יש הורים במסגרות של הילדים שחושבים שזה נובע מסנוביות או מזה שאני כביכול טובה מדי בשביל לעמוד בשער ולדבר על דגם של תיבת נח או הסייעת החדשה או מי בוועד. אבל בסוף המתנה הכי גדולה שאייל (בנה של עינת, על הספקטרום האוטיסטי ‑ חא"ס) נתן לי זו היכולת לשאול את עצמי אלף פעם: בשם מה? בשם מה עכשיו קופצת ממך הילדה הקטנה שכרגע יוצאת על הילדים? בשם מה התחלקנו למחנות בצורה כזו ולא אחרת? הרי בגינה אמהות יצקצקו גם על האמא עם העקבים וגם על האמא שמיניקה ילד בן שנתיים ומרוחה בבמבה. אנחנו במחנות שרק עוזרים לנו להדהד את חוסר הביטחון של עצמנו בעולם שבו כל בחירה היא ממילא בלתי אפשרית. אז אם אני אחזור לשאלה הקודמת שלך: נכון. אנחנו הנשים משלמות מחיר גבוה מאוד. זה ברור. בואי נפתח את כל ספר עם רשימת ההפרעות הפסיכיאטריות ונראה את העדות הכי טובה לזה, מצד שני: איזו זכות יש לי כאישה להגיע לחדר לידה, להגיע עד אלוהים, לתת לו כיף ולברוא חיים".
בשלב הזה הקול של עינת סדוק מבכי, וגם העיניים שלי מבריקות. חמישה ילדים אחרי יותר מכפליים הריונות זו מסירות נפש ממש. אני חושבת עליה ועליי, חצי דור בינינו, על האמהות שלנו ועל הבנות שלנו. אני מתעקשת: הרי זה לא רק אנחנו לבד בעולם. יש מערכות תרבותיות שלמות, שכבר דורי דורות לא רואים בלידה, בהבאת חיים, נכס. להפך – זה תמיד נתפס כעול, כמעצור. הרי אם זו הייתה התפיסה, כל התרבות האנושית הייתה מתנהלת אחרת.
"אני מסכימה לגמרי. באמת", עינת מדגישה, "אבל אני חושבת איפה ביכולתי לשנות. מה אני יכולה לעשות. בסוף צריך להיות רגע של לקיחת אחריות. ואולי אנחנו צריכים לזכור כמה אנחנו זקוקים זה לזה. כמה הסיפור של תלות אמיתית הוא נכון באופן הדדי. הבלבול בין העצמאות הנשית שאותה אני מבקשת באמת, לבין היכולת שלנו לייצר מערכת שיש בה שותפות ותלות הוא חשוב. התרבות משתנה, גם הגברים עצמם משתנים, אני רואה את זה בקליניקה כל יום. הם לא באים כי תקעו להם מרפק, הם באים כי זה חשוב להם. כי הם יוזמים. אז אנחנו צריכים לדבר על שאיפה לעצמאות, אבל אסור לנו לשכוח את הערבות ההדדית, את התלות, את היכולת להיות נזקקים ולהיות מעניקים. אנחנו יצורים שלא יכולים לבד. לבד שווה מוות".
זו עוד תופעת לוואי של האינדיבידואליות הקיצונית. כל חיכוך נתפס כמרחב של סכנה.
"זו תפיסה שלוקחת אותנו אחורה. יש מערכות שלא יתפתחו אם הם לא יפגשו את החיים. במנות קטנות, בהתאם לגיל, אבל בסוף החיכוך הוא רגע של בנייה. אני חושבת שאנחנו מגדלים היום ילדים שבירים, משום שהמערכת הרגשית שלהם לא פוגשת מחסור, לא פוגשת את הצורך לייצר סבלנות או לדחות סיפוק, לא מתמודדת עם כישלון או לב שבור. בנוסף להכול, הם צריכים לבחור מבופה את הזהות המינית שלהם מתוך 50 אפשרויות. אני ליברלית, אבל אני באמת חושבת שאנחנו מקשים עליהם כשאנחנו כל היום עסוקים בהתאמה וריכוך של העולם. תראי כמה מאובחנים עם דיכאון, עם הפרעות קשב. כמה סובלים מבדידות. זה סיפור דורי, וזו מגפה שצריך לתת לה מענה מהשורש".
"כנראה יש משהו ביהדות ששומר עלינו ומזכיר לנו באמת מה נותן תוקף לחיים פה. שבסוף המשמעות האמיתית בעולם זה מה נותיר אחרינו, וזה רק הם. אני לא אומרת 'הם' מתוך איזו צפייה שהם יהדהדו את נפלאותינו בעולם, אבל אני אומרת שזו התרומה הכי משמעותית שנותיר אחרינו"
מעניין אותי איך את קוראת את החברה הישראלית עם האובססיה שלנו לילדים, בניגוד לכל חברה מערבית אחרת.
"האמת היא שכנראה יש משהו ביהדות ששומר עלינו ומזכיר לנו באמת מה נותן תוקף לחיים פה. שבסוף המשמעות האמיתית בעולם זה מה נותיר אחרינו, וזה רק הם. אני לא אומרת 'הם' מתוך איזו צפייה שהם יהדהדו את נפלאותינו בעולם, הם לא שגרירים שלנו, אבל אני אומרת שזו התרומה הכי משמעותית שנותיר אחרינו. אני רואה איך אני נושאת את ה'בלו פרינט', את החותמת ואת תוכנית המתאר של אמא שלי. אין יום שאני לא נושאת את הדבר הזה, ואין דבר חשוב מזה. זה אחד הדברים הכי מרגשים עבורי. כשהספר שלי ('חיימשלי' ‑ חא"ס) התחיל להיות מתורגם לשפות אחרות אני זוכרת שאמרתי ליובל בן זוגי: אני לא בטוחה שאני רוצה הצלחה בינלאומית. דילמות הוריות יש בכל מקום, אבל הספר הזה נכתב בנשמה יהודית וברור לי שפה זה אחרת, וטוב שכך"
ומתי את הבנת שה-דבר שלך זה ההורות? החלום התהווה בצל הכישלונות להרות?
"החלום להיות אמא היה שם תמיד. כשאני ויובל נפגשנו שאלתי אותו: כמה ילדים היית רוצה? הוא היה די בהלם ואמר לי שהוא באמת לא יודע. אבל אני ידעתי כבר אז שארצה הרבה. אולי זו פסיכולוגיה בגרוש, אבל זה שיש לי רק אח אחד ושידעתי תמיד שאלמלא אמא הייתה חולה החלום שלהם היה שיהיו להם עוד ילדים. וזה שאני לקחתי תפקיד הורי במשפחה, וגם העובדה שבסוף אני אדם שאוהב בית ולא אוהב לצאת – הכול יחד ממש הוליך לשם. אז החלום להורות תמיד היה שם, אבל ההבנה שהמקצוע שלי קשור בזה הבשילה הרבה יותר מאוחר. פשוט אין דבר בעולם שמעניין ומסקרן אותי יותר".
אם היית צריכה לתת עצה להורים שקוראים אותנו, במה היית מציידת אותם?
"אני מתחילה עם מתבגרים והעצה שלי היא: אל תקנו את המופע החיצוני העודף שלהם. תזכרו שלפני שנייה הילד הזה או הילדה הזאת היו הגורים שהתכרבלו לכם במיטה, שצילמתם אותם ומעכתם אותם וכיסיתם אותם בלילה. אל תשכחו שהם עדיין צריכים אתכם, גם אם הם מודיעים לכם שאתם עושים להם פדיחות ליד החברים ומבקשים: 'תורידי אותי שני בלוקים ליד נקודת המפגש'. בסוף הם צריכים שנדפוק בדלת של החדר שלהם, שנשב איתם לשיחה כי מעניין אותנו מה הם חושבים, שלא נוותר עליהם בארוחת שישי, וכן – שנשלח להם לבבות וגעגוע באמצע היום".
ולהורים לילדים קטנים?
"שימו את הדאגה שלכם בצד. יש משהו בהורות לילדים קטנים ששוחק בצורה בלתי רגילה, ואנחנו אפילו לא מודעים לרמת השחיקה. על זה מתווסף העולם של הדאגות של ההורים המודרניים: אם היא לא תרקוד בלט אז לא יהיו לה חברות, אם הוא לא ילמד לשחק בכדור אז הלך עליו, היא מחזיקה את העיפרון ככה צריך ללכת איתה לאבחון, צריך לעשות מסיבת יום הולדת בשביל שיהיו לו חברים, למה הוא לא מוחא כפיים ועוד-ועוד-ועוד מיליון דאגות. אני מדברת איתך, ומדברת במקביל עם עינת של פעם, שאם הייתי יכולה הייתי חוזרת לחבק אותה. אני משתדלת לעשות את זה עם אמהות צעירות כי דרכן אני גם מחבקת את עצמי. ואני מדמיינת את עצמי של גיל 70 מחבקת את עינת של היום ומרגיעה אותה: 'למה כל כך דאגת שהם לא ימצאו אהבת אמת? למה כל כך דאגת אז?'. בסוף הדאגה היא אותה דאגה. ואני אומרת לך ולעצמי ולכל האמהות – קחי אוויר מאמא שלי. הכול בסדר. הרעש זה בסדר, והבלגן זה בסדר, וזה שהם לא בהכרח מספיק מחונכים ויושבים בשולחן בראש השנה בנימוס זה ממש בסדר. וכאילו האנשים הכי שווים הם בסוף האנשים שגם נתנו לעצמם את הרשות הזאת לא להיות מושלמים וגם האנשים שיכלו לראות אנשים אחרים בחמלה. זה מה שאנחנו צריכות לזכור, במקום לחשוב שהתפקיד שלנו זה לשבת חמושות בבוטקה עם שכפ"ץ ולא להירדם להם בשמירה. בסוף, הילדים רוצים מישהי שבאה ליהנות, שלא מעקמת את הגבות. אז באמת שהכול בסדר".
שאלה אחרונה: יש לי שלושה ילדים ויותר מ-30 קבוצות ווטסאפ שקשורות לתפעול שלהם. איך יוצאים מזה?
"אני לא משתפת עם זה פעולה. הילדים יודעים מגיל מאוד צעיר שגם אין לי 'משוב', שזו האפליקציה של בית ספר שמדווחת על כל חיסור או שיעורי בית. אני רוצה לסמוך על הילדים שלי, וזה מקום שמאפשר להם לצמוח ולקחת אחריות. למזלי, כשהילדים היו צעירים אלוהים שולח לי תמיד חברה אחת שמצילה אותי וכותבת לי: זוכרת שהיום בבוקר חולצה לבנה? אולי זו ההזדמנות לומר לדנית חברה שלי תודה רבה!".
