במוצאי אחת השבתות לפני כחודשיים, ההורים של רוי (15) קראו לו לסלון לשיחה משפחתית - ריטואל די מוכר במשפחה שלו, כזה שמתקיים פעם בחודש לפחות. אחותו בת ה-12 כבר הייתה זרוקה על הספה עם ארטיק. אחיו התאום ישב על הספה הנגדית ושיחק בטלפון. רוי נאנח בחוסר עניין מופגן והתיישב על הספה. למה דווקא עכשיו? הוא קבע עם חברים לעוד שעה ובכלל לא הספיק להתקלח. מה כזה דחוף? ואז אבא שלו התחיל לדבר. הוא סיפר שקיבל הצעת עבודה במיאמי, ושאחרי התייעצויות והרבה מחשבה הם החליטו ללכת על זה. המחשבה הראשונה שעלתה לרוי לראש הייתה "מי זה הם, לכל הרוחות? מי התייעץ ומי החליט ללכת על זה?". אחר כך הגיעו מחשבות נוספות כמו: "מה יהיה עם הלימודים שלי, כבר נרשמתי לתיכון", וגם "זה אומר שאני צריך להיפרד מנועם? אבל בדיוק התחלנו לצאת...".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ובזמן שרוי ניסה לעכל את הבשורה שההורים שלו הפילו עליו בזה הרגע, אחיו קפץ בהתלהבות עצומה מהספה וצעק "יששששש!", ואמר שזה רעיון מהמם ונהדר ואיזה כיף, וכמה הוא חולם לעוף מפה, והוא גם ככה לא סובל אף אחד בבית הספר שלו, ושהוא ראה באיזו סדרה שבמיאמי יש חוף מטורף ושאנגלית זה המקצוע שהוא הכי טוב בו אז הוא בטוח יסתדר - ומיהר להקליד "מיאמי" בגוגל בנייד שלו והתחיל להקריא בקול.
ורק האחות הקטנה המשיכה לאכול את הארטיק שלה בשקט ומלמלה בין ביס לביס: "מיאמי עאלק. יא חיים בסרט, אני לא הולכת לשום מקום".
רילוקיישן הוא עסק לא פשוט. גם אם מדובר במעבר רצוי ומבורך שחלמנו עליו וייחלנו שיגיע, הוא עדיין טומן בחובו קשיים ורגעי תסכול. רילוקיישן עם ילדים, לעומת זאת, הוא כבר אתגר עצום. לא רק שאנחנו זזים, אנחנו מזיזים יחד איתנו כמה אנשים קטנים, בגילים שונים ובשלבי התפתחות שונים, ומאלצים אותם להתנתק מהמציאות המוכרת להם ולהחליף אותה במציאות חדשה, מבלי שיש להם יכולת אמיתית להתנגד.
לירון פוגל-שמעוני עשתה את זה ארבע פעמים עם ארבעה ילדים. מרילוקיישן בן שמונה שנים בסינגפור המשפחה עברה לשנה וחצי בשווייץ, לשלוש שנים לקפריסין ואז בחזרה לישראל - שזה, כך יתברר לי בהמשך, רילוקיישן בפני עצמו. לפני כחצי שנה היא הקימה יחד עם עדי ברגמן את מרכז וולוקיישן, שמעניק מענה הוליסטי מקצועי וסיוע לכל בני המשפחה בשלבים השונים של המעבר: לפניו, במהלך החיים בחו"ל וגם בחזרה לארץ.
שתיהן מאמנות אישיות ומדריכות הורים. גם ברזומה של ברגמן יש מעבר קשוח: ארבע שנים בשווייץ עם שלושה ילדים. שתיהן מתגוררות כיום בישראל, והלקוחות מתגוררים בכל העולם. הפגישות מתבצעות דרך זום בכל שעות היממה.
"רילוקיישן הוא שינוי משמעותי לכל התא המשפחתי, ולכן המענה הוא לכל יושבי הבית. אנחנו מציעות תוכניות ליווי פרטניות וקבוצתיות שמבוססות על אימון אישי, הדרכת הורים ופסיכולוגיה חיובית".
יש לי שני ילדים, קיבלתי הצעת עבודה מפתה ברומא והחלטתי לעבור. איפה מתחילים?
פוגל-שמעוני: "מעברים מעלים אצל ילדים את סף החרדה, כי הם כרוכים באובדן שליטה ובחוסר ודאות. כל רשת השייכות שלהם מתערערת בבת אחת. התפקיד ההורי שלנו זה להחזיר להם את תחושת הביטחון והוודאות, ולקחת תחושת בעלות יחד איתם על תהליך השינוי.
"החששות הראשוניים שעולים אצל הורים נוגעים לילדים שלהם: מה יהיה איתם? איך הם ישתלבו, איך הם יסתדרו עם השפה? איך הם ימצאו חברים? אחר כך מגיעה השאלה: איך לתקשר להם את המעבר הזה בכלל?"
איך באמת?
פוגל-שמעוני: "התשובה לשאלה הזו כמובן קשורה ישירות לגיל הילד. בגיל הרך החשיבה מאוד קונקרטית ועוד אין להם תפיסת זמן. צריך לתווך להם את המעבר באמצעות עזרים וירטואליים: תמונות וסרטוני וידאו. בהנחה שהמידע כבר ברשותנו, כדאי ממש להראות להם איך ייראו הבית שנגור בו, החדר שלהם, הדגל של המדינה אליה אנחנו עוברים. הדברים האלה מייצרים ודאות ותחושת ביטחון בתוך תחושת אי הוודאות הגדולה, והופכים את השינוי ליותר מונגש".
7 צפייה בגלריה
'' יש ברילוקיישן כל כך הרבה מתנות''. עדי ברגמן (מימין) ולירון פוגל שמעוני
(צילום: שרון לוין)
כלומר, מגיעים לשיחה עם הילד אחרי שכבר החלטנו על דברים בסיסיים כמו היכן הוא ילמד ואיפה נגור?
פוגל-שמעוני: "כעיקרון כן, אבל יש לכך סייגים: עדיף לדעת פרטים מראש כדי שנוכל להנגיש לילד את המעבר בצורה שבה הוא יוכל לקלוט אותו, אבל אם יש כבר רוחות של שינוי באוויר, אם ההורים מדברים על המעבר בבית, אם כבר הודיעו למשפחה המורחבת או לשכנים והילד שומע סביבו דיבורים על רילוקיישן, אנחנו ממליצות לספר ולתת הסבר ברור, 'אמא קיבלה הצעת עבודה', ולשתף בפרטים שאפשר לשתף, בשפה פשוטה ובמשפטים קצרים וברורים. עדיף לעשות את זה כדי שלא יהיה מצב שהילד ישלים לעצמו את התמונה בראש. יש לנו משפחה עם ילד בגיל גן - הוא שמע את המילה 'מעבר' על כל הטיותיה בבית לפני שההורים סיפרו לו. ברגע ששיתפו אותו, הילד שיתף בחזרה שהוא פחד שאבא שלו הולך לעבור מהבית - כמו אבא של ילד אחר מהגן שההורים שלו התגרשו. זה הסיפור שהוא השלים לעצמו בראש, והסיפור הזה עשה לו רע בנשמה. היו הרבה התקפי זעם ורגרסיות. ברגע שההורים סיפרו ירדה לו אבן מהלב, והוא חזר לעצמו".
בהמשך הן ממליצות לתת לילדים בגיל הרך לעזור בהליך המיון והאריזה, לשאול אותם מה הם רוצים לקחת ועל מה הם מוכנים לוותר.
ברגמן: "ככל שניתן לילדים שלנו לקחת חלק פעיל בהכנות למעבר, ככה הם ירגישו יותר שליטה על התהליך וזה יפחית מהחרדה, מהמתח ומהלחץ".
פוגל-שמעוני: "מאוד חשוב לא למכור פנטזיה, לא לדבר על כמה מהמם וכיף הולך להיות לנו ואיך נעשה כל המשפחה חיים משוגעים. חשוב להציג את החוויה באופן מציאותי, להסביר שלצד הכיף יהיו גם קשיים ואתגרים ולתת להם מקום. חשוב לומר במפורש: 'בהתחלה אתה לא תכיר את הילדים בגן ולא תדע את השפה. אנחנו נעזור לך. לאט-לאט אתה תתחבר עם הילדים ותלמד מילים חדשות'. חייבים להתייחס גם לקשיים כדי שהילד ידע למה לצפות, שזה לא ינחת עליו כרעם ביום בהיר. כדאי להסביר שגם אצל ההורים מדובר בחוויה מורכבת ועגולה. אני גם מתרגשת ושמחה, וגם עצובה לעזוב את מקום העבודה שלי ואת סבא וסבתא. כל הזמן לדבר על הגם וגם, כדי שיבינו שמה קורה אצלם בפנים הוא בסדר גמור".
ומה לגבי מתבגרים?
פוגל-שמעוני: "מתבגרים קולטים הרבה יותר מהר מילדים קטנים, ולכן חשוב לשתף אותם בשלבים מאוד מוקדמים. איתם הסיפור הוא כמה שיותר אמפתיה והכלה. מדובר בטלטול מאוד גדול עבורם. הם נמצאים בשלב התפתחותי שבו הם למעשה עם הגב להורים ועם הפנים לקבוצת השווים, החברים שלהם, ומה שרילוקיישן עושה להם זה מייצר אצלם את התנועה ההפוכה: אנחנו בעצם לוקחים אותם מהחברים ומחזירים אותם להישען עלינו. הכי חשוב זה לשמש אוזן קשבת, ולהשתמש במה שאנחנו מכנות בשפה המקצועית הצטרפות והובלה. להצטרף אליהם לתחושות שלהם: 'אני יודע שזה קשה לך, אבל אני בטוח שאתה מסוגל ואני איתך'. בשום פנים ואופן לא להגיד את המשפט 'אנחנו עושים את זה בשבילך'. זה משפט מקומם ומרחיק שהרבה הורים מוציאים מהפה. גם לא לומר משפטים כמו: 'אתה יודע כמה ילדים היו רוצים לעבור עכשיו לארה"ב?'. צריך לתת להם לגיטימציה להרגיש את שלל הרגשות, לבנות איתם אמון ולקחת את ההובלה בצעדים מאוד קטנים".
נתקלתם בבני נוער שמתנגדים נחרצות? שפשוט לא מוכנים לעבור?
ברגמן: "בוודאי. אנחנו מייעצות להורים שלא יתווכו את השינוי כאילו הם מבקשים את רשותו של הילד לשינוי. חשוב שיציגו חזית הורית אחידה, שייתנו לילד את הסיבה, שיסבירו מה עומד בבסיס הרילוקיישן ולמה החלטנו כהורים שזה הדבר הנכון לעשות, ולהבהיר שגם אם קשה לקבל את זה, אנחנו עוברים ואתה עובר איתנו. הורים אמורים לייצר מסגרת ברורה ויציבה, ולתת חופש תנועה ובחירה בתוך המסגרת הזו היכן שניתן: לאפשר להם לבחור בין בתי ספר, להזמין אותם לבחור יחד איתנו את הדירה. המסר הוא מסר ברור: אין דבר כזה שילד בן 14 יגיד 'טוב, אז אני אשאר לחיות אצל סבתא'. אנחנו כמשפחה עוברים, ואנחנו לא מוותרים על אף אחד במשפחה שלנו. המתבגרים שותפים להחלטות בתוך המעבר, אבל לא להחלטה אם לעבור או לא".
לא כולם מסכימים עם הגישה הזו. פנינה פישר-ערמון ממרכז "משפוחה", שמעניק אף הוא סיוע וליווי למשפחות ברילוקיישן, דווקא סבורה שכדאי להציע למתבגרים חלופה - בהנחה שיש כזו.
"נערים לפני רילוקיישן מגיעים עם המון זעם ותסכול, ואני מגלה המון הבנה ואמפתיה לכך. באמת מדובר במשהו לא הוגן עבורם, שינוי עצום שהם לא בחרו בו ונכפה עליהם. אם נער מתנגד נחרצות, אני אומרת: 'תראה, ההורים החליטו שנוסעים לשליחות, האם יש עבורך חלופה הגיונית ריאלית שתוכל לחיות בה בארץ?'. אם באמת יש איזו דודה או סבתא שהילד יכול לחיות אצלה בזמן שההורים שלו בחו"ל, אני מציעה לו בכל זאת לצאת לרילוקיישן, אבל כמו שיוצאים לטיול: 'תתחיל את החוויה, תיקח ממנה מה שכיף, תחווה, תתנסה, תראה - ואם תחליט שזה לא בשבילך, יש חלופה'. הרעיון הוא לבנות אפשרות ריאלית נוספת ולא לתת לו הרגשה של דד-אנד, כי את זה אף אחד לא אוהב".
הכרת ילדים שבאמת הלכו על החלופה הזו?
"בטח. ליוויתי הרבה משפחות שבהן המתבגרים בני ה-16-15 החליטו לחזור ארצה. היו הרבה ביקורים הדדיים ושיחות וידאו. עם ילדים בני שש אין אפשרות לחלופה, הם ילכו עם ההורים שלהם לאן שצריך, אבל אצל בני נוער זה אפשרי ולפעמים זה גם נכון".
ואיך ההורים מגיבים לחלופה הזו? אין הורים שאומרים: "בשום פנים ואופן לא, אני לא מוכן לוותר עכשיו במשך שנתיים על הילד שלי"?
"יש הורים שמאוד לא רוצים שזה יקרה וזה מאוד מעציב אותם, אבל בסופו של דבר כולנו רוצים שיהיה טוב לילדים שלנו, ושהמשפחה שלנו תחיה באווירה שכיף לחיות בה. אם הילד כל כך מתנגד וכל כך רע לו, אף הורה לא רוצה לראות את הסבל הזה 7/24 ולדעת שהוא זה שגרם לו. לרילוקיישן יש המון טובות הנאה אבל גם מחיר, ולפעמים להיות רחוק מהילד שלך במשך כמה שנים זה המחיר".
ומה אם לא חוזרים בסוף? מה קורה אם הרילוקיישן הופך להגירה?
"יש הבדל מאוד גדול בין רילוקיישן להגירה, ואני עובדת יותר עם משפחות שטסות לזמן מוגבל לצורכי עבודה או לימודים. בהגירה אתה צריך לטעת את העצים שלך בניכר באמת, רילוקיישן זה מעבר זמני. גם ברגעים הקשים ילד יודע שיש תאריך חזרה. זה הבדל עצום ביכולת שלנו לשמר חוזק נפשי. זה כמו שירות סדיר מול שירות קבע: שירות קבע הוא החיים שלך, העבודה שלך, הדבר שאליו אתה קם כל בוקר. בשירות סדיר, גם אם רע לך אתה יודע תמיד שמדובר בכמה שנים קשות, ושיש תאריך שחרור".
פישר-ערמון יודעת דבר או שניים על "כמה שנים קשות". ב-1996 היא מצאה את עצמה ברילוקיישן בקייב. בעלה, איש משרד החוץ, נשלח מטעם עבודתו לבירת אוקראינה והיא הצטרפה אליו, יחד עם בתם הבכורה שהייתה אז בת חודשיים בלבד. שנתיים אחר כך, כשהיא בהיריון מתקדם עם בתה השנייה ואחרי שכבר התמקמה קצת במדינה הזרה, בעלה חזר הביתה עם הבשורה: תם עידן קייב, עכשיו עוברים למוסקבה. ושוב היא מצאה את עצמה באותה הסיטואציה: אורזת חפצים, מפנה דירה, נפרדת מאנשים ומתחילה הכול מהתחלה. ושוב היא לבד.
27 שנה חלפו מאז. פישר-ערמון חזרה להתגורר בישראל מזמן, הילדות גדלו, שני הרילוקיישנים האלה תחובים עמוק בתוך מגירה ישנה בזיכרון, אבל את תחושת הלבד היא זוכרת היטב עד היום. "הייתי זקוקה למישהו שיקשיב לי. הלכתי לפסיכולוגית שתעזור לי לעבור את התקופה הזו עם כל המורכבות שלה. היא הייתה אשת מקצוע מקומית דוברת אנגלית, וזה יצר בעיה כפולה: הראשונה היא שהתרבות שלה איננה התרבות שלי, והשנייה היא שהיא דיברה בשפה שאני אומנם שולטת בה, אבל זו לא שפתי. זה לא עבד. לא קיבלתי ממנה נחמה או ייעוץ. זה תסכל אותי, וזו חוויה שנשארה בי. היום אני יודעת שכשכואב לך את רוצה לדבר בעברית, עם מישהו שמבין על מה את מדברת. את רוצה לומר 'אני מתגעגעת לארוחת שישי עם המשפחה', ושהצד השני פשוט יבין למה בדיוק את מתגעגעת בלי שתצטרכי להסביר לו. לצערי, גם לא היה אז אונליין. אפילו את האפשרות לקרוא כתבות על אנשים במצב שלי לא הייתה לי. הייתי בודדה".
כיום היא עושה כל שביכולתה כדי למנוע את הבדידות הזו ממשפחות אחרות בעזרת "משפוחה", שהקימה לפני ארבע שנים וחצי יחד עם אחותה, אביטל פישר בן-זקן.
הבשורה נמסרה, כל בני המשפחה עיכלו והפנימו, חפצים נארזו בארגזים, חיבוקי פרידה הוחלפו, עלינו על מטוס, נחתנו, הגענו. היי מדינה זרה, שלום בית חדש. מה עכשיו?
"שלב הנחיתה הוא אקסטרימי, ומזכיר מאניה-דפרסיה", אומרת פישר-ערמון. "התגובה הראשונית היא לרוב לא מידתית - אתה או מאוד בהיי מכל מה שאתה רואה, מתלהב בצורה מוגזמת והכול מדהים ונפלא בעיניך, או שהכול נראה לך אפל ושחור. הליווי הוא ברמה של 'מה עשית היום? מה ראית היום? ממה התלהבת? מה הגעיל אותך?', וכמובן תמיכה בקשיי השפה. יש אנשים שחושבים שיהיה סבבה וזה קטן עליהם, ואחרי הנחיתה מבינים שזה קשה מאוד. אצל ילדים, לרוב, זה קושי שהם צולחים יחסית בקלות. לרוב הם לומדים באנגלית, ואם זו שפה אחרת אז מצמידים חונכת. הכול מאוד מובנה ויותר איטי, ועם קבלה והכלה. בתיכון מתקדם זה באמת קשה. אם יש לך ילד בן 15 ועכשיו אתה יוצא לשליחות במדינה שאין בה מוסד מתאים דובר אנגלית, זה משהו שצריך לקחת בחשבון ברצינות. אף אחד לא מצפה שהילד יהיה קוסם ותוך כמה חודשים יעשה מבחנים באוזבקית".
"האתגר הראשון אחרי הנחיתה הוא כמובן השפה", מסכימות פוגל-שמעוני וברגמן. "הצורך להיות מובן קיים אצל כולם. עוד לפני הנחיתה אנחנו ממליצות על חשיפה לשפה, בהינתן שהילדים מעוניינים בכך. אם הילדים קטנים, אז אפשר לקחת סדרות מוכרות שהם רואים בלופ כל הזמן ולהציע לראות אותן בשפה המקומית. עם הבוגרים יותר אפשר לשאול אם הם רוצים שיעורים פרטיים, או לשבת בזמן איכות עם ההורה ועם תוכנות ללימוד שפה ברשת או לצפות יחד בסרטים ללא תרגום. חשוב מאוד לזרום עם הרצון של הילד ולא להפוך את זה למלחמה. ילד שלא רוצה לפני הנסיעה - תניחו לזה. הוא ילמד בסוף לדבר".
פוגל-שמעוני: "במדינת היעד, כשמדובר בילד בבית הספר היסודי אנחנו ממליצות להכין לו כרטיסיות עם המילים הראשונות שכתובות בעברית - אמא, אבא, מורה, שירותים, מים וכו' - כדי שהוא יוכל לתקשר".
ברגמן: "יש מין מיתוס כזה שעובר בין משפחות ברילוקיישן, שלפיו 'עד כריסמס הילדים כבר מדברים חופשי'. זה לא נכון. לכל ילד יש את קצב ההסתגלות שלו. יש אנשים שקולטים שפה מהר ויש כאלה שלוקח להם יותר זמן, וזה בסדר. בהחלט יכול להיות שבאותו בית יהיו שני אחים, שהאחד משחק ומקשקש בשפה המקומית והשני ממש לא".
מה עם חיי חברה? בעצם לקחתם ילד שהיו לו פה חברים, והוא מגיע למקום שבו הוא לא מכיר אף אחד. מה עושים?
פוגל-שמעוני: "אנחנו חיים בעולם גלובלי, אז עוד לפני המעבר אפשר להיכנס לקבוצות פייסבוק או וואטסאפ ולהכיר משפחות ישראליות שמתגוררות באותו אזור, אולי אפילו ילדים דוברי עברית מאותה מסגרת לימודית. זה נותן קצת עוגנים לילדים להישען עליהם בהתחלה".
ברגמן: "כשילד מביע קושי חברתי, חשוב לשמור על מה שאנחנו מכנות 'הביטחון ההורי'. אנחנו מספקים לילדים שלנו את האופק ואת התקווה. חשיבה של ילדים קטנים מרוכזת מאוד בכאן ועכשיו, וחשיבה של מתבגרים מאופיינת בשחור ולבן, הכול מאוד קיצוני: 'אף אחד פה לא יהיה חבר שלי, אני לא אוהב אף אחד, אני לא רוצה להזמין אף אחד אליי הביתה, כל הילדים בכיתה מגעילים'. הם צובעים את החוויה כולה בשחור, וההורים חייבים להיות אלה שמחזיקים את הסדקים של האור. כשילד מודאג מסתכל בעיניים של ההורה שלו, ורואה שם דאגה ואשמה נוסח 'מה עשיתי לו? למה הרסתי לו ככה את החיים?', זה רק מגביר את התחושה שלו שמשהו ממש לא בסדר. אם הוא פוגש עיניים של הורה שיודע להחזיק את התמונה הגדולה, שמסוגל להגיד: 'אני יודע שמאוד קשה. גם לי קשה אבל אני בטוחה שנוכל להתגבר', יש לו תקווה. ההורה צריך לתת לגיטימציה לתחושות הקשות יחד עם רוח גבית, ולא להיות מיואש וחרד יחד איתם. אם הורה אחד לא מסוגל לעשות את זה באותו הרגע, אז שההורה השני ייכנס לתמונה".
נשמע כמו עבודה במשרה מלאה.
עדי: "מדויק. הם מאוד צריכים אותנו. הם חייבים לראות דרך העיניים שלנו את התקווה ושאנחנו סומכים עליהם. אחד הכלים שאנחנו מציעות זה להזמין את הילד לבחון ביחד איתנו את הדברים, נגיד אנחנו לוקחות את רשימת הילדים בכיתה ומסתכלות על כל הבנים, ואומרות לו: 'בוא נסמן בנקודה אדומה את הילדים שאתה ממש לא אוהב, בנקודה צהובה את הילדים שאולי מתישהו כן יכולים להיות חברים שלך, ובנקודה ירוקה את הילדים שאתה חושב שיהיה לך נחמד במחיצתם'. זה כלי שנותן להם איזושהי פרספקטיבה. פתאום יש מדרג. לא כולם מגעילים באותה מידה, ואולי יש גם כאלה שבכלל לא מגעילים. באמצעות הצבעים הוא רואה שיש אופציה. אם יש ילד שסומן בנקודה ירוקה או צהובה, אפשר לשאול אם לקבוע איתו איזה יום ללכת יחד לגן משחקים או להזמין אותו לפליידייט".
מה עושים כשילד אחד צורח "הרסתם לי את החיים" בזמן שאחיו משתלב ומבסוט עד הגג?
ברגמן: "כלל ראשון הוא לא להשוות. צריך להבין שלכל אחד יש עקומת ההסתגלות שלו, ואנחנו צריכים לאפשר אותה, ובוודאי לא לזרוק משפטים כמו 'תראה את אח שלך! הוא כבר מזמין חברים הביתה!'. צריך גם לזכור שילד שפורח עכשיו, יכול להיות שיחווה רגרסיה בהמשך. המעבר הוא תהליך, ואנחנו צריכים להיות שם עבורם לאורך כל הדרך".
הורים ברילוקיישן מוצפים באין-ספור הליכים בירוקרטיים ומשימות, וגם ברגשות ובקשיים משל עצמם. מתי יש להם זמן לכל זה?
פוגל-שמעוני: "נכון, אבל אין ברירה. זה משהו שאנחנו חייבים לקחת בחשבון. כשמשפחה מחליטה על רילוקיישן, היא צריכה למצוא את הזמן לכל אחד מבני הבית. אי אפשר לזרוק אותם לתוך הסיטואציה הזו ולהגיד להם 'תסתדרו'. זה לא יעבוד.
"במידה שאתה לא מצליח כהורה להוות את כל זה עבור הילד שלך ואתה רואה שהוא בחרדה, אז צריך להכניס לתמונה אנשי מקצוע שיסייעו. גם אם אתה כהורה לא מצליח להרגיע אצלך את החרדה והלחץ אז כדאי לפנות לטיפול. בסופו של דבר, התגובה של הילדים לשינוי תהיה מוכתבת מהתגובה שלנו כהורים. אם נגיב לתהליך השינוי כמשהו שיתרום להתפתחות של הילד, לתחושת החוסן שלו, אז גם התגובה שלהם תהיה חיובית בסופו של דבר. יש ברילוקיישן כל כך הרבה מתנות. מעברים הם קרש להתפתחות ולצמיחה".
ברגמן: "גילינו שגם לילדים הפרטיים שלנו וגם לילדים שאנחנו מלוות זה מאוד תרם בסופו של דבר. אנשים חושבים שהילדים חוזרים ארצה מרילוקיישן עם שפה חדשה ועם תפיסה רב-תרבותית, שזה נכון אבל זה החלק הפעוט. המתנה הגדולה באמת מרילוקיישן היא פיתוח תחושת החוסן, הידע שגם כשקשה לי אני מסוגל להתמודד ושיש לי את המשפחה שלי להישען עליה. זו מתנה להמשך החיים".
השלב השלישי של הליווי הוא שלב השיבה הביתה. מתברר שגם החזרה למדינה שנולדת וגדלת בה היא לא קלה.
"זה שלב שלכאורה אמור להיות מאוד קל, אבל בפועל הוא לא", אומרת פישר-ערמון. "בדרך כלל חיים בחו"ל ברמת חיים מאוד גבוהה. אתה יכול לאפשר לעצמך עוזרת על בסיס כמעט יומיומי ונושא הכסף זניח, וכשחוזרים לכאן נוחתים למציאות כלכלית שונה וחוטפים בוקס. יש ירידה ברמת החיים שכל בני המשפחה צריכים להתמודד איתה, והמשפט 'זה יקר מדי' שב לשולחן. בחו"ל ההורים מאוד רוצים לפצות ולפנק, כי המעבר קשה לילדים וגם כי הם כבר בחו"ל אז הם רוצים לנסוע ולטייל, וזה גם אפשרי כלכלית. ואז הם חוזרים לארץ, ויוקר המחיה מכה בהם. בן הזוג המלווה, שעצר את הקריירה שלו עבור הרילוקיישן, עלול לקבל סטירת לחי נוראית כשהוא חוזר. הילדים יכולים להיות קצת מאוכזבים. עברו כמה שנים והם בעצם צריכים להתחיל מהתחלה, לרכוש לעצמם חברים, להתחיל ללמוד בבית ספר חדש.
7 צפייה בגלריה
המקום המוכר והידוע כבר לא כל כך מוכר וידוע. שבים ארצה
(צילום: Nataliya Pylayeva Shutterstock)
"לכאורה חוזרים למקום המוכר והידוע, אבל הוא כבר לא כל כך מוכר וידוע. אף אחד לא באמת עמד פה וחיכה לך שתחזור. קרו המון אירועים שאתה לא חלק מהם, ואולי תמצא את עצמך מסתכל על ילדים שהיו החברים הכי טובים שלך פעם ותחשוב 'רגע, מה בכלל עשיתי איתם עד היום?', כי אתה כבר אחר והם כבר אחרים. לפעמים חוזרים לארץ עם מניירות חדשות שלא מתאימות לישראל, כמו סגנון לבוש או סלנג, וצריך זמן הסתגלות. השלב הזה דומה לשלב הראשון. אומנם יש תמיכה של המשפחה המורחבת וגם היכרות מוקדמת עם התרבות והשפה, אבל מבחינת יחסים עם בני אדם זה די אותו הדבר. חוויה לא פשוטה שלוקחת זמן".
